I.    🔗

הכל נשתנה היום!

שמים חדשים וארץ חדשה. לא זה האויר ולא זה ריחו. הכל לא כתמול־שלשום. הכל לבש צורה חדשה, דמות חדשה. עינך לא תכיר את פני העיר הקטנה. אמנם הבוץ נשאר כשהיה – עד הברכַּיִם. אך איהו? שם בתוך “הרחוב” ועל פני השוק ליד בית־הכנסיה – תטבענה רגליך, ואולם פה ליד הצריפים מסביב ל“חדרו” של הרבי רבי־מנשה – יבשה, עונג ועֵדן. הככר כֻלה עד בואך ביתה־המרחץ – חלקה כפני שלחן, מלבד גַל האפר והדֹמן העומד בתָּוֶך. מכל העברים נמשכים שבילים חותכים זה את זה, הסלולים ונוצצים לאור השמש כאלו מורטוּ. במקומות מעטים מבצבצים ועולים מן האדמה עשבים ירוקים, אשר ריחם בלבד ינסך בקרבך רוח־שמחה ושכרון. נפשך מתרוממת וקופץ אתה כגדי זה ביום השני להולדתו, בשעה ששולחים אותו על פני העשב.

ובלכתי אני מתנשא באויר כאלו מעצמי, וחשק עז תוקפני לעלות מעלה־מעלה, מתחת שמי התכלת, לעוף מעל הגגות והאילנות, אשר מקצתם (הערָבים) מתכסים כבר עלים קטנים, ואשר שם מצפצפות ומזמרות הצפרים, כקפצן מעלה ומטה, מבד אל ענף. “רבונו־של־עולם, כמה יפה ונעים עולם זה שבראת!” – קוראים בקרבי כל רמ"ח אברי. מה נעים צחוק החַמה על פני שמי־התכלת הטהורים והעמוקים. הכל מסביב מתרחץ בזהרה החם. על הכל שפוך זיו קרניה הבהירות, אשר עין הכסף להן. יש שנדמה לי, כי קרנים אלו נתקלות זו בזו ומשמיעות קול נעים ודק. והכל מסביב ירוֹן ויצהל – ששון ושמחה! ושם מתחת ההר, שעליו עומד בית־הריחים ישמעו קולות פרא. שאון, רעש, המולה, צוָחה, קשקוש – קול המים הוא ברדתם ממרום מכל העברים, והם מסתובבים ומתפתלים אנה ואנה עד נפלם לתוך הנהר, המשתרע שם מאחור בין הערָבים הזקנים.

ואולם מה זה היה לי, כי נתתי עיני בעוף הפורח באויר. כמדומה, השעה מאוחרת קצת. ומתוך הרהורים לבי וכל קרבי מתמלאים גיל. אמנם אל ה“חדר” אני הולך, אך לא זה ה“חדר”. מה לי שם ומי לי שם?! אל “המצות” אני הולך – אל הרבי רבי־מנשה, אשר הוא האופה. מי ידמה לי ומי ישוה לי! כל הנערים מקנאים בנו, תלמידי רבי־מנשה, לבם מתפקע מקנאה, מה רב האושר! משנכנס “פורים” – חסל סדר הלמוד. הרבי יושב על האבנָים ועוסק במלאכת גלגילות, עושה מרדות ארוכות וצרות, מקציע את השלחנות הארוכים והצרים. והכל הוא לבדו – אמן־יד הוא, אלא שהוא חֲשׂוּך־מזל. אילו שחקה לו קצת השעה, לו היה הכסף ולו הזהב – כך הוא משדל את אשתו, בשעה שהיא תובעת ממנו ביום החמישי פרוטות לקנות קמח, ובידו אין מאומה.

II.    🔗

עוד מרחוק תראינה עיני בעד שני האשנבים הקטנים את הלהבה בתנור – ונדמה, כי המטבח כלו בבית הרבי שטוף באש לוהט. אני קופץ אחת ושתים דרך חצרו של ליזר – ורגלי עומדות ליד ביתו של הרבי: דירה יהודית שכיחה עם כתלים רעועים, עם גג־של־סוּף מתמוטט ומדולדל, שמוציאים ממנו בכל יום קנים להבעיר אש. ליד הבית, אצל השלחן שהוּצא משם, יושבים הקטנים ו“הסגן” משנן להם את ה“קידוש” של יום־טוב עם “ארבע־הקושיות”. סמוך לכותל, משמאל קצת, עומד לול ובו אוזים ותרנגולות, שהרבנית מפטמת אותם כל ימי החרף, כדי למכרם בכסף־מלא קודם הפסח. וליד הלול, קשורים בחבלים אל מוט, מתהלכים להם שני ברבורים, העומדים למכירה גם הם, ומחרישים את האזנים בקריאתם: האָלדיר־האָלדיר!

