בין חול לקודש    🔗

החולין זורמים מן ההר אל הגי.

תמול יפה־נוף סוער וחי

והיום נופת צופים עד בלי די

או פשוט הואי, סתם הואי.

ומן ההואי רק פסיעה אל ההבאי.

הקדשים מדור אל דור ניתנים שי,

על החול נאמר ראה זה חדש וכבר היה לעולמים,

אך על הדברים אשר ממקור קדוש מחצבתם,

לא נאמר נשלם או תם.

כתמול כן היום הם אורים וגם תומים.

עליהם נסוך תמיד חן עלומים.

הקדושה אינה מתיישנת לעולמים.

בין קודש לחול    🔗

פליאה היא ואיני יכול להולמה:

מפני־מה רבים קובלים מרה על קשי העמל בששת ימות החול ואין קורא וי על מרי הסבל במנוחת השבת האחת? למה רגשו ידידי האדם לחפש למענו ישע והצלה מן העבודה המפרכת ואין טורח להמציא לו סם־תרופה כנגד הבטלה המדכאתו שבעתיים?

אשמע צעקת הכל חמס על הרמיה המהלכת בשווקים, אך אין קורא בגרון על השקר הנחבא במקדשים והנאחז בקרנות כל המזבחות.

הבן לא אוכל לבכי המעטים על החיים השקועים בטומאת החולין ומזוהרים בניצוצות נדירים של קדושה. הכי היינו נחלצים משפלותנו אילו ניתנו לנו החיים כטלית שכולה קדושה והטומאה בשוליה?

פיגול בשוליים, כלום יש נתעב ממנו?

מה בצע בתיקון החול אם לא נעלה ארוכה לשבת החולה?

לא השקר בעוכרינו, כי אם האמת ששתתה לשקרה.

לא על שום שאין בידינו מצוות ומעשים טובים נעשינו לנכאי־רוח, אלא על שום שאף הטוב שבידינו יצא לתרבות רעה.

לא גלה היופי מבתינו ומבתי־נפשנו, אך היופי נעשה נעווה הדמות. שבתנו נתחללה.

לא בכדי התפללו אבותינו תפילה על השבת תקנת שבת רצית קרבנותיה, צוית פירושיה עם סדורי נסכיה.

השבת החולנית רצוצה ודוויה וטעונה טיפול רפואי ותיקון.

ימות החול יש להם תכלית. הם רצים לקראת השבת. אך השבת שלנו רצה אל לא־דבר, אל אין־תכלית. שבת בת־בלי־תכלית קלקלתה גדולה מימות חול סתם. היא, התלויה על בלימה, נושרת לתוך התוהו ועושה שמות בנפשות.

וזאת לתרבות החול    🔗

תרבות החול, שמעי את הקול, שמעי קול: על במותיך חלל. ברקך מאבחת החרב שלל; רעמך מן התותח גלגל; ניגונך – צלצלי הירי; סיפורך – מעשה בארי ששסע גדי. שואבת את מבאר השעמום כל דלי ודלי. שר הכזבים טווה בך את הטוי. לכן רבו בך הי ונהי. אף העשיר בך עני. כל ראש בך לחלי. אוי לאדם אם את לחייו ראי. רוח באנוש, זכרי ואל תשכחי, עוד אחת מעט ויומך נוטה לערוב, כל מוסדיך מוט ימוטו ומכל עשרך מלפנים יוותר רק זכר ליפה־נוף. קומי נא, רוח באנוש, קומי, עורי, אורי והגידי ככה: אני חלק אלוה ממעל, בי מעלתי את המעל. אם אין אני לי מי לי, מבלעדי אין מושיע ומציל לי.

לא די…    🔗

לא די בבתי־ועד, הבו לנו בתי־מקדש לעם. לא די בכינוסי־נציגים ובאי־כוח, דרושים לנו קרואי מועד.

מקדשים ומועדים    🔗

ניצני הניווּן בעם חילול מקדשיו וזלזול במועדיו.

החול והשבת    🔗

חולנו חולה, אך השבת חולה שבעתיים. לא יתוקנו החולין כל צרכם בלי הקמת הריסות הקדושה. השבת הפגומה אוכלת כל חלקה טובה שבחול. לכן נאמר במוסף לשבת: תיקנת שבת, רצית קרבנותיה, צוית פירושיה עם סידורי נסכיה. השבת טעונה תיקון.

שוקדים על פריון העבודה ואין דואג לפריון המנוחה. הכל קובלים על קשי העמל ואין נותן את הדעת על סבל הפנאי.

ימות החול אומרים לקראת שבת לכו ונלכה, אך שבת ללא ניצוץ הקודש לקראת מי היא הולכת?