לויתן הצחוק    🔗

רופאי־אליל וחכמי־אליל המציאו את לויתן הצחוק כתרופה למכות שונות ומשונות. צחק – והבראת! צחק ותשכח את רישך! צחק ותבלה בנעימים! צחק והשמחה תזרח כשמש צדקה על ראשך ותשתפך בכל בתי־נפשך. איזה עיקום האמת וסילוף המציאות! בדומה לכך אפשר לומר: הדבק ברז אל הקיר ויזרמו המים. המים זורמים דרך הברז ולא מן הברז. הם מפכים מתוך המעמקים, מנבכי האדמה, מובלים דרך צינורות. נמשכים מן המעיינות. השמחה היא אם הצחוק ולא הצחוק אביה.

החלפת הסיבה בתולדה היא בריחה מן המציאות. אילו היה גנוז בצחוק סם מרפא לא היו בני אדם מבזבזים אותו באופן פרוע כל כך ולא היו סוחבים אותו לתוך כל האשפתות. סוף־סוף אפילו פשוטי בני־אדם יודעים להוקיר כל דבר־סגולה. היהלום חביב על הכל ומשומר על ידי הכל. פרוסת־לחם, הנופלת על הקרקע, כל איכר ירא־שמים מרים אותה בדחילו ורחימו ויש מנשקים אותה כספר קדום. אילו היה אור גנוז בצחוק לעצמו, לא היה מצוי כל כך הרבה צחוק מופקר בעולם. אילו היה הצחוק מבריא באמת היו אורזים אותו במנות קטנות בקופסאות ונותנים אותו שי מאיש לאיש.

מכלל שיש שווקים לצחוק, סימן שהוא סממן מגרה ולא מחיה.

ענין אחר צחוק, שאין מיילדים אותו בתכסיסים מחושבים, אלא הוא נובע מאליו מעומקא דלבא, עליו אינה חלה שום הזמנה ואין קונים אותו בכרטיסים.

במיוחד מותמה ומופרך בעיני להשיא עצה למי שהוא שיצחק וישכח את רישו. את הריש אסור לשכוח. אותו צריך לזכור, כדי לעקרו מן השורש. כיוון שמצויים בדרנים רבים כל כך, המגרשים בצחוק מלאכותי ונבוב את רישם של עצמם ועושים אותו מקור לפרנסתם, מכלל שלא בא הצחוק, שמשווקים אותו בחריצות רבה, אלא לרושש את ההמונים.

ושוב על הצחוק    🔗

צחוק הולל ופרוע אינו משיב נפש כלל וכלל. אם להגיד אמת מלאה, רוב הצחוקים העוברים לסוחר מטילים שעמום וזורעים מרה שחורה. האנשים העצובים ביותר מצויים בקרב הבדחנים והבדרנים. גלוי וידוע לפניהם בסתר־לבם, שהם מקנים לקהל הצופים דבר חסר־ערך. חותכי היבלות רשאים להשתבח, שהנאה מהם לעולם. אבל תמה אני, אם בדרן ישר, בעל־מצפון, אין לבו נוקפו, שמא הסחורה שלו אין בה שום מועיל.