בדרך המלך בואכה Forli (במקום שממנו מסתעפת הדרך ל־Lugo) נכנס נזיר־קבצן לבית נפח אחד לפוש ולסעוד את לבו; הוא היה גוץ, כאילו גופו נדחס אל תוך עצמו, ובחייכו את חיוכו הרחב, נראו בפיו כמה שיניים צהובות. “אחא הנפח,” אמר בעליצות, “יברכך אלהים, אני היום עוד לא אכלתי.”
הנפח התיישר, ניגב את זיעתו וחשב בלבו משהו על נוודים. “תיכנס,” נהם, “אולי יש שם חתיכת גבינה.”
אשת הנפח היתה הרה ואשה אדוקה היתה; היא רצתה לנשק את ידו של הנזיר, אבל הלה מיהר להחביא את ידיו ופטפט בלהיטות: מה פתאום, אמא, מה לוא אני נישקתי את ידך שלך? לי קוראים האח פרנצ’סקו, קבצן. יברכך אלהים."
“אמן,” נשפה אשת הנפח הצעירה והלכה להביא לחם, גבינה ויין.
הנפח אדם שתקן היה; הוא הביט ברצפה, ולא ידע מה לומר. “מאין אדוני בא?” שאל לבסוף.
“נו, מאסיסי,” אמר הנזיר. “דרך ארוכה למדי, אחא. לא היית מאמין כמה נחלים, כרמים ושבילים יש בעולמנו. אין אתה יכול לעבור בכולם, בן־אדם, ושומה היה שכך תעשה. בכל מקום יש יצורי אלהים, ובלכתך בדרך נראה לך שאתה מתפלל.”
“אני פעם הגעתי עד בולוניה,” אמר הנפח שקוע בהרהוריו, “אבל זה כבר מזמן רב. אתה מבין, אדון, נפח איננו יכול לקחת אתו את סדנתו למסעות.”
הנזיר הנהן בראשו. “לחשל ברזל,” אמר, “זהו, נפח־אחא, כמו עבודת אלהים. האש יפה וקדושה. האח אש, בחורי, הוא יציר אלהים חיים. כאשר הברזל מתרכך ואפשר לכופף אותו – איזה יופי, נפח־אחא, אוהו! ולהביט לתוך האש – זה ממש כמו התגלות.” הנזיר חיבק בזרועותיו את ברכיו כדרך נער, והתחיל לספר באש. מדורות הרועים, מדורות זעירות בכרמים, לפידים, נרות והסנה הבוער. בינתיים פרסה אשת הנפח בד לבן על השולחן והגישה לחם, גבינה ויין. הנפח מצמץ בעיניו בפיזור הדעת, כאילו הוא מתבונן באש.
“אבי,” אמרה אשת הנפח כמעט בלחש, "לא היית רוצה לטעום משהו?”
האח פראנצ’סקו נטל פרוסת לחם, לש אותה באצבעותיו והפנה מבטי תמיהה אל עבר הנפח ואשתו. מה יש לכם אתם השניים, הוא התפלא, שאתם שתקנים כאלה וכאילו לא מצויים בעורכם? אנשים הגונים כאלה, הבחור במו דוב והאשה מבורכת, מה אתכם, מה מעיק עליכם? פרוסות האוכל שבפיו גדלו מרוב מבוכה וצער. במה אוכל, אנשים יצורי אלהים, לשמח את לבכם? לספר לכם סיפורים משעשעים על קורותי בדרכים? לשיר ולקפץ על מנת לשמח את לבה של אשה המצפה לברכת שמיים?
הדלת נפתחה קמעה. אשת הנפח הרימה את ידה והחווירה. בדלת נראה ראשו של כלב כנוע ועיניו מפוחדות.
הנפח קפץ ממקומו, ורידי מצחו נתמלאו דם והוא רץ אל הדלת. “צא, מפלצת ארורה!” צרח ובעט בדלת. הכלב פלט יללה וברח.
פני האח פראנצ’סקו נעצבו והוא לש במבוכתו את פרוסת הלחם לכדי כדורים זעירים. “נפח, נפח,” נפלט מפיו, “מה עשה לך יציר אלהים הזה?”
הנפח פנה בדאגה אל אשתו. “ג’וליאנה,” נהם, “תרגעי! תרגעי!”
