נלאה הייתי – נלאה עד־מות ממשא הענות ההיא הממושכת; וכאשר הותרו אסורי לאחרונה גם לשבת ניתן לי, אז הרגשתי כי עוזבים אותי חושי. גזר־הדין – גזר־המות האיום – היה הדבר האחרון הברור בהגויו אשר הגיע אל אזני. אחרי כן נדמה כי מתמזגים צלילי קולותיהם של אנשי־האינקביזיציה בזמזום־הזיה אחד לא־ברור. בנפשי דמיתי כי זמזום של סבוב הוא – אולי מהיותו מחובר בדמיון אל מַשקו של גלגל־מים. אך רק עדי־רגע היה זה, ואחר לא שמעתי עוד דבר. רגע ראיתי, חרף זאת – אך באיזו הפלגה נוראה – ראיתי את שפתי השופטים שחורי־הגלימות. לבנות נראו בעיני – לבנות מן הגליון אשר עליו זורה אני את אלו המלים – ועד לגחוך; ודקות נראו לי בעזוז מבען המפיק תוקף – המפיק גזר־לא־יוזז – המפיק בוז נקשה ליסורי־אנוש. ראיתי והנה פקודות מה אשר גורל היה לי עודן יוצאות מבין השפתים ההן. ראיתין מתעותות בארשת אכזרית. ראיתין הוגות את הברות שמי; ואחרד באשר אחריהן לא בא עוד קול. כן ראיתי, אחר כמה רגעים רצופי אימת־שגעון, את נפנופם הרך, הבלתי־נתפס כמעט, של וילאות־הקפלים אשר עטפו את כתלי האולם. ואחר נח מבטי על שבעת הנרות הזקופים אשר על השולחן. תחלה סבר־של־חסד היה להם, וכמלאכים קטנים וצחורים נראו לי אשר יצילוני; אולם אחר תקפני לפתע־פתאום גועל אכזר במאד, ואחוש והנה ניתר כל סיב בבשרי כאילו נגעתי בחוטה של סוללת־חשמל, ואותן דמויות המלאכים הפכו רפאים חסרי־פשר, וראשי־שלהבת להם, ואראה כי לא תבוא לי מהם כל תשועה. ואז התגנבה אל דמיוני, כצליל־נגינות עתיר, המחשבה על מתק המנוחה אשר תמצא בקבר. חרש, בהחבא באה המחשבה, גם ארך הזמן עד אשר הופיעה מלואה; אולם אך הרגישה בה נפשי כמו ותחל להשתעשע בה, והנה נעלמו מלפני, כבאורח־פלא, דמויות השופטים; הנרות הזקופים היו לאין; שלהבותיהם דעכו כליל; כחתף ירד שחור־האפלה; כל התחושות כמו הסתחררו במורד מסוער ומטורף כמורד הנפש אל השאול. אחר היו בכל אך שקט, ודממה, וליל.

התעלפתי; אבל לא אומר כי אבדה הכרתי כליל. את אשר שאר ממנה לא אנסה להגדיר אף לא לתאר; אך לא הכל אבד. בעמוקה שבתנומות – לא כי! בשגעון – לא כי! בעלפון – לא כי! במות – לא כי! אף בקבר לא יאבד הכל. כי אם לא כן הוא הן אין אלמָות לאדם. בקומנו ממצולות־שינה קורעים אנו את מטוה קוריו של איזה חלום שהוא. אך יעבור כהרף־עין (כה דק אולי יהיה זה המטוה) וכבר לא נזכור כי חלום חלמנו. שני שלבים הם בשיבה מן העלפון אל החיים: האחד, זה של תחושת ההויה השכלית או הרוחנית; משנהו, זה של תחושת ההויה הגופנית. אם, בהגיענו אל השלב השני, נוכל לזכור את רשמי הראשון, אל־נכון נמצאם טעוני זכרונות מן התהום אשר מהלאה לו. ואותה תהום – מהי? איכה נבדיל למצער בין צלליה לבין צללי הקבר? אולם אם לא יֵעָתֵר לנו זכר רשמיו של זה אשר בשם ראשון השלבים כניתיו ולא יעלה, הנה האמנם לא יבואו, ככלות עת רבה, מבלי־נקראו, בעוד אנחנו משתאים אי־מזה באו? זה אשר לא התעלף מעודו, האין הוא האיש אשר ימצא היכלות משונים ופנים מוּכרות־להפליא בגחלים הלוחשות; האין הוא האיש אשר יראה את המראות הנוגים, אשר לא יראום הרבים, מתעופפים באויר; האין הוא האיש אשר יהגה בניתוחו של איזה פרח מוזר־במינו; האין הוא האיש אשר יתפלא מוחו על פשר איזה לחן־נוגנים אשר מעולם לא שת אליו קודם את לבו?

