הסיפור הזה היה בלי ספק מרשים יותר, אילו גיבורתו היתה בתו של דיוקלציאן, או דמות אחרת של צעירונת זכה בבתוליה; אלא שלמרבה הצער היא, מסיבת האמת ההיסטורית גרידא, אחותו של דיוקלציאן, מטרונית באה בימים ומרשימה, היסטרית ואקסצנטרית קמעה לדעת הקיסר, אשר הרודן הזקן, במידה מסויימת, פחד ממנה. לפיכך, משהודע לו על בואה, הוא הפסיק את דיונו עם הנציב בקירנייקה (שבפניו הביע במלים בוטות את אי שביעות רצונו) והלך לקראתה עד לדלת.
“מה העניינים, אנטוניה?” הוא צהל בקול ז’וביאלי. “מה היית רוצה? יש לך שוב איזה מקופחים? או שאני צריך לעשות משהו נגד עינויי החיות בקירקסים? או שאת מתכוונת להנהיג חינוך למוסר בקרב הלגיונות? אז קדימה, שבי וספרי.”
אבל אנטוניה נשארה על עומדה. “דיוקלציאן,” היא פתחה בנימה כמעט חגיגית, “אני מוכרחה להגיד לך משהו.”
“אהה,” אמר הקיסר מתוך השלמה והתגרד בעורפו. “אבל למען השם, היום יש לי כל כך הרבה עבודה! זה לא סובל דיחוי?”
“דיוקלציאן,” המשיכה אחותו בלא להירתע, “אני רוצה להגיד לך שאתה מוכרח לחדול מהרדיפה הזאת של הנוצרים.”
“מה אתך,” נהם הקיסר הזקן, “מה פתאום – אחרי איזה שלוש מאות שנה – –” הוא הביט בריכוז בפניה של המטרונית המרוגשת; היא נראתה פתטית – עיניה חמורות הסבר וידיה, המעוקמות מפודגרא, מקופלות כבעוית. “נו טוב,” הוא מיהר להוסיף, “אפשר לדבר על זה; אבל קודם כל תעשי לי טובה ותתיישבי.”
אנטוניה צייתה בהיסח הדעת, והתיישבה על קצה הכיסא; תוך כדי כך היא איבדה מקצת מרוח הלחימה, קומתה קָטְנָה והיא התבלבלה; פינות פיה נתרככו מבכי: “האנשים האלה כל כך קדושים, דיוקלציאן,” היא הוציאה מפיה, “והיופי הזה של אמונתם – – אני יודעת, אילו אתה היכרת אותם – – דיוקלציאן, אתה מוכרח להכיר אותם! תראה ש… שדעתך עליהם תשתנה מהקצה אל הקצה – –”
“אבל הלא אין לי עליהם שום דעה רעה,” אמר דיוקלציאן במתינות. “אני הלא יודע, שכל הדברים שמספרים עליהם הם רכילות ודיבה רעה. אלה האוגורים שלנו, הם הממציאים את כל הדברים האלה – את מבינה, קנאת המתחרים וכן הלאה. אני ביקשתי לוודא ונמסר לי שהנוצרים האלה הם אנשים הגונים למדי. מנומסים מאד ונכונים לעזור לזולת.”
“אז מדוע אתה רודף אותם כל כך?” שאלה אנטוניה, נדהמת.
דיוקלציאן הרים קמעה את גבותיו. “מדוע?? איזו שאלה? עשו כך מאז ומתמיד, לא? ויחד עם זאת אי אפשר להרגיש שהם הולכים ומתמעטים. הדיבורים על רדיפות הם הגזמה נוראה. כמובן פה ושם צריך להעניש כמה מהם, למען יראו וייראו –”
“מדוע?” חזרה המטרונית על שאלתה.
