…איזה טענות שיש לי נגדו?? אני אומר לך תיכף, שָכן: לא שאני מתנגד לתורתו. זה לא. פעם הקשבתי לדרשה שלו, ואגיד לך, כמעט שהייתי לחסיד שלו. אז חזרתי הביתה ואני אומר לדודני הבורסקאי, שמע, את זה היית צריך לשמוע; אני אגיד לך – בדרכו שלו האיש הוא נביא. מדבר נורא יפה, האמת ניתנת להאמר; הלב מתהפך לך בקרבך; עיני אז היו מלאות דמעות, כמעט רציתי לסגור את החנות וללכת אחריו שלא לאבד עוד קשר עין אתו. חלק את רכושך, כל מה שיש לך, הוא אמר, ובוא אחרי. ואהבת לרעך כמוך, ועזרת לאחיך העניים, וסלחת למרעיך ודברים שכאלה. אני הלא נחתום פשוט, אבל כאשר הקשבתי לו, הרגשתי כזאת שמחה וגם כאב, אני לא יודע איך לומר זאת: כזה משא, לכרוע ברך על הארץ ולבכות, ויחד עם זאת היה לי כל כך קל בלב, כאילו הכל נופל ממני, אתה מבין, כל הדאגות והרוגזות. אז אני אומר לדודני, טיפש אחד, תתבייש לך; אתה מדבר על הבלים, מה מי חייב לך, ושאתה צריך עוד לשלם מעשר, וארנונות ורבית; מוטב שתחלק את כל מה שיש לך בין העניים, תנטוש את האשה ואת הילדים ותלך אחריו –
ושהוא מרפא חולים ומגרש דיבוק, גם על זה לא הייתי טוען נגדו. אמת, זהו כוח מוזר ולא־טבעי; אבל הלא כל אחד רואה שהרופאים שלנו הם בטלנים והרומאיים לא טובים מהם בכלום; כסף לקחת הם יודעים, אבל כשאתה קורא להם לגוסס, אז הם מושכים בכתפיים ואומרים לך – היית צריך לקרוא לי קודם. קודם! אשתי המנוחה היתה חולה שנתיים בדימומים; אני הובלתי אותה מרופא לרופא, אין לך מושג כמה כסף זה עלה – ואף אחד לא הצליח לעזור לה. אילו אז כבר היה הוא מסתובב מעיר לעיר, הייתי נופל לפניו על ברכיי, והייתי אומר לו: רבי, רפא נא את האשה הזאת! והיא היתה נוגעת בכנף אדרתו והיתה נרפאת. וככה היא מסכנה סבלה, אי אפשר אפילו לספר – אני רק משבח אותו על שהוא מבריא חולים. אתה מבין, הרופאים צועקים שזאת רמאות וריפוי בנפלאות, ורצו שיאסרו זאת עליו ומי יודע מה; אבל ככה זה הולך עם אינטרסים. מי שרוצה לעזור לאנשים ולגאול את העולם, תמיד מתנגש באינטרס של מישהו; אי אפשר להשביע את רצון כולם, אי אפשר אחרת. אני אומר שירפא, ומצדי שגם יחייה מתים; אבל זה עם חמשת הכיכרות – את זה לא היה צריך לעשות. בתור אופה אני אומר לך, זה היה עוול גדול כלפי האופים.
אתה לא שמעת את הסיפור על חמשת כיכרות הלחם? אני מתפלא; כל האופים ממש משתגעים מהמקרה הזה. אז מספרים שהגיע אליו המון עם במקום נידח, והוא ריפא את חוליהם. וכאשר נטה הערב, ניגשו אליו תלמידיו ויאמרו: “המקום חרב וגם נטה היום; שלחה נא את המון העם וילכו אל הכפרים לקנות להם אוכל.” ויאמר אליהם: “אינם צריכים ללכת, תנו אתם להם לאכול.” ויאמרו אליו: “אין לנו פה כי אם חמשת כיכרות לחם ושני דגים.” ויאמר: “הביאום אלי הנה.” ויצו את העם לשבת על הדשא, ויקח את חמשת כיכרות הלחם ואת שני הדגים, ויישא עיניו השמימה, ויברך ויפרוס ויתן את הלחם לתלמידים, והתלמידים נתנו לעם. ויאכלו כולם וישבעו, וישאו מן הפתותים הנותרים שנים עשר סלים מלאים; והאוכלים כחמשת אלפים איש מלבד הנשים והטף.
