¹

 

מַחֲזֶה רִאשׁוֹן    🔗

שפת הדניפר. – טחנה.

הַטּוֹחֵן וּבִתּוֹ.

הטוחן

הָהּ, בְּתוּלוֹת צְעִירוֹת־יָמִים. כֻּלְכֶן, כֻּלְכֶן

רַק יוֹנוֹת פּוֹתוֹת הִנְכֶן! הֵן אִם נִקְרָה

לִפְנֵיכֶן אִישׁ, אֲשֶׁר מֵעָם הוּא מוּרָם,

בְּחָכְמָה אָז עֲשֶינָה, לְבַל תִּנָּתֵק

אֲגֻדַּת־יְדִידוּתְכֶן, וּבַמָּה

הָאִשָּׁה קוֹנָה לֵב הָאִישׁ לְאַהֲבָהּ?

בְּישֶׁר דַּרְכָּה וּבִתְבוּנַת לִבָּהּ

וּבְדַעַת זְמָן לַכֹּל וְעֵת לְכֹּל־חֵפֶץ,

עֵת לְהִתְרַעֵם וְעֵת לְדַבֵּר רַכּוֹת,

וְעֵת לְהַזְכִּיר חֶרֶשׁ וּבִרְמִיזָה

עַל דְּבַר הַנִּשׂוּאִין, אוּלָם רֵאשִׁית חָכְמָה:

אֶת כְּבוֹד־בְּתֻלֵיכֶן שְׁמֹרְנָה מִכָּל־מִשְׁמָר,

זֶה אוֹצָר לֹא יְסֻלָּא בְּכָל מִכְמָנִּים;

וּלְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְדִבּוּר־פֶּה: אִם נִפְלַט,

כְּבָר עָשָׂה לוֹ כְנָפַיִם וְלֹא יָשׁוּב.

אָז אִם גַּם תִּקְוָה אַיִן לְהִנָּשֵׂא

אָז טוֹב לְכָל־הַפָּחוֹת, לִמְצֹא חֵפֶץ

בִּידִידוּת זוּ וּלְהָפִיק גַּם לַקְּרוֹבִים

תּוֹעֶלֶת־מָה מִמֶּנָּה; שִׂימִי לִבֵּךְ:

כִּי לֹא לָנֶצַח אַהֲבָה וְתַעֲנוּגוֹת.

אַךְ כְּלוּם תָּבֵנָה אַתֶּן דְּבַר־מֵישָׁרִים?

כְּרֶגַע תְּשֻׁכַּרְנָה וְלֹא מִיַּיִן:

אֶת־כָּל מַאֲוַיֵי דּוֹדְכֶן תְּמַלֵּאנָה,

וְאַדִּיר חֶפְצְכֶן לְחַבֵּק אוֹתוֹ

מִבֹּקֶר עֲדֵי עֶרֶב, אַךְ לְפִתְאֹם –

וְדוֹדְכֶן גָּז וְחָלַף, וְאַתֵּנָה

הֻצַּגְתֶּן רֵיקָם… כֻּלְכֶן הִנְכֶן פְּתַיּוֹת!

אִם לֹא דִּבַּרְתִּי לָךְ הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר:

הוֹי בִּתִּי, אַל־נָא אָשְׁרֵךְ, אַל תַּחֲמִיצִי,

אַל תִּתְנִי לוֹ לַנָּסִיךְ, כִּי יִתְעוֹפֵף,

אַל תִּקְבְּעִי אֶת נַפְשֵׁךְ, וּמַה־סּוֹפוֹ

שֶׁל דָּבָר? הִנֵּה תִּבְכִּי בְּלִי־הֲפוּגוֹת

עַל הָאֲבֵדָה, שֶׁחֲלִיפִין אֵין לָהּ.

הבת

אַךְ לָמָּה תַּחֲשֹׁב. כִּי הוּא זָנַח אוֹתִי?

הטוחן

הַעוֹד תָּפוּנִי? הֲשָׁכַחְתְּ, כַּמָּה

פְּעָמִים בַּשָּׁבוּעַ הָיָה סָר לַטַּחֲנָה?

הֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, וְלִפְעָמִים

פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם; אַךְ אַחַר־כַּךְ

לְהוֹקִיר רַגְלוֹ מִבֵּיתֵנוּ הֵחֵל –

וְהִנֵּה תִשְׁעָה יָמִים כְּבָר עָבְרוּ,

וְהוּא אֵינֶנוּ. מַה־לְזֶה תֹאמֵרִי?

הבת

הוּא עָסוּק – כְּלוּם מְעַטּוֹת הֵן טִרְדּוֹתָיו?

הֵן הוּא לֹא טוֹחֵן: הוּא אֵינֶנּוּ יָכֹל

לְהַשְׁלִיךְ עַל הַמַּיִם אֶת יְהָבוֹ!

אַף־אָמְנָם הַגֵּד הִגִּיד לִי לֹא־אַחַת,

אֲשֶׁר עֲמָלוֹ קָשֶׁה מִכָּל עָמָל.

הטוחן

וְאַתְּ מַאֲמִינָה, כִּי יֵשׁ נָסִיךְ עָמֵל?

הַאִם לָזֶה יִקָּרֵא עָמָל: שַׁסּוֹת

הַכְּלָבִים בְּשׁוּעָלִים וְאַרְנָבוֹת,

הִתְהוֹלֵל, שָׁתֹה יַיִן, מָסֹךְ שֵׁכָר

וְנַצֵּל אֶת הַשְׁכֵנִים הָעֲנִיִּים,

אַף פַּתּוֹת אֶתְכֶן, יוֹנוֹת קַלּוֹת־דַּעַת?

הוּא עָמֵל – הוֹ מַה־צַר לִי עַל הַמִּסְכֵּן!

וְאָנֹכִי טוֹמֵן יָדִי בַצַּלַּחַת,

כִּי הֵן הַמַּיִם עוֹבְדִים עֲבוֹדָתִי!…

אַךְ יוֹם וָלַיְלָה נָדְדָה מְנוּחָתִי,

בְּלִי־הֶרֶף אֶת הַבֶּדֶק אֲחַזֵּקָה,

פֹּה פֶּרֵץ, שָׁם רִקָּבוֹן. לוּ יָכֹלְתְּ

לְבַקֵּשׁ מֵהַנָּסִיךְ כֶּסֶף מִצְעָר

לְהָקִים אֶת הַטַּחֲנָה הַנּוֹפֶלֶת.

הבת

הַס!

הטוחן

            מַה־לָךְ?

הבת

            הַס! שָׁמַעְתִּי שַׁעֲטַת סוּסוֹ…

הוּא! הוּא! הוּא בָּא!

הטוחן

            אַל תִּשְׁכְּחִי אֵפוֹא, בִּתִּי, לִשְׁמֹועַ לַעֲצָתִי…

הבת

            הִנּוֹ! הִנּוֹ!

הנסיך נכנס.

הנסיך

מַה־שְּׁלוֹמֵךְ רַעֲיָה? שָׁלוֹם לְךָ, הַטּוֹחֵן!

הטוחן

לְשָׁלוֹם בּוֹאֲךָ נָסִיךְ רַב־חֶסֶד!

זֶה־כַּבִּיר לֹא רָאִינוּ אוֹר פָּנֶיךָ.

אַךְ אֵלְכָה־נָא וּסְעֻדָּה לְךָ אָכִינָה.

הולך־לו.

הבת

מִקֵּץ זְמָן רַב נִזְכַּרְתָּ בִּי סוֹף־סוֹף!

