רקע
קארל צ'אפק
רצח פשוט
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

“הרבה חשבתי,” אמר מר האנאק, "מדוע נראה לנו עוול כמשהו גרוע יותר מכל דבר רע שיכול לקרות לו לבנאדם. כך למשל אילו ראינו שאדם אחד נידון על לא עוול בכפו למאסר בכלא, זה ידריך את מנוחתנו וייסר אותנו יותר מאשר אם אלפי אנשים חיים בעוני ובכאב. אני ראיתי עוני כזה שכל בית סוהר לעומתו נראה כרווחה ממש; ובכל זאת לא יעליב אותנו העוני הגרוע ביותר כמו מעשה עוול. הייתי אומר שיש בתוכנו איזה אינסטינקט משפטי; ושאשמה וחפות, הדין והצדק הם מושגים ראשוניים, נוראים ועמוקים ממש כמו האהבה והרעב.

"קחו למשל את המקרה הזה: אני הייתי ארבע שנים במלחמה כמו רבים מכם; אנחנו לא נספר איש לרעהו מה ראינו שם, אבל אתם וודאי תאשרו לי שבן־אדם כמונו מתרגל ללא מעט; למשל להרוגים. אני ראיתי מאות רבות של אנשים צעירים הרוגים, ולפעמים הרוגים בדרך נוראה, אתם יכולים להאמין לי; ואודה על האמת, שלי כבר כל כך לא היה איכפת, כאילו זה סמרטוטים ישנים, כל עוד לא הסריחו. רק הייתי אומר לעצמי, בנאדם, אם תצא מהחרא הזה חי ושלם, אז בחיים כבר שום דבר לא יפיל אותך.

"כחצי שנה אחרי המלחמה הייתי בבית בסלאטינה; בוקר אחד מישהו דופק אצלי בחלון וצועק, אדון האנאק, בוא תראה, גברת טורק נהרגה! – – גברת טורק זו היתה לה חנות קטנטונת למוצרי נייר וחוטי תפירה; איש לא דאג לה מעולם, רק פה ושם נכנס מישהו לחנות שלה לקנות סליל חוטים או גלויה לחג המולד. מהחנות הובילה דלת זכוכית למטבחון כזה, ושם היא היתה ישנה; בדלת היה וילון קטן, ואם צלצל הפעמון בחנות, היתה גברת טורק מציצה מהמטבחון דרך הוילון, לראות מי זה בא, מנגבת את ידיה בסינרה ונכנסת חרש לחנות. מה אדוני מבקש? אמרה מתוך אי אמון; לבנאדם היתה הרגשה שהוא פלש לתוך החנות, והוא הזדרז לצאת מהר ככל האפשר. זה היה כמו שמרימים אבן, ועכשיו מתרוצצת על פני הגומה הלחה חיפושית מבוהלת וערירית; אז אתה ממהר להחזיר את האבן למקומה, בכדי שהחיפושית הגועלית הזאת תירגע.

"אם כן, כאשר שמעתי את הידיעה, רצתי להסתכל, אני חושב, מתוך סקרנות גסה לגמרי. לפני החנות הקטנה הזאת התקבצו אנשים כמו דבורים סביב חלת דבש; אבל לי נתן השוטר המקומי להיכנס, כי הוא החשיב אותי כאדם משכיל. הפעמון השמיע את צלצולו העדין כמימים ימימה, אבל אני חשתי שהצלצול הבהיר והערני הזה מקפיא את דמי; עברה בי המחשבה שזה לא מתאים לכאן. על מפתן הדלת מהחנות למטבחון שכבה גברת טורק אפיים, תחת ראשה שלולית דם כמעט שחורה; בעורפה היו שערות השיבה שלה דבוקות בדם שכמעט השחיר. וברגע זה הרגשתי פתאום מה שלא הכרתי בצבא: את האימה שבאדם מת.

