שלא כמו בימינו, לא הרבו אז לצלם אותנו בימי
ילדותנו. ביקשו להעלים משהו. תמונה
אחת מלווה אותי כל חיי. אני יושב על
ברכי אבי. הוא צעיר בתחילת שנות העשרים,
חוזר הביתה מעבודתו ומתיישב על סף הבית,
אני על ברכיו. מי הצלם? זו לא אמי. לא
היתה מצלמה בבית, אולי אחד מחבריו הפועלים
הבא עם אבא לחלוק איתנו את סעודת הערב
התצלום ההוא לא רק היה, הוא כל העת ממשיך
להעיד על היותו. הייתי שם. הוא לא חדֵל
להתהוות בכל רגע של הבטה בו. אני מביט במה
שרוצה כל העת להיראות. עינַי הולידו את התצלום
שאינו חדל לתפוס מקום בעינִי המביטה בו
שנים בהזדמנויות שונות של חיי, הבטתי בתצלום
הזה. ראיתי מה שראיתי. ראיתי מה שטרם ידעתי
שאני רואה. היום, איש זקן מביט בילד הרחוק מביט
בו. מתי היה הרגע המכריע בו אמרתי: עכשיו
אני רואה?
הראייה קילפה את האמיתי מן הסמוי בלי לחשוף
לחלוטין את האמת. משנתגלה הוא לא ייכּחד עוד
לעולם. מה שרציתי, מאז, הוא להביט כדי להיות
בתוך מה שמגן עלי
עכשיו, שראיתי מה שדימיתי שאני רואה, אין לי
דחיפות גדולה להבחין בין אמיתי למדוּמה ויודע:
החידה הנגלית בתצלום אינה נפתרת עם פתרונה
אלא מתהווה מִדָּבר שאני יכול לאחוז בו בלי
להכחידו עוד לעולם עליְדי הדיבור עליו, והוא
יקר לי כמו מה שאם יילקח ממני לא אדע עוד את
עצמי. עכשיו, שנכחתי בתצלום, אני הוא מי שעשה
אותו. אני העוֹבר בזמן מביט במי שהייתי, זה
שלא יגדל לעולם
אנו יושבים מול תהום התצלום ההולכת ומתרחבת.
לא נדע לעשות דבר מלבד להביט בה. לא נדע איך
לעצור את השִכחה המתפשטת בנו כמו כתמי מים
על אבק. אנו, היושבים זקופים ורציניים בתצלומים
הישנים, קמים ללכת אל עבר המחיקה. כך הולכים
אנו אילמים והמומים אל המוות
אין לי מושג למה נעשה התצלום הזה. הוא מקרי
לגמרי. הוא לא נעשה לקראת אירוע (יום הולדת,
חגיגה, מועד). הוא גם לא נעשה לצורך זיכרון
מיוחד. אני מביט במה שאין בו כל טעם
לבד מזה שהו התרחש ונותר לחיות את מקריותו
משוללת הטעם. כל כמה שאביט בו לא אגלה את
הסיבה לתצלום וממילא איני יכול לבנות את
האירוע או להיבנות על ידו.
והנה על סף סתמיותו המרגיזה, איני חדל
להיטרד בו. מה אני מחפש בתצלום? מה אני מקווה
לגלות בו? מסורת אמנות הציור מכירה את הנושא:
האֵם המחזיקה את הילד (התינוק) בחיקה או על
ברכיה. את תפקיד האם הקדושה ממלא כאן –
במקריות מוחלטת – האב הפועל. האם אני
לאחר יותר מ־78 שנים, עוד מחפש את אבי?
האם אני מחכה לגילוי? הוא לא יקרה. התצלום
(כדברי בארת) לא מכיל יותר מאשר “את זה”.
האם די בזה כדי שאתעסק בו עוד ועוד? מה
יותר מזה מכילה עבורי העדות הזאת? האם יש
בה אמת שטרם נתוודעתי אליה ושחייבה אותי,
ככל שאתבונן בה, לצאת לקראתי? ואולי
לא אמת אני מבקש אלא את מהותה המוקדמת
ביותר של האהבה? "אני רוצה לשרטט את
הפנים האהובים עלי באמצעות המחשבה, לעשות
אותם שדה מיוחד במינו להסתכלות חודרת"1
הילד מרים מדי־פעם קול כדי להבחין מה יש
מתחתיו. מה שהתרחש כאן איננו פיוס. אם עפרוני
עבר, הילד אינו יודע שעפרוני עבר. כל ציפור
היא ציפור. כל עץ, עץ. עם עבוֹר השנים אני
מעיר הערות, וריאציות להערות. ראיתי מה
שראיתי, רשמתי.
לאט נודע לילד על ילדותו והוא כבר לא היה שם
-
רולאן בארת, ‘מחשבות על הצילום’, תרגום
ד.ניב עמ' 101.ספר זה הוא רצף של קטעים, שירים, דברי פרוזה, הֶאָרות, הערות ועוד דברים, שכולם יחד – כמין רומן־של־פרגמנטים, יומן־הרהורים או פנקס־לא־מקרי – מצטרפים למסע התבהרות שהחל לפני שנים ובא עכשיו לסיומו.
כאן המקום להודות לדרור בורשטיין על התבוננתו המיוחדת בתצלום, תודה מקרב לב (ראו להלן עמ' 135) ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.