בעודי מתאמץ, תכופות ובכובד־ראש, לזכור, בעודי טורח בכל מאודי להשיב לי סימן־מה ממצב האפסות המדומה אשר בו שקעה נפשי, בעודי שוקד על אלה, היו רגעים בהם חלמתי והנה צלחה דרכי; היו עתים קצרות, קצרות במאד, בהן העליתי־באוב זכרונות, אשר, כפי אשר תבטיחני בינתו הצלולה של זמן מאוחר יותר, לא יכלו להתיחס בלתי אם על אותו מצב של חסרון־דעת מדומה. במעומעם יספרו צללי־זכרון אלה על דמויות רמות אשר הרימוני ודומם נשאוני מטה – מטה – למטה – עד כי רק למחשבה על ירידה זו, אשר תכלה־אין־לה, היטב דכאתני סחרחורת־אימים. גם יספּרו אלה על מורא סתום אשר כבש את לבי בשל אותה דממת־לבב בלתי־טבעית. אחר תבוא הרגשה של אין־ניע פתאומי לפעֵם את הכל; כאילו עברו אלה אשר נשאוני במרוצת־ירידתם (הה, מסע־בעותים!) את גבולי זה־אשר־אין־גבול־לו ויעמדי להינפש מיגיעם המַלְאֶה. אחר זאת יעלו בזכרוני משטח וטחב; ואחר יהי הכל שגעון – שגעונו של זכרון המתעסק באסורות.

מאד לפתע שבו אל נפשי ניע וקול – זה ניעו הסואן של לבי, ולאזני שב ונשמע זה קול דפקו. ואחר – הפוגה, אשר בה אטום היה הכל. ואחר שוב קול, וניע, ומגע – תחושה דוקרת המשתפכת באברי. ואחר לא דבר זולתי תודעת הקיום, בלא מחשבה – מצב אשר נמשך הרבה. ואחר, מאוד לפתע, המחשבה, ואימת־חרדות, ולבטי מאמצים להבין את מעמדי לאשורו. ואחר – תשוקה עזה לפול לתוך קהות־חושים. ואחר – תחיתה הנחפזת של הנפש ונסיון צָלֵח לזוע. ועתה בא זכרונם המלא של המשפט, השופטים, וילאות־הקפלים, גזר־הדין, החולשה, העלפון. אחר – שכחת כל אשר בא אחרי־כן, כליל; שכחת כל אשר אותו הזכירוני בעָמוּם יום יבוא ולבטי מאמצים הרבה.

ועדין עינים לא פקחתי. הרגשתי כי שוכב אני על גבי, מותר־מאסורים. הושטתי ידי, וכבדה נפלה זו על דבר לח וקשה. שם נחה דקות רבות, בעוד אני שוקד לצייר לעצמי היכן ומה הנני. נכספתי, ובכל־זאת לא העזתי, ללטוש עינים. יראתי מפני ההצצה הראשונה באשר סביבי. לא כי יראתי להביט בנוראות, כי פחד פחדתי פן לא ימצא לי דבר לראותו. לאחרונה בא יאוש פרא בלבבי ואני חשתי לפקוח את עיני. או אז היו לאמת הקשות שבמחשבותי. שחור־ליל־נצחים אפפני. טרחתי לנשום. עבי החשכה כמו דכאני ויחנקני. מחניק־לבלי־נשוא היה האויר. ועדין שכבתי דומם, ואשקוד להפעיל את שכלי. העליתי בדעתי את השיג ואת השיח אשר בחקירה־ובדרישה, ומכאן נסיתי ללמוד את מצבי לאשורו. המשפט נחרץ; ואני דמיתי כי עת ארוכה במאד נקפה מאז. ואף על פי כן גם רגע לא חשבתי כי אכן מת הנני. מחשבה אשר כזאת, חרף אשר נקרא בספורי־העלילה, לא תהלום כלל את הקיום האמתי, – אולם היכן ובאיזה מצב הייתי? ידעתי כי אשר יצא משפטם למות, על־הרב ב“אוטו־דה־פה” יסופו, ואחד מאלה המוקדות נערך בעצם ליל אותו היום בו שפטוני. האמנם הָשלכתי אל בור־כלא לבעבור אחכה למועד הזבח הבא, אשר חדשים הרבה יעברו עד אשר יזבח? כי לא כן יהיה, זאת ראיתי תיכף. דחופה היתה הדרישה לקרבנות. גדולה מזו, בור־כלאי, ככל תאי הנרשעים בטולידו, רצפת־אבן היתה לו, ולא כליל נחשך האור ממנו.

רעיון־בלהות שלח עתה לפתע גלי־דם חומרים אל לבי, ולזמן קצר שוב אבדו חושי. בשוב אלי רוחי מהרתי לקום על רגלי, וכל בדי־גוי רוחפים בפלצות. נופפתי זרועותי לכל עבר. לא חשתי דבר; ועם זאת יראתי להזיז כף־רגל, פן תגוף בכתליו של כוך־קברים. מכל נקבובית שפעה הזיעה, ונטפיה נחו, קרים וגדולים, על מצחי. מצוקת הספק גברה ותעצם מנשוא, ובזהירות זעתי נכחי, זרועותי פרושות ועיני חורגות מחוריהן בקוותן לצוד איזו קרן־אור קלושה. הרבה פסיעות פסעתי; ועדין היו רק שחור וריקות בכל. נשימתי הוקלה. כמו ברור היה אשר, למצער, אין גורלי האיום בגורלות.

