רקע
קארל צ'אפק
אוסף הבולים
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“ובכן זאת אמת לאמיתה,” אמר מר קאראס הזקן. "אדם שיחפור בעברו, חזקה עליו שימצא בו חומר מספיק לפרשות חיים אחרות לגמרי. פעם… או בטעות או משום נטיה… הוא בחר באחת מהן, והוא חי אותה עד סופה; אבל מה שגרוע הוא שהפרשות האחרות, האפשריות, אינן מתות לחלוטין. ולפעמים קורה שאתה חש בהן כאב כמו ברגל שנקטעה.

"כאשר הייתי בן עשר בערך, התחלתי לאסוף בולים; אבא לא ראה זאת בעין יפה, – חשב שבגלל זה אהיה תלמיד גרוע – אבל היה לי חבר, לויזיק צֶ’פֶלְקָה, ויחד אתו התמכרנו לתאוות הבולים הזאת. לויזיק זה היה בנו של מנגן בתיבת נגינה, נער פרוע ומנומש, מוזנח כמו אנקור, ואני אהבתי אותו, כמו שרק ילד יכול לאהוב חבר. תשמעו, אני אדם זקן; היו לי אשה וילדים, אבל אגיד לכם – אין שום רגש אנושי דומה לרגש החברות. אלא שלזה מסוגל האדם רק בעודו צעיר; אחר־כך הוא איכשהו מתקשח ועוטה אנוכיות. חברות כזאת נובעת מהמקור הטהור ביותר של התלהבות והתפעלות, מעודף חיים, משפע ומידת יתר של רגשות; אתה כל כך עתיר רגש, ששומה עליך להעניק אותו למישהו. אבא שלי היה נוטריון, ראש הכבודה המקומית, אדון רב הדר וחמור סבר; ואני אימצתי אל לבי את לויזיק, שאביו היה נגן תיבת נגינה שיכור ואמו כובסת מיוסרת עמל, ואת לויזיק זה כיבדתי והערצתי, כי הוא היה זריז ממני, עצמאי כל כך וקשוח כמו חולדה, והיו לו נמשים בפנים וידע להטיל אבנים בשמאלו – אני כבר לא זוכר מה עוד הערצתי בו; אבל ללא ספק היתה זאת האהבה העזה בחיי.

"ובכן, לויזיק זה היה איש סודי כאשר התחלתי לאסוף בולים. פה מישהו אמר שרק לגברים יש ייצר לאיסוף; זה נכון; אני חושב שזאת שארית מהימים שבהם היה כל גבר אוסף את גולגלות אויביו, את כלי הנשק שהוא לקח שלל, את עורות הדובים, קרנות האיילים ובכלל כל מה שהצליח לצוד. אבל אוסף בולים שכזה הוא לא רק קניין, זאת הרפתקה נצחית; האדם כאילו נוגע ביד רועדת באותן ארצות רחוקות, נגיד בוטן, או בוליביה או כף התקווה הטובה; פשוט הוא מקיים משהו כמו מגע אישי ואינטימי עם אותן ארצות. כלומר יש באיסוף הבולים כמו מוטיב של מסעות וחציית ימים ובכלל ההרפתקנות הגברית העולמית. זה כמו מסעי הצלב.