– יפה נִערת את עצמך? האין בכיסי־בגדיך, חלילה, פרורים? לך־נא מהר, רחץ ידיך במים של פסח ועמוד על שק הקמח.

בדברים אלו מקבל את פנַי הלש, רבי שמשון “הצרוד” (בעירנו אין לך בריה בלי שם־לוָי – אפילו פרות וסוסים יש להם כנויים) רבי שמשון זה הוא סגן־השמש של בית־המדרש – יהודי בעל־קומה ובעל זקן צהוב ופרוע, והוא לבוש קפוטה צהובה, בגדו האחד לכל ימות השנה, מלבד שבתות וימים־טובים, שאז הוא לובש את קפוטתו הירוקה עם השרוֻלים הסדוקים.

שק־הקמח, כשני פוּדים משקלו, עומד על גבי אצטבא, שמחצלת חדשה פרושה על כלה. ובתָּוך, בין הקמח והמים, עומד ספסל רחב משופשף ומרוחץ, ועליו שכבת חציר, ועל החציר טס־נחשת ממורט, אשר בו לשים את העיסה.

– כיצד? עדיין לא התחילו?! – מתפרץ וקורא רבי מנשה, יהודי בינוני בעל זקן דק ופאות רחבות, פניו כתומים וצנומים, שלוהטים עתה מחם התנור, ומצחו הגבוה מקומט – הן התנור כבר מְלֻבָּן, ועדיין לא הספיקו ללוש את העִסָה.

– עדיין לא באו – עונה רבי שמשון, בפרשו בשתי ידיו הארוכות.

– האמנם לא באו עוד בעלות־הדואר, אולי ילך איש לקרא להן? שא נא, איציקל, את רגליך.

הדברים מכֻונים אלי.

– הנה הן הולכות, הן הולכות! – נשמעו קולות מן החדר השני.

החדר השני, אשר תקרתו נמוכה ונשענת על מוט העומד בתָּוֶך, מזהיר בשעה זו מתוך לבנונית ואורה. האור שופע דרך כל רבעת החלונות הקטנים, המרוחצים למשעי, והקירות המסוּידים לבן, העומדים תמיד שחוחים וקודרים, צוחקים ושמחים עתה, כילדים עניים בשעה שמלבישים אותם בגדי־חג.

ופה מסביב לשלחנות הצרים והארוכים, המקוצעים והמרוחצים, עומדת כנופיה של בתולות ונשים צעירות, כלן לבושות בגדי־חג עם סינורות לבנים. סמוך לדלת עומדות שלש־ארבע נשים באות־בימים ושתי נשים זקנות אשר פניהן קֻמטו, והאחת חבושה לראשה“עטיפה” אדומה, המציצה מבעד המטפחת הצהובה עם הנקודות הקטנות.

III.    🔗

משראו את בעלות־הדואר, יצאו הכל לקראתן אל המסדרון ומכל העברים נשמע קול: “ברוך הבא!”, “צפרא טבא!” אנו מחכים לכן, כלנו מצפים לכן…

ובעלות־הדואר, שתי נשים צעירות, גיסות, שבעליהן חוכרים בשותפות את הדואר בעירה ובדרך־המלך, פושטות מעליהן את אדרות־השער, קרֵבות אל חבית המים־של־פסח, וחברי דוד’ל בן בָרצי האדום, נוסך המים, שופך על ידיהן והרבנית מגישה להן אלונטית נקיה של פסח.

– ועתה, בנים, איש על מקומו, לכו לעבודתכם – מפקד רבי שמשון, מסיר מעליו את אפודת־המוך, מפשיל את שרוֻליו, נוטל שנית את ידיו ואומר: בשעה מוצלחת, חבריא, הלואי שנזכה לשנה הבאה ונעמד שוב על המצות, אך לא כאן בגולה, כי־אם בארץ־ישראל. אמרו: אמן, כן יהי רצון! בהמות, למה אתם מחשים?! ועכשיו איציקל, הבה מדת קמח, בקֻמצך מלא אותה, כך… ולא קרב זה אל זה – השומעים אתם, חבריא, אסור לרחם, איש איש בפנתו!

אני שופך לתוך הטס הנוצץ מדה מלאה קמח, ובעברי בא דוד’ל והכד בידו ונוסך מים.