אתה תודה, שכן, את זה לא יכול לסבול שום אופה; זאת הלא גזירה שאי אפשר לעמוד בה, הלא כן? אם הדבר הזה ייהפך למנהג, שכל אחד יכול להאכיל חמשת אלפים איש בחמישה כיכרות לחם ושני דגיגים, אז האופים יוכלו ללכת ישר לרעות באחו, נכון? מה שנוגע לדגיגים האלה – מילא; אלה גדלים במים מעצמם, וכל אחד יכול ללכת לדוג אותם. אבל אופה צריך לקנות ביוקר קמח ועצים להסקה, צריך שיהיה לו עוזר שמוכרחים לשלם לו שכר עבודה; צריך להחזיק חנות, צריך לשלם מסים ומי יודע מה, כך שבסוף הוא יכול לשמוח אם נשארת לו איזו פרוטה למחיה, שלא יצטרך לקבץ נדבות. והוא, הוא רק מרים את העיניים לשמיים, ויש לו די לחם לחמשת אלפים איש או כמה; הקמח לא עולה לו כלום, הוא לא צריך להביא עצים ממי יודע איפה, שום הוצאות, שום עבודה, – – מובן, אז הוא יכול לתת לאנשים את הלחם בחינם, נכון? ולא איכפת לו שהוא מנשל את האופים בסביבה מהרווח הקטן המגיע להם ביושר! אני אומר לך, זאת תחרות לא הוגנת, וצריכים היו להפסיק לו את העסק. שישלם מסים כמונו, אם הוא רוצה לעסוק במקצוע האפיה! אלינו כבר באים אנשים ואומרים, איך יכול להיות שאתה דורש סכום כסף שכזה, כאילו אנחנו עובדי כוכבים ומזלות, בעד כיכרון עלוב של לחם? בחינם צריך לחלק את זה, כמוהו, ואיזה לחם זה, פריך וניחוח, שאנשים ממש משתגעים אחריו. – – כבר נאלצנו להוריד את מחירי המאפה; בהן צדק, אנחנו מוכרים אותו מתחת למחיר הקרן, רק בכדי שלא ניאלץ לסגור את החנויות; אבל לאן זה יוביל, מזה מסתובב לאופים הראש. מספרים שבמקום אחר האכיל ארבעת אלפים איש לבד מהנשים והטף בשבעה כיכרות וכמה דגים, אבל שם אספו רק ארבעה סלים של פירורים; מסתבר שהעסק כבר לא הולך לו כל כך כמו קודם, אבל אותנו, את האופים, הוא יביא לפת לחם. ואני אומר לך, שהוא עושה את זה רק מתוך טינה לאופים. אמנם סוחרי הדגים גם כן צועקים, אבל אתה הלא יודע, שהם מפקיעים את מחירי הדגים שלהם – בושה! זה כבר מזמן איננו עיסוק המתנהל ביושר כמו מקצוע האפיה.
תסתכל, שכן: אני אדם זקן ואני לגמרי ערירי; אין לי אשה ולא ילדים, ומה אני כבר צריך לעצמי. לא מזמן אמרתי לעוזר שלי שיקח את עול המאפיה שלי על צווארו. אתה רואה שאני לא נלחם למען תועלתי שלי; חי נפשי, הכי כדאי היה לי לחלק את רכושי הדל במתנה וללכת אחריו ולטפח את אהבת הזולת וכל מה שהוא מטיף לו. אבל כשאני רואה איך הוא קם עלינו, על האופים, אז אני אומר: זה לא! אני בתור אופה רואה שזאת היא לא גאולת העולם, אלא אסון ממש בשביל המקצוע שלנו. אני מצטער, אבל בזה לא אוותר לו. זה לא ילך.
מובן מאליו, אנחנו הגשנו תלונה לחנניה הכהן וגם לנציב הרומי על הפרת הסדר הטוב במסחר ועל המרדה: אבל הלא ידוע, כמה לרשויות שום דבר לא בוער. אתה מכיר אותי, שכן; אני אדם מתון ואינני מחפש סכסוכים עם אף אחד; אבל אם הוא יבוא לירושלים, אני אעמוד בראש חוצות ואקרא: לצלוב אותו! לצלוב אותו!
1937
-
הסיפור סובב על אחת מאגדות הנסים של ישו שבברית החדשה, שבה מיוחסת לו האכלת המון של חמשת אלפים ראשי בתי אב בחמשה כיכרות לחם ושני דגים (מתי, י“ד, י”ד–כ"א). (המתרגם). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.