“לי אף פעם לא היה עסק עם בתי משפט,” אמר מר קוסטלצקי, "אבל אומר לכם, מה שמוצא חן בעיני אצלם ואת הדייקנות הנוראה והנאומים והטקסיות שבדיוני בתי המשפט, אפילו אם מדובר בדבר של מה בכך. זה מעורר אמון כזה בצדק. אם אלת הצדק מחזיקה ביד מאזניים, אז שיהיו אלה מאזני בית מרקחת, ואם היא אוחזת בחרב, אז שהחרב תהיה חדה כמו תער. זה מזכיר לי מקרה שקרה ברחוב שלנו.
"אחת גברת מאשק, אם בית, קנתה לה במכולת לחמניות, ואיך שהיא לועסת אחת מהן, דוקר אותה משהו בחיך; אז היא הכניסה את ידה לפה ומוציאה משם מחט שנתקעה לה בקמרון הפה. רק כעבור רגע היא נבהלה, אל־אלוהים, הרי יכולתי לבלוע את המחט הזאת והיא היתה מנקבת לי את הקיבה! זה עניין של חיים ומוות, את זה אי אפשר להשאיר ככה! את זה צריך לחקור, מי הוא שהכניס את המחט לתוך הלחמניה. – – ובכן, היא הלכה והביאה את המחט, יחד עם הלחמניה הבלתי אכולה עד כלות לתחנת המשטרה.
"המשטרה גבתה עדות מבעל המכולת וגם מהאופה שאפה את הלחמניות האלה, אבל מובן מאליו, איש לא הודה באחריות למחט. אחר־כך העבירה המשטרה את כל העניין לבית המשפט, כי המדובר כאן, שתדעו לכם, בחבלה גופנית קלה. השופט החוקר, כזה פקיד כבד תנועה קפדן ודייקן, חקר שוב את בעל המכולת וגם את האופה; שניהם נשבעו בנקיטת חפץ שאצלם לא יכלה המחט לחדור לתוך הלחמניה. השופט החוקר הטריח את עצמו לחנות המכולת וקבע שאין בחנות הזאת שום מחטים. משם הלך אל האופה, לראות איך אופים שם לחמניות; הוא ישב במאפיה לילה שלם והסתכל איך לשים את הבצק, איך מתפיחים את העיסה, איך מחממים את התנור, איך קולעים את הבצק ומכניסים את לחמניות לתוך התנור, והן יוצאות אפויות בגוון זהוב. כך הוא ווידא שבתהליך האפיה אכן לא משתמשים במחטים. אתם לא הייתם מאמינים איזו עבודה יפה זאת לאפות לחמניות, ובמיוחד לאפות לחם. לסבי, עליו השלום, היתה מאפיה, כך שאני יודע איך זה. כלומר, שתדעו לכם, בעשיית לחם יש שניים או שלושה סודות גדולים וכמעט מקודשים. הסוד הראשון הוא איך מתסיסים את העיסה; משאירים את זה בתוך השוקת, ועכשיו מתרחשת, מתחת למכסה, תמורה סמויה שכזאת: עליך להמתין עד שהקמח והמים הופכים לעיסה תוססת. אחר־כך מכינים ובוחשים את הבצק; זה נראה כמו פולחן או מחול דתי או משהו כזה; אחר־כך נותנים לזה לתפוח; זאת היא התמורה המסתורית השניה, איך הבצק הזה מתרומם ותופח בהוד, ואסור להרים את המכסה להציץ מתוך סקרנות – אגיד לכם, זה משהו יפה ומופלא כמו הריון. לי תמיד היה הרושם שהשוקת הזאת היא משהו נשי. והסוד השלישי הוא האפיה עצמה, מה קורה לאותו הבצק הרך והחיוור בתוך התנור; אלוהים אדירים, אתה מוציא משם גוש גדול, חום וזהוב, והריח שנודף ממנו, כזה שאפילו תינוק איננו יכול לעלות עליו בניחוחו, זה ממש מעשה נסים – אני חושב שבגמר כל אחת משלוש התמורות האלה היו צריכים לצלצל בפעמונים, כמו שמצלצלים בכנסיה בשעת הרמת סמלי הקדושה.