– לאט לך, טפש, לאט, לא בבית־המרחץ אתה עומד – גוער בו רבי שמשון – כך, עכשיו בחור יפה אתה, חי פרעה – ורבי שמשון מתחיל לש בכל כחו, גופו כפוף, עד שנעשה כאין “ד”. בליל הקמח והמים נהפך לעִסָה, השורקת וחורקת תחת ידי הלש, הטס קופץ קצת ומשמיע קול, וצלו של רבי שמשון, מתנועע ונוטה לכאן ולכאן על פני הכתל הלבן ושתי פאותיו המסולסלות נראות כזלזלים הרועדים על גבי האילן.

– תם ושלם, חבריא, “מדה” ראשונה – מכריז רבי שמשון בזקפו קומתו.

הוא נוטל את העִסָה, חתיכה ארוכה ורחבה באמצע, ובהרימו אותה למעלה בשתי ידיו, הוא מכניסה לחדר שני ומניחה בקצה אחד השלחנות הארֻכים.

– בשעה טובה ומוצלחת! קוראות הנשים מתוך עליצות והכל עטות אל “השלל”, באחזן את המערוכים תחת זרועותיהן, כמנגן זה האוחז את קשתנית־הכנור.

בעלות־הדואר חותכות את העסה הראשונה לחלקים. הנשים עומדות על מקומן מסביב לשלחנות ומתחילות את עבודתן מתוך שיחה בקול רם והכל יחדו. והקולות היפים, הרכים והנעימים של הנשים היפות, הרכות והנעימות מצלצלים ומרננים בתוך החדר, והם מחרישים את הקולות המעטים של הנשים הבאות־בימים, המנהמות להן כדרך גברות חשובות. והחדר הגדול והלבן, השטוף זֹהר כסף, מלא רנה יפה ונעימה ועֵרֶב קולות ערֵבים וחמים, והכל מסביב אומר “שיר־השירים”.

– איה איפה “המנקד”? – נבהלה אל השלחן, ובידה מצה מגולגלה על גבי המערוך, נערה כבת שש־עשרה, חנה־פנינה בת האלמנה, פניה מאירות ומסומקות, עיניה־תכלת נעימות ויפות, וגבות ארוכות ושחורות פרושות עליהן, והן מוסיפות לה חן צנוע.

– הנה הוא הולך, הסַיָח הלזה, מתנהל הוא בעצלתים – עונה בתי בת חיים האדמוני, עלמה יפה, רגזנית קצת. גם היא אוחזה את המצה¹ על גבי המערוך ומביטה דרך החלון ורואה את משה “הסַיָח” הולך וצולע ברגלו השמאלית, וכתפו האחת נטויה לפנים.

IV.    🔗

– ברוך הבא! – מקבל רבי שמשון את פניו מתוך חיוך – מאין יהודי בא?

נכנס משה אל הבית, נשק את המזוזה מתוך כֹבד־ראש, מבלי הבט אל איש, הסיר מעליו את מעילו – מין מלבוש־מוך עשוי מארג, שאין שֵם לצבעו – רוחץ את ידיו במים־של־פסח ומרים עיניו למעלה ומברך בקול רם ברכת “אשר יצר”.

שלש־ארבע בתולות, אחת יפה מחברתה, עומדות בפתח עם המַצות על גבי המערוכים ומביטות אל משה, ופתאם הן מתפרצות בצחוק ונָסות להן כצפרים. למראיהן נותנות גם יתר הנשים בשחוק קולן, בלי דעת מה, וכל החדר מתנודד מקול הצחוק הרענן והצעיר.

ואמנם קשה להסתכל בפני משה “הסיח” שלא להתפקע משחוק. משה זה הוא רַוָק כבן עשרים, ארוך וכחוש, בעל פנים עקומים ונטוים הצדה. פיו גדול שפתיו עבות, עיניו גדולות ואפורות והן מביטות תמיד בפחד ומבקשות רחמים. ועל הכל – הוא צולע ברגלו השמאלית. לומד תורה הוא באחת ה“ישיבות” בעיר רחוקה ודעתו להיות רב, ולכן הקדים וקבל על עצמו עול יראת־שמים ומשפיל עיניו, בפגשו פני אשה. אביו ואמו רואים אותו ושבֵעים נחת. ההמון הפשוט וגם הנשים חולקים לו כבוד ומתברכים בו, ואולם שאר בני־העיר חושבים אותו לשוטה גמור. עולי־ימים ובני “חברה לבנה” מלגלגים עליו ומתעללים בו בבית־המדרש. הוא שותק, אינו משיב כלום, ורק עיניו הגדולות והאפורות מביטות בפחד ומבקשות רחמים. פעמים שמבט זה חודר לתוך הלב ומביאך לידי חרטה, על הצער שגרמת לבריה עלובה זו – אם בעל נפש אתה. אך “החברה הלבנה” אין לב לה ואין רחמים לפניה.