הַאִם לֹא תֵבוֹשׁ עַנּוֹת כָּכָה נַפְשִׁי

בִּמְצוּקוֹת שֶׁל תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה?

כְּמוֹ בְּכַף־הַקֶּלַע נִקְלַע לִבִּי

בֵּין רִבְבוֹת רַעְיוֹנוֹת וּבִעוּתִים.

חָשַׁבְתִּי פַּעַם, כִּי הִטִּילְךָ סוּסְךָ

אֶל אַחַד הָאֲגָמִים אוֹ הַפְּחָתִים,

וּפַעַם נִדְמָה לִי: בְּיַעַר עָבֹת

הִשְׂתָּעֵר דֹּב עָלֶיךָ וַיִּטְרָפְךָ;

כִּי חוֹלֶה הִנְּךָ, רָתוּק אֶל עַרְשֶׂךָ;

כִּי נֶהְפַּךְ אֵלַי לִבְּךָ לְשָׂנְאֵנִי…

אַךְ תְּהִלָּה לְאֵל עֶלְיוֹן: הִנְּךָ שָׁלֵם

אַף־גַּם כְּקֶדֶם הֵן עוֹד אָהֹב תֶּאֱהַב אוֹתִי,

הֲכֵן דִּבַּרְתִּי?

הנסיך

            כֵּן, כְּקֶדֶם, כְּרוּבִי,

אַךְ לֹא, עוֹד רַב מִקֶּדֶם.

היא

            וּמַדּוּעַ?

פָּנֶיךָ רָעִים? מַה־לְךָ?

הנסיך

            פָּנַי רָעִים?

אַךְ נִדְמֶה לָךְ. לֹא־כֵּן, אֲנִי שָׂמֵחַ

מִדֵּי רְאוֹתִי אֶת־פָּנַיִךְ.

היא

            לֹא,

עֵת לִבְּךָ טוֹב עָלֶיךָ, אָז מֵרָחוֹק

אֶל אָהֳלִי תֶּחֱרַד, תִּקְרָא: אֵי יוֹנָתִי?

הֲשָׁלוֹם לָהּ? תִּתְרַפֵּק עַל יוֹנָתְךָ,

תְּנַשֵּׁק אוֹתִי, תִּשְׁאַל, אִם אָגִילָה

לִקְרָאתְךָ וְאִם נִחֵשׁ לִי לְבָבִי,

כִּי תַּשְׁכִּים לְשַׁחְרֵנִי… אַךְ הַיּוֹם –

לִדְבָרַי אַתָּה מַאֲזִין בְּדוּמִיָּה,

לֹא תְּחַבְּקֵנִי, לֹא תְּנַשֵּק עֵינָי.

אֵין זֹאת, כִּי דְבַר־מַה הֶחֱרִיד מְנוּחָתְךָ?

אוֹ אוּלַי הִכְעַסְתִּיךָ? אַךְ בַּמָּה?

הנסיך

לֹא אֶחְפֹּץ, אָמְנָם, שִׁית לִי סֵתֶר־פָּנִים.

הַצֶּדֶק אִתָּךְ: יָגוֹן קוֹדֵר מֵעִיק

עַל לִבִּי, אַף מִמֵּךְ יִבָּצֵר, כְּרוּבִי,

בִּלְטִיפוֹת־אַהֲבָה רַבּוֹת לְהֲנִיסוֹ

אוֹ לְהֲקִלּוֹ, אוֹ לְחַלְקוֹ עִמִּי.

היא

אֲבָל מַה־יֵצַר לִי לִבְלִי הִתְעַנּוֹת

בַּכֹּל אֹשֶׁר תִּתְעַנֶּה. סוֹדְךָ גַּל לִי.

תַּרְשֵׁנִי – אֶבְכֶּה, לֹא תַּרְשֵׁנִי – אֶדֹּם

וְאַף בְּדִמְעָה אַחַת לְךָ לֹא אָצִיק.

הנסיךְ

מַה בֶּצַע, כִּי אַאֲרִיכָה צִפִּיָתֵךְ?

הֵן תֵּדְעִי, חֲמוּדָתִי, כִּי הָאֹשֶׁר

הוּא קַל־כְּנָפַיִם: וְּבְּבוֹא יוֹם־פְּקֻדָּה,

אָז שֶׁקֶר הוּא הַחֹסֶן עִם הַגְּבוּרָה

וְהֶבֶל יַחַשׂ־אָבוֹת עִם הַיֹּפִי,

לֹא נוּכַל קַדֵּם פְּנֵי הָרָעָה בָּמוֹ.

גַּם שְׁנֵינוּ – הֲלֹא כֵן יוֹנָתִי? – אֹשֶׁר

יָדַעְנוּ רַב מִדַּי. אֲנִי, לְמִצְעָר,

מַה־שָׁפַר עָלַי חֶלְקִי בַּאַהֲבָתֵךְ!

אַךְ לַמְרוֹת כָּל הַנִּשְׁקַף לִי בַּבָּאוֹת –

וּבַאֲשֶׁר אֶהְיֶה – תָּמִיד אוֹתָךְ אֶזְכֹּר,

רַעֲיָתִי הַחֲמוּדָה; אָבֵדָתִי –

כָּל תְּמוּרָה לָהּ לֹא תִּהְיֶה לְעוֹלָמִים!

היא

עוֹד נִשְׂגְבוּ דְּבָרֶיךָ מִבִּינָתִי,

אַךְ כְּבָר קְרָאַנִי פָּחַד. אָסוֹן כָּמוּס

מֵחֶשְׁכַת גּוֹרָל אַכְזָר לָנוּ אוֹרֵב –

אוֹ אוּלַי זֹאת הַפְּרֵדָה…

הנסיך

            כִּדְבָרַיִךְ!

הַגּוֹרָל יְאַלְצֵנוּ, כִּי נִפָּרֵד.

היא

וּמִי בֵּינֵינוּ יַפְרִיד? מִי יְנִיאֵנִי

מִלֶּכֶת בַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ? אֶתְחַפְּשָׂה

בְּבִגְדֵּי נַעַר וַאֲלַוֶּה אוֹתְךָ,

אֲשָׁרֵת אֶת פָּנֶיךָ בְּאֱמוּנָה

עַל דַּרְכְּךָ בְּפָקְדְךָ צְבָאֶךָ

וּבְצֵאתְךָ לַמִּלְחָמָה; קְרָב לֹא אִירָא,

אִם רַק פָּנֶיךָ יֵלְכוּ אִתִּי. אוּלָם

לֹא אַאֲמִין. לֹא, לֹא אַאֲמִין! אֵין זֹאת: תַּחְפֹּץ

לִבְעוֹת מַצְפּוּנִי אוֹ לְהָתֵל בִּי…

הנסיך

הַיּוֹם, אֲהָהּ, לֹא אֶחְמֹד לִי מַהֲתָלוֹת;

וּלְמוֹתָר לִי לִבְעוֹת אֶת מַצְפּוּנַיִךְ;

לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה פָּנַי לֹא אֲשִׂימָה

וְלֹא אֵצֵא לְמִלְחָמָה; אֵשֵׁב בָּיִת,

אַךְ כָּלָה וְנֶחְרָצָה, כִּי אִפָּרֵד

מִמֵּךְ הַיּוֹם לָנֶצַח.

היא

            חַכֵּה רֶגַע,

כָּעֵת אָבִינָה כֹל: הֲתִשָּׂא אִשָּׁה?