האשה ניסתה לחייך, שפתיה רועדות; היא קמה, חיוורת ומסתחררת, ופרשה בלי אומר. הנפח ליווה אותה במבט קודר.
“אחא,” לחש פראנצ’סקו בצער, “מדוע תגרש את הכלב אחיך מעל שולחנך? – אני הולך.”
הנפח חרחר ברוגזה. “אז שתדע, אבי,” אמר בקול מחוספס, “הכלב הזה – בחג הפסחא חכינו לביקור. בתה של אחות אשתי מפורלי היתה אמורה לבקר אצלנו, ילדה עדיין – – היא לא באה. אחרי שבועיים באו הוריה לקחת אותה… חיפשנו את הילדה, ואין זכר לה, בשום מקום. שבוע לפני חג השבועות הגיע הכלב שלנו מהשדות הביתה וסוחב משהו בשיניו ומניח אותו על המפתן. הסתכלנו – קרביים. רק אחר־כך מצאנו מה שנשאר מהילדה –” הנפח נשך את שפתיו בכדי להתגבר. "אנחנו לא יודעים מי עשה את זה. האלהים יעניש את הרוצח. אבל הכלב, אבי – " הנפח הניע את ידו. “אני לא מסוגל להרוג אותו, זה הגרוע מכל. ובשום פנים אי אפשר לגרש אותו. הוא מסובב את הבית כמבקש – – האם אתה יכול לתאר לך, אבי, איזו אימה – –” הנפח עבר על פניו בידו הקשוחה. “אנחנו לא מסוגלים אפילו להסתכל עליו. בלילה הוא מילל על יד הדלת – –”
האח פראנצ’סקו נרעד.
“אתה רואה,” נהם הנפח. “סלח לי, אבי, אני רוצה לראות מה שלום ג’וליאנה.”
הנזיר נותר לבדו בחדר, והשקט המוחלט העיק עליו. הוא הלך על בהונותיו אל הדלת. לא הרחק עומד כלבון רועד, זנבו בין רגליו ותוקע בו מבט תוהה. האח פראנצ’סקו פנה אליו. הכלבלב הניע את זנבו כמנסה, וייבב.
“אה, מסכן שלי,” מלמל פראנצ’סקו ורצה להסתכל הצדה, אבל הכלב מתחיל לכשכש בזנבו ואיננו מסיר את עיניו ממנו. “עצוב לך, אחא, מה? עניין קשה.” הכלבון גורר את רגליו ורועד מהתרגשות. “מה תאמר, אחא,” מנחם אותו פראנצ’סקו, “אף אחד לא רוצה לדבר אתך, מה?” הכלבלב בוכה וזוחל אל רגלי הנזיר. האח פראנצ’סקו איכשהו נגעל ממנו. “לך, לך לך מפה,” הוא משיא לו עצה. “לא היית צריך לעשות את זה, אחא. זה היה גופה הקדוש של נערה –” הכלב שוכב למרגלות הקדוש ומיילל. “תפסיק, אני מבקש ממך,” נוהם פראנצ’סקו וגוחן על הכלבלב. הכלב נתקשח מעוצם הצפיה.
אותו רגע יצאו הנפח ואשתו אל המפתן, לחפש את אורחם. והנה פתח הבית שרוע הנזיר על ברכיו, מגרד את הכלבון המתייפח מאחורי אוזניו ואומר בלחש: “תראה, אחא, תראה, יקירי; מה, אתה מלקק את ידי?”
הנפח חרחר בגרונו. פראנצ’סקו הפנה אליו את מבטו ומלמל בביישנות: “תראה, נפח, הוא כל כך ביקש!! איך אתם קוראים לו?”
“Bracco”, נהם הנפח.
“Bracco”, אמר הקדוש והכלב ליקק את לחיו. הנזיר קם על רגליו. “די לך, אחא, אני מודה לך. הגיעה שעתי ללכת, נפח.” הוא חיפש מלת פרידה מתאימה; עמד לפני אשת הנפח וחשב בעיניים עצומות על ברכה הולמת.
כשפקח את עיניו, כורעת לפניו אשה צעירה וידה מונחת על ראש הכלב האדמוני. “ברוך שם שמיים,” לחש פראנצ’סקו וחשף את שיניו הצהובות. “אלהים יתן לכם גמולכם!”
והכלבלב פתח בריצת מעגל מטורפת מרוב שמחה סביב הקדוש והאשה הכורעת.
1932
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.