– חוכא זו מה היא? – קורא רבי שמשון ונותן עיני־זעם בפנה, ששם מגלגלים את המצות מתוך צהלת־שחוק – כיצד שופכין דם אדם! הלא כתוב מפורש: “המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך דמים”. דוד’ל, הרי בר־גמרא אתה, מה פירושו של “המלבין פני חברו”?

ודוד’ל עונה בצפצוף: המלבין, העושה לבן, פני חבר", את הפנים של החבר…

– רב לך, רב, עכשיו ישחירו פניך – מפסיקו רבי שמשון – זה פירושו: כל המביש את חברו לעיני בני אדם, הרי הוא כאלו שופך דמים. גמרא מפורשת היא ב“בבא מציעא” דף נ"ט…

V.    🔗

בין כה וכה נגש משה אל עבודתו – לנקד את המצה. הגלגילה של ברזל עוברת אחת כאן ואחת כאן – והמצה נעשית יפה וחוט של חן מיוחד משוך עליה. מה מקנא אנכי בעבודה נאה זו – עונג ונחת! ואולם פני משה מעוננים, ראשו משפל – כדי שלא להסתכל, חס־ושלום, בצורת הבתולות היפות, המביאות רגע־רגע מצות מגולגלות ומניחות אותן לפניו על גבי השלחן.

– הוי, מה זה רומש על פני התקרה? – קוראה פתאם נחמה בת מאיר העבה, נערה כבת שבע־עשרה בעלת עיני־אש.

משה מרים ראשו מתוך פחד, רואה חמש נערות מביטות אליו, והוא מתאדם, אינו מוצא ידיו ורגליו ונרתע לאחוריו, כאלו פגע בשד, רחמנא־ליצלן.

– קרא “שמע ישראל” – אומרת נחמה ומתפרצת בצחוק, ושוב רועד החדר הגדול לקול הצחוק הנעים והמלא־נוער. גם השמש צוחקת עמהן ומפזרת ביד רחבה בעד החלונות קרני־זהב, הנראות כנימי־זהב דקים המצלצלים.

המערוכים מקשקשים, הצחוק מצלצל, שאון הקולות עולה מתוך הפיות הפתוחים; משה מנקד ומנקד, ופעם בפעם נכנסת מן המטבח המַרדה הארוכה והצרה, חוטפת בזו אחרי זו את המצות המנוקדות ומשליכה אותן אל תוך התנור הלוהט, ומשם הן יוצאות נאות, רעננות וסמוקות־לחי, והן משתרעות על גבי הספסל הרחב על השחת הרענן ומפיצות על פני כל החדרים ומחוץ להם ריח גן־עדן – ריח שך מצה חמה, משיב נפש.

רחל הרבנית חוטפת עוגת־מצה ומגישה אל בעלות־הדואר, העוסקות בשיחה ארוכה.

– מה דעתכן על מצה זו? – היא פונה אליהן – שנה טובה כזו תהי עלי ועל כל ישראל, רבונו־של־עולם! קלה כנוצה ויפה כחמה. אמנם קמח סלת הוא, אין לכחד, אבל גם התנור גורם, ומנשה שלי, יחיה, מכַוֵן יפה, תנור צריך כוָנה.

בעלות־הדואר נוטלות בידיהן את המצה, מניפות אותה, מסתכלות בה ונהנות הנאה מרובה. אחר כך עוברת המצה מיד ליד. הכל ממשמשים ושוקלים אותה על גבי היד.

– אכן סלת נקיה היא – אומרת נחמה הזקנה מתוך גניחה – לא דבר קל הוא, מאודיסה הובאה, בעיני ראיתי, אראה כך בנחמת ציון, זליג בן המלמד הוא המביא.

ולאה אשת נחמן־יוסיל, אשה כבת שלשים וחמש, לא רעת־מראה עם יבלת במצחה, פונה בלחש אל שכנתה:

– השמעת יחוס זה – קמח מאודיסה! בחנם לא הייתי מקבלת. הלא זוהי עיר של אוכלי־טרפה ואוכלי חזיר, מגולחים, אנשי הפקר. אש תבא עליהם ותאכלם! ומשם מביאים קמח של פסח! בחיי, לא הייתי אופה מצות מקמח זה, ומן הראוי הוא להכשיר שנית את התנור. הכל טעון הכשר, אני יודעת!

