רקע
קארל צ'אפק
שבירת הצלמים
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

אל Nikephoros, אב המינזר ע"ש שמעון הקדוש הגיע אחד Prokopius, שידוע היה כמומחה מלומד ואספן נלהב של האומנות הביזנטינית. הוא היה נרגש בעליל בשעת ההמתנה, בפוסעו אנה ואנה לאורך הפרוזדור המוצלב של המינזר. עמודים יפים יש להם פה, הוא אמר בלבו, וודאי מהמאה החמישית. רק ניקפורוס לבדו יכול לעזור לנו. יש לו השפעה בחצר, והוא היה לפנים צייר. ולאו דווקא צייר גרוע הוא היה, הישיש. אני זוכר שהוא עשה בשביל הקיסרית התוויות לריקום רקמות, וגם צייר בשבילה תמונות קדושים – לכן מינו אותו לאב מינזר כאשר ידיו התעוותו ממחלת הפודגרה והוא לא יכול היה עוד להחזיק בהן מכחול. ואומרים שלמלתו יש עדיין משקל בחצר. אל אלהים, זהו ראש עמוד נפלא! כן. נוקפורוס יעזור. מזל שנזכרנו בניקפורוס!

“ברוך הבא, פרוקופיוס,” נשמע מאחוריו קול רך.

פרוקופיוס הסתובב על עקבו. מאחוריו עמד ישיש מיובש וחביב, שידיו שקועות בשרווליו. “ראש עמוד יפה, הלא כן?” הוא אמר. “עבודה נושנה מנקסוס, אדוני.”

פרוקופיוס נשק לקצה השרוול. “באתי אליך, אבי,” פתח בקול רועד קמעה, אבל אב המינזר הפסיק אותו. “בוא לשבת קצת בשמש יקירי. זה טוב בשביל הפודגרה שלי. איזה יום אלהים איזה אור! – אז מה מביא אותך אלי?” הוא אמר לאחר שהתיישבו על ספסל האבן במרכזו של גן המינזר, שהיה מלא זמזום דבורים וריחות של מרווה, קורנית ועשבי הנענע.

"אבי " פתח פרוקופיוס “אני פונה אליך בתור האדם היחידי שיש בידו למנוע פורענות תרבותית בלתי הפיכה. אני יודע שאמצא אצלך אוזן קשבת. אתה אומן אבי. איזה צייר היית לפני שהוטל על שכמך העול הנכבד של תפקידך בקודש! יסלח נא לי אלהים, אבל לפעמים אני מצטער שלא נשארת רכון אל לוחות העץ שבהם השכלת בשעתו ליצור את דמויות הקדושים מן היפות ביותר של המסורת הביזנטינית.”

האב ניקפורוס קיפל, במקום תשובה, את שרוולי גלימתו והציג לאור השמש את ידיו המצומקות, מלאות הבליטות, המעוותות, דמויות כרעי תוכי. “אה, לא,” הוא אמר בקיצור. “מה אתה מנסה לספר לי יקירי!”

“זאת האמת, ניקפורוס,” אמר פרוקופיוס. (אם האלהים הקדושה, איזה ידיים!) “דמויות הקדושים שלך אין להן כיום מחיר. לא מזמן דרש יהודי אחד בעד תמונה שלך אלפיים דראכמות, וכאשר מאנו לו, אמר שהוא יחכה, ובעוד עשר שנים יקבל תמורתן פי שלושה.”

האב ניקפורוס השתעל שעול של ענווה והסמיק מרוב שמחה. “מה אתה שח?” מלמל. “מה פתאום שמישהו אפילו ידבר על האומנות הקטנה שלי? אין צורך, אנא חשוב: יש רבי אומנים אהודים כמו ארגירופולוס, מלווזיאס, פאפאדיאנוס, מגאלוקאסטרוס ורבים אחרים, למשל זה, מה שמו, שעושה את הפסיפסים האלה – –”

“אתה מתכוון לפאפאנאסטזיאס?” שאל פרוקופיוס.

“כן, כן,” נהם ניקפורוס. “אומרים שיצירותיו זוכות למחירים גבוהים מאד. נו, אני לא יודע; אבל לטעמי יש בפסיפסים יותר מן הבנאות מאשר מאומנות הציור. אומרים שהזה שלך – נו, איך קוראים לו – –”

“פאפאנאסטזיאס?”

“כן, פאפאנאסטזיאס. מספרים שמוצאו מכרתים. בימי הסתכלו אנשים על האסכולה של כרתים אחרת. זה לא זה, היו אומרים. קווים חדים מדי, והצבעים! אז אתה טוען שיצירותיו של בן כרתים זה זוכות למחירים נורא גבוהים? הממ, מוזר.”