"מה רציתי לומר, השופט החוקר הזה הגיע למבוי סתום; אבל לתת לעניין הזה להיסגר, זה לא היה על פי דרכו. אז הוא לקח את המחט ושלח אותה לאיזה מכון כימי, שיוודאו לו, האם המחט הזאת היתה בתוך הלחמניה כבר לפני האפיה, או רק אחר־כך; זאת לדעת, שאותו שופט חוקר היה חסיד של חוות דעת מדעיות. אותה עת היה באותו מכון אחד פרופסור אוהר, אדון מלומד מאד ומזוקן מאד. כאשר הוא קיבל את המחט, הוא התחיל מייד לקלל נורא, מה בתי המשפט האלה בעצם רוצים ממנו; שלאחרונה שלחו לו קרביים כל כך רקובים, שאפילו ראש המעבדה לא היה מסוגל להחזיק מעמד; ומה בכלל למכון כימי ולמחט? אבל בסופו של דבר הוא נמלך בדעתו והעניין התחיל לעניין אותו, אתם מבינים, מהצד המדעי. איך זה, הוא אמר בלבו, אולי באמת מתרחשים במחט איזה שינויים כשהיא נכנסת לבצק או כשהיא נאפית בתוכו; בתהליך התסיסה נוצרות בבצק איזה חומצות או משהו כזה, ובתהליך האפיה שוב, וזה יכול להשפיע קצת על דופן המחט ולהחליד אותה; את זה אפשר אחר־כך לזהות תחת המיקרוסקופ. אז הוא התחיל להתעסק בזה.
"תחילה הוא קנה כמה מאות מחטים, וזאת מחטים נקיות לגמרי וגם כאלה פחות או יותר חלודות, והתחיל לאפות במכון לחמניות. בניסוי הראשון הוא הכניס את המחטים כבר לתוך העיסה, לקבוע מה עושה להן תהליך התסיסה. בניסוי השני הוא הכניס אותן לבצק הטרי. בשלישי לבצק התופח; ברביעי לבצק המוגמר. אחר־כך הכניס אותן על סף האפיה. אחר־כך במהלך האפיה. בשלב הבא הוא תחב אותן לתוך לחמניות בעודן חמות; ולבסוף ללחמניות מוגמרות. אחר־כך הוא חזר על כל סדרת הניסויים, לשם ביקורת. בקיצור, במשך שבועיים לא עשו במכון שום דבר אחר זולת אפיית לחמניות עם מחטים; הפרופסור, הדוצנט, ארבעה אסיסטנטים ושרת היו עסוקים יום יום בהכנת עיסה, לישת בצק ואפית לחמניות, ובסופו של התהליך בבדיקה מיקרוסקופית והשוואה של המחטים הנוגעות בדבר. זה לקח עוד שבוע; אבל בסוף נקבע בוודאות, שהמחט ההיא נתקעה בלחמניה בהיותה כבר אפויה, כי היא היתה זהה במראה לחלוטין למחטים שנתחבו לתוך הלחמניות המוגמרות.
"על סמך חוות הדעת הזאת החליט השופט החוקר, שהמחט הוכנסה לתוך הלחמניה או אצל בעל המכולת, או בדרך מהמאפיה אל החנות. עכשיו נזכר האופה, לכל הרוחות, בדיוק באותו יום זרקתי שוליה אחד, שהיה מחלק את הלחמניות ללקוחות! הביאו את הבחור, והוא הודה שהוא הוא שתחב את המחט לתוך הלחמניה, כי רצה להתנקם בבעל־הבית. הבחור, באשר היה קטין, קיבל רק אזהרה, אבל האופה נידון לחמישים כתר קנס על תנאי, כי הוא ערב להתנהגות עובדיו. אז זהו סיפור לדוגמה, כמה שהצדק מדוייק ויסודי.