– אל תדאגי, לאה, אביה של אסתר שו“ב הוא, יהודי ירא־שמים, אוכל מצה־שמורה וגם קמח זה – “שמורה”. אסתר, אמנם קמח־”שמורה" הוא?

– אמא, התינוק גועה בבכי ­ נבהלה פתאם אל החדר ילדה כבת תשע, שערותיה פרועות, רגליה יחפות ומכוסות רפש מיובש.

– אוי לי ואי לנפשי, חיש ארוץ להיניקו – קוראה אשה חוֶרת כבת עשרים ושמונה, בעלת עינים רכות. זו היא רייזיל אשת פייביש, חוכר המאזנים, גם סוחר בצמר ועורות ואומרים עליו שהוא בעל “הון” רב – רי"ש רובל לו במזומנים – אלא שאדם רע הוא, קמצן, ואשתו רואה עמו חיים של צער.

VI.    🔗

בינתים באות זו אחרי זו עוד נערות קטנות, בנות עשר או שתים־עשרה, ובזרועותיהן עוללים, ערומים למחצה, על בשרם רק כתנות לחות או כתומות וריח חריף ואי־נעים נודף מהן. כולן עומדות במסדרון ומציצות בעד הפתחים, כקוראות לאמותיהן. העוללים צונחים פעם בפעם מעל זרועותיהן והנערות מרימות ומחזיקות בהם בעמל רב.

– הנה כבר נאספו עם הפעוטות – מנַהם ר' מנשה – שובנה לכן אל המקום שבאתן מהם. הן עיניכן רואות, כי צריך לעבוד כאן עם המצות.

הנערות משפילות ראשן ומסתלקות לצד. הוי, מה קשה להן לעזוב את המקום הזה, מה טוב ומה נעים כאן! מצד אחד התנור הלוהט עם ריח־הניחוח של המצות החמות, שרבי מנשה מוציא בכל רגע במרדה שלו; ומהצד השני משה, המנקד את המצות כל־כך יפה; ושם הרִדוד של המצות והצחוק. ואולם רבי מנשה לא ישקט. הוא מאיים: “עוד אפגע את מי שהיא במרדה. בחיי, אין מקום לנטות ימין ושמאל, והנה באו הן בחבורה, כאלו שלחו לקרא להן”.

אך כל הדברים לא יועילו. שתים מן הנערות כבר הקריבו אל משה ואינן גורעות עין ממנו. עוללים אחדים פוצחים בקול, וכמה שמניפין אותם להשתיקם, אין מועיל. נשמעה צוחה: אמא, אמא! אז יוצאות נשים אחדות, חוטפות את התינוקות הבוכים, סרות אל הפנה, חולצות שדיהן ותוחבות אותם לתוך פי ילדיהן.

והנה נאספו פתאם ליד החלונות חבורת־נכרים של נערים עם שתי נערות, ובתוכם “גוי” זקן בעל פנים מקומטים ושחרחורים ותרמיל על שכמו. משה אינו יכול לראות בכך והוא רומז בידיו, כי יסתלקו מזה. אך בני־החבורה אינם מציתים לו ומתפרצים בשחוק. משה מתמלא חמה, יוצא לקראתם בזעם ומרים קולו המשונה והמרוד: “אַנוּ סוויניאַטשע מאָרדע, האָדי סאָבי, זלאָמאַני שייע, שטאָ ליזיש טוּט פסח, טוט נא’כשר’ט!” ²

– "וואָט טאָבי, זשיר פאַרחאַטי, סוויניאַטשע מאָרדע! ³ – קופץ אחד מן החבורה, ופתאם פוגע גוש של רפש בפניו של משה. החבורה כולה מתמוגגת מתענוג, וליד החלון הולך וגדל הדחק והכרכורים, והנה נשמע קול נפץ, ורסיסי זכוכית של זגוגית שבורה נתפזרו על גבי הקרקע.

רבי מנשה חוטף את המרדה המלֻבנה ומזנק כארי. הנערים והנערות הנכרים שבחוץ נסים ומתפזרים לרגע בקול צחוק ומיד הם חוזרים ובאים.

והנשים, דומה שקצה נפשם בשיחה, ורק לעתים רחוקות נשמע קול דִבוּרן. המערוכים עושים מלאכתם בחשק מרובה. העיסות יוצאות מידי ר' שמשון בזריזות יתרה, והשק הצר, שעמד קודם זקוף וגא, שוכב עתה כפוף לארץ.