“אני לא טענתי שום דבר מעין זה,” התגונן פרוקופיוס. “אבל האם ראית את הפסיפסים האחרונים שלו?”

האב ניקפורוס נענע את ראשו לשלילה בהחלטיות. “לא, לא, יקירי. מה יש לראות בהם? קוים כמו חוטי ברזל, והזהב השופע והצעקני! האם שמת לב שבפסיפס האחרון שלו עומד המלאך גבריאל בשיפוע, כאילו הוא נופל? הלא בן כרתים זה שלך לא יודע לצייר אפילו בובה שתעמוד כמו שצריך!”

“זאת לדעת,” אמר פרוקופיוס בהיסוס, “שבמקרה הוא עשה את זה בכוונה, מטעמי הקומפוזיציה – –”

“אני מודה לך בכל הכבוד,” התפרץ אב המינזר תוך שהוא מנפח ברוגזה את לחייו. “מטעמי הקומפוזיציה! כלומר, מטעמי קומפוזיציה מותר לצייר באופן גרוע, הלא כן? והקיסר בכבודו ובעצמו הולך לראות את זה ויגיד, מעניין, מאד מעניין!” האב ניקפורוס כבש את התרגשותו. “קו הציור, אדוני, קודם לכל קו הציור: בזה טמונה כל האומנות.”

“דברי מאאסטרו,” מיהר פרוקופיוס להחמיא. “אני מחזיק באוסף שלי את ‘העליה לשמיים’ שלך, ואגיד לך מייד, אבי, לא הייתי נותן אותה תמורת שום ניקאון.”

“ניקאון היה צייר טוב,” אמר ניקפורוס בהחלטיות. “אסכולה קלאסית, אדוני. אלהים, איזה פרופורציות יפות! אבל ‘העליה לשמיים’ שלי היא תמונה חלשה, פרוקופיוס. הפיגורות חסרות התנועה, והצלוב בעל הכנפיים כמו חסידה – – בן אדם, ישו הלא צריך לרחף גם בלי כנפיים! לזה קוראים אומנות!” האב ניקפורוס קינח את אפו מתוך התרגשות בשרוולו. “מה יש להגיד, אז עוד לא ידעתי לצייר. לא היה בזה לא עומק ולא תנועה – –”

פרוקופיוס הביט נדהם בידיו המעוותות של אב המינזר. “אבי, אתה עוד מצייר?”

האב ניקפורוס הניד את ראשו לשלילה. “אה, לא. אה, לא. אני רק מפעם לפעם מנסה משהו לתענוג שלי.”

“פיגורות?” פלט פרוקופיוס מינה וביה.

“פיגורות. בני, איו לך דבר יותר יפה מפיגורות. פיגורות עומדות הנראות כאילו הן תתחלנה לצעוד. ומאחוריהן רקע שלתוכו, היית אומר, הן יכולות לסגת. זה קשה, יקירי. מה יודע על זאת זה שלך – נו, איך קוראים לו – הטייח שלך מכרתים עם הדחלילים המעוותים שלו!”

“הייתי משתוקק לראות את תמונותיך החדשות, ניקפורוס,” אמר פרוקופיוס.

האב ניקפורוס הפטיר: “מדוע? הלא יש לך הפאפאנאסטזיאס שלך! אומן גדול, אתה אומר. ראה גם ראה, טעמים של קומפוזיציה! ובכן, אם אמנם הדמויות שבפסיפסיו הם בכלל אומנות, אז אני כבר לא מבין מה היא אומנות ציור. אתה כמובן מומחה, פרוקופיוס; כנראה שאתה צודק, שפאפאנאסטזיוס הוא גאון.”

“את זאת לא אמרתי,” מיחה פרוקופיוס. “ניקפורוס, אני לא באתי לריב אתך על האומנות, אלא להציל אותה, בטרם יהיה מאוחר מדי.”

“כנגד פאפאנאסטזיוס?” שאל ניקפורוס בהתעניינות ערנית.

“לא. כנגד הקיסר. הלא אתה יודע. הוד מלכותו הקיסר קונסטנטין קופרונימוס1 רוצה, בלחצם של חוגים כנסייתיים מסויימים, לאסור על ציור דמויות הקדושים. לדבריו זאת עבודת אלילים או משהו כזה. שטות שכזאת, ניקפורוס!”

אב המינזר עצם את עיניו בעפעפיו הקמולים. “שמעתי על זה, פרוקופיוס”, הוא מלמל. “אבל זה עוד לא בטוח. לא, זה עוד לא גמור.”

