“אם כבר מר דולז’אל התחיל לדבר על פיענוח צפנים,” אמר מר קאווקה, "אז נזכרתי במה שעוללתי פעם לעמית שלי, מוסיל. מוסיל זה היה אדם מאד משכיל ושנון, אבל טיפוס כזה של אינטלקטואל: בכל דבר הוא רואה בעיה ומבקש עמדה שינקוט כלפיו. למשל, יש לו עמדה כלפי אשתו שלו, והוא איננו חי בקשר נשואין, אלא בבעיית הנשואין; מלבד זאת הוא מכיר בבעיה החברתית, בשאלת המין, בבעיית תת־ההכרה, בבעיית החינוך, במשבר התרבות בת ימינו ובשורה ארוכה של בעיות אחרות. האנשים האלה, המוצאים בעיה בכל דבר, הם בלתי נסבלים לא פחות מאלה שיש להם עקרונות. אני לא אוהב בעיות; בשבילי ביצה היא ביצה, ואם מישהו יתחיל לדבר אתי על בעיית הביצה, אני איבהל שהביצה מקולקלת. כל זה רק שתדעו איזה מין אדם הוא מוסיל.
"פעם לקראת חג המולד הוא הכניס לו לראש שייסע להרי הענקים למסע סקי; וכיון שהיה עוד צריך לקנות דא והא, הודיע שיבוא להיפרד מהחברים מאוחר יותר. לפתע מגיע דוקטור מנדל, אתם יודעים הפובליציסט הידוע, גם הוא פריט מיוחד במינו, ומחפש אותו, כי הוא מוכרח לדבר עם מר מוסיל באופן דחוף. מוסיל איננו, אני מסביר לו, אבל אולי הוא עוד יקפוץ לפני נסיעתו; תחכה לו. – – פני דוקטור מנדל נתקדרו. אני לא יכול לחכות, אמר, אבל אני אכתוב לו פתק, מה שרציתי לומר לו. – – והוא התיישב ליד השולחן וכתב.
"אני לא יודע האם מישהו מכם ראה כתב יד פחות קריא מזה של דוקטור מנדל. הוא נראה כמו רישום של סייסמוגרף – – קו מאוזן כזה, ארוך ושסוע, הנרעד פה ושם או קופא ליצור חוד. אני הכרתי את כתב היד שלו, והסתכלתי איך שידו נוסעת על גבי הנייר. לפתע קדרו פניו עוד יותר והוא מעך את הנייר בחוסר סבלנות, זרק אותו לסל וקפץ על רגליו. זה יהיה יותר מדי ארוך, נהם, ונעלם.
"אתם הלא יודעים, יום לפני החג לא מתחשק לבנאדם לעשות עבודה רצינית; אז התיישבתי ליד השולחן והתחלתי למתוח על פיסת נייר קוים סייסמוגרפיים; משיכות קולמוס ארוכות ורועדות, מקפצות פה ושם למעלה ולמטה, איך שבא לי. שעה קלה השתעשעתי בזה, ואחר־כך הנחתי את הנייר על שולחנו של מוסיל. אותו רגע מוסיל נכנס בסערה, מצוייד למסעו בהרים, זוג הסקי והמקלות על כתפו. אז אני נוסע כבר, הוא הריע בדלת, בשמחה קולנית.
"היה פה איזה אדון וחיפש אותך, אמרתי לו באדישות. הוא השאיר לך פה מכתב, אמר שזה חשוב.
"תראה לי, אומר מוסיל בתיאבון. תראו־תראו, נרתע במקצת למראה היצירה. זה מדוקטור מנדל; מה הוא רק רוצה ממני?
"את זאת אני לא יודע, נהמתי בחוסר אדיבות, הוא נורא מיהר; אבל אתה יודע, את הכתב שלו לא הייתי רוצה לפענח.
"אני יודע לקרוא את השרבוטים שלו, הכריז מוסיל בקלות דעת, העמיד את הסקי והמקלות בפינה והתיישב ליד השולחן. הממ, אמר כעבור שעה קלה, ופניו הרצינו מאד. עברה חצי שעה של דממת מוות. – – אז את שתי המלים הראשונות תפסתי, נאנח מוסיל לבסוף וקם על רגליו, זה ‘אדוני היקר’. אבל אני צריך כבר להזדרז אל תחנת הרכבת. אני אקח את המכתב אתי, ואם אין בזה מעשה שטן, אני אפתור את זה במהלך הנסיעה! – –
"אחרי ראש השנה הוא חזר מטיול ההרים שלו. איך בילית? אני אומר לו. בן־אדם, מוסיל, איזה יופי עכשיו בטח בהרים, מה?