גם נפשי קצה בעבודתי, וחשק תוקפני לצאת החוצה אל אותם הילדים היושבים שם על הספסלים והמטות שהוצאו מתוך הבית. השמש לוהטת את פני ומחממת את כל אברי גופי. אני רואה את עצמי כבתוך מטה חמה ולפעמים אני מנמנם קצת.

לא עברה שעה מרובה והמלאכה נשלמה. הכל מקיפים את בעלות־הדואר, וכל פה מביע להן ברכה. גם רבי מנשה, שאינו מומחה לענין ברכות, ממלמל ומגמגם בלשונו: “יהי רצון… שימלא ה' את כל משאלות לבכן… עם כל ישראל”.

אחת מבעלות־הדואר, אסתר, בעלת העינים הגדולות והשחורות, נותנת ידה לתוך כיסה. מסביבה עומדים: ר' שמשון, דוד היוצק־מים, שמריל בן אברהם הבלן, האוחז את העיסה, וגם אני בתוכם. כל אחד מקבל את שכרו, ואני מקבל מטבע של עשר אגורות. כיון שראיתי בידי הון רב זה פג לבי, ואני קופץ ממקומי לרוץ הביתה – להראות לאמי את עשרי.

– איציקל – שומע אני מאחרי את קולו של רבי מנשה – כלום יצאת מדעתך? הלא עומדים תיכף לאפות את המצות של גיטל, והוא בורח לו אל כל הרוחות!

אני שב על עקבי, אוחז בידי את המטבע בתוך כיסי ומהרהר: מתי אזכה להראות לאמי את עשרי? ואולם לפי שעה אני פונה ומראה את המטבע שלי אל בני־החבורה העומדים ויושבים בחוץ.

– גם לי נתנו עשר אגורות – אומר דוד – מטה ראשו הצדה ופושט ידו האוחזת שתי מטבעות־נחושת של חמש.

משה הסַיָח אינו מקבל כסף. הוא עושה עבודתו, הוא אומר, רק לשם מצוה.

VII.    🔗

קצת מן הנשים שעזרו באפית המצות של בעלות־הדואר הולכות להן ועל מקומן באות אחרות, לבושות אף הן בגדי חן עם סינורות לבנים.

– למה זה עומדים בטל כביום שבת אחרי סעודת־הצהרים? – קורא רבי מנשה הנבהל הביתה – הן כבר הגיעה השעה השתים־עשרה.

– מצה של מי עכשיו? – שואל רבי שמשון.

– שלמי? מה פירוש שלמי? למה אתה מעמיד פנים כהם? – מצה של גיטל אשת שלמה עלמַן, כלום אינך יודע?…

אל הבית באה גיטל, אשה בריאה ויפה כבת ארבעים, בעלת לחיים מסומקות, עינים יפות, פקחות, טובות וכחולות. היא העשירה בעיר. אישה שלמה עלמן, יהודי בעל קומה ובעל צורה, בעל כתפים רחבות וזקן גזוז קצת, חוכר אחוזה גדולה, ומשום כך נקרא בשם שלמה בעל־האחוזה. אל ביתו הוא בא רק ליום השבת. מרננים אחריו, כי נפגע קצת, היינו, שאוכל לפעמים בלא נטילת־ידים ואפילו בלא תפלה, ויש שלוגם כוס יין־נסך בביתו של “פריץ” וכדומה. לעמת זאת הנה גיטל אשתו – אשה צנועה וכשרה, שמצטערת על שבעלה נטה מן הדרך ודואגת לבניה, שלא ילכו בדרכי אביהם, ולכן לבה דואב תמיד, וצערה משתקף בעיניה היפות והלחות, שגבות ארוכות מאפילות עליהן.

גיטל באה אל הבית ופניה זועפים. היא עוברת על פני רבי מנשה כשעיניה משפלות ונכנסת אל החדר השני.

– קצור הדבר, יהי כן – אומרת גיטל, בלי פנות אל איש, בהסירה מעליה את מעיל־הקטיפה – זה לי, ברוך־השם, עשרים שנה ויותר שאני בעלת־הבית בעיר זו, ומעולם לא אירע, שאני אמתין למי־שהוא. תמיד אופין את המצות שלי ראשונה.

– חלילה וחס! – נבהלת רחל – האתְּ תדברי כזאת?! כלום אמרו, חס־ושלום לפגוע בכבודך? העבודה! שתי פעמים שלחו לקרא לך והשפחה אמרה, כי ישֵנים עדיין בבית, וכאן התנור לוהט, נמלך מנשה שלי וצוה לקרא לבעלת־הדואר.