ועתה, בהוסיפי ללכת בזהירות נכחי, עטו על זכרוני אלף שמועות סתומות על זועותיה של טולדו. מעשים מוזרים ספּרו על בורות־הכלא – לספורי־בדים חשבתים תמיד – ועם זאת מוזרים היו, ומבעיתים מחזור עליהם בלתי־אם בלחש. האתם לגווע ברעב בעולם־תחתיות חשך זה; או אולי אף מבהיל מזה הוא הגורל אשר מוּנה לי? כי אחרית־דבר תהי המות, מות אשר רבה מררתו מן הרגיל, בזאת לא פקפקתי מדעתי היטב מדי את יצר־לב שופטי. אך האופן והשעה הם אשר בהם עניתי ואשר נפלאו ממני.

באחרונה פגעו ידי הפרושות באיזה מעצור איתן. כותל היה זה, ובנינו אבן כנראה – חלק מאד, נרפש, וקר. התנהלתי לארכו; צעדתי מלוא אין־האמון הנזהר אשר החדירוהו בי כמה ספורים עתיקי־ימים. אולם בעשותי כן לא נמצאה לי דרך למוד את מדות בור־כלאי כי הן יכול יכלתי לסֻבּוֹ בבלי־הדעת. כה שוה היה בכל אשר אמושנו. אשר על כן בקשתי את הסכין אשר היה בכיסי בעת אשר נהגוני אל אולם־האינקביזיציה; אך היא לא היתה עמדי; לבושי הוחלף בגלימה של צמר גס. חשבתי להשקיע את הלהב באיזה חגו מועט מחגוי האבנים למען אכיר לדעת את נקודת־מוצאי. אכן, אך מצער היה הקושי; אם גם, במבוכת־דמיוני, נראה לי תחילה כדבר אשר אין לגבוֹר עליו. קרעתי חלק מכנף הכסות ואפרוש את הקרע בצולב לכותל. בגששי את דרכי סביב בור־הכלא, לא אוכל לבלי פגוע בזה הבּלוֹא עם כלותי את הסבוב. ככה, למצער, חשבתי; אולם לא שערתי את מדות בור־הכלא, גם לא את רפיון־אוני שלי. הקרקע לחה היתה וחלקלקה. זמן־מה צעדתי צעוד ומעוד עד אשר כשלתי ואפול. עקב רב־לאותי לא קמתי מן הארץ; וכשכבי מהרה השינה ותבואני.

בקומי, ובפשטי זרוע, מצאתי על־ידי ככר־לחם ופך מים. תשוש הייתי מהגות בזאת, ובחשק אכלתי ושתיתי. אחרי־כן שבתי לסוב את כלאי, ובעמל הרבה הגעתי לאחרונה אל בלוא האריג. עד לעת נפלי ספרתי שנים־וחמשים צעד; ובשובי ללכת ספרתי עוד שמונה־וארבעים – עד אשר הגעתי אל הבלוא. הנה כי כן מאה צעדים היו אלה יחדיו; ובאמדי את היארד בשני צעדים, חשבתי כי הנה חמשים יארד היקפו של בור־הכלא. אבל במקצועים הרבה פגעתי בהקיפי את הכותל, וככה נבצר ממני לדמות מה תבנית לה לכפּה, כי לא יכולתי לבלי לחשוב את בור־כלאי זה לכפה.

מועטה היתה תכליתי – ותקוה ודאי לא היתה לי כלל – בחקירותי אלו; אך תאבון־דעת סתום המריצני להמשיך בהן. בסורי מעם הכותל גמרתי אומר לעבור את החדר לרחבו. בתחלה פסעתי בזהירות־יתר, באשר הרצפה, אף כי נראה אשר מחומר מוצק עשוה, הנה רפשה – מעל היה בו. כי ארכה העת חגרתי עוז ולא יראתי עוד לצוד בטח – ואנסה להישיר־לכת ככל האפשר. ככה התקדמתי מרחק עשר או שתים־עשרה פסיעות, עד אשר סבּכוּ רגלי במותר כנף־כסותי הקרועה. דרכתי עליה, ואפול אפים־ארצה.

במבוכה אשר באתני אחר נפלי לא מהרתי להבין דבר אשר מוזר היה במעט, אף כי כמה שניות אחרי־כן, בעודי שוכב שרוע, משך את תשומת־לבי. וזה היה הדבר: סנטרי נח על רצפת הכלא, אולם שפתי, וחלק ראשי העליון, אף כי כמדומה מורמים היו פחות מהסנטר, לא נגעו במאומה. אותו זמן נדמה כאילו טבל מצחי בהבל מדבק, וריחן הנפלה־במינו של פטריות עבשות הגיע לאפי. הושטתי זרוע, ולחרדתי מצאתי כי נפלתי על עצם שפתו של בור עגול, אשר את מדתו לא היה, כמובן, בידי לתכון באותו רגע. בגששי את האבנים אשר סמוך לתחתית השפה, עלה בידי לעקור זיז קטן, ואפּילנו אל תוך התהום. שניות רבות האזנתי להדהודי טפיחותיו על צלעות התהום בנפלו; לאחרונה באה צלילת־פתאום לתוך מים, והדים רמים אחריה. אותו רגע נשמע קול ממעל, כקול פתיחתה המהירה, וסגירתה המהירה כמוה, של דלת, וקו־אור קלוש נצנץ לפתע בעלטה, וכאשר מיהר לנצנץ כן מהיר יאָסף.