"כפי שאמרתי, אבי לא ראה זאת בעין יפה; אבות בדרך כלל אינם אוהבים שבניהם עושים משהו אחר מהם עצמם; רבותי, גם אני הייתי כזה כלפי בניי. אבהות היא בכלל איזה רגש מעורב; יש בה אהבה גדולה, אבל גם דאגה, אי אמון, עוינות או איך לומר; ככל שאדם אוהב את ילדיו יותר, כן רב יותר אותו רגש אחר. ובכן, אני נאלצתי להסתתר עם אוסף הבולים שלי ולהחביא אותו בעליית הגג, בכדי שאבא לא יתפוס אותי; בעליית הגג היה ארגז ישן לאחסון קמח, ושנינו היינו נכנסים לתוכו כמו שני עכברים, ומראים זה לזה את הבולים; תראה, זה מהולנד, וזה ממצריים, וזה Sverige או שוודיה. והעובדה שנאלצנו להסתתר עם האוצרות האלה, היה בה משהו מיופיו של חטא. איך השגתי את הבולים – זאת היתה הרפתקה משל עצמה; הייתי נודד בין משפחות מוכרות ולא מוכרות לי ומבקש כמקבץ נדבות שירשו לי לקלוף את הבולים ממכתביהם הישנים. פה ושם היו להם באיזה מקום בעליית הגג או במגירות שולחנות כתיבה ערימות של ניירות ישנים; היו אלה שעות של אושר עילאי כאשר הייתי יושב על הרצפה, נובר בערימות הניירות המאובקים ומחפש איזה בול שעוד לא היה לי – אני, חמור שהייתי, לא הייתי אוסף דופליקאטים; וכאשר קרה שמצאתי איזו לומברדיה ישנה או מי זוכר איזו מדינה ממדינות הננס הגרמניות או הערים החופשיות, הרגשתי שמחה מייסרת ממש – שהרי כל אושר עילאי גם גורם לכאב מתוק. ובינתיים חיכה לי בחוץ לויזיק, וכאשר סוף סוף יצאתי לאויר הפתוח לחשתי כבר בדלת: לויזה, לויזיק, היה שם האנובר אחד! – יש לך? יש! וכבר רצנו הביתה ושללנו ביד, לתוך הארגז שלנו.

"שם אצלנו היו כמה מפעלים לייצור כל מיני הבלי סחורה, יוטה, קאליקו, קרטון וסמרטוטי כותנה; את הזבל הזה מייצרים אצלנו, כידוע, במיוחד לתועלתם של הגזעים הצבעוניים בכל רחבי כדור הארץ. אז שם הרשו לי לחטט בסלי הניירות ולחפש בולים; זה היה שדה הצייד השופע ביותר; שם אפשר היה למצוא את סיאם ודרום אפריקה, סין, ליבריה, אפגניסטן, בורניאו, ברזיל, ניו־זילנד, הודו, קונגו – אני לא יודע האם גם באוזניכם צלילם של השמות האלה אומר מסתורין ומעין געגועים. אל־אלוהים, השמחה, השמחה העילאית הזאת, אם מצאתי בול מה־Straits Settlements – – או קוריאה! נפאל! גיניאה החדשה! סיארה ליאונה! מאדאגאסקאר! מה אגיד לכם, את ההתלהבות הזאת יכול להבין רק צייד או מחפש מטמונים או ארכיאולוג העוסק בחפירות. לחפש ולמצוא, זהו המתח והסיפוק הגדול ביותר שיכולים החיים להעניק לאדם. כל אדם צריך היה לחפש משהו; אם לא בולים, אז את האמת, או צמחי זהב או לפחות חצים מאבן וגלוסקמאות.

"אלה אם כן היו השנים היפות ביותר של חיי, הרעות הזאת עם לויזיק ואיסוף הבולים. אחר־כך חליתי בשנית, וללויזיק לא הרשו לגשת אלי, אם כי הוא היה בא ועומד אצלנו בפרוזדור ושורק, שאשמע אותו. פעם אחת התרופפה השמירה עלי או משהו כזה; בקיצור, ברחתי ממיטתי ומייד קפצתי לעליית הגג להסתכל בבולים שלי. הייתי כל כך חלש, שבקושי הצלחתי להרים את מכסה הארגז. אבל הארגז היה ריק; הקופסה עם הבולים נעלמה.