“דווקא בשל כך אני בא אליך, אבי,” דיבר פרוקופיוס בלהט. "הלא כל אחד יודע, שלדידי הקיסר זאת רק שאלה פוליטית. הוא לא דואג כזית לעניין עבודת האלילים, הוא פשוט רוצה שקט. ואם ברחובות הבירה מסתובב אספסוף מונהג על ידי קנאים מלוכלכים ושואג “הלאה הצלמים”, אז השליט שלנו ירום הודו חושב שהפתרון הנוח ביותר הוא לוותר לערב רב הפרוע. האם ידוע לך שהם מרחו לכלוך על הפרסקות בקפלת “האהבה הקדושה”?

“שמעתי על זה,” נאנח אב המינזר בעיניים עצומות. “איזה חטא, אם האלהים! פרסקות כאלה יחידות במינן, מעצם ידו של סטפנידס! האם אתה זוכר את דמותה של סופיה הקדושה, משמאלו של ישו המברך? פרוקופיוס, זאת היתה הדמות היפה ביותר שראיתי מימי. סטפנידס, בן־אדם, היה רב אומן, אין מה לדבר!”"

פרוקופיוס רכן אל אב המינזר בארשת של חשיבות. “ניקפורוס, הלא כתוב בתורת משה מסיני: “לא תעשה לך פסל כל תמונה אשר בשמיים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ!” ניקפורוס, האם צודקים הטוענים שציור תמונות ופיסול פסילים אסורים מאלהים?”

האב ניקפורוס הניד ראשו לשלילה מבלי לפקוח את עיניו. “פרקופיוס,” הוא לחש כעבור שעה קלה, “האומנות היא קדושה ממש כמו עבודת הבורא, כיון… שהיא אומרת הלל על מעשי האלהים… ומלמדת לאהבם.” ויצייר בידו העלובה צלב באויר. “האם לא היה הבורא בעצמו אומן? האם לא יצר את דמות האדם מעפר האדמה? האם לא נתן לכל דבר אשר מתחת לשמיים צורה וצבע? ועוד איזה אומן, פרוקופיוס! לעולם, לעולם לא נוכל ללמוד ממנו דיינו – – אגב, אותו איסור היה תקף רק בתקופה הברברית, כאשר האנשים עוד לא ידעו לצייר היטב.”

פרוקופיוס נאנח אנחת רווחה מעומק לבו. “ידעתי שכך תדבר, אבי,” הוא אמר בנימוס. “בתור כומר – – ובתור אומן. ניקפורוס, אתה לא תניח שמעשי אומנות יושמדו!”

אב המינזר פקח את עיניו. “אני? מה אני יכול לעשות, פרוקופיוס? הימים קשים; העולם המשכיל נהפך לברברי, מגיעים אנשים מכרתים או מי יודע מאין – – זה נורא, יקירי; אבל במה נוכל למנוע את הרעה?”

“ניקפורוס, לוא היית אומר מלה לקיסר – –”

“לא, לא,” אמר האב ניקפורוס. “עם הקיסר אינני יכול לדבר על זה. לקיסר הלא אין שום יחס לאומנות, פרוקופיוס. שמעתי שלא מזמן הוא שיבח את הפסיפסים של ההוא שלך – נו, איך אתה קורא לו?”

“פאפאנאסטזיאס, אבי.”

“כן, זה שעושה את הדחלילים המעוותים. הקיסר אין לו מושג מה היא אומנות. ומלבאסיאס הוא לדעתי גם כן צייר גרוע. כמובן, האסכולה של רוונה. ואתה רואה, בכל זאת מסרו לו את ביצוע הפסיפסים בקפלה של החצר! איפה, בחצר אין מה לעשות, פרוקופיוס. אני הלא לא יכול ללכת לשם ולבקש שירשו לאיזה ארגירופולוס או לההוא – איך קוראים לזה מכרתים, פאפאנאסטסיה לא? להמשיך ולקלקל את הקירות!”

“לא בזה העניין, אבי,” אמר פרוקופיוס בסבלנות. “חשוב נא על זה – אם ינצחו שוברי הצלמים – תושמד כל האומנות. גם תמונות הקדושים שלך יועלו באש, ניקפורוס!”

אב המינזר הפטיר בתנועת יד. “הן היו חלשות, פרוקופיוס,” הוא מלמל. “לא ידעתי לצייר בעבר. לצייר דמויות, אדוני, את זה לא לומדים אחת־שתיים.”

פרוקופיוס הצביע ביד רועדת על פסלו העתיק של בככוס הצעיר, מוסתר למחצה על ידי שיח שופע. “גם הפסלון הזה יוכחד,” הוא אמר.

“איזו חטאת, איזו חטאת,” לחש ניקפורוס תוך שהוא עוצם את עיניו בכאב. “אנחנו כנינו את הפסלון הזה ‘יוחנן המטביל הקדוש’, אבל זהו בככוס אמיתי, מושלם. שעות, שעות שלמות אני מבלה בהתבוננות בו. זה כמו תפילה, פרוקופיוס.”

