רקע
קארל צ'אפק
אטילה
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

בבוקר הביא שליח ידיעה מקצה היער, שבדרום מזרח נראה בלילה שטפון של אש.

אותו יום ירד גשם רביבים דקיק של יום סגריר, העצים הרטובים לא אבו להידלק; שלושה אנשים מבין המסתתרים בנקרה מתו מדימום מעיים. כיון שלא היה כבר מה לאכול, יצאו שני גברים אל הרועים שמעבר ליער; הם חזרו עם רדת הערב רטובים עד לשד עצמותיהם ועייפים עד מוות; בקושי ניתן היה לדלות מהם שרע מאד; הכבשים גוועות והפרות מתנפחות; הרועים התנפלו עליהם ברמחים ובסכינים, כאשר אחד מהם ניסה לקחת אתו את המבכירה שהפקיד בידם לפני הבריחה ליער.

“הבה נתפלל,” אמר הכומר שסבל משלשול מדמם. “אלהים ירחם.”

“Kyrie eleison”, ‏ 1 החל למלמל מקבץ האנשים המדוכדך. אותו רגע פרצה מריבה צורמנית בין הנשים, משהו על סמרטוט מצמר.

“מה שוב יש לכן, זקנות בלות,” צרח ראש הקהילה והלך להצליף בהן בשוט. בכך הותר המתח של חוסר ישע, והגברים החלו להרגיש שוב כגברים.

“לכאן הסייסים המדולדלים לא יגיעו,” סבר אחד מזוקן. “איפה – בתוך הנקיקים האלה, דרך הסבך הזה – אומרים שיש להם סוסים קטנים ורזים כמו עזים.”

“אני הייתי אומר,” אמר גוץ אחד מרוגז, ''שהיינו צריכים להישאר בעיר. כל כך הרבה שילמנו בעד הביצורים… בכסף הזה יכלו לבנות ביצורים כמו פלדה, לא?"

“בטח,” לעג לו רווק שחפן. “בעד הכסף הזה יכלו לבנות ביצורים מעוגות. לך ונגוס קצת – הרבה אנשים, חביבי, אכלו מזה לשובע; אולי משהו נשאר גם בשבילך.”

ראש הקהילה נשף כמתרה בהם; השיחה הזאת בעליל לא היתה שייכת לכאן.

“אני הייתי אומר,” התעקש האזרח המרוגז, שחיל פרשים נגד ביצורים שכאלה… פשוט לא לתת להם להיכנס לעיר, וזהו זה. יכולנו להישאר יבשים."

“אז תחזור העירה ותיכנס למיטה,” יעץ לו המזוקן.

“ומה אעשה שם לבדי,” השיב האדם המרוגז. “אני רק אמרתי שהיינו צריכים להישאר בעיר ולהתגונן… הרי יש לי זכות להגיד שנעשתה שגיאה, לא? כל כך הרבה עלו לנו הביצורים האלה, ואחר־כך אומרים לנו שזה לא שווה כלום! בבקשה!”

“בין שזה כך או כך, עלינו להאמין בעזרת אלהים. ידידי, הלא אטילה זה איננו אלא עכו”ם – –"

“שוט האלהים,” נשמע קולו של נזיר שצמרמורת נקשה בשיניו. “עונש משמיים.”

הגברים נשתתקו באי נחת; הנזיר הקודח הזה כל הזמן מטיף ואיננו שייך לקהילה. בשביל מה יש לנו כומר משלנו? הרהרו הגברים. הוא בשר מבשרנו, הולך אתנו בכל ואיננו מקלל כל כך את החטאים שלנו. כאילו שחטאנו כל כך נורא, חשבו הגברים ברוגזה.

הגשם פסק, אבל טיפות כבדות האווישו בתחתית צמרות העצים. אלי, אלי, אלהי, נאנח הכומר, מיוסר בחוליו.

לפנות ערב הביאו שומרים צעיר מדולדל; פליט מהמזרח, סיפרו, מהשטח הכבוש.

