בן אני לגזע אשר נודע בעוז דמיונו ובלהט יצריו. משוגע יקראו לי; אולם טרם הוברר אם אין השגעון מרום־התבונה – אם אין הרבה מן הנהדר – אם אין כל העמוק – נובע מחלי מחשבה – ממשוּבות רוח אשר יהיה להן השכל בכללו למרמס. הרבה דברים ידעו החולמים־בהקיץ אשר נעלמים הם מן החולמים רק בליל. בהזיותיהם האפורות יגוּנב לעיניהם דבר מן הנצח, וחרדים ימצאו, בהתעוררם, אשר על שפת הסוד הגדול היו. במקוטעים ילמדו דבר־מה מן החכמה אשר לטוב, ויותר מזה מן הדעת אשר לרע. אם כה ואם כה, וחסרי־הגה או נטולי־מצפּן יחדרו אל תוך הים הגדול ורחב־הידים של “אוֹר ההויה”, שוב, כהרפתקותיו של הגאוגרף הנוּבּי.

נאמר, איפוא, כי אמנם משוגע הנני. מודה אני, למצער, כי שני מצבים ידעה ישותי השכלית – המצב של צלילות־דעת, אשר אין לערער עליה, הכלול בזכרם של מאורעות המהוים את תקופת חיי הראשונה – ומצב של אפלולית וספק, השיך אל ההוה, ואל זכר אשר יהוה את התור השני הגדול של קיומי. על־כן באשר אספּר על התקופה הראשונה, האמינו; ובאשר אגיד אולי על העת המאוחרת תנו רק את מדת־האמון אשר יראה לכם לתתה; או חשדוהו מכל וכל; או, אם לחשוד נבצר מכם, כפתור חידה פתרוהו.

זו אשר אהבתיה בנעורי, ואשר את הזכרונות שאזכרנה מעלה אני בזה בהשקט ובברור, היתה בתה היחידה של אחותה האחת של אמי אשר מתה מכבר. אלאונורה היה שם שֵארתי. יחדיו דרנו תמיד, תחת שמש־המשוה, בבקעת הדשא רב־הגונים, מעולם לא דרכה בעמק ההוא רגל אשר לא הונחתה; כי על־כן הרחק חבוי היה בתוך רכסי הררי־עד אשר התנשאו סביבו, ואשר גדרו בעד אור השמש מבוא במתוקי חביוניו. בקרבתו לא דוֹרך שביל; והבקע־דרך בתוך עֳפִי אלפים מעצי־יער נִטל על המבקש להגיע אל נָונו המאושר, ורמוֹס למות את יפים של רבוא־רבבות פרחי־ניתוח. ככה ישבנו בדד־בתכלית, מבלי אשר נדע דבר על העולם אשר מחוץ לבקעה, – אני, ושארתי, ואמה.

משלשלת־הערפל של ההרים שבקצה העליון של נחלתנו המכותרת הגיח נהר עמוק וצר, בהיר מכל מלבד עיני אלאונורה; ומעבּט ארחותיו־עקלתון חמק ויעבור, לאחרונה, בעד לנקרת צללים, בינות להרים מעורפּלים גם מאלה אשר מהם יצא. “נהר הדומיה” קראנו לו; כי דומה היה אשר השפּעה מהסה לשטפו. מלמול לא עלה מערוצו, וכה חרישי היה זרמו, עד כי לא זעו כלל פניני־החצץ אשר עמוק בחבו, כי אם במנוחת־השקט נשארו, אבן־אבן במקומה, וזיו־יפעתן לא יאסף לעד.

גדת הנהר, וגדות היוּבלים המתנוצצים הרבים, אשר בדרכי־פּתולים השתפכו אל אפיקו, וכן השטחים אשר השתרעו מן הגדות מטה עד מעמקי הפלגים, עד הגיעם אל מצע־החצץ אשר בקרקעית, – נקודות אלו, לא־פחות מפני הבקעה כולה, מן הנהר ועד ההרים אשר עטרוה, רפודות היו כולן דשאים ירוקים ורכים, עבים, קצרים, קצובים בתכלית, ומפיצים ניחוח־שֶנֶף, אפס כה זרועים היו אלה נוריות צהוּבות מקצה אל קצה, ומרגניות צחורות, וסגליות־שָני, ועירוֹני־אודם, עד כי בצלילים רמים דברה עתרת־יפים אל לבותינו על אהבת האלוהים ותפארתו.