"זה מוזר, אני את המלחמה כמעט שכחתי; כל המין האנושי מתחיל לשכוח אותה, ואולי בגלל זה עלולה לבוא עלינו מלחמה חדשה. אבל את הקשישה הנרצחת, שלא היה בה כמעט חפץ במקומותינו, החנוונית הזעירה שלא ידעה אפילו למכור גלויה כמו שצריך – אותה לא אשכח. אדם שנרצח הוא משהו אחר מאדם מת סתם; מרחפת מעליו איזו תעלומה נוראה. אני לא יכולתי בכלל להבין מדוע נרצחה דווקא גברת טורק, אישיות אפורה של חולין, שאיש לא שם לב אליה מעולם; איך זה שהיא שוכבת כאן כה פתטית ושוטר רוכן מעליה ובחוץ נדחקים אנשים כה רבים בכדי לראות לפחות פיסת גופה של גברת טורק. אם כך אומר, האשה המסכנה הזאת לא זכתה מימיה למידה כזאת של תשומת לב כמו עכשיו, כששכבה כך ופניה בתוך שלולית של דם שחור. זה היה כאילו היא זכתה פתאום לחשיבות מוזרה ומבעיתה. מימי לא שמתי לב מה היא לובשת ואיך היא בעצם נראית; אבל עכשיו זה היה כאילו אני מתבונן בה בזכוכית מגדלת ורואה אותה בעיוות של הגדלה אדירה. אחת מרגליה היתה נעולה בנעל בית; הנעל השניה היתה חלוצה ואפשר היה לראות גרב מתוקן בעקבו – אני רואה לפני כל חוט שבטלאי הזה; זה היה נראה לי נורא, כאילו גם הגרב העלוב הזה נרצח. יד אחת כאילו ניסתה להתחפר ברצפה; היא נראתה כל כך יבשה וחסרת ישע כמו כרעי ציפור; אבל הדבר האיום ביותר היה קווצת שיער שיבתה שבעורפה, כי היא היתה קלועה בקפדנות כזאת, ונוצצת בין זלפי הדם הקרוש כמו בדיל ישן. היתה לי הרגשה שלא ראיתי מימי משהו יותר עגום, מאשר הצמה המגואלת הזאת של אשה. זלף אחד של דם נתייבש מאחורי האוזן; מעליו נצץ עגיל מכסף ובו אבן כחולה. לא יכולתי יותר, רגלי רעדו. ריבון העולמים, אני אומר.

השוטר שהיה במטבחון וחיפש משהו על הרצפה, הזדקף והתבונן בי; הוא היה חיוור כאילו אומר להתעלף.

"בן־אדם, שקשקתי, היית בצבא?

"הייתי, חירחר השוטר. אבל זה פה – זה משהו אחר. תסתכל, הוסיף לפתע והצביע על הוילונית בדלת; היא היתה מעוכה ומגואלת מדם; כנראה שהרוצח ניגב בה את ידיו. אלוהים אדירים, נשמתי; אני לא יודע מה היה הדבר שהפך את הכל לאיום ובלתי נסבל – או הדימוי של הידיים הדביקות מהדם, או העובדה שהוילונית, הוילונית הנקיה והטהורה הזאת גם היא היתה לקורבן הפשע – – אינני יודע; אבל אותו רגע נשמע מהמטבחון טרלול ארוך של ציפור הקנרית. תשמעו, בזה כבר לא יכולתי לעמוד; אני ברחתי מהחנות הזאת באימה – אני חושב שהייתי עוד יותר חיוור מהשוטר.

"אחר־כך ישבתי אצלנו בחצר על יצול העגלה, ונסיתי לכנס את מחשבותי. חמור מטומטם, אמרתי לעצמי, פחדן שכמוך, הלא זה רצח פשוט! עוד לא ראית דם? האם לא היית דבוק כולך בדמך שלך כמו חזיר ברפש? האם לא צעקת על החיילים שלך, שיחפרו יותר מהר את הבור בשביל מאה ושלושים ההרוגים; מאה ושלושים הרוגים המונחים בשורה אחת, זאת שורה ארוכה, גם אם תסדר אותם כמו רעפים – – לאורך השורה הזאת צעדת ועישנת סיגריות וצרחת על החיילים, מהר, יותר מהר, שכבר נגמור עם זה! האם לא ראית מתים כה רבים, מתים כה רבים –