הנסיך מחשה

הֲתִשָּׂא אִשָּׁה?

הנסיך

            לֹא בְּיָדִי טוּבִי.

הֲיִי אַתְּ לְשׁוֹפֶטֶת: לֹא כַנַּעֲרָה

הַנָּסִיךְ, אֲשֶׁר חָפְשִׁית הִיא לְנַפְשָׁה.

אֵין הוּא בֶן־חוֹרִין לִבְחֹר אֵשֵׁת־חֵיקוֹ;

כִּי־אִם אֲחֵרִים אוֹתָהּ לוֹ יוֹעִידוּ,

לְטוֹבַת הָאֲחֵרִים וּלְתוֹעַלְתָּם…

הָאֵל הָרַחוּם וְהַזְּמָן יְנַחֲמוּךְ

מִיגוֹנֵךְ! אַל־נָא תִּמְחִי אֶת זִכְרוֹנִי

מִלִּבֵּךְ! הִנֵה קְחִי לָך לְמַזְכֶּרֶת

אֶת זֶה הַצָּנִיף – תְּנִי וְאֶצְנְפֶנוּ

לְרֹאשֵׁךְ בְּמוֹ־יָדִי. אַף־גַּם רָבִיד

הֵבֵאתִי לָךְ – הִנֵּהוּ. אַף־גַּם זֶה

הִבְטַחְתִּי לְאָבִיךְ – נָא מִסְרִי לוֹ.

הוא נותן לה שק מלא זהב

וְשָׁלוֹם!

היא

            חַכֵּה! דָּבָר לִי אֵלֶיךָ…

אַךְ הָהּ, שְׁכַחְתִּיהוּ!

הנסיך

            הַעֲלִי עַל זִכְרוֹנֵךְ.

היא

בָּאֵשׁ וּבָמַיִם אָבוֹא לְמַעְנֶךָ…

לֹא זֹאת, לֹא זֹאת… אֲבָל הֵן לֹא יִתָּכֵן

כִּי תַּעֲזֹב אוֹתִי בָדָד לֹא־נֻחָמָה…

לֹא זֹאת, לֹא זֹאת… אַךְ הִנֵּה, כְּבָר נִזְכַּרְתִּי:

הַיּוֹם זָע יַלְדְּךָ מִתַּחַת לִבִּי.

הנסיך

אֻמְלָלָה! וּמָה אֶעֱשֶׂה לָךְ? לְמַעֲנוֹ

הִשָׁמְרִי־נָא לְנַפְשֵׁךְ! לֹא אַזְנִיחַ

גַּם אוֹתָךְ, גַּם אֶת יַלְדֵּךְ בְּלִי־כָּל עֵזֶר.

וְאוּלַי גַּם עוֹד אֶפְקְדָה אֶת נָוְכֶם

בִּשְׁעַת־הַכּשֶׁר. אָנָא, הִנָּחֵמִי,

אַל־נָא כֹה תוֹגִי נַפְשֵׁךְ. תְּנִי, אֲחַבְּקֵךְ

בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה טֶרֶם אֵלֵךְ.

כשהוא יוצא

נָגֹלָה אֶבֶן כְּבֵדָה מֵעַל לִבִּי!

יָגֹרְתִּי, כִּי יִתְחוֹלֵל סַעַר נוֹרָא,

אַךְ בָּא הַכָּל בְּשָׁלוֹם עַל מְקוֹמוֹ.

הוא נעלם. היא מוסיפה לעמוד על מקומה בלי־נוע.

הטוחן

נכנס

אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי כְּבוֹדְךָ,

צֵא אִתִּי אֶל הַשִׂרְטוֹן; שָׁם כְּבָר עָרוּךְ

הַשֻּׁלְחָן… אַךְ אַיֵּהוּ? אֵי הַנָּסִיךְ?

הֶאָח! מַה־נִפְלָא צְנִיפֵךְ! מַה יִּתְנוֹצֵץ

מִשִׁפְעַת אַבְנֵי־חֵן! אַף־גַּם מַחֲרֹזֶת

שֶׁל פְּנִינִים!… אָמְנָם זֹאת הִיא מַתְּנַת־מְלָכִים.

וּמַה־זֶה פֹּה בַשָּׂק? הַאֻמְנָם כֶּסֶף?…

אַךְ לָמָּה אַתְּ עוֹמֶדֶת בִּבְלִי־נוֹעַ,

בְּלִי הוֹצֵא הֶגֶה? הַאִם שִׂמְחַת פִּתְאֹם

מִפִּיךְ הֶעְתִּיקָה מִלִּים, אוֹ אֲחַזֵךְ

הַשָּׁבָץ?

הבת

            לֹא, לֹא אַאֲמִין. לֹא יִתָּכֵן.

הֵן מָה אֲהַבְתִּיו… אוֹ הוּא חַיַּת־פֶּרֶא?

אוֹ לִבּוֹ צוּר?

הטוחן

            עַל מִי מִלָּתֵך תִּסֹב?

הבת

הַגִּידָה, אָבִי, לִי: בַּמֶּה הִכְעַסְתִּיו?

בַּמֶה הֲקִימוֹתִיהוּ לִי כַצָּר?

אוֹ הֲיִתָּכֵן, כִּי בְּשִׁבְעַת יָמִים

גָּז יָפְיִי וְאֵינֶנוּ? אוֹ, מִי יֵדַע,

אוּלַי הִשְׁקוּהוּ סַם?

הטוחן

            מֶה הָיָה לָךְ?

הבת

הוּא עֲזָבָנִי, אָבִי! שׁוּר, שָׁם יָטוּס!

הוֹי לָמָּה תַתִּי לוֹ, כִּי יָעַזְבֵנִי?

בִּכְנַף מְעִילוֹ לָמָּה לֹא תָּפַשְׂתִּי?

בְּרֶסֶן סוּסוֹ לָמָּה לֹא הֶחֱזַקְתִּי?

וְלוּ גַּם קִצֵּץ יָדִי עַד־הַזְּרוֹעַ,

וְלוּ בְּפַרְסוֹת סוּסָיו רְמָסָנִי!

הטוחן

מֶה הָיָה לָהּ?

הבת

            הֲתַבִין – לֹא כַנַּעֲרָה

הַנָּסִיךְ, אֲשֶׁר חָפְשִׁית הִיא לְנַפְשָׁהּ:

אֵין הוּא בֶן־חוֹרִין לִבְחֹר אֵשֶׁת־חֵיקוֹ…

אֲבָל בֶּן־חוֹרִין הוּא לְהוֹלִיךְ שׁוֹלָל,

לִבְכּוֹת וּלְהִשָּׁבֵעַ שְׁבוּעוֹת־שֶׁקֶר,

לְצוֹדֵד בַּחֲלָקוֹת וּלְהַבְטִיחַ:

"אוֹבִילֵךְ, חֲמוּדָתִי, אֶל אַרְמוֹנִי,

בְּסֵתֶר עֲלִיָּתִי אֲבִיאֵכִי

וּרְקָמוֹת וְאַרְגָּמָן אַלְבִּישֵׁכִי!"

בֶּן־חוֹרִין הוּא לְלַמֵּד נַעֲרָה פוֹתָה

כִּי תָּקוּם בַּחֲצוֹת־לַיְלָה לִשְׁרִיקָתוֹ

וּתְאַחֵר אִתּוֹ שֶׁבֶת עַד־הַשַּׁחַר

מֵאַחֲרֵי הָרֵחַיִם! כָּכָה נָאֶה

וְכָכָה יָאֶה לוֹ, לַנָּסִיךְ, לְהִתְעַנֵּג

עַל צָרָתֵנוּ וֶעֱנוּת־נַפְשֵׁנוּ!