ופה ושם הזדקרו, בחורשות אצל הדשא הזה, כפרעות־חלום, עצים מופלאים, אשר לא היְשֵר נצב גזעם הרם והתמיר, כי התלכסן לעומת האור אשר יבוא אל לב הבקעה בעת־צהרים. קלפתם מנומרת היתה צחצוחי הבנֶה וכסף חליפות, וחלקה היתה מכל מלבד לחיי אלאונורה; ואשר על כן יכול אדם לחשבם נחשי־ענק מארץ־סוריה העובדים לאדונם לשמש, אילולא הירק המתנוצץ אשר לעליהם העצומים אשר יסרחו מגבהיהם בקוים ארוכים ורותתים, והם מתעלסים עם רוח־צח.

חמש־עשרה שנה שוטטתי יד־ביד עם אלאונורה בבקעה הזאת בטרם תבוא האהבה בלבותינו. היה זה ערב אחד בשלהי החומש השלישי לשנותיה, ובשלהי הרביעי לשנותי אני, אשר ישבנו, צמודים איש במחבוק רעותו, תחת עצי־הנחשים, ונביט אל בבואותינו אשר בנהר־הדומיה. דברים לא דברנו משך מותר היום ההוא המתוק; וגם למחרת היום מעטים ורותתים היו דברינו, את אֵרוֹס האל משינו מן הגל ההוא, ועתה הרגשנו אשר הצית בנו את נשמוֹת־היקוֹד אשר לאבות־אבותינו. היצרים אשר מדורי־דורים הפלו את גזענו באו בהמון, ועצם הדמיונות אשר באותה מדה הפלוהו, ויחדו השיבו משב־ברכה מטורף על בקעת הדשא רב־הגונים. תמורה חלה בכל. פרחים מוזרים, מתנוצצים, דמויי־כוכבים, הפציעו בעצים אשר מעולם לא נודע כי יצמיחו פרח. יתר־עוז היה לגנוּני המרבד הירוק; וכאשר קמלו מרגניות־הצחור בזו אחר זו, הנצו תחתן עשרות־עשרות עירוני־האוֹדם. וחיים הופיעו בשבילינו; כי בא השקיטן, אשר לא־נראה עד אז, עם כל עוף עליז־נוצה למינהו, להתפאר לפנינו באֶברתו־ארגמן. דגי־הזהב־והכסף התרוצצו בנהר, אשר מחבּוֹ החל עולה, מעט־מעט, מלמול אשר גבר, ברבות הימים, ויהי למנגינת־הרגֵע נעלה מן המנגינה אשר לכנור אֵאוֹלוֹס, – וערבה מכל מלבד קול אלאונורה. וגם ענן גדול ורב, אשר זה־כמה ראינוהו בסביבות כוכב־נוגה, הגיח עתה משם, כלוּל בהדר־שני־ופז, ואחרי אשר נפרש מעל לראשינו, השפיל־רדת מיום ליום, עד אשר נחו שוליו על ראשי ההרים, ויהפכו את חשכוּתם לצבי־תפארת, וכמו לעולמים כלאוּנוּ בסוהר־כשפים של הוד ושל הדר.

חין־שרפים היה חנה של אלאונורה; אפס בתולה תמה וחפה־מעוון היתה, כמוה כחיים הקצרים אשר חיתה בקרב הפרחים. כל כזב לא חפּה על אש האהבה אשר מלאה את לבבה, ועמדי חקרה את משכיוֹתיו כלכתנו יחדו בבקעת הדשא רב־הגונים ואנו מדברים בתמורות הכבירות אשר נהיו בה בעת האחרונה.