"מוסיל רק הפטיר בתנועת יד. אני אפילו לא יודע, אמר. להודות על האמת, אני ישבתי במשך כל הזמן בחדר המלון, אפילו את האף לא הוצאתי; אבל האנשים סיפרו שהיה שם נפלא.
"מה קרה, אמרתי באהדה מודגשת, היית חולה?
"זה לא, אומר מוסיל בצניעות מעושה, אבל אני הייתי כל הזמן עסוק בפתירת מכתבו של מנדל; ושתדע – אני פתרתי אותו, הכריז בתרועת נצחון. רק שתיים או שלוש מלים אני עוד לא יודע לקרוא. ישבתי על זה לילות שלמים – אבל אני הכנסתי לי לראש שאני אפתור את זה, ופתרתי.
"מה אגיד לכם, לא היה לי האומץ לומר לו שהמכתב הזה הוא סתם שרבוט שלי. והמכתב היה חשוב מאד? שאלתי מתוך התעניינות אוהדת. העמל הזה היה כדאי?
“זה לא חשוב, ענה מוסיל בגאווה. אותי זה עניין יותר בתור בעיה גרפולוגית. דוקטור מנדל מבקש ממני לכתוב תוך שבועיים מאמר לירחון שלו – על מה, זה מה שלא הצלחתי לפענח; ואחר־כך הוא מאחל לי חג שמח ובילוי נעים בהרים. סך הכל זה לא הרבה; אבל תהליך הפתירה, אדוני, זה היה אגוז קשה מהבחינה המתודית – אין לך דבר שימריץ את הרוח יותר. בזה לבדו היה כדאי להשקיע כמה ימים ולילות.”
★
“את זה לא היית צריך לעשות לו,” סבר מר פאולוס בנימת גערה; השד ייקח כמה ימים, אבל על הלילות ללא שינה חבל. השינה, אדוני, זה לא רק מנוחה לגוף; השינה היא משהו כמו טיהור ומחילה על היום שחלף. השינה היא חסד מיוחד; ולמשך כמה רגעים ראשונים לאחר שינה טובה – כל נשמה היא טהורה ותמה כמו של ילד.
"אני מכיר את זה, כי בפרק זמן מסויים איבדתי את כושר השינה. אולי זאת היתה תוצאה של חיים בלתי סדירים או שמשהו בתוכי לא היה בסדר, אני לא יודע; אבל רק נשכבתי במיטה והרגשתי בעפעפי את הדגדוג הראשון של תרדמה, וכבר משהו זז בי, ואני שכבתי שעות ארוכות ובהיתי לתוך החשכה, עד שהפציע הבוקר. וכך זה נמשך שנה, שנה תמימה ללא שינה.
"כאשר האדם לא יכול להירדם, הוא מנסה תחילה לא לחשוב על כלום; לכן הוא מונה או מתפלל. לפתע זה מתגלה וצף, אלוהים, אני אתמול שכחתי לעשות את זה וזה! ואחר־כך עולה על דעתו שאולי רימו אותו שם בחנות בשעה ששילם. אחר־כך הוא נזכר שאשתו או חבר שלו ענו לו באותו מקרה באופן מוזר. אחר־כך נשמע קול בקיעה דק בעצי הרהיטים, והאדם חושב שזה גנב, והוא מרגיש חום מבושה או פחד. ושעה שהוא כבר מפחד, הוא הוגה במצבו הגופני ומהרהר, שטוף זעת אימה, במה שהוא יודע על דלקת כליות או על סרטן. סתם ככה צף בזכרונו מעשה חלם שהוא עשה לפני עשרים שנה, עד שהוא נשטף גל נוסף של זעה מרוב בושה. צעד אחר צעד הוא מתעמת עם איזה אני אחר, מוזר ובלתי פדוי הנטפל אליו; עם חולשתו, עם גסותו ומעשיו המכוערים, חולייו ועוולות שגרם, שטויות שעשה והתבזויות שנתנסה בהן, עם סבלותיו שמזמן עברו מן העולם. חוזר אליו כל המכאיב, המייסר והמשפיל שחווה מימיו; דבר לא נמחל למי שמתקשה לישון. כל עולמך מתעוות ורוכש פרספקטיבה מייסרת; דברים שכבר שכחת מגחכים בפניך, כרוצים לומר: חמור, איך התנהגת אז; אתה עוד זוכר איך אהבתך הראשונה, כשהיית בן ארבע עשרה, לא הופיעה לפגישה? שתדע, היא התנשקה אז עם אחר, עם Vojta חברך, ולך לעגו כולם! מטומטם, מטומטם, מטומטם! – והאדם מתפתל במיטה הצורבת ומנסה להשלות את עצמו, לכל הרוחות, זה כבר לא נוגע לי! מה שהיה, היה, ודי! – – ושתדעו, זה לא נכון. כל מה שהיה – הווה. קיים גם מה שאינך מודע לו עוד. ואני סבור, שהזכרון שורד גם לאחר המוות.