– מילא, הלואי שנזכה לשנה הבאה, רחל – עונה גיטל מתוך חיוך ולובשת סינור צח ולבן, היָאה לפניה היפים והרעננים.

– איש על מחנהו ואיש על דגלו! – מפקד שוב רבי שמשון – ואתה איציקל, לך את ה“מדה”, אך נַעֵר עצמך תחלה, שומע אתה!

מה טוב ליד המדה! הנה יושב אני רכוב על קצה השלחן וממעך את המדה, היינו את העיסה, כדי שלא תחמץ, ורגע־רגע נגשות אלי בתולות ונשים צעירות עם זקנות, חותכות מן העיסה, שהולכת ופוחתת; אחר כך מביא רבי שמשון “מדה” חדשה. עבודה קלה לי. וחוץ מזה, גדולה השמחה ורב העונג פה בבית מקול הדברים והצחוק העולה מסביב.

– השמעתן? – נשמע קול מקצה השלחן – מעשה יפה! בפַחליובקה עמדו לאפות מצה בסיוע של “שקצות”, שכרו אותן – ואין דבר. ותהום כל העיר! הנראה כזאת בישראל?! תיכף כשירו תנור אחר. מילא, תנור אחר. עומדים בני־החבורה וצועקים: וכי אותם היהודים יאכלו, חלילה, חמץ בפסח? כלום אפשר להניח כדבר הזה? היה לא תהיה! נאספו כעשרה בחורים וגרשו את כל ה“שקצות”. אכן מראה יפה היה.

– מימַי דרכי לקנות ברבור לשני ימים הראשונים של פסח – סחה מני אשת אברהם החַיָל – ושנה זו לא כלה הדבר בידי. בשבוע שעבר הביאה לי דורפינה אשת הקוזק שתי ברבורות במקח השוה, אבל דלות היו וכחושות מאד. ועתה צאי ופטמי אותן! נמלכתי: הן יש לי בלוּל שש תרנגולות. אילו ראיתן בעיניכן את העופות, דֻבות – ולא תרנגולות – כל אחת מהן נושאת משקל שלש ליטראות שומן. לכבוד ה“סדרים” האמינו לי, אין טוב מהן. לכבוד שבת זו שחטתי תרנגולת אחת – שתי כוסות שומן. כה אזכה לראות בגדולת בנַי.

– איציקל, חתוֹך לי מן העיסה, עד שאשא את המצה – פונה אלי נחמה בקולה המצלצל.

– גם לי – מתחטאת חנה־פנינה כילד ונותנת בי עיניה־חן ומביטה כמבקשת רחמים.

– “מדה” אחרונה, גיטיל! – קורא רבי שמשון ופניו חורים ועיפים – הלואי שתזכי לשנה הבאה עם אישך וילדיך ברוב שמחה ונחת.

גיטל אוהבת תמיד לתת בעין יפה ושנה זו נתכוונה להראות לכל, כי היא־היא העשירה בכל העיר.

– כמה נתנה לך זו, מה שמה, הלא היא בעלת־הדואר? – פונה גיטל אלי.

– עשר־אגורות כסף – עונה אני מתוך גאוה וגיל.

– הא לך זהוב ותזכה לשנה הבא עם אמך וכל קרוביך, ותהיה נער נחמד, ואמך תשבע בך נחת.

עומד אני נבוך ונדהם ובפי אין מלה לענות, ובתוך גרוני מתחלחל דבר־מה, ועיני נעשות לחות, לחות…

וכשאני רוצה לשוב לרוץ הביתה, עומד שנית רבי שמשון לשטן לי: לא, נשמתי, עכשיו בא התור של שרה אשת מאיר הכרסן. רבי מנשה מרעיש עולם ופניו לוהטים יותר מן התנור, ולכן אסור להרבות בשהיות – שק־קמח אחר יורד ושק שני עולה.

VIII.    🔗

השמש האדומה כאש צנחה אט מעל השמים האפורים אל בין הערָבים, העומדות בשתי שורות לידי הנחל, ותצלל בתוך תהום־האפֵלה. משם יוצאים ועולים זה אחר זה קרעי־ערפל ומראה לבן־כחול להם, והם מתפשטים על פני האדמה, מטפסים על האילנות ויש בדעתם לעלות מעלה. מקצת ארובות יוצא עשן שחור, המתמר ועולה עד הרקיע. פרות גועות, עגלים עונים “מֶה”, מרחוק תחת ההר נובחים כלבים, וממרחק נשמע קול חריקת עגלת־שוָרים. אני רץ אל ביתי, ידי נתונות בכיסי, ששם שמוּר כל הוני. הנה כבר ביתנו המט עם גגו הרעוע, עם חלונותיו הקטנים, עם הזגוגיות שסמרטוטים מאפילים עליהן או ניָר מחוק דבוק על גבן. אמא עומדת בחוץ כפופה ומגרדת בסכין את הכיור מבפנים. על ידה עומדות שתי אחיותי הבכירה – כבת שבע, והצעירה – כבת חמש. סמוך להן עומדת העז שלנו שזה כחצי שנה פסקה מתת לנו חלבה, והיא כחושה – עור ועצמות, צמרה קרח, ראשה נשוא אל הגג בעינים עצובות ורעבות.