וְאַחַר־כָּךְ – הֲיִי, יוֹנָתִי, שָׁלוֹם,

לְכִי־לָךְ לַאֲשֶׁר תִּשָּׂא אוֹתָךְ נַפְשֵׁךְ,

וְאֶהֱבִי אֶת אֲשֶׁר תֶּאֱהָבִי!

הטוחן

            הִנֵּה

אֶל מַה מִלֶּיהָ יִרְמְזוּן!..

הבת

            אַךְ מִי הִיא,

בְּמִי זֹאת הֵמִיר אוֹתִי? מִי צָרָתִי?

לֹא אֶשְׁקֹט עַד גַּלּוֹתִי אֶת מַחְבֹאָהּ,

לֹא אֶחֱשֶׁה, עַד אַגִּידָה לַמִּרְשַׁעַת:

גְּשִׁי הָלְאָה! הֲלֹא תֵּדְעִי: שְׁתֵי זְאֵבוֹת

בְּעֵמֶק אֶחָד לֹא תִּרְעֶינָה יַחְדָּו…

הטוחן

אֱוִילָה! אִם הַנָּסִיךְ תָּר לוֹ אִשָּׁה,

מִי יֹאמַר לוֹ: מַה־תַּעֲשֶׂה? מִי יְנִיאוֹ?

רְאִי הִזְהַרְתִּיךְ!…

הבת

            אַף מְלָאוֹ לִבּוֹ

מִמֶּנִּי גַּם לָקַחַת בִּרְכַּת־פְּרֵדָה,

כְּצַדִּיק תָּמִים, אַף לְכַפֵּר פָּנַי

בְּמִנְחָה – לֹא יְאֻמָּן! – וּבַכֶּסֶף!

לָתֵת אֶת כַּסְפּוֹ כָּפְרוֹ! אֶת לְשׁוֹנִי

לְרַתֵּק אָמַר בְּשַׁלְשֶׁלֶת־כֶּסֶף,

פֶּן תַּעֲשֶׂה שְׁמוּעַת זְדוֹנוֹ לָהּ כְּנָפַיִם

וּבָאָה גַּם עַד אָזְנֵי אֵשֶׁת־חֵיקוֹ!..

אַךְ שׁוּר, כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי: הוּא צִוָּנִי

לִמְסֹר לְךָ דֹּרֶן זֶה עַל טוּב לְבָבְךָ.

עַל־כִּי נְתַתָּנִי לִזְנוֹת אַחֲרֵיהוּ,

עַל־כִּי לֹא שָׂמְתָּ מִכְשׁוֹל עַל דַּרְכֵּנוּ…

וְרֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמֹד לְךָ

מֵאָבְדָן בִּתְּךָ!

היא מוסרת לו את הכסף.

הטוחן

בבכי

            הוֹי מַה עָלָה לִי?

אוֹי וַאֲבוֹי לְאָזְנַיִם שֶׁכַּךְ שׁוֹמְעוֹת!

לְחֵטְא יֵחָשֵׁב לָךְ לְהַלִּין כָּכָה

עַל אָבִיךְ־יוֹלְדֵךְ. בִּלְעֲדַיִךְ מִי לִי

וּמַה־לִי עַל אֲדָמוֹת? אַתְּ נֶחָמָתִי

הַיְחִידָה לְעֵת־זִקְנָה: אֵיךְ יָכֹלְתִּי

לֶאֱצֹל מִמֵּךְ אֶת מִשְׁאֲלוֹת לְבָבֵךְ?

הָהּ, יַסֹּר יָהּ יִסְרֵנִי, כִּי הֵקַלְתִּי

בְּמִלּוּא חוֹבַת־אָב.

הבת

            הוֹי מַחֲנָק, מַחֲנָק!

הוֹי נָחָשׁ קַר שָׂם מַחֲנָק לְצַוָּארִי…

בְּנָחָשׁ, הָהּ בְּנָחָשׁ, לֹא בִפְנִינִים

צַוָּארִי עָנַד…

מנתקת את הפנינים מעל צוארה

            הוֹי, מַה־יָגִיל לִבִּי

לְשַׁסֵּעַ כֹּה גַּם אוֹתָךְ, אֵשֵׁת־תְּכָכִים,

צָרָתִי, הָאֲרוּרָה שֶׁבַּנְּחָשִׁים!

הטוחן

אֵין זֹאת, כִּי רוּחַ־עִוְעִים בָּךְ דּוֹבֶרֶת.

הבת

מסירה מעליה את הצניף

וְהִנֵּה זֵר־כְּלוּלוֹתַי, זֵר־הַקָּלוֹן!

הַשָּׂטָן בּוֹ קִדְּשָׁנוּ, עֵת הִשְׁלַכְתִּי

הַכֹּל, שֶׁכֹּה הוֹקַרְתִּי, אַחֲרֵי גֵוִי!

בְּרִיתֵנוּ הוּפְרָה. יִרְקַב אֵפוֹא זֵרִי!

מטילה את הצניף אל הדניפר

וְעַתָּה קֵץ!…

מתנפלת המימה.

הטוחן

נופל

הוֹי, הֹוָה, הֹוָה, הֹוָה!

 

מַחֲזֶה שֵׁנִי    🔗

בית הנסיך.

החתֻנה. הזוג הצעיר יושב אל השלחן. אורחים. מקהלת נערות.

המחֻתּן

הַיּוֹם, אָמְנָם, שָׂמַחְנוּ כַּהֲלָכָה.

וּמַזָּל טוֹב לַנָּסִיךְ וְלַנְּסִיכָה!

יְצַו אֶתְכֶם אֵל עֶלְיוֹן אֶת הַבְּרָכָה,

הַבְּרָכָה וְהַשָּׁלוֹם עַד־הָעוֹלָם.

וְנִזְכֶּה עוֹד לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַתְכֶם.

אַךְ מַה־זֶּה, בָּנוֹת נָאוֹת, כִּי נֶאֱלַמְתֶּן?

אַךְ מַה, בַּרְבּוּרוֹת צְחוֹרוֹת, כִּי נְדַמֹּתֶן?

הָאֻמְנָם כָּל־הַשִּׁירִים כְּבָר הוּשָׁרוּ?

אוֹ אוּלַי גְּרוֹנוֹתֵיכֶן כְּבָר נִחָרוּ?

המקהלה

הוֹי מְחֻתָּן זְרִיזָא,

הוֹי מְחֻתָּן פְּזִיזָא!

יָשַׁבְתָּ בָּעֲגָלָה,

יָצָאתָ לִקְרַאת כַּלָּה

וַתֵּתַע מִן הַדֶּרֶךְ

וַתֵּט אֶל גִּנַּת־יֶרֶק,

נִתְקַלְתָּ בַּקִּשּׁוּאִים,

בַּצְּנוֹן וּבַדְּלוּעִים,

וְהֶחָבִית הָפַכְתָּ

וְהַשֵּׁכָר שָׁפַכְתָּ,

לַמְשׂוּכָה אָז פָּנִיתָ,

לַמְּזוּזָה הִשְׁתַּחֲוִיתָ!

אָנָא, מְזוּזָתִי,

הַגִּידִי, חֲמוּדָתִי,

אֵיזוּהִי הַנְתִיבָה

לַכַּלָּה הַחֲבִיבָה?