בברור ראיתי את האבדן אשר הוכן לי, ואברך את נפשי על המקרה אשר בא בעתו ואשר תודות לו נצלתי. לוּ עוד כמה צעדים צעדתי לפני נפלי, כי אז לא יסף העולם עוד לראותני, והמות אשר ממנו נחלצתי זה־עתה היה ממין זה אשר חשבתיו דבר־בדים־והבל בספורי־המעשה אשר יְסֻפּרו על האינקביזיציה. קרבנות עריצותה של זו היתה לפניהם הבחירה בין מות רצוף הנוראים־שביסורי־גוף לבין מות רצוף האיומות־שבמצוקות־נפש. אותי הועידו לזה האחרון. בסבלות ממושכים פקעו עצבי, עד כי לצליל קולי חרדתי, ומכל הבחינות כשרתי למין העינויים אשר מונה לי.

מרעיד בכל אברי־גופי גששתי דרכי חזרה אל הכותל – באשר גמרתי־אומר כי נבחר לי לגווע שם מהבֵא עלי את אימי הבארות, אשר מהן צייר עתה דמיוני רבות גם משונות בבור־הכלא. לו במעמד־נפש אחר הייתי כי אז אולי חגרתי־עוז לשים בבת־אחת קץ לענוּתי ולקפוץ אל תוך אחת התהומות ההן; אך עתה לא היה רך־לב ממני בארץ. גם לא יכולתי לשכוח את אשר קראתי על אודות אלה הבורות – אשר אין הכליה הפתאומית חלק מתכליתם־בלהות כלל.

שעות רבות לא נעצמו עיני מחרדת נפשי, אך לאחרונה שבתי וארדם. בהקיצי מצאתי לצדי, כבתחלה, ככר־לחם ופך מים. צמא לוהט בער בי, ובגמיעה אחת עריתי את הפך אל פי. אל נכון נמסך סם במים – כי אך כליתי לשתות וכבר באתני תנומה אשר אין לקום נגדה. תרדמה ירדה עלי – עמוקה כשנת־המות. כמה ארכה לא אדע, כמובן; אך כאשר שבתי ואפקח עינים לא נבצר ממני לראות את אשר סביבי. תודות לנוגה עז, גפריתי, אשר אֵי מוצאוֹ לא יכולתי לדעת בתחלה, ניתן לי לראות את מדת הכלא ומראיתו.

אשר למדותיו שגיתי גם שגיתי. תקופת כתליו כולה לא עלתה על חמשה־ועשרים יארד. משך דקות מספר הֵסב לי דבר זה תוגת־שוא עצומה מהכיל; אכן, שוא היתה זו – כי מה זה נחשב פחות, במסבות הנוראות אשר כתרוני, ממדותיו של בור־כלאי זה? אך רוחי מצאה חפץ נפרז בקטנות, ואני טרחתי למצוא אֵי שורש הטעות אשר טעיתי במדידתי. לאחרונה נגהה עלי האמת. בנסיון חקירתי הראשון ספרתי שתים־וחמשים פסיעות, עד עת נפלי: ואז נמצאתי אל נכון מרחק פסיעה או שתים מבלוא האריג; ואכן כמעט השלמתי אז את תקופת הכפה. אחר ישנתי – ובהקיצי ודאי הוא כי שבתי על עקבותי – וככה נראתה לי התקופה והנהי כפולה כמעט מהיותה באמת. מבוכת בינתי מנעתני מהשיג כי בראשית דרכי היה הכותל לשמאלי, ובסופה – לימיני היה.

כן נטעיתי גם באשר לתבנית המקום. זויות רבות מצאתי בגששי לי את דרכי, ועל כן הוצאתי משפט כי רבי־הדורים הם קוי הכתלים; כה שלמה תהי השפעתה של אפלה גמורה על האיש הקם מתרדמה ושנת־נשיה! הזויות לא היו בלתי אם שקעים, או חריצים פעוטים, במרחקים לא קצובים. תבנית הכלא כולו רבועית היתה. אשר חשבתים למדבכי־אבן ראיתי עתה והנה הם רקועי־ענק של ברזל, או איזו מתכת אחרת, וחוברותיהם ואחוייהם הם־הם השקעים. את כל פני הבנין המתכתי הזה לכלכה יד גסה בכל תמונה מבעיתה ומבחילה אשר ילדוה הבלי־השאול של הנזירים, על הכתלים נִזרו ציורי־שדים ומראות־בלהה להשחיתם, וכן דמויות שלדים, וגם דמויות נוראות מהן באמת לזעוה. השיבותי אל לבי כי תויהן של מפלצות אלה ברורים הם די־והותר, אפס הצבעים דהים נראו וכהים, כאילו אותות אויר לח נכרו בהם. עתה גם ראיתי את הרצפה, והיא אבן. בתווך נפער לועו של הבור אשר ממלתעותיו נצלתי; אפס לא היה אחר בלתוֹ בבור־הכלא.