ראש הקהילה התנפח והתחיל לחקור את הפליט; לדעתו, מסתבר, מן הדין היה לבצע פעולה רשמית שכזאת בכל חומר הדין. כן, אמר הצעיר, ההונים כבר נמצאים כאחד עשר מילין מכאן ומתקדמים לאט; הם כבשו את עירו והוא ראה אותם, לא, את אטילה לא – אבל ראה גנרל אחר, כזה שמן. האם הם שרפו את העיר? לא, לא שרפו; הגנרל הזה הוציא מנשר שלאוכלוסיה האזרחית לא יקרה שום דבר, אבל העיר חייבת לספק מספוא, אספקה ומי יודע מה. ושהתושבים חייבים להימנע מכל התבטאות עויינת כלפי ההונים, אחרת יינקטו אמצעי דיכוי חמורים ביותר.

“אבל אלה העכו”ם הלא רוצחים גם נשים וילדים," טען בבטחון המזוקן.

לדברי הצעיר – לא. אצלם, הוא אמר, לא. הוא עצמו התחבא בתוך קש, אבל כאשר אמא אמרה לו, שמספרים שההונים עומדים לגייס גברים צעירים לשמש להם רועי בהמותיהם, הוא ברח בלילה. זה, לדבריו כל מה שהוא יודע.

הגברים לא היו מרוצים. “הלא ידוע לכל,” הודיע אחד מהם, “שהם כורתים ידי תינוקות ומה שהם עושים לנשים אי אפשר אפילו לספר.”

“אני לא יודע על שום דבר כזה,” אמר הצעיר כמתנצל. לפחות אצלם, הוא אמר, זה לא היה כל כך נורא. ומה מספרם של ההונים? בערך מאתיים, יותר כנראה לא.

“אתה משקר,” צעק המזוקן. “הלא ידוע לכל שמספרם עולה על חמש מאות אלף. ולאן שהם מגיעים, הם רוצחים ושורפים את כל מה שבדרכם.”

“נועלים אנשים בגרנות, ושורפים אותם למוות,” אמר אחר.

“ואת הילדים הם משפדים ברמחיהם,” העיר שלישי במר לבו.

“ואחר כך הם צולים אותם על אש,” הוסיף רביעי תוך שהוא מקנח את אפו המנוזל. “עכו”ם ארורים!"

“אלי, אלי,” ייבב הכומר. “אלהים, חוס ורחם עלינו!”

“אתה בחור מוזר,” אמר המזוקן אל הבחור בחשדנות. “איך אתה יכול לספר שראית הונים, כאשר התחבאת בקש?”

“אמא שלי ראתה אותם,” גמגם הצעיר, “והיא היתה מביאה לי אוכל אל מקום מחבואי – –”

“אתה משקר,” רעם המזוקן. “אנחנו הלא יודעים – איפה שההונים שמים את רגלם, הם אוכלים את הכל, כמו ארבה. אפילו עלים על העצים לא נשארים במקום שהם עברו, אתה מבין?”

“אלהים שבשמיים, אלהים שבשמיים,” התחיל האזרח המרוגז ליילל בהיסטריה. “ומדוע, מדוע זה קורה? מי אשם בזה? מי הניח להם להגיע עד הנה? אנחנו הוצאנו כל כך הרבה כסף על הצבא… אלהים שבשמיים!”

“מי הניח להם להגיע עד הנה??” נשמע קולו הלגלגני של הרווק. “אתה לא יודע? תשאל את הקיסר ירום הודו בביזנץ, מי הזמין הנה את הקופים הצהובים האלה! חביבי, היום כבר כל אחד יודע מי מממן את זו נדידת העמים! לזה קוראים פוליטיקה גבוהה, אתה מבין?”

ראש הקהילה נשף בחוזקה בארשת של רצינות. “שטויות. זה אחרת לגמרי. ההונים כנראה בביתם התפגרו מרעב… אספסוף עצל… לעבוד לא יודעים… ציבילזציה איו להם… והם רוצים לאכול לשובע. לכן הם עולים עלינו… לז – – – את פרי עמלנו. רק לגנוב, לבזוז ולחלק שלל… ולהמשיך בדרך, מנוולים!”