מְחֻתָּן, מְחֻתָּן,

מַה־לָנוּ יֻתַּן

בְּעַד אֵלֶּה הַזְּמָרִים,

בְּעַד אֵלֶּה הָאֲמָרִים?

הוֹצֵא־נָא כִיסֶךָ,

בְּדָק־נָא דִּינָרֶיךָ.

חֲבִיבוֹת הַמָּעוֹת

לַנְּעָרוֹת הַנָּאוֹת.

המחֻתּן

לֵצָנִיּוֹת, רַק הָתֵל בִּי תֵּדַעְנָה!

הֲרֵי לָכֵן, וּלְטוֹבָה אוֹתִי זְכֹרְנָה.

נותן מתנות לנערות.

קול פלאי

עַל־פְּנֵי חֲלוּקֵי־הָאֲבָנִים,

עַל־פְּנֵי חוֹל־זָהָב נַחַל שׁוֹטֵף;

שְׁנֵי דָגִים שָׁם מִתְעַלְּסִים חֶרֶשׁ!

שְׁנֵי דָגִים שָׁם מְסַפְּרִים חֶרֶשׁ!

הַאִם שָׁמַעְתָּ, רְחִימָאִי,

מִכָּל הַנַּעֲשֶׂה פֹּה בַּנָּחַל?

פֹּה אֶתְמוֹל טָבְעָה נַעֲרָה נָאָה,

וּבְטָבְעָהּ קִלְּלָה אֶת דּוֹדָהּ.

המחֻתּן

הוֹי בָּנוֹת נָאוֹת! מַה הַשִׁיר הַזֶּה?

הֵן זֶה לֹא שִׁיר־חֲתֻנָּה. מִי־זֶה בְחָרוֹ?

הנערות

לֹא אֲנִי, לֹא אָנֹכִי, לֹא אֲנָחְנוּ…

לֹא נֵדַע…

המחֻתּן

מִי זֶה אֵפוֹא שׁוֹרֵר אוֹתוֹ?

הנערות מתלחשות במבוכה.

הנסיך

אֲנִי יוֹדֵעַ.

קם מעִם השלחן ומדבּר בלחש באזני שר־האֻרוָה

בַּת הַטּוֹחֵן פֹּה!

גָּרְשֵׁנָה מַהֵר־חִישׁ. אַף־גַּם הִוָּדַע

מִי הֵעֵז לְהַכְנִיסָהּ אֶל הַבַּיִת.

שר־האֻרוָה נגש אל הנערות.

הנסיך לעצמו

הִיא תָּקִים שָׁאוֹן, עַד לֹא אֵדַע, אֵיפֹה

אֶסְתַּתֵּר מֵחֶרְפָּתִי!

שר־האֻרוה

לֹא מְצָאתִיהָ.

הנסיך

אֱוִיל! הִיא פֹּה. אֲנִי יוֹדֵעַ בֶּטַח,

כִּי פֹה הִנֵּהָ. הִיא אֲשֶׁר שׁוֹרֵרָה.

אחד האורחים

אַךְ אֵלֶּה הֵם מֵי־דְּבָש! כְּנָחָשׁ יִשְׁכוּ

גַּם אֶת־הָרֹאש, אַף־גַּם אֶת הָרַגְלָיִם.

אַךְ מָרִים הֵם מִדַּי, וְנֹפֶת מְעַט

לָהֶם מַה־יָפֶה…

הנסיך נושק לכלתו. נשמעה צעקה חרישית.

הנסיך

            הִנֵּה! הִכַּרְתִּיהָ!

זֹאת צַעֲקַת קִנְאָתָה!

שר־האֻרוה

            לֹא מְצָאתִיהָ.

הנסיך

אֱוִיל.

העמית²

קם

            הַתּוֹר הִגִּיעַ! אֶת הַנְּסִיכָה

בִּרְשׁוּת הַנָּסִיךְ נִמְסֹר, וּבַפֶּתַח

עֲלֵיהֶם נִזְרֹק כִּשּׁוּת³.

הכל קמים.

המחֻתּנת

            כֵּן בְּוַדַּאי,

הִגִּיעַ זְמָן. תְּנוּ הֵנָּה אֶת הַשֶׂכְוִי.

מאכילים את החתן והכלה בשר תרנגל צלוי⁴, זורקים עליהם כשות, ומובילים אותם לחדר המטות.

אַל תִּבְכִּי נְסִיכָתִי־חֲמוּדָתִי,

אַל תִּירְאִי, שִׁמְעִי לַאֲשֶׁר יֹאמַר בַּעֲלֵךְ.

החתן והכלה נכנסים לחדר המטות. כל האורחים הולכים להם, מלבד המחֻתּנת והעמית.

העמית

אֵי כּוֹסִי? הֵן הַלַּיְלָה כֻלּוֹ אֶרְכַּב

לִפְנֵי חֲלוֹנוֹת חַדְרָם⁵, כּוֹס שֶׁל שֵׁכָר

הִיא סְגֻלָּה יָפָה מִפְּנֵי הַעֲיֵפוּת.

המחֻתּנת

מוסכת לו כּוס שכר

הֵא, שְׁתֵה לְחַיִים.

העמית

            לְחַיַּיִךְ, תּוֹדָה!

הַחֲתֻנָּה עָלְתָה יָפֶה עַד־לְהַלֵּל,

הַאִם לֹא־כֵן?

המחֻתּנת

            כֵּן, תְּהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן.

אַךְ צַר לִי…

העמית

            מַה?

המחֻתּנת

            כִּי שָׁרוּ אוֹתָהּ שִׁירָה,

לֹא שִׁיר־חֲתֻנָּה הוּא, זֶה שִׁיר מְאֹד מוּזָר.

לֹא סִמָּן יָפֶה הוּא…

העמית

            נְעָרוֹת פּוֹתוֹת!

זֶה דַּרְכָּן כֶּסֶל תָּמִיד לְהִשְׁתּוֹבֵב.

הֲנָאֶה כֵן לְהַשְׁבִּית חַג הַנָּסִיךְ?

 

מַחֲזֶה שְׁלִישִׁי    🔗

עֲלִיַּת הַנְּסִיכָה.

הנסיכה ואומנתה.

הנסיכה

הַקְשִׁיבִי־נָא: קוֹל קֶרֶן הַצַּיָּדִים.

אַךְ לֹא, הִתְעַתְנִי אָזְנִי, הוּא לֹא בָא.

הוֹי, אִמָּא! עֵת כִּי הָיָה עוֹד חֲתָנִי,

לֹא זָזָה רֶגַע יָדוֹ מִתּוֹךְ יָדִי,

לֹא הֵסִיר מֵעַל פָּנַי אֶת מַבָּטוֹ;

וְאוּלָם מִן הַיּוֹם, בּוֹ לוֹ נִשֵּׂאתִי,

הַכֹּל נִשְׁתַּנָּה! אַךְ הַשַׁחַר יַעֲלֶה –

יְצַו וְיַחְבְּשׁוּ אֶת סוּסוֹ לוֹ

וִישׁוֹטֵט עַד־הַלַּיְלָה בַּמֶּרְחָקִים.

וּבְשׁוּבוֹ – דְּבָרָיו, דִּבְרֵי חִבָּה, סְפוּרִים.

יִתְרַפֵּק עָלַי רֶגַע וְאֵינֶנוּ.