את כל אלה ראיתי בעמוּם ובטורח רב כי יען אשר הרבה השתנה מצבי אני בעת שנתי. עתה שכבתי על גבי מלוא־קומתי ומתחתי כעין ערש־עץ. אל זו אסור הייתי לבטח ברצועה ארוכה, כמוה כחגורת־האֻכּף. בעקולות רבות קשרה את גוי ואברי, ורק לראשי נתנה דרוּר, ולזרועי השמאלית, די תת לי יכולת להאכיל את עצמי, בעמל וביגיעה הרבה, מקערת־חרס אשר היתה מונחת לצדי על הרצפה. לחרדתי ראיתי כי נלקח הפך מזה. לחרדתי, אמרתי – יען אשר צמא כבד־מנשוא נחר בי. גם נדמה כי אכן זממו מענַי להגביר את צמאי זה – כי הנה בשר אשר בחריפים תֻבּל היה למאכל בקערה.

בשאתי עיני סקרתי את ספּונו של בור כלאי. שלושים או ארבעים רגל היה גבהו, ובבנינו דמה הרבה לכתלי־הירכתים. באחת מארובות הספון היתה דמות מאד מוזרת אשר ריתקה את שימת־לבי. היתה זו דמותו המצוירת של מלאך־העתים, כאשר יתארוהו ברגיל, אפס תחת החזֵק במגל החזיק בדבר אשר, בהביטי בו בחטף, חשבתיו לתמונתה של מטוטלת־ענקים, כזו אשר נראנה בשעונים עתיקים. אולם דבר־מה היה בה במראיתה של המכונה הזאת אשר הניעני להתבונן בה ביתר שימת־לב. בעודי מישיר־הבט בה (כי תלויה היתה הישר מעל לראשי) דמיתי לראותה מתנועעת הרף־עין, וחזון־דמיוני התקים. קצרה היתה תנופתה, ובעצלתים, כמובן. דקות מספר צפיתי בה בפחד־מה, אך פליאתי רבתה מפחדי. באחרונה נלאיתי התבונן בניע הכבד וָאָשע עיני אל שאר הדברים אשר בתא.

רעש קל בא אל אזני, ובהביטי אל הארץ נראו לי ענקי־עכברים מתרוצצים על פניה. הם הגיחו מן הבאר אשר ראיתי לימיני. בעודי מתבונן גחו אלה בהמונים, אצים, רעבתני־עין, וריח הבשר מוליכם אחריו שבי. אכן עמל וטורח הרבה נדרשו למען הבריחם ממנו.

מחצית־השעה אולי עברה, ואולי אף שעה תמימה (כי נבצר ממני להעריך את הזמן כמו) בטרם שבתי ואשא עיני מעלה. אשר ראיתי אז הממני גם הכני בתמהון. תנופת המטוטלת גדלה כדי יארד כמעט. וכתולדה טבעית גם רבתה תאוצתה במאד. אך אשר החרידני מכל היה הרעיון אשר הנה ירדה זו בשעור נכר. אך למותר הוא לאמור באיזו אימה ראיתי עתה אשר שפתה התחתונה עשויה סהרון של עשת מבהיקה, כרגל ארכו מקרן אל קרן, קרניו מוטות מעלה וחודו התחתי נראה שנון כסַיִף, וכסיף גם נראתה המטוטלת כבדה ומוצקת, מתרחבת ומתעבה מקצָהָ ומעלה. ספוחה היתה למטה־פּליז כבד־משקל, ובשריקה נישאה באויר.

לא יכולתי עוד לבלי הכר מהו קץ־הזועות אשר שתו לי הנזירים בתחבולותיהם. הנה כי כן ידעו עושי־דבר האינקביזיציה כי הרגשתי בבור – בבור, אשר נועדו מוראיו לסורר עז־מצח אשר כמוני – בבור, אשר לשאול נמשל, ואשר אמרה השמועה כי הוא־הוא מרום השפטים אשר יעשו. רק תודות למקרה בלבד נצלתי מפּול לבור־שחת זה, ואני ידעתי כי הפתע את הקרבן, או לָכדוֹ ביסורים כבפח יקוּש, חלק חשוב הוא בתהפוכותיהן של מיתות־כלא אלו. אחר אשר נפול לא נפלתי, הן לא יעצה עצת־השטנים להשליכני אל התהום; וככה (בבין־המצרים) הוכן לי אבדן אחר ונוח יותר. נוח־יותר! עוד מעט וצחקתי בצרת־נפשי בחשבי שככה יסכון תואר אשר כזה.

מה ישוה לי לספר על השעות הארוכות, הארוכות של אימה קשה ממות, בהן ספרתי את נדנודי־הלמותה של העשת! קו לקו – צו לצו – מטה ומטה ירדה זו – וכמו יובלות עברו כפעם־בפעם עד אשר ניתן לתכון את ירידתה שוב! ימים עברו – אולי רבים היו הימים – עד כי קרבה אלי בתנופתה כאילו חִשבה להפיחני במַשבה המר. ריח העשת הממורטה בא אל אפי. התפללתי – שמים הוגעתי בתפילתי למען אשר תוּחש ירידתה. רוח־עִוְעים החלה לפעמני, גם עמלתי לקום לקראת תנופתה של החנית המחרידה. ואחר שקטתי לפתע, ואשכב ואצחק למות המתנוצץ, כשחוק ילד למראה כלי־צעצועים לא־נפרץ.