“אתה רואה, ניקפורוס. והאם עלינו להניח לשלמות אלהית כזאת להיות מושמדת לעד? להניח לאיזה קנאי מכונם ומכרכר לשבור אותו בפטיש לחצץ?”

אב המינזר שתק, ידיו שלובות.

“אתה יכול להציל את האומנות עצמה, ניקפורוס,” הפציר פרוקופיוס בלהט. “חייך הקדושים ותבונתך הקנו לך מעמד עצום בכנסיה; החצר מחשיבה אותך עד מאד; אתה תהיה חבר במועצת ההגמונים העתידה להחליט האם כל התמונות וכל הפסלים הם אך ורק מכשיר לעבודת אלילים. אבי, גורל כל האומנות מונח בידיך!”

“אתה מגזים בהערכת השפעתי, פרוקופיוס,” לחש אב המינזר. הקנאים האלה חזקים, והאספסוף מאחוריהם – –" ניקפורוס השתתק. “אתה אומר, שהם עתידים להשמיד את כל התמונות והפסלים?”

“כן.”

“וגם את הפסיפסים ישמידו?”

“כן. יגרדו אותם מהתקרות ויפזרו את האבנים באתרי אשפה.”

“מה אתה סח,” אמר ניקפורוס בעניין גובר. “אז גם יקלפו את המלאך גבריאל המעווות של זה – נו – –”

“כנראה שכן.”

“זה טוב,” ציחקק אב המינזר. “זאת תמונה גרועה מאד, בן־אדם. עוד לא ראיתי דחלילים בלתי אפשריים שכאלה; וקוראים לזה טעמי קומפוזיציה! אני אגיד לך, פרוקופיוס, ציור גרוע הוא חטא וכפירה בעיקר; כפירה באלהים. ולזה בני אדם נדרשים להשתחוות? לא, לא! האמת היא שלהשתחוות לפני תמונות גרועות זאת באמת עבודת אלילים. אני לא מתפלא שאנשים מתקוממים נגד זה. הם צודקים לגמרי. האסכולה של כרתים היא תורת שווא; וכזה פאפאנאסטזיאס הוא כופר גרוע יותר מאשר אלה השוללים את מוצאו האלהי של ישו. אז אתה מספר,” פטפט אב המינזר לתומו בעליצות, “שהם יגרדו את המריחות האלה? אתה מביא בשורות טובות, בני יקירי. אני שמח שבאת.” ניקפורוס קם על רגליו במאמץ ניכר, לאות שהראיון נסתיים. “מזג אויר יפה יש לנו, הלא כן?” 

פרוקופיוס קם אף הוא, מדוכא עד עפר. “ניקפורוס,” הוא פלט לפתע " גם תמונות אחרות יושמדו! אתה שומע? כל האומנות תישרף ותישבר לרסיסים!"

“מה אתה אומר” חזר ואמר אב המינזר כמנחם. “חבל עליה חבל מאד. אבל אם על העולם להיפטר מהציורים הגרועים אסור לשים לב יתר על המידה לחריגות פה ושם. רק שלא ישתחוו בני אדם לדחלילים מעוותים, שכמותם עשה הזה שלך – נו – –”

“פאפאנאסטזיאס.”

“כן, זהו. אסכולת כרתים עלובה עד להחריד, פרוקופיוס. אני שמח שהסבת את תשומת לבי למועצת ההגמונים הזאת. אני אהיה שם, פרוקופיוס, אהיה שם, גם אם יצטרכו לשאת אותי לשם על ידיים. עד יום מותי לא הייתי סולח לעצמי, לוא החמצתי את המעמד. רק שימחקו את חרפת המלאך גבריאל הזה,” צחק ניקפורוס בעד לחייו הקטנים והמצומקים. “יהי אלהים אתך, בני,” אמר, בהרימו את ידו המעוותת לברכה.

“יהי אלהים אתך, ניקפורוס,” נאנח פרוקופיוס בייאוש.

אב המנזר ניקפורוס פרש מן המקום בניד ראש מהורהר. “אסכולת כרתים הרעה,” הוא מלמל. “הגיע הזמן שיפסיקו להם את זה… אל אלהים, איזו תורת שווא… הפאפאנאסטזיאס הזה… וגם פאפאדיאנוס… אלה לא פיגורות, אלא צלמים, צלמים ארורים בהיכל,” צעק ניקפורוס, בהניפו את ידיו המיוסרות. “צלמים… צלם… צלם בהיכל…” 


1936



  1. לקונסטנטין החמישי קיסר ביזנץ (741–775) הודבק בידי מתנגדיו שם הגנאי קופרונימוס (= “טינופת שמו”), בשל התנגדותו לשימוש בציורי קדושים לצורך הפולחן הנוצרי. (המתרגם).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!