"אני לא יכול לתאר לכם את הכאב ואת האימה. אני חושב שעמדתי שם כמו מאובן, ואפילו לבכות לא יכולתי, כך ננעל גרוני. ראשית כל, היה איום ונורא, שהבולים, מחמדי הגדול, לא היו; אבל גרוע מזה היה שוודאי גנב אותם ממני לויזיק, חברי ורעי היחידי, שעה שהייתי חולה. זאת היתה אימה, אכזבה, ייאוש, צער – תשמעו, זה מדהים, מה ילד כזה מסוגל לחוות. איך ירדתי מעליית הגג אינני זוכר עוד; אבל אחר כך שוב שכבתי בחום גבוה, וברגעים הבהירים יותר הגיתי והגיתי עד ייאוש. לאבי ולדודתי לא אמרתי דבר וחצי דבר – אמא כבר לא היתה לי; ידעתי שהם לא מבינים אותי בכלל, ובכך נפערה בינינו איזו תהום; מאז אותם ימים לא היה לי אליהם עוד יחס קרוב האופייני לילד. בגידתו של לויזיק, זאת היתה בשבילי מכה שכמעט הכריעה אותי; היתה זאת אכזבתי הגדולה הראשונה מבן־אדם. קבצן, אמרתי בלבי, לויזיק הוא קבצן, ולכן הוא גונב; וזה שכרי על שהתחברתי אל קבצן. וזה הקשיח אותי; מאותו יום התחלתי לעשות הבחנות בין אנשים – איבדתי את בתוליי הסוציאליים; אבל אז עוד לא ידעתי, עד לאיזה עומק הדבר זיעזע אותי, ומה הכל התמוטט בתוכי.

"כאשר החלמתי מהמחלה, החלמתי גם מהכאב הזה על אובדן אוסף הבולים. רק עוד הרגשתי דקירה בלב כאשר ראיתי שללויזיק יש בינתיים חברים חדשים; אבל כאשר הוא הגיע אלי בריצה, קצת נבוך לאחר פרידה כה ארוכה, אמרתי לו ביובש של מבוגר: תסתלק מכאן, אני לא מדבר אתך. לויזיק הסמיק ולאחר רגע קט אמר: גם זו לטובה. ומאותו רגע הוא שנא אותי שנאה עיקשת ופרולטרית.

"זה אם כן היה האירוע שהיתה לו השפעה על כל חיי, על בחירת מערכת החיים שלי, כפי שביטא את זה מר פאולוס כאן. אם כך לומר, עולמי חולל; איבדתי את האמון באנשים; למדתי לבוז ולשנוא. לעולם לא היה לי עוד רֵעַ; וכאשר בגרתי, התחלתי גם להקפיד על היותי לבדי, על כך שלא אזדקק לאיש ושלא אתן לאיש דבר בחינם. לכן מצאתי שאיש איננו אוהב אותי; את זאת הסברתי לעצמי בכך, שאני מטבעי בז לאהבה ומצפצף על כל רגשנות. וכך התפתחתי להיות אדם גא ותאב כבוד, דואג לעצמו, פדנטי ובכלל קורקטי; הייתי רַע וקשוח כלפי הכפופים לי; התחתנתי ללא אהבה, חינכתי את ילדיי במשמעת ופחד והשגתי לא מעט הישגים בחריצותי ובמסירותי. אלה היו חיי, כל חיי; אני לא הסתכלתי על כלום מלבד על מה היא חובתי. וכאשר אאסף אל אבותי, יכתבו על זה בעתון, איזה עובד מסור הייתי ואיזה איש מופת. אבל אילו ידעו הבריות, בכמה בדידות, אי אמון וקשיחות זה כרוך – –

"לפני שלוש שנים נפטרה אשתי. אני לא הודיתי בכך לא לפני עצמי ולא לפני אנשים אחרים, אבל היה לי עצוב מאד; ומתוך רגש העצבות הזה הלכתי ושלפתי כל מיני מזכרות משפחתיות שנשארו אחרי אבי ואמי: תצלומים, מכתבים, מחברותי מימי בית הספר שחלפו מזמן – חנק אותי משהו בגרון כאשר ראיתי, באיזו תשומת לב אסף אותם אבא הקפדן שלי ושמר עליהם; אני חושב שבכל זאת הוא אהב אותי. הדברים האלה מלאו ארון שלם בעליית הגג; ובתחתית אחת המגירות היתה קופסה, חתומה בחותמתו של אבי; כאשר פתחתי אותה, מצאתי בתוכה את אוסף הבולים שאספתי לפני חמישים שנה.