שוב באה עלי הפוגה של אבדן־חושים שלם; קצרה היתה זו, כי בשוב אלי רוחי לא ראיתי אשר ירדה המטוטלת ברב. אך אולי אף ארכה העת גם ארוך – כי ידעתי אשר נמצאו שדים אשר חשו בתנומתי גם יכלו לבצור את התנודה לרצונם. בהקיצי גם הרגשתי והנה רפה אני וחלש במאד – הה! לבלי־הבע – כאילו רעבתי עת רבה. אף בצרת העת ההיא התאויתי לדבר־אוכל, כי הן אדם הנני. במאמץ ובמכאובים פשטתי את זרוע שמאלי ככל אשר הניחו לי כבלי ואקח את השריד המעט אשר הותירו לי העכברים. כהביאי ממנו אל בין שפתי חפז אלי בדל־מחשבה של שמחה – של אושר. אולם מה זה היה לי ולתקוה? אכן, כאשר אמרתי, בדל־מחשבה היה זה – רבים כמוהו יהיו עם האדם אשר לא יושלמו לעולם. הרגשתי כי שמחה בו גם תקוה; אך כן גם הרגשתי כי גוע בהיולדו. לשוא עמלתי להשלימו – לשוב ולצודו. סבל ממושך כמעט הכרית את כל כחות בינתי הרגילים. שוטה הייתי – חסר־דעה.

בצולב לקומתי חגה המטוטלת. ראיתי כי לחלוף את מחוז לבבי תוּכּן הסהרון. הנה יקרע את שפת בגדי – הנה ישוב ויפעל פעולתו – שוב־ושוב. חרף תנופתו הגדולה להבהיל (כדי שלושים רגל ויותר) וחרף עוז־ירידתו השורק, אשר די היה בו לזעזע אף את כתלי־הברזל האלה עצמם, הנה משך עוד דקות מספר יהיה זה כל אשר יצלח בידו. ובמחשבה זאת נאחזתי. לא ערבתי לבי להרחיק־חשוב יותר. בקשי־עורף נצמדתי למחשבה זו – כאילו בזאת יכולתי לעצור פה את המטוטלת ברדתה. אלצתי עצמי להגות באבחת הסהרון בחלפו על פני הלבוש – להגות ברשמה הנפלא והמסעיר של קריעת האריג של העצבים. בכל דברי־ההבל האלה הגיתי עד אשר נקשוּ שנַי אשה אל רעותה.

מַטה – מַטה התמידה המטוטלת רדת. קורת־רוח נעוה מצאתי בהמשילי את תאוצתה ברדתה אל תאוצתה בעלותה. ימינה – שמאלה – בתנופה נמרצת – בילל נשמה מאוררת! אל לבבי, בפסיעת־נמרים מתגנבת! חליפות צחקתי ואצרח, כגבור בי המחשבה האחת או האחרת.

מַטה – מטה, בודאות וללא רחם! מרחק שלש זרתות מחזי חגה ותתנודד! נוראות – בחמת־זעם – עמלתי להתיר את שמאלי. רק מן המרפק ומטה היתה זו חפשית. ביגיעה רבה יכולתי להושיט את כפי מעם הקערה אשר לצדי אל פי, אך לא הלאה מזה. אילו יכולתי לשבור את ההדוקות אשר מעל למרפקי, כי אז תפסתי במטוטלת ונסיתי לעצרה. אכן הנקל היה לי לנסות ולעצור בהר־שלגים גולש!

מטה – ושוב מטה, בלי־הרף, לבלי מנוֹע! עם כל ניד וניד נשפתי ואִפּתל. עם כל תנופה התכוצתי בעוית. עיני ליוו את הפוכותיה בקוצר־רוח של יאוש נבוב; בחלחלה נעצמו עם־ירידה, אף כי לו בא המות, אהה, הלא היה לי לישועה! עדין חלו בי כל קרבי למחשבה, מה קלה היא ירידת המכונה אשר תנחית את הקרדום הממושך והממורט ההוא בחזי. התקוה היא אשר החילה את קרבי – אשר כיוצה את אברי. התקוה היתה זו – התקוה אשר לסַד תוכל, אשר אף בבורות־הכלא אשר לאינקביזיציה תלחש ללקוחים־למות.