במרוצת הימים, אחרי אשר דברה יום אחד על התמורה הנוּגה האחרונה אשר תחול באדם, לא שבה לדבר יותר כי אם בדבר־היגונים הזה לבדו, ובכל שיג־ושיח אשר היה לנו שְזרתהו, כמו אשר, בשיריו של משורר שִירַז, ימצאו אותם הדמויים מופיעים, שוב ושוב, בכל חליפות־הניב.

ראה ראתה כי היתה אצבע המות על חזה – כי, כקיקיון, לא נעשתה כלילת־יופי כי אם למען מות; אולם את אימי המות ראתה רק בבחינה אחת, אשר אותה גלתה לי ערב אחד עם־דמדומים, אצל חופיו של נהר־הדומיה. דאבה נפשה לחשוב אשר, אחרי קברי אותה בבקעת הדשא רב־הגונים, נטוש אטוש לנצח את חביוניה־אוֹשר של זו, ואת האהבה אשר אהבתיה בסערה רבה כל־כך אעניק לאיזו עלמה שמן העולם החיצון והרגיל. ובאותו מעמד נפלתי חיש לרגליה, ונדר נדרתי, לה ולשמי־השמים, אשר לעולם לא אבוא בברית־נשואים עם מי מבנות־הארץ – אשר בשום פנים לא אבגוד בזכרה היקר, או בזכר האהבה הנאמנה אשר העתירה עלי. ואקרא לאדון־עולם הנאדר־בכח להיות עד לקדושת נדרי. והקללה אשר באתי עליה, נגדה־נא לו ולה, כרוכה היתה בעונש אשר לא אערוב לבי לתאר בזה את עוצם זעותו. ועיניה האורות של אלאונורה אורו שבעתים לדברי; ותאנח כאילו הוסר משא־בלהות מעל חזה; ותחרד ותבך בכי־תמרורים; אפס קבל קבלה את הנדר (כי מה זה היתה בלתי אם ילדה?) וינעם עליה זה את ערש־מותה. וימים מספר אחרי הדברים האלה, כגועה בשלוה, אמרה אלי כי עקב אשר עשיתי למנוחת־נפשה תהי נפשה צופיה עלי אחרי מותה, ואם יותר לה, שוב תשוב אלי בעליל באשמורת־בלילה, אולם, אם אמנם לא יוּתן הדבר הזה לנשמות אשר בעדן, הנה, למצער, תכופות תתן לי אותות למציאותה; בהאנחה אלי ברוחות הערב, או במלאה את האויר אשר אנשוֹם קטורת ממַחתוֹת המלאכים. ובדברים האלה על שפתיה השיבה את חייה הטהורים, וככה בא הקץ לתקופה הראשונה של חיי אני.

עד הנה דברתי נכוחה. אך כעברי על פני החיץ הזה בנתיב הזמן, אשר חצץ מותה של אהובתי, וכהגיעי לתור השני לקיומי, ארגיש כי יורד צל על מוחי, ולא אבטח בכושר רשומותי. אך תנוּני ואמשיך. בכבדות השתרכו השנים, ואני מוסיף לשבת בבקעת הפרחים רבי־הגונים; אך הנה היתה עוד תמורה בכל. הפרחים דמוּיי־הכוכבים נחבאו אל גזעי העצים ולא נראו יותר. גנוּני המרבד הירוֹק דהוּ; ואחד אחד כמשו עירוני־האודם; ותחתם הנצו עשרות־עשרות סגליות שחורות, כמוהן כעינים, אשר התעותו זעופות וטעונות־טל היו תמיד. והחיים סרו משבילינו; כי הנה לא הוסיף עוד השקיטן להתפאר לפנינו באברתו־ארגמן, כי אם בעצבון עף מן הבקעה אל ההרים, ועמו כל העוף עליז־הנוצה למינהו אשר בא בלויתו. ודגי הזהב והכסף עברו בנקרה אשר בפאת נחלתנו התחתונה ולא יספו עוד להיות עדִי לנהר המתוק. ומנגינת־ההַרְגֵע אשר ענוגה היתה מכנור־הרוח אשר לאֵאוֹלוֹס ונעלה מכל מלבד קול אלאונורה, גועה מעט־מעט, במלמולים חרישים יותר ויותר, עד אשר שב הנהר, לאחרונה, כליל אל דומיתו הנאצלה כבראשונה. ואז התנשא, סוף־סוף, הענן הגדול והרם, ואת ראשי ההרים זנח לחשכוּתם מימים־משכבר, וישב אל סביבותיו של כוכב־נוגה, ואת כל הדר־התפארת־והפּז לקח מבקעת הדשא רב־הגונים.