האומנת

יַלְדָּתִי־נְסִיכָתִי! הֵן כַּגֶּבֶר

כַּשֶׂכְוִי: קוּ־קוּ־רִיקוּ! הַּךְ בַּכָּנָף –

וְגָז וְחָלַף־לוֹ! לֹא כֵן הָאִשָּׁה, –

לַתַּרְנְגֹלֶת הָעֲלוּבָה תִדְמֶה:

שְׁבִי דּוּמָם לָךְ וְדִגְרִי אֶפְרֹחַיִךְ.

בְּעוֹדוֹ חָתָן – כָּל־מַעֲיָנָיו בָּךְ הֵם,

יַזְנִיחַ יֵינוֹ, יִשְׁכַּח לֶחֶם־חֻקּוֹ,

וְעֵינוֹ בָךְ לֹא תִּשְׂבַּע; אַךְ מִיּוֹם בּוֹ

הָיִית לְאִשְׁתּוֹ – רַבּוּ דַּאֲגוֹתָיו:

הַיּוֹם עָלָיו לְבַקֵּר אֶת הַשְּׁכֵנִים,

וּמָחָר לָצוּד צַיִד עִם הַנִּצִּים⁶,

וּמָחֳרָתַיִם לָצֵאת לַמִּלְחָמָה,

וְדָא וְהָא – אֲבָל בֵּין כֹּה וָכֹה

וְרַגְלָיו עוֹד בְּבֵיתוֹ לֹא תִּשְׁכֹּנָה.

הנסיכה

מִי יֵדַע? אוּלַי אַהֲבַת־סֵתֶר לוֹ?

האומנת

הֲקֵץ לְדִבְרֵי־רוּחַ! אַל תֶּחֱטָאִי.

הֵן מִי עוֹד אִשָּׁה, אֲשֶׁר בָּךְ תִּתְחָרֶה?

עַל־כָּל־בְּנוֹת־חֵן עָלִית בְּחָכְמַת־לִבֵּךְ,

בְּנֹעַם יָפְיֵךְ וַהֲלִיכוֹתַיִךְ.

חֲבִיבָה, זֹאת אֶל לִבֵּךְ שִׂימִי: אֵיפֹה

אֶת מָשְׁלֵךְ יִמְצָא, אוֹצָר־חֵן כָּמוֹךְ?

הנסיכה

לוּ שָׁמַע אֵל מִמְּרוֹמָיו אֶל תְּחִנָּתִי

וּפָתַח רַחְמִי, כִּי אֲזַי יָדַעְתִּי

לִמְשֹׁךְ אֶת לִבּוֹ שֵׁנִית לְאָהֳבֵנִי…

אַךְ שׁוּרִי־נָא: הֶחָצֵר הִנֵה מְלֵאָה

צַיָּדִים. אִתָּם שָׁב אֶל־נָכוֹן בַּעֲלִי.

אַךְ לָמָּה לֹא יֵרָאֶה?

נכנס אחד הצידים

            אֵי הַנָּסִיךְ?

הציד

הַנָּסִיךְ צִוָּה כִּי הַבַּיְתָה נָשׁוּב.

הנסיכה

אַךְ אַיֵּה הוּא בְעַצְמוֹ?

הציד

            שָׁם בַּיַּעַר

עַל שְׂפַת הַדְּנֶפֶּר לְבָדוֹ נִשְׁאַר שָׁמָּה.

הנסיכה

אַךְ אֵיךְ הִרְהַבְתֶּם לַעֲזֹב אֶת־הַנָּסִיךְ

לְבָדָד? הֲכָאֵלֶּה הֵם מְשָׁרְתִים

נֶאֶמְנֵי־רוּחַ? חוּשׁוּ אֵלָיו מַהֵר!

אַף־אִמְרוּ, כִּי אֲנִי אֲנִי שְׁלַחְתִּיכֶם!

הציד הולך לו.

הוֹי אֵלִי! בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה

בְּתוֹךְ יַעַר עָבֹת, שָׁם פְּרִיץ־חַיּוֹת יֵתַע.

לָרֶצַח יָתוּר זֵד, אַף רוּחוֹת רָעוֹת

בָּאֹפֶל תִּתְהַלֵּכְנָה! אָנָא הַעֲלִי

הַנֵּר חִישׁ־מַהֵר לִפְנֵי הָאִיקוֹנִין.

האומנת

אָרוּצָה, אוֹרִי, אָרוּץ לִפְקֻדָּתֵךְ.

 

מַחֲזֶה רְבִיעִי    🔗

הַדְּנֶפֶּר, לילה.

הרוסַלקות

            בְּקוֹל הָמוֹן חוֹגֵג

            נִתְרוֹמֵם מִתְּהוֹם,

            וִיחַמֵּם אוֹתָנוּ

            הַסַּהַר מֵרֹם.

אָהֹב נָאֳהַב לַיְלָה לַיְלָה

לַעֲזֹב עִמְקֵי תְּהוֹם־הַיְּאֹר,

וּבְרֹאשׁ מוּרָם לִשְׁאֹף מַעְלָה,

לַחֲצוֹת חֶלְקַת מֵי־הַשְּׁחוֹר,

צָחֹק, רַנֵּן קַלּוֹת, זַכּוֹת,

הַרְגֵּז אַוִּיר, מַלְּאוֹ צְלִיל,

וּבַקְּוֻצּוֹת הַיְּרַקְרַקּוֹת

נַפְנֵף בּוֹ בִתְרוּעוֹת־גִיל.

האחת

הַסּוּ! בַּאֲפֵלַת דְּמָמָה

צִפּוֹר רִטְּטָה בַּסְבָךְ…

השנית

מִי־זֶה צוֹעֵד עַל אֲדָמָה

בֵּין בְּנוֹת־גַּלִּים וְסַהַר זָךְ?

מתחבּאות.

הנסיך

אֶל רֹם־יָגוֹן אֵלֶּה כֹּח פֶּלִאי

אֶת־לִבִּי יִמְשֹׁךְ וּבַל אֵדַע נַפְשִׁי…

מוּדָעִים לִי הַמְּקוֹמוֹת הָעֲצוּבִים!

אַכִּירָה אֶת־הַכֹּל אֲשֶׁר מִסָּבִיב!

הַטַּחֲנָה פֹּה לְפָנַי… כְּבָר נֶהֱרָסָה;

וּשְׁאוֹן־הַגִּיל לְגַלְגִּלֶּיהָ נָדַם;

אֵין תְּנוּעָה בָרֵחַיִם: אֵין־זֹאת מֵת כְּבָר

הַזָּקֵן! הַרְבֵּה בָּכָה לָעֲלוּבָה!

פֹּה שְׁבִיל הִתְפַּתֵּל – הִנֵּה הֶעֱלָה עֵשֶׂב…

זֶה־כְּבָר, זֶה־כְּבָר לֹא דָּרְכָה רֶגֶל אִישׁ פֹּה.

גַּן מֻקָּף־גָּדֵר הָיָה פֹּה – אַיֵּהוּ?

הַאֻמְנָם זֹאת הַחֹרְשָׁה הַמְּתֻלְתָּלָה

מִמֶּנּוּ צָמְחָה? הִנֵּה גַּם־הָאַלּוֹן

הַקָּדוֹשׁ לִי! בְּרֶטֶט פֹּה חִבְּקַתְנִי,

הִתְרַפְּקָה וְנֶאֱלָמָה…

נגש אל האִילנות; עלים נושרים.

            אוּלָם מַה־זֹאת?

הָעָלִים אֲשֶׁר נָבְלוּ, נִצְנְפוּ פִתְאֹם

וּכְגֶשֶׁם עָלַי נִתְכוּ בְּקוֹל־רַעַשׁ!