– אמא, חמשים ושלש אגורות! – ואני מתחיל להוציא את הוני מתוך כיסי.

אמי מרימה פניה הסחופים, הכתומים והקמוטים, אף שלא הגיעה עדיין לשלשים, והיא נותנת בי עיניה הגדולות, השחורות והעגומות.

– למה אֵחרת עד כה, נשמתי, הן תאַחֵר את זמן ה“קדיש”.

היא מתקינה את כובעי, שנשמט מאד, מחליקה על מצחי הרטוב שהזיע מתוך ריצה.

– לֵך איפוא, נשמתי, בן־יקיר, מהר אל בית־המדרש.

נכנסים אנו אל הבית, אל חדר נמוך ובו תנור גדול, מטה רחבה ועליה כרים רבים, ארון מלא ספרים, שנשארו בירושה מאבא, עליו השלום.

מוציא אני את המעות, ואמי מונה אותן, צוררתן בחריט ומצפינה תחת הכסת.

– רוץ איפוא, בני, מהר נא, ותחזור תיכף לאחר התפלה, ואנכי אבשל ארוחת־הערב. הנה אלך וקניתי בשתי אגורות חלב.

מזדרז אני – והנה בבית־המדרש עומדות רגלי. בתוך החצר הגדולה עומדת כנופיה של עשרה או חמשה־עשר נערים. מתנצחים הם באיזה ענין, וכל אחד רוצה להשתיק את חברו.

– הנה הולך איציקל בן חיים הסופר – קורא האחד – הוא היודע, הן הוא עומד על המצות.

אך חושש אני לעמֹד וממהר אל הבית פנימה.

לפני ה“עמוד” ששם דולקים חמשה נרות־של־חֵלב, עומד זאב השען עטוף בטלית ישנה ובלויה וכתומה וקורא שמונה־עשרה בנגון העגום הרגיל. ומכל הפנות השרויות בתוך אופל עולות אנחות עמוקות.

יהודי אחד שאֵחר לבוא פוסע פסיעות גסות אנה ואנה ועיניו עצומות למחצה והוא מתפלל מתוך תנועות־יד: “פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון – הוי, אב שבשמים, פותח את ידיך, פותח את ידיך”…

לאחר תפלת ערבית מתכנשים כנופיות־כנופיות ועוסקים בשיחה.

החבורה שלנו מתאספת במסדרון. אין חשק לעזוב את המקום, אבל רעב אני ועיף מאד, ואני נזכר בסעודת ערבית. ודאי – שהכינה אמי “צפיחיות” בחלב, וריח המעדנים האלה נודף אלי ומגיע לחטמי. ובכל זאת אני עומד רגע ושוהה ליד בני־החבורה. כח־המושך יש להם. אין לך מקום מסוגל לשיחות כבית־המדרש שלנו, ומה גם בלילה לאחר “מנחה־ומעריב”. אני שוכח את עיפותי ואת רעבוני: ואולם יודע אני, כי אמי יושבת ומצפה לי, הן הבכור אני בבית, זיוו והדרו, ואני מתגבר על יצרי והולך הביתה.

דממת־מות מסביב, מלבד קול נביחת כלב העולה לפעמים מעבר הכפר, או, להבדיל, קול תינוק בוכה נשמע מאחד הבתים. אין דבר זע. נראה, כי כל העולם מקשיב למה־שהוא, הכל קורא: הס. על פני השמים השחורים־הכחולים נוצצים כוכבים גדולים ומאירים, ולמטה מהם עומדת הלבנה, ושם בקצה הרקיע התפזרו עננים קלים, צחורים ומראיהם כעדר כבשים לבנים; האויר הצח והכחול ספוג ריח רענן ונעים של שדות רחבים וירוקים…

אמנם כן “עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו” – הנה נשמע קול צפרים המצפצפות ומהגות שם על האילן או הרחק־הרחק בשדה…