"חברים יקרים, אתם קצת מכירים אותי; אתם יודעים שאני לא רואה שחורות ולא היפוכונדר, לא מזעיף פנים ולא מתלונן נצחי, לא רחמן־על־עצמו, לא בכיין ולא נודניק ולא אל־תיגע־בי, מקטר, טרדן או פסימיסט. אני אוהב את החיים, את בני האדם וגם את עצמי, אני מתלהב כמו משוגע, אני אוהב להאבק; בקיצור אני עשוי מהעור שממנו עשוי אדם כמו שצריך. גם אז, כאשר איבדתי את השינה, הייתי מתרוצץ בימים ונע בעירנות מתפקיד לתפקיד; אתם יודעים ששמי הולך לפני כאדם מבורך בכושר פעילות. אבל משעליתי עם ערב על משכבי ופתחתי את לילי הנזיר משינה, חיי כאילו נתפלגו. שם היו חייו של אדם פעיל ומצליח, בחור בריא ואוהב עצמו, המצליח בכל הודות למרצו, חוכמתו ומזלו המשחק לו ללא בושה. כאן במיטה שכב אדם רדוף, שתודעתו העלתה את כל הכשלונות, את כל הבושות, את כל הלכלוך וההשפלות שהיו מנת חלקו. אני חייתי חיים כפולים שכמעט לא נגעו אלה באלה ולא היה בינם שום דמיון; מצד אחד חיים של יום, המורכבים מהצלחות, פעילות, מגעי אנוש ואמון, מכשולים מעניינים ושגיונות נורמליים; חיים שבהם הייתי בדרכי מאושר ומרוצה מעצמי. אבל בלילה התפתחו החיים האחרים, הטוויים מכאב ומבוכה; חייו של אדם שלא הצליח במאומה; אדם שנבגד בידי הכל והתנהג בעצמו כלפי זולתו באורח רע, אנוכי ומטופש; אדם מרומה מכל אשר לו, בטלן טראגי, שכל אחד שונא אותו ומרמה אותו, חלשלוש שהפסיד ומדדה מבושה לבושה. כל אחת ממערכות החיים האלה היתה עקבית בתוך עצמה, קוהרנטית ושלמה; כאשר הייתי שרוי באחת מהן, נראה לי שהאחרת שייכת למישהו אחר, לא נוגעת לי או שהיא רק פרי הדמיון; שהיא תרמית עצמית ואשליה חולנית. ביום אהבתי; בלילה חשדתי ושנאתי. ביום חוויתי את עולמנו, עולם בני האדם; בלילה חוויתי את עצמי. החושב על עצמו, מאבד את עולמו.
"ונראה לי שהשינה היא כמו מים אפלים ועמוקים. בה נשטף כל מה שאיננו יודעים עליו או אמורים שלא לדעת. העצב המוזר השוקע בנו יישטף וייעלם בתוך העלפון שאין לו חוף. רשעותנו ופחדנותנו, כל חטאינו היומיומיים והמביכים, כשלונותינו המשפילים ומעשי הכסיל שעשינו, אותה שניה של חוסר אהבה בעיני אלה שאהבנו, כל אשר חטאנו בו אנחנו ושחטאו בו זולתנו כלפינו, כל זה נשטף בהשקט אל מעבר מגע ידה של תודעתנו. השינה רחומה עד אין קץ; דרכה למחול לנו ולחייבינו.
“ואומר לכם עוד משהו: מה שמכונה חיינו, זה לא כל מה שחוינו, זה רק המבחר. אשר אנחנו חווים הוא רב מדי, יותר ממה ששכלנו יכול לו. לכן אנחנו בוחרים דא והא, שמתאים לנו, ומזה אנחנו רוקמים עלילה מפושטת; למוצר הזה קראנו חיינו. אבל כמה נפל אנחנו מותירים אחרינו, כמה דברים מוזרים ונוראים נשארים מאחור, אלוהים אדירים! לו רק האדם היה מודע להם! אבל אין אנו יכולים לחיות אלא מהלך חיים אחד ופשוט. יותר מזה היה עולה על כוחותינו. לא היינו מסוגלים לשאת את החיים, אלמלא פיזרנו בצדי דרכנו את רובם.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.