ראיתי כי עוד עשר או שתים־עשרה תנודות תשַלחנה את העשת בבגדי – ועם ראותי זאת ירדה על נפשי פתאום כל שלוות־ההשקט השקולה אשר ליאוש. בפעם הראשונה מזה שעות רבות – או אולי מזה ימים רבים – חשבתי – עתה עלה על דעתי כי הרצועה, או חגורת־האֻכּף, בה הייתי עָקוד, יחידה היא במינה. לא חבל יחיד היה זה אשר אסרני. מחי ראשון של הסהרון על פני איזה מחלקי המוסֵרה ירפֶּנה ככה עד כי אוכל להסירה מעלי בימיני. אולם, אם כן יהי, מה נוראה תהי קרבת העשת! מה תאוים תוצאת הקל בנפתולים! ויתר על כן, היאמן כי לא חזו זאת שלוחי המענה מראש ועצה לא יעצו? האפשר כי תלפּף המוסרה את חזי על דרכה של המטוטלת? ירא פן אמצא כי הושמה תקותי הרפה, וכמדומה, האחרונה, לאל, הרמתי ראשי עד ראותי את חזי בברור. הדק־היטב הדקה הרצועה את אברי כולם – רק לא בנתיב הסהרון המצמית.

רק שמטתי ראשי למקומו, וכברק חלף במוחי דבר אשר איטיב אם אתארו כמחציתה החסרה של אותה מחשבת־גאולה אשר עליה כבר דברתי ואשר רק חציה צף במוחי בעמום וכאשר הקרבתי אוכל אל שפתותי הבוערות. עתה באתני המחשבה כולה – רפה, חסרת־שחר כמעט, סתומה כמעט – אך שלמה. במרץ־נואשים נעכר נגשתי מיד לנסות ולהוציאה לפעולות.

מזה שעות רבות היו העכברים שורצים גם שרוץ בקרבת ערש־העץ הנמוכה אשר עליה שכבתי. פראים היו, עזי־נפש, רעבתנים – ועיניהם האדומות נלטשו אלי כאילו רק צפּו כי אחדל־מנוּע לבעבור אהיה להם לטרף. “לאיזה מאכל”, חשבתי, “הרגלו בבור־השחת?”

חרף כל מאמצי למנעם מזאת, טרפו כמעט את כל אשר היה בקערה. מניע הייתי ידי ומניפה סביב הכלי, אך במרוצת הזמן אבד לתנועת היד רשמה מפאת אחידותה בבלי־הדעת. בזוללותם נעצו השרצים תכופות את שניהם החדות באצבעותי. בפרורי הבשר השמנוני והמתובל אשר נותרו עוד לפליטה מרקתי את המוסרה מרק־היטב ככל אשר השיגה ידי; ואחר הרימותי ידי מן הרצפה ואשכב דומם ועצור־נשימה.

תחילה נרעשו החיות הרעבתניות ונבהלו עם התמורה – עם חדול הניע. נרעשות נרתעו לאחור; רבות חשו אל הבאר. אך רק רגע ארך הדבר. לא שוא בטחתי בזוללותן. בראות העכברים כי לא יספתי לנוע קפצו אחד או שנים מעזי־הנפש אל מצע־העץ ורחרחו את הרצועה. דומה כי היה זה האות להסתערות מלאה. ממעמקי הבאר הזעיקו גדודים רעננים. הם נצמדו אל העץ – זנקו עליו, ובמאותיהם עטו עלי. תנועתה המדוּדה של המטוטלת לא הפריעה בעדם כלל. הם נשמרו ממחי הסהרון ויתעסקו במוסרות המשוחות. בהמונים גדולים והולכים נקהלו ועלו עלי. הם לפפו את צוארי; שפתותיהם הקרות תרו אחר שפתי; כבדם המתעצם כמעט וחנקני; גועל אשר אין לו שם בארץ מלאני, דבק בלבבי, העיק עליו וַיַשב עליו צנה. אולם הרגש הרגשתי כי עוד רגע ובא הקץ לסבלותי. חשתי בברור איך מתרפּות המוסרות. ידעתי כי ביותר מבמקום אחד אל־נכון כבר הותרו. בעזוז־לא־אנוש שכבתי דומם.

לא שגיתי בחשבון – גם לא שוא היה סבלי. לאחרונה הרגשתי כי חפשי הנני. קרעים־קרעים נשמטה הרצועה מעל גופי. אולי מחי המטוטלת כבר היה עלי למועקה. היא שסעה את אריג בגדי ותגזור בבד שמתחתיו. עוד פעמים שבה להתנודד, ותחושת מכאוב עזה חלפה בעצבי כולם. אבל רגע הישועה הנה הגיעה. הנפתי ידי, וגואלי חשו להם מנוס בהמולה. בטוחות – זהיר, מתלכסן, גמוּד ואטי – חמקתי מזרועות מוסרותי וחוצה להישג הסהרון. לרגע, למצער, חפשי הייתי.

חפשי! – וביד האינקביזיציה! רק הוצאת רגלי ממטת־הזועה אשר לי ואציגנה על רצפת־האבן של הכלא, וכבר שבתה מכונת־השאול מתנועתה, ואני ראיתי איך נמשכה זו על ידי איזה כוח נעלם בעד לספון. היה זה לקח אשר השיבותיו אל לבבי ביאושי. אין ספק כי יש עינים הצופות על כל תנועה מתנועותי. חפשי! – רק נצלתי ממות מיתת־ענויים אחת, למען יבואני הרע־ממות בחברתה. במחשבה זו הרצתי עיני בחרדה סביב חומות הברזל אשר סגרו עלי. ניכר כי דבר לא־רגיל – איזה שנוי אשר תחלה לא יכולתי להעריכו כמו – נפל בזה. משך רגעים הרבה של פזור־נפש הוזה וחרד התעסקתי בהשערות־הבל חסרות־קשר. לעת הזאת הכרתי ראשונה לדעת את מקור האור הגפריתי אשר הגיה את התא. האור נבע מסדק, כחצי הזרת רחבו, אשר נבעה ביסוד כתלי־הכלא ויקיפם כולם, וככה גלה אותם ואת אשר נפרדים היו מן הרצפה כליל. לשוא, כמובן, נסיתי להביט בעד הבקיע.