“הם עכו”ם חסרי השכלה," שח הכומר. “עם של פראים, לא נאורים. זה רק מבחן בשבילנו מידי אלהים; הבה נתפלל ונהלל את שמו, והכל ישוב על מקומו בשלום.”

“שוט האלהים,” פתח הנזיר הקודח שוב בדרשה. “אלהים מעניש אתכם בעבור חטאותיכם, אלהים מוליך את ההונים וישחיתכם כמו את סדום. בעבור נאפופיכם והכפירה בעיקר, בעבור קשי לבבכם והסבת פניכם מדרכי האלהים, בעבור חמדנותכם וזללנותבם, בעבור חיי השפע ורדיפת הממון הפנה אלהים את פניו מכם והסגירכם בידי אויב!”

ראש הקהילה פלט נחרה מאיימת. “שמור את מוצא פיך, אדון; פה אתה לא בכנסיה, ברור? הם באו לזלול. רעבתנים הם, שוכני ביבים ואספסוף…”

“פוליטיקה יש מאחורי זה,” התעקש הרווק. “ניכרות בזה אצבעותיה של ביזנץ.”

כאן נשמע קולו הנרגש של אדם שחום, פחח במקצועו: “שום ביזנץ. את זה עשו הדַוָודִים ואף אחד אחר! לפני שלוש שנים היה פה דווד נודד, והיה לו סוס כזה קטן ומיובש כמו סוסיהם של ההונים.”

“ומה בכך?” שאל ראש הקהילה.

“זה הלא ברור כשמש,” צעק האיש השחום. “הדַוָודִים האלה הלכו בראש, לראות מה נמצא איפה… מרגלים הם היו… את זה עשו הדַוָודִים! מישהו יודע מאין באו? ומה בכלל רצו פה? מה, מה… בשביל מה, כשיש בעיר פחח מקומי? רק לקלקל לנו את הפרנסה… ולרגל… מימיהם לא ביקרו בכנסיה… הטילו כשפים בבקר… ושובל של זונות משכו אחריהם… הכל אלה הדַוָודִים!”

“בזה יש משהו,” הרהר המזוקן. “הדַוָודִים הם עם משונה, אומרים שהם אפילו אוכלים בשר חי.”

“כנופיית גנבים,” אישר ראש הקהילה. “גונבים תרנגולות ובכלל.”

הפחח נחנק מזעמו הצודק. “אתם רואים? אומרים אטילה, ובעצם אלה הדַוָודִים… ידיהם בכל, הדַוָודִים הארורים האלה! הטילו קסמים בבקר… שלחו לנו את השלשולים… הכל הדַוָודִים! צריך היה לתלות אותם מייד, כשמופיע אחד כזה בקרבנו! אתם לא שמעתם על הדַוָודִים אשר בגיהינום? ולא שמעתם שההונים בצעדתם מתופפים בדְוָודִים? כל ילד צריך להבין את הקשר הזה! אלה הדַוָודִים הביאו עלינו את המלחמה… הדַוָודִים אשמים בכל… ואתה!” הוא פתח בצעקה אל עבר הצעיר הזר כשפיו מתמלא קצף, “אתה גם כן דַוָוד, אתה בן בריתם, מרגלם של הדַוָודִים! בשביל זה באת… רצית לבלבל אותנו, דַוָוד שכמוך, רצית להסגיר אותנו בידי הדַוָודִים…”

“לתלות אותו,” שרק הגוץ המרוגז.

“חכו, חברים,” הרעים ראש הקהילה לתוך ההמון. “צריך לחקור את זה… שקט!”

“איזה לחקור,” צרח מישהו.

התחילו להתאסף גם הנשים.

אותו לילה נשטף האופק באש מצד צפון מערב. טיפטף גשם דליל. חמישה מבין ההמון מתו משלשול ושיעול.

את הצעיר תלו לאחר עינויים ממושכים.


1932



  1. “הצלוב, רחם עלינו” – פסוק הפתיחה של סדר התפילות הנוצרי. (המתרגם)  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!