“מסיבות פוליטיות,” שח הקיסר הזקן. “תסתכלי, יקירתי, יכולתי לתת לך שורה שלמה של נימוקים. למשל, שהעם דורש זאת. ראש וראשונה זה יסיח את דעתו מדברים אחרים. שנית, משתרשת התודעה ששולטים ביד רמה. ושלישית, זה במקומותינו מעין מינהג לאומי. אגיד לך, שום מדינאי נבון ואחראי לא ימהר ללא צורך להפר מינהגים. זה מעורר הרגשה של אי בטחון ו – המממ – אי יציבות והתפוררות. אחותי האהובה, אני כבר בימי שלטוני עשיתי חידושים רבים יותר מאשר מישהו לפני. אבל אלה היו דברים שהיו מוכרחים להיות. מה שלא מוכרח להיות, לא אעשה.”
“אבל הצדק, דיוקלציאן,” אמרה אנטוניה בשקט, “צדק מוכרח להיות. אינני מבקשת מידיך אלא צדק.”
דיוקלציאן משך בכתפיו. “ברדיפת הנוצרים יש משום צדק, כי היא תואמת חוקים תקפים. אני יודע, מה על קצה לשונך: שאת החוקים האלה אני מוסמך לבטל. מוסמך, אבל לא אבטל. טוני יקירתי, זכרי: minima non curat praetor1; אני לא יכול להתעסק בקטנות כאלה; הואילי נא לחשוב על כך, שהמינהל של כל האימפריה מונח על כתפי; וילדה שלי, אני שיניתי אותו מן היסוד. אני תיקנתי את החוקה, הבניתי מחדש את הסינט, ריכזתי את המינהל, ארגנתי מחדש את הביורוקרטיה, חילקתי מחדש את המחוזות והתקנתי את ניהולם התקין – אלה דברים ששומה היה לעשות אותם למען הממלכה. את אשה ולא מבינה בזה; אבל התפקידים הרציניים ביותר של שליט הם המינהליים. תאמרי בעצמך, מה משקלם של נוצרים שכאלה לעומת – לעומת – נגיד, הנהגת מנגנון ממלכתי לביקורת פיננסית? אלה שטויות בעלמא.”
“אבל אתה, דיוקלציאן,” אמרה אנטוניה בנשימה דקה, "היית יכול לסדר את העניין הזה בקלות כזאת – "
“יכול. ושוב לא יכול,” אמר הקיסר בהחלטיות. “אני העמדתי את כל האימפריה על יסודות מינהליים חדשים – והבריות בקושי יודעים זאת. כי הנחתי להם לחיות על פי מינהגיהם. אם אני נותן להם את הכמה־נוצרים שלהם, יש להם הרושם שהכל נשאר על מקומו, והם שקטים. ילדתי האהובה, מדינאי חייב לדעת עד לאן הוא יכול להעיז עם הרפורמות שלו. – ככה זה.”
“אז רק לכן,” אמרה המטרונית במרירות, רק כדי שתהיה לך מנוחה מהצעקנים והפרזיטים שמסתובבים פה –"
דיוקלציאן העווה את פניו. “אם את רוצה, אז גם לשם זה. אבל אני אגיד לך, קראתי בספרים של הנוצרים האלה שלך, וקצת גם הרהרתי בהם.”
“ומה מצאת בהם רע?” נפלט מפיה בתקיפות.
“מה רע?” אמר הקיסר שקוע בהרהורים. “להיפך, משהו יש בזה. אהבה ודברים כאלה – נגיד הבוז הזה להבלי עולם – בעצם אלה אידיאלים די יפים, ואלמלא אני קיסר – – את יודעת, טוני שלי, היו דברים במשנתם שממש מצאו חן בעיני; רק לוא היה לי יותר פנאי לחשוב על נשמתי –” הקיסר הזקן הכה ברוגזה בכף ידו בלוח השולחן. “אבל זה אבסורד. מבחינה פוליטית בלתי אפשרי, לא ניתן להגשמה. האם אפשר לבנות מלכות שמיים? איך מנהלים את זה? באהבה? בדבר אלהים? אני הלא מכיר בני אדם, לא כן? מבחינה מדינית זאת משנה כל כך בלתי בשלה ובלתי בציעה, ש־ ש־ שזה ממש בר־עונשין.”