כחדלי מזאת הואר לי פתע סוד השנוי אשר חל במדור. ראיתי כי, אם גם ברורים היו דים קוי הדמויות אשר על הכתלים, הנה הצבעים כהים נראו גם דהים. צבעים אלה שֻוה להם עתה ברק מדהים ועז ביותר, אשר נתן לתמונות, הנוראות כתמונות רפאים ושדים, מראה אשר די היה בו להחריד גם עצבים בריאים משלי. עיני שדים, נוראות ואיומות בעזוזן, השקיפו אלי מאלף עברים, בהם לא נראתה קודם גם אחת מהן, ונוצצו בנגהה החיור של האש, אשר לא יכולתי לאלץ את דמיוני לחשבה אש־שוא.

שוא! – אף בשאפי אויר הגיע אל אפי משב אדוֹ של ברזל מלוהט! ריח מחניק מלא את בור־הכלא! מרגע לרגע עמק הברק בעינים אשר התבוננו ביסורי! בן־גון עז יותר של שני פשט על זועות־הדמים מעשה־מכחול־ושרד. נשימתי כבדה! מחנק הושם לגרוני! לא יכול להיות ספק באשר לזממם של מעני – הה! האכזרים, השטניים מכל האדם! נרתעתי מן המתכת הלוהטת אל לב התא. במחשבה על האבדן הבוער הקרב־ובא ירד על נפשי כְצָרי רעיון צנתה של הבאר. חשתי אל שפתה הנוראה כמות. אמצתי מבטי ואשקיף מטה. זוהר הגג המלוהט הגיה את נבכי־מעמקיה. ובכל־זאת, לרגע נסער, מאנה נפשי להשיג את פשר הדבר אשר ראיתי. לאחרונה כבש לו – הבקיע לו הפשר דרך אל נפשי – ועל שכלי הנלפּת הוטבע במכְוַת־אש. הה! איך יגיד זאת קול! – הה! זועה! – הה! כל זועה תיטב מזאת! בזעקה נסתי משפת הבאר, כבשתי פני בכפי ואבך מרה.

החום גבר חיש, ושוב נשאתי עיני, מרתית כבקדחת. עוד שינוי חל בין כתלי התא – וזאת הפעם נראה כי בצורה חל השנוי. כקודם כן גם עתה אך שוא יגעתי בראשונה להעריך את המתרחש ולהבינו כמו. אך לא עת רבה נמשכו ספקותי. נקמת האינקביזיציה הוחשה יען אשר נצלתי זה שתי פעמים, ועתה שוב לא יתמהמה מלך־הזועות לבוא. החדר רבוע היה. ראיתי כי שתים מזויותיו־ברזל חדות היו עתה – ושתים, אפוא, קהות היו. ההבדל הנורא גדל חיש, בקול המיה או גניחה דקה. כהרף־עין שינה החדר תבניתו לתבנית לביבה. אך בזאת לא תמה התמורה – ואני לא קויתי אף לא שאלתי כי תחדל. יכולתי ללחוץ את הכתלים האדומים אל חזי כמעטה שלוות־נצחים. “מות”, אמרתי, “כל מיתה ולא זו אשר בבור!” כסיל! האמנם נפלא ממני כי אל תוך הבור היתה תכלית הברזל הלוהט להצעידני? היכולתי לעמוד בפני להטו? ולו גם יכולתי, האחזק די שאת את לחצו? והלביבה הנה זה נשטחה ונשטחה, במהירות אשר לא הותירה לי עת להגיונות. מרכזה, וכמובן גם רחבה הגדול, נקבעו הישר מעל לתהום הפעורה. נרתעתי אחור – אך הכתלים הסוגרים דחקוני קדימה לבלי־עצור. מקץ זמן לא היה עוד לגופי השדוף והמתעוות טפח־עמידה על רצפתו המוצקה של בור־הכלא. לא. לא יספתי עוד להתחבט. אך את צרת נפשי הוצאתי בזעקת־יאוש אחת רמה, ממושכת ואחרונה. הרגשתי כי מתנודד אני מעל לשפת הבאר – השעתי עיני –

המית קולות־אדם בלולים נשמעה! שופרים רבים תקעו ברמה! קול כקול אלף רעמים החריש אזנים! הכתלים הלוהבים חשו אחור! זרוע פשוטה תפסה בזרועי כנפלי מתעלף אל התהום. ידו של הגנרל לסל היתה זו. הצבא הצרפתי נכנס לטולדו. האינקביזיציה היתה בידי אויביה.