“אלא שיש לסיפור עוד צד אחר. אני לא יודע, אבל אצלנו הגברים יש איזה מין אמביציה או עקשנות מיוחדת כזאת: בקיצור, אם כבר התחילו במכון הכימי הזה לאפות לחמניות נסיוניות, נכנס להם לכימאים לראש שהלחמניות שלהם מוכרחות להיות גם טובות. בהתחלה הן היו כל מיני, לא תפוחות דיין ולא יפות למראה; אבל ככל שהמשיכו באפיה, הן הלכו והשתפרו. אחר־כך כבר זרו בהן פרג, מלח וקימל, ולמדו לקלוע אותן – חגיגה לעיניים. ובסוף התפארו המלומדים האלה שלחמניות יפות, טעימות ופריכות כמו אלה של המכון הכימי לא יודעים לאפות בכל פראג.”
★
“אתה קורא לזה עקשנות, מר קוסטלצקי,” אמר מר ללק, "אבל אני הייתי אומר שזה משהו כמו ספורט; אתה מבין, העונג הזה מהישג של מאה אחוז. גבר כמו שצריך לא עושה את זה בשביל התוצאה, אולי זה בכלל לא כדאי; אלא בגלל שזה מישחק, מתח כזה מרצון – אני הייתי מסביר את זה על דוגמה כזאת; אבל אתם וודאי תאמרו שזאת שטות, וזה בכלל לא שייך.
"בקיצור, כשהייתי עוד אצלנו בהנהלת החשבונות והכנתי מאזן חצי שנתי, היה קורה שהיתה איזו אי התאמה; למשל היה חסר לנו בקופה בדיוק שלוש אגורות. כמובן, אני יכולתי להוסיף את שלוש האגורות כמו כלום, אבל זה לא היה מישחק נקי; תבינו, מבחינה חשבונאית זה לא היה ספורטיבי; מוכרחים למצוא באיזה רישום, מתוך כארבעה עשר אלף רישומים, נפלה הטעות. ואגיד לכם, לקראת המאזן תמיד הייתי צופה בתקווה שתימצא שם איזו שגיאה שכזאת.
“במקרה כזה הייתי נשאר במשרד אפילו לילה שלם, מניח לפני את כל הפנקסים ומתחיל. זה מוזר, אבל אני לא הסתכלתי בטורי המספרים האלה כבמספרים, אלא כחפצים. פעם דמיתי שאני עולה בסולם המספרים למעלה, כאילו הם צוק תלול; או שאני יורד בהם בסולם לתוך פיר. לפעמים הרגשתי כמו צייד החודר לתוך סבך המספרים בכדי ללכוד חיה נדירה ומבוהלת; אלה היו שלוש האגורות. או הרגשתי כמו בלש, האורב בפינה; אלפי דמויות חולפות על פני, ואני ממתין עד שאתפוס את הממזר בצווארונו, את הפושע, את הטעות הזעירה בחישוב. ושוב היה נדמה לי שאני יושב על שפת נהר, חכה בידי, ואני ממתין לדג; לפתע החכה מתעקמת, והנה, אתה בידי, נבל שכמוך! אבל ברוב המקרים זה היה צייד, ואני משכשך דרכי בסבך תותים, עלה וירוד; הרגשתי שמחת תנועה ועוצמה כזאת, תחושת חירות ומתח, כאילו אני משתתף בהרפתקה. אני החזקתי מעמד לילות שלמים בציד שלוש האגורות; וכאשר תפסתי אותן, אפילו לא חשבתי שזה שלוש אגורות עלובות; זה היה מלקוח שלל, ואני הלכתי לישון, מנצח ונלהב, פלא שלא נכנסתי למיטה בנעליים. וזה הכל.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.