"אני לא אכחיש בפניכם דבר: שטף אותי זרם דמעות, ואת הקופסה הזאת לקחתי אתי לחדר כמו אוצר. אז ככה זה היה, הבנתי בבת אחת; כאשר שכבתי אז חולה, מצא מישהו את אוסף הבולים ואבי החרים אותו, בכדי שלא אזניח בעטיו את לימודי! הוא לא היה צריך לעשות את זה; אבל גם בזה היתה אותה דאגה ואהבה קפדנית משלו; אני לא יודע, אבל צר היה לי אותו יום עליו ועל עצמי – –

"ואחר־כך נזכרתי: מסתבר שלויזיק לא גנב את הבולים! אל אלוהים, איזה עוול עשיתי לו! – – ושוב ראיתי לנגד עיני את הפרחח המנומש והפרוע – אלוהים היודע מה קרה אותו והאם הוא עוד בחיים! אני כל כך כאבתי והתביישתי כאשר כל זה צף בזכרוני. בגלל חשד שווא זה איבדתי את חברי הטוב היחיד; בעטיו איבדתי את ילדותי; בעטיו התחלתי לבוז למה שקוראים עם חלכה; בעטיו התנהגתי בהתנשאות, בעטיו לא התקרבתי עוד לאיש. לכן לא יכולתי כל ימי חיי להביט בבול דואר בלא לחוש גועל ובחילה. לכן לא כתבתי לעולם לכלתי ואשתי, והתחפשתי כמי שמרומם מהשתפכויות רגשניות; ואשתי סבלה מזה. לכן הייתי כל כך קשוח וערירי. בשל כך, בשל כך לבד, עשיתי קריירה כזאת ומלאתי את חובותי באורח כה מופתי – –

“ראיתי את חיי מחדש; לפתע הם נראו שוממים וחסרי טעם. הלא יכולתי לחיות חיים אחרים לגמרי, עלה על דעתי. אלמלא זה קרה – הייתי כה מלא התלהבות והרפתקנות, אהבה, אבירות, דמיון ואמון, דברים כאלה, מוזרים ובלתי נשלטים – אלוהים, אני יכולתי להיות מישהו אחר, יוצא למסעות רחוקים, או שחקן, או חייל! הלא יכולתי לאהוב את הבריות, לשתות אתם, להבין אותם, אני לא יודע מה עוד! הרגשתי כאילו נמס בתוכי גוש קרח. עברתי על האוסף בול אחר בול; היו שם כולם, לומברדיה, קובה, הפיליפינים, האנובר, ניקאראגוא, סיאם, כל אותן ארצות שאז כל כך רציתי לנסוע לראות ושעכשיו כבר לא אראה אותן. על כל בול היה משהו ממה שיכול היה לקרות ולא קרה. בליתי אתם את כל הלילה וישבתי בדין על חיי. ראיתי שחיי היו זרים לי, מלאכותיים ובלתי אישיים מבחינתי, ושחיי האמיתיים לא התגשמו בכלל.” – – מר קאראס הפטיר בתנועת יד. – – “כשאני חושב על זה מה הכל יכולתי להיות ואיזה עוול עשיתי ללויזיק – –”

האב וובס, בשומעו את הדברים האלה נעצב מאד וחש חמלה; כנראה שנזכר במשהו מתוך חייו הוא. “מר קאראס,” הוא אמר בהתרגשות, “אל נא תחשוב על זה; אין מה לעשות, כבר אי אפשר לתקן, אי אפשר לחיות מחדש – –”

“אכן אי אפשר,” נאנח מר קאראס והסמיק קמעה. “אבל שתדעו, לפחות את האוסף הזה, לפחות אותו התחלתי לטפח מחדש!”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!