בכל־זאת לא נשכחו הבטחותיה של אלאונורה; כי שמוע שמעתי את קול מחתותיהם של המלאכים בתנופתן; וגלי קטורת־קודש לא חדלו לרחף על פני הבקעה; ובשעות בודדות, כהתפעם לבי בהולם־פעם, באו אלי הרוחות אשר רחצו את מצחי והן טעונות אנחות רכות; ותכופות מלאו לחישות לא־ברורות את אויר הלילה; ופעם – אהה, רק פעם אחת! – העירני מתרדמה, עזה כתרדמת־המות, מגע שפתי־רוח בשפתי.

אפס גם ככה מאן החלל אשר בלבי להמלא. ערוג ערגתי על האהבה אשר מלאתוּ קודם על גדותיו, ברבות הימים הכאיבה לי הבקעה בזכרונות אלאונורה אשר בה, ואני עזבתיה לעולמים ואפן אל הבליו ואל נצחונותיו הרועשים של עולם.

*

מצאתי עצמי בעיר נכריה, אשר בה יכול כל דבר למחות מזכר את חלומות־הנועם אשר עת רבה כל־כך חלמתי בבקעת העשב רב־הגונים. ותהלוכותיה וטכסיה של חצר־מלכות מפוארת, וצלצולם המטורף של כלי־זיין ויפין הקורן של נשים, בלבלו את דעתי וישכירוה. אפס עדין נאמנה נפשי לנדריה, ובשעות הלילה הדוממות עדין נגלו לי אותות מציאותה של אלאונורה. פתאם חדלו הגלויים האלה, והעולם חשך בעדי, ונבעת עמדתי מול יקוד המחשבות אשר כבשוני, מול המסות הנוראות אשר סבוני; כי הנה באה מארץ רחוקה־רחוקה ולא־נודעת, אל חצרו העליזה של המלך אשר עבדתיו, עלמה אשר אחרי יפיה הלך שבי מיד לבי הבוגד כולו – אשר אצל הדום־רגליה כרעתי־ברך בהכנעה, בסֶגֶד־אהבה לוהט ושפל ביותר. אכן, מה היתה אהבתי לנערת הבקעה נוכח האש והשגעון וההתלהבות מרוממת־הרוח אשר להערצה בה שפכתי את כל רוחי בדמעות לרגליה של ארמֶנגרדה בת־השמים? הה, נוהרת היתה ארמנגרדה הכרוב! ובדעתי זאת לא היה בי מקום לזולתה. הה, נעלה היתה ארמנגרדה המלאך! וכהביטי אל מעמקי עיניה־מזכרת, לא הגיתי כי אם בהן – ובה.

לקחתיה לאשה, – ואת הקללה אשר עליה באתי לא יגוֹרתי; ולא באו מרורותיה על ראשי. ופעם – רק פעם אחת בדמי־הליל ולא יותר – באו בעד שבכת חלוני האנחות הרכות אשר זנחוּני; ותהיינה לקול מוּכר וערב אשר אמר:

“נוּמה בשלום! כי רוח־האהבה תמלוך ותשוּר, ויען אשר אמצת ללבבך הרגָש את זו אשר היא ארמנגרדה, נקי אתה, מסבות אשר תגלינה לך בשמים, מנדריך אשר נדרת לאלאונורה”.