"אבל הם הרי לא עוסקים בשום פוליטיקה,” הגנה עליהם אנטוניה בלהט. “וספרי הקודש שלהם לא נוגעים בפוליטיקה אפילו במלה אחת.”
“בשביל פוליטיקאי מעשי,” אמר דיוקלציאן, “הכל הוא פוליטיקה. לכל יש חשיבות פוליטית. כל מחשבה מחייבת הערכה פוליטית, איך אפשר היה להגשימה, מה לעשות ממנה, למה תוביל. ימים ולילות, ימים ולילות שברתי את ראשי בכך איך אפשר היה להגשים את המשנה הנוצרית מבחינה פוליטית; ואני רואה שזה בלתי אפשרי. אני אומר לך, מדינה נוצרית לא היתה מחזיקה מעמד אפילו חודש. תחשבי, האם אפשר להקים צבא נוצרי? האם אפשר לגבות מסים על דרך הנוצרים? האם בחברה נוצרית היו יכולים להיות עבדים? לי יש נסיון משלי, טוני: לא שנה, אף לא חודש אפשר לשלוט על פי עקרונות הנצרות. לכן הנצרות לעולם לא תכה שורש. היא יכולה להיות אמונתם של בעלי מלאכה או של עבדים, אבל לעולם, לעולם לא להיות דת המדינה. זה בלתי אפשרי. את יודעת, ההשקפות האלה שלהם על קניין, על אהבת הרעים, על פסילות הפעלת כוח וכן הלאה, זה הכל דברים יפים אבל אינם ניתנים לביצוע למעשה. בשביל חיי המעשה, טוני, זה לא מתאים. אז תגידי, מה לעשות בהם?”
“אולי בלתי אפשרי,” לחשה אנטוניה, “אבל בשל כך זה עוד לא פשע.”
“פשע,” אמר הקיסר, “הוא מה שמזיק למדינה. והנצרות היתה מטילה מום בריבונות המדינה. זה לא ילך. אחותי האהובה, הכוח העליון חייב להיות בעולם הזה, לא בעולם הבא. באומרי שמדינה נוצרית איננה אפשרית מעצם העיקרון, יש להסיק מכאן על פי ההגיון שהמדינה איננה יכולה לסבול את הנצרות. מדינאי אחראי חייב להתייצב בפכחון נגד חלומות בלתי בריאים שאינם ניתנים להגשמה. בין כה וכה אלה הזיות של מטורפים ועבדים – –”
אנטוניה קמה, נושמת בכבדות. “דיוקלציאן, אז שתדע: אני קיבלתי על עצמי את עול הנצרות.”
“מה את אומרת,” התפלא הקיסר במתינות. “נו, מדוע לא? אני הלא אומר, שיש בזה משהו; וכל עוד העניין נשאר עניינך האישי – – אל תחשבי, טוני, שאין לי הבנה בשביל דברים כאלה. גם אני הייתי רוצה פעם להיות נפש אדם; הייתי רוצה, טוני שלי, לתלות את הקיסרות שלי על מסמר, את הפוליטיקה והכל – – כלומר, ברגע שאסיים את הריפורמה של המינהל הממלכתי ועניינים שכאלה; ואחר־כך הייתי הולך לאיזה מקום בכפר – – ולומד את אפלטון – ישו – מרק אורליוס – וגם את פאולוס הזה שלהם או איך קוראים לו – – אבל עכשיו תסלחי לי; יש לי פה איזו התייעצות מדינית.”
1932
-
“שופט עליון לא יעסוק בקטנות” – עקרון מינהלי של המשפט הרומי (המתרגם) ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.