וְעַתָּה יַעֲמֹד נֶגְדִּי עָרֹם, שָׁחוֹר,

כָּעֵץ, אֲשֶׁר הַמְּאֵרָה רָבְצָה עָלָיו.

נכנס זקן לבוש־סחבות וערֹם למחצה.

הזקן

הֶאָח, חֲתָנִי, שָׁלוֹם!

הנסיך

            מִי־זֶה אַתָּה?

הזקן

אָנֹכִי עוֹרֵב, פֹּה אֲקַנֵּן.

הנסיך

            מַה־זֶה?

הַאֻמְנָם הוּא הַטּוֹחֵן?!

הזקן

מִי הוּא טוֹחֵן?

לַשְּׂעִירִים כְּבָר מָכַרְתִּי אֶת־הַטַּחֲנָה

וָאֵתֵּן אֶת הַכֶּסֶף לְפִקָּדוֹן

לְבִתִּי הָרוּסַלְקָה, רַבַּת־קְסָמִים;

בַּחוֹל, בִּתְהוֹם הַדְּנֶפֶּר הוּא טָמוּן עָמֹק,

וְדָג, לוֹ עַיִן אַחַת, עָלָיו יִשְׁמֹר.

הנסיך

הָאֻמְלָל, הוּא מְשֻׁגָּע! עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו

כָּעָבִים אַחֲרֵי סוּפָה, אָבְדוּ דֶּרֶךְ.

הזקן

מַדּוּעַ לֹא הָיִיתָ פֹּה יוֹם אֶתְמוֹל?

עָרַכְנוּ מִשְׁתֶּה, אַף לְךָ חִכִּינוּ.

הנסיך

מִי חִכָּה לִי?

הזקן

            הַאִם לֹא תָּבִין? בִּתִּי.

הֵן תֵּדַע, כִּי־אֲנִי אֵינֶנִי מַחֲמִיר –

עָשׂוּ לָכֶם הַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם:

אַף־אִם תְּאַחֲרוּ שֶׁבֶת כָּל־הַלַּיְלָה,

עַד קְרֹא הַגֶּבֶר – לֹא אוֹכִיחַ אֶתְכֶם.

הנסיך

הוֹי טוֹחֵן אֻמְלָל!

הזקן

            מִי זֶה טוֹחֵן! שְׁמַע־נָא:

אֲנִי אֵינֶנִי טוֹחֵן, כִּי אִם עוֹרֵב.

מַה־נִּפְלָא מִקְרֶה זֶה: עֵת אֶל־הַמַּיִם

הִתְנַפְּלָה בַחֲמַת־רוּחָהּ (הֲתִזְכֹּרָה?),

בְּעִקְּבוֹתֶיהָ אָז לָרוּץ מִהַרְתִּי,

וּמִן הַכֵּף הַהוּא לִקְפֹּץ אָמַרְתִּי

אַחֲרֶיהָ, אַךְ לְפִתְאֹם – וָאַרְגִּישָׁה,

כִּי צָמְחוּ שְׁתֵי כְנָפַיִם לִי מִתַּחַת

אַצִּילוֹת יָדַי, הֵנָּה עֲצָרוּנִי

בִּמְרוֹם הָאַוִּיר, לִנְפֹּל לֹא נָתָנוּ.

מֵאָז אֲנִי מְעוֹפֵף פֹּה וְשָׁמָּה,

אֲנַקֵּר נִבְלַת בְּהֵמָה, או­­ֹ עַל קֶבֶר

לִי אֵשֵׁב וַאֲקַרְקֵר.

הנסיך

            הוֹי, מַה־צַר לִי…

מִי דּוֹאֵג לָךְ? עָלֶיךָ מִי מַשְׁגִּיחַ?

הזקן

כֵּן, לֹא לְמוֹתָר, כִּי עָלַי יַשְׁגִיחוּ:

זָקַנְתִּי כְּבָר, אַף אֹהַב לְהִתְהוֹלֵל.

אַךְ אוֹדֶה לְאֵל עֶלְיוֹן, לִי דּוֹאֶגֶת

רוּסַלְקָה אַחַת קְטַנָּה בְּחֶמְלָתָהּ.

הנסיך

מִי? מִי?

הזקן

            נֶכְדָּתִי.

הנסיך

            הָבִין לֹא אוּכָלָה!

הַזָּקֵן, שְׁמַע־נָא: פֹּה בַּיַּעַר תִּגְוַע

בָּרָעָב, אוֹ תִּטְרָפְךָ חַיָּה רָעָה.

אֶל־בֵּיתִי בֹּא־נָא אִתִּי, אִתִּי תֵּשֵׁב.

הזקן

לָלֶכֶת אֶל בֵּיתְךָ? לֹא, חֲבִיבִי!

בַּחֲלָקוֹת תָּבִיאֵנִי אֶל־אַרְמוֹנְךָ

וְאַחֲרֵי־כֵּן בָּרָבִיד תְּחַנְּקֵנִי.

אַךְ זֹאת לֹא תִצְלַח, לֹא! עָלַי מַה־שָּׁפְרָה

נַחֲלָתִי פֹה: לְנַפְשִׁי אֲנִי חָפְשִׁי,

לֹא אֵדַע רָעָב. לֹא, לֹא אֵלֵךְ אִתָּךְ.

הולך־לו.

הנסיך

אֲנִי אֲנִי הָיִיתִי, הָהּ, בְּעוֹכְרָיו!

מַה־נוֹרָא וּמֶה אָיֹם הַשִּׁגָּעוֹן!

הַמָּוֶת טוֹב מִמֶּנּוּ: אֶל־הַמֵּת

לִבֵּנוּ יִרְחַשׁ כָּבוֹד, לַעֲלִיַּת

נִשְׁמָתוֹ נִתְפַּלֵּלָה – הֵן הַמָּוֶת

לֹא יָשִׂים פְּדוּת בֵּין שׁוֹעַ וּבֵין מִסְכֵּן.

אַךְ אוֹי לָאִישׁ, אֲשֶׁר נִטְרֶפֶת דַּעְתּוֹ:

בְּסוֹד בְּנֵי־אָדָם לֹא עוֹד תָּבוֹא נַפְשֹׁו,

עוֹד שְׂפָתוֹ אִתּוֹ – אַךְ הוּא לֹא יַטֶּנָּה

אֶל־אֲשֶׁר יַחְפּץֹ; אָח לַחַיָּה הִנּוֹ;

לִשְׁנִינָה הוּא וּלְקֶלֶס לִבְנֵי־אָדָם.

אֶת־מִי בַמִּשְׁפָּט יָבִיא? אַף לַמִּשְׁפָּט

לֹא יָבוֹא לִפְנֵי כִּסֵּא אֱלֹהִים…

הוֹי זָקֵן אֻמְלָל! לְמַרְאֵהוּ שֵׁנִית

נֵעוֹרוּ בִי מְצוּקוֹת נֹחַם מָר.

הציד

הִנֵּהוּ. בְּדֵי־עָמָל מְצָאנוּהוּ.

הנסיך

מַה־תַּעֲשׂוּ פֹּה?

הציד

הַנְּסִיכָה לְךָ דּוֹאֶגֶת.

הנסיך

מַה־קָּצְתִי כְּבָר בְּדַאֲגוֹתֶיהָ אֵלֶּה!

הֲיֶלֶד רַךְ אֲנִי, כִּי אָסוּר לִי

לִצְעֹד אַף צַעַד אֶחָד בְּלִי אֹמֶנֶת?