"כן, זה בדיוק העניין, אמרתי בלבי, ראיתי מתים כה רבים, אבל לא ראיתי מת אחד ויחידי; לא כרעתי ברך לידו להביט בפניו ולגעת בשערו. מת הוא שקט נורא; אתה חייב להיות אתו לבדך… ולא לנשום אפילו… בכדי להבין אותו. כל אחד ואחד מבין המאה ושלושים היה מתאמץ לומר לך: המפקד, הם הרגו אותי; תסתכל בידיים שלי, הלא אלה ידי אדם! – – אבל אנחנו כולנו הסבנו את פנינו מפני המתים האלה; כאשר הוטל עלינו לעשות מלחמה, לא יכולנו להקשיב לחללים. אלוהים שבשמיים, צריך היה שסביב כל חלל יתקבצו אנשים כמו דבורים סביב חלת דבש – גברים, נשים ואפילו טף – בכדי לראות, מבועתים, לפחות פיסה אחת מגופו; לפחות רגל אחת בתוך הנעל הצבאית, או קווצת שיער מגואלת בדם – אז אולי לא היה נגזר שזה יקרה; אז זה אפילו לא היה אפשר שזה יקרה.

“ואני קברתי את אמא שלי; היא נראתה חגיגית כל כך, רגועה כל כך ומושלמת בארון המתים שלה. מוזרה היא היתה, אבל לא נוראה. אבל הדבר הזה, זה משהו שונה ממוות; נרצח איננו מת; נרצח מאשים, כאילו הוא זועק בכאב עילאי ובלתי נסבל. אנחנו יודעים, אני והשוטר; אנחנו יודעים שבחנות הזעירה הזאת הילכה רוח רפאים. ובתוכי הבליח אור. אני לא יודע, אולי אין לנו נשמה; אבל יש בנו משהו שאינו בר־כליון, כמו היצר לצדק. אני לא יותר טוב מכל ברנש אחר; אבל יש בתוכי משהו שאיננו שייך רק לי – – תחושה כזאת של סדר גדול ומלא הוד. אני יודע שאני מבטא את זה לא טוב; אבל ברגע ההוא ידעתי מה הוא פשע ומה הוא עלבון האלוהים. שתדעו, אדם שנרצח הוא כמו מקדש שנבזז וחולל.”

“ומה,” נשמע קולו של מר דובש, “תפסו את זה שהרג את הזקנה?”

“תפשו,” המשיך מר האנאק, “ואני בעצמי ראיתי אותו, כאשר יומיים אחר־כך הובילו אותו השוטרים אל מחוץ לחנות ההיא לאחר ששיחזרו אתו את המעשה במקום הפשע, כמו שאומרים. ראיתי אותו אולי רק למשך חמש שניות. אבל שוב זה היה כמו תחת זכוכית מגדלת ומעוותת נורא. הוא היה בחור צעיר, על ידיו היו אזיקים, והוא הלך בחפזון כזה שהשוטרים בקושי הספיקו להחזיק אתו צעד. אפו הזיע ועיניו הפעורות מצמצו בבהלה כזאת – – אפשר היה לראות שהוא מפחד נורא, כמו ארנבת בניתוח ניסוי. לא אשכח את הביטוי הזה בפניו כל עוד אחיה. לי הפגישה הזאת גרמה תחושת מבוכה וריקנות. עכשיו ישפטו אותו, חשבתי, ימשכו את העניין כמה חודשים וידונו אותו למיתה. בסוף ראיתי שבעצם אני מרחם עליו, ושהייתי חש מין הקלה, אילו הוא איכשהו יצא מזה. לא שפניו היו סימפטיים, יותר קרוב להיפך; אבל ראיתי אותו יותר מדי מקרוב – – ראיתי אותו ממצמץ באימה. לעזאזל, אני לא רגשן, אבל מקרוב זה לא היה רוצח, אלא פשוט בן־אדם. לומר את האמת, אני לא מבין את זה; אינני יודע מה הייתי עושה לו הייתי שופטו; אבל היה לי עצוב בלב מהכל, כאילו נפשי שלי זקוקה לפדות.”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!