הולך־לו. הרוסלקות נראות על־פני המים.

הרוסלקות

אוּלַי נָטוּס חִישׁ אַחֲרֵיהֶם

עַל הַשְּׁדֵמֹת טוּס וּדְלוֹק?

אוּלַי נָהֹם אֶת סוּסֵיהֶם

בַּהֲמֻלַּת שִׁיר וּצְחוֹק?

אַךְ הַשָׁעָה מְאֻחָרָה.

כְּבָר בַּמֶּרְחָק שֶׂכְוִי קָרָא,

קָדַר שַׁחַק, צֻנַּן גָּל,

שָׁקַע סַהַר בִּשְׁמֵי־עַל.

האחת

הָבִי, עוֹד נִשְׁתַּעֲשַׁע כָּאן.

השנית

לֹא, הִגִּיעַ כְּבָר הַזְּמָן!

מַלְכָּתֵנוּ לָנוּ קָרְאָה,

אֲחוֹתֵנוּ הָנֶאְדָּרָה.

נעלמות.

 

מַחֲזֶה חֲמִישִׁי    🔗

תהום הדנֶפר

ארמון הרוסלקות. הרוסלקות יושבות על־יד מלכָּתן וטוות.

הרוסלקה הבכירה

הַנַּחְנָה אֶת הַמִּטְוֶה. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ,

מֵעַל רֹאשֵׁנוּ נוֹצְצָה הַלְּבָנָה

כְּעַמּוּד־כֶּסֶף. עַתָּה עֵת לָנוּחַ!

אִם יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁכֶן, לְמַעְלָה שֹׁטְנָה

וְהִשְׁתַּעֲשַׁעְנָה תַּחַת הַשָׁמַיִם,

אֲבָל חָלִילָה לָכֶן לַיְלָה זֶה

מִנְּגוֹעַ בְּאִישׁ לְרָעָה; אַל תַּעֵזְנָה

לְדַגְדֵּג עוֹבֵר־אֹרַח אוֹ לְהַכְבִּיד

בְּעִשְׂבֵי־תְּהוֹם מִכְמֹרֶת הַדַּיָּגִים,

אוֹ־גַּם לִמְשֹׁךְ הַמַיְמָה יֶלֶד רַךְ

מִדֵּי סַפֶּרְכֶן לוֹ עַל דְּגֵי־מְצוּלָה.

נכנסת הרוסלקה הקטנה.

מֵאַיִן בָּאת?

בת הרוסלקה

            מִשּׁוּט עַל שְׂפַת הַנָּהָר

יָצָאתִי אֶל הַסָּבָא. תְּמוֹל בִּקְּשַׁנִי

לֶאֱסֹף לוֹ כַסְפּוֹ, אֲשֶׁר פַּעַם אַחַת

אֵלֵינוּ הִשְׁלִיךְ תְּהוֹמָה. חִפַּשְׂתִּיהוּ

זְמָן רַב; אַךְ מָה־זֶּה כֶסֶף לֹא אֵדָעָה.

וּבְכָל־זֹאת לוֹ מָשִׁיתִי מִן הַנָּהָר

מְלֹא־חָפְנַיִם צְדָפִים רַבֵּי־צְבָעִים,

וַתְּהִי שִׂמְחָתוֹ גְּדוֹלָה.

הרוסלקה

            כֵּלַי אֻמְלָל!

הַקְשִׁיבִי, בִּתִּי: בָּךְ הַיּוֹם אָשִׂימָה

מִבְטָחִי. הֵנָּה יָבוֹא אִישׁ הַלַּיְלָה,

הִתְחַקִּי עַל צְעָדָיו, אַף לִקְרָאתוֹ

צְאִי. הוּא קָרוֹב לָנוּ – הוּא אָבִיךְ.

הבת

הַאֻמְנָם הוּא אֲשֶׁר עֲזָבֵךְ, אִמָּא,

וּבָא בִּבְרִית עִם אִשָּׁה?

הרוּסלקה

            הוּא בְעַצְמוֹ.

הִתְרַפְּקִי עָלָיו, דַּבְּרִי אֵלָיו רַכּוֹת,

אַף־סַפְּרִי לוֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר הוֹדַעְתִּיךְ

עַל דְּבַר לֵדָתֵךְ, סַפְּרִי עַל־אוֹדוֹתַי.

וְאִם יִשְׁאָלֵךְ: הֲשָׁכַחְתִּי אוֹתוֹ

אִם לֹא – הַגִּידִי לוֹ, כִּי־עוֹד אֶאֱהָבוֹ,

כִּי־זָכֹר אֶזְכְּרֶנוּ אַף־אֲחַכֶּה

לְבוֹאוֹ, הַהֵבַנְתְּ?

הבת

            הֵבַנְתִּי, אִמָּא!

הרוסלקה

אִם־כֵּן, לְכִי־לָךְ.

לבדה

            הִנֵּה שְׁמוֹנֶה שָׁנִים

כְּבָר עָבְרוּ מֵהַיּוֹם בּוֹ הִתְנַפַּלְתִּי

אוֹבֶדֶת־עֵצוֹת, בְּזוּיָה וְנוֹאֶשֶׁת,

הַמַּיְמָה וּבְמַעֲמַקֵי תְהוֹם הַדְּנֶפֶּר

הָיִיתִי לְרוּסַלְקָה קָרָה, גֵּאָה;

וְרֶגַע לֹא חָדַלְתִּי מִשְׁאֹף נָקָם,

אַף־נִרְאֶה לִי, כִּי־קָרוֹב יוֹם־שִׁלּוּמִים.

 

מַחֲזֶה שִׁשִּׁי    🔗

שפת הנהר.

הנסיך

אֶל חוֹפֵי־יָגוֹן אֵלֶּה כֹּח פֶּלִאִי

אֶת־לִבִּי יִמְשֹׁךְ וּבַל אֵדַע נַפְשִׁי!…

הַכֹּל פֹּה יַזְכִּירֵנִי יָמִים עָבְרוּ,

אֶת קוֹרוֹת תּוֹר־נְעוּרַי אֲשֶׁר חָלַף,

אֵל קוֹרוֹת רַבּוֹת־עֶצֶב וּמַמְרוֹרִים

וּבְכָל־זֹאת מָה חֲבִיבוֹת לִי וִיקָרוֹת.

כְּרוּב־אַהֲבָה חָפְשִׁי הֵאִיר לִי, לֶחָפְשִׁי,

אֶת־פָּנָיו פֹּה. מְאֻשָּׁר אָז הָיִיתִי.

וְאָשְׁרִי זֶה הִשְׁלַכְתִּי אַחֲרֵי גֵּוִי

בְּקַלּוּת־דַּעַת!… זֵכֶר יָמִים עָבְרוּ,

חֲלוֹמוֹת מָה עֲצוּבִים וּמַה־דָּוִים

הֵעִירָה קִרְבִּי אֶתְמוֹל אוֹתָהּ פְּגִישָׁה.

אָב אֻמְלָל! מָה אֲיֻמָּה חָזוּת פָּנָיו!

אַךְ אוּלַי אֶפְגְשֶׁנוּ גַם־הַיּוֹם

אַף־יֵאוֹת לִי וְעָזַב חֶבְיוֹן־יַעַר

וְהֶעְתִּיק אֶת מִשְׁכָּנוֹ אֶל אַרְמוֹנִי…

הרוסלקה הקטנה יוצאת אל שפת הנהר.

אֶת־מִי־זֶה אֶרְאֶה! מִי אַתְּ, יַלְדַת־חֵן?