מַחֲזֶה רִאשׁוֹן    🔗

חדר.

סלירי

הֵן אוֹמְרִים אָמֹר: צֶדֶק אֵין בָּאָרֶץ,

אַךְ גַּם בָּמָרוֹם צֶדֶק אָיִן. בָּרוּר

לִי זֶה כְגַמָּה פְּשוּטָה. עוֹד מִבֶּטֶן

נִקְרֵאתִי לֶאֱהֹב אֶת הָאֳמָנוּת;

בְּעוֹדִי יֶלֶד רַךְ בְּרֶטֶט כָּמוּס

לְהֶמְיַת עֻגָּב נַעֲלֶה דֹּם הִקְשַׁבְתִּי

בְּבֵית־הַתְּפִלָּה עַתִּיק־יוֹמִין; דְּמָעוֹת

עֲרֵבוֹת מִבְּלִי־חֶפְצִי זָלְגוּ עֵינָי.

בְּשַׁחַר־חֶלְדִּי כְּבָר זָרִיתִי הָלְאָה

תַּעֲנוּגוֹת־הֶבֶל; זָרוּ לִי מַדָּעִים,

אֲשֶׁר לֹא חֵלֶק לָמוֹ בַמַּנְגִּינוֹת.

מֵהֶם נִזַּרְתִּי גֵּאֶה וּקְשֵׁה־עֹרֶף

וָאַקְדִּישׁ לַמַּנְגִּינוֹת אֶת־כָּל־חַיָּי.

כָּל צַעַד רִאשׁוֹן קָשֶׁה וַעֲגוּמָה

הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹנָה. הֲסִירוֹתִי

כָּל אַבְנֵי־מִכְשׁוֹל. שָׂמְתִּי אֶת הַמְּלָאכָה

הֲדוֹם לְרַגְלֵי הָאֳמָנוּת; יָדַי

לִמַּדְתִּי חֲרִיצוּת וּמִשְׁמָעַת,

הִטִּיתִי אֹזֶן לַקְשִׁיב אֶל כָּל צִלְצוּל.

כְּנַתַּח פֶּגֶר מֵת, אֲנִי נִתַּחְתִּי

הַנְּגִינוֹת לְחֶלְקֵיהֶן, וּבַפֶּלֶס

שָׁקַלְתִּי אֶת־כָּל־קוֹל. רַק אָז עֵת יָדִי

כְּבָר חָזְקָה בַלִּימוּדִים וּבַחָכְמָה

עָרַבְתִּי לֵב הִתְמַכֵּר לַתַּעֲנוּגוֹת

הַצְּפוּנִים בַּחֲלוֹם־יְצִירָה קוֹסֵם.

רָקַמְתִּי חֲלוֹמוֹתַי הָרִאשׁוֹנִים

וָאִיצַר – אַךְ בִּדְמָמָה וּבְסֵּתֶר,

בְּלִי הָעַז גַּם חֲשֹׁב עַל כְּבוֹד־אֳמָנִים.

לֹא פַּעַם אַחַר שִׁבְתִּי בַעְלִיָּתִי

בְלִי שְׁנַת וּמָזוֹן שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים,

שְׂבַע־רוּחַ־אֵל וּשְׁבוּר־חֲזוֹן־יְצִירָה,

הֶעֱלֵיתִי עַל הַמּוֹקֵד אֶת עֲמָלִי

וָאַבִּיט קַר בְּהִנְדֹּף דֹּם בֶּעָשָׁן

יְלִידֵי־רוּחִי, צְלִילַי וְהֶגְיוֹנַי!…

הַמְּעַט מִזֶּה! עֵת גְּלוּק, גְּאוֹן הַנְּגִינָה,

אֵלֵינוּ נִגְלָה וְתַעֲלוּמוֹת גִלָּה,

תַעֲלוּמוֹת רַבּוֹת־קֶסֶם וַעֲמֻקּוֹת,

אִם לֹא אֲזַי הִשְׁלַכְתִּי אַחֲרֵי גֵּוִי

אֶת כָּל אֲשֶׁר יָדַעְתִּי אַף אָהַבְתִּי

וּבַאֲשֶׁר הֶאֱמַנְתִּי אֱמוּנַת־אֹמֶן?

הָאִם אָז בְּעִקְבוֹתָיו לֹא הָלַכְתִּי

בְּבִטְחָה, מִבְּלִי תְּלוּנָה כְּאִישׁ תּוֹעֶה,

שֶׁהֶרְאוּ לוֹ הַדֶּרֶךְ לִמְחוֹז־חֶפְצוֹ?

לֹא יָדְעָה לָהּ כָּל־גְּבוּלוֹת הַתְמָדָתִי

וּבָאֳמָנוּת אֲשֶׁר גְּבוּלוֹת אֵין לָהּ,

הִגַּעְתִּי לְמַדְרֵגָה מְאֹד נַעֲלָה.

הַתְּהִלָּה לִי הֵאִירָה פָּנִים; תַּרְתִּי

בִּלְבַב בְּנֵי־אָדָם הֵד לְמַנְגִינוֹתָי.

בְּשַׁלְוָה הִתְעַנַּגְתִּי עַל עֲמָלִי,

עַל הַצְלָחָתִי, עַל תְּהִלָּתִי, אַף־גַּם

עַל כְּבוֹדָם וִיצִירוֹתָם שֶׁל יְדִידַי,

חֲבֵרַי לָאֳמָנוּת הַנִּפְלָאָה.

כֵּן, הָיְתָה זָרָה לִי הַקִּנְאָה תָּמִיד!

כֵּן, תָּמִיד! – אַף בִּשְׁבוֹת פִּיצִ’ינִי שֶׁבִי

אֶת לֵב הַפָּרִיסָאִים הַהוֹלְלִים,

אַף־גַּם עֵת לָרִאשׁוֹנָה שָׁמְעָה אָזְנִי

אֶת צְלִילֵי אִיפִיגֶנְיָה הָעֲצוּבִים.

מִי יֹאמַר לְסַלְיֵרִי גֵא־הַלֵּבָב

כִּי בַעַל־קִנְאָה נִבְזֶה הָיָה פַעַם,

כְּנָחָש, רְמָסוֹ אִישׁ, כָּל־עוֹד בּוֹ רוּחַ

יְכַרְסֵם עָפָר בַּחֲמַת־אֵין־אוֹנִים!?

לֹא אִישׁ!… אֲבָל כַּיּוֹם – אֲנִי אַגִּידָה –

כַּיּוֹם אֲנִי מְקַנֵּא! וַעֲמֻקָּה

קִנְאָתִי וְצוֹרֶבֶת. – הוֹי, שָׁמַיִם!

הַצֶּדֶק אַיֵּה הוּא, אִם מַתָּן קָדוֹשׁ,

אִם רוּחַ בֶּן־אַלְמָוֶת יִפֹּל חֶבֶל

לֹא חֵלֶף אַהֲבַת־אֵשׁ וּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ,

לֹא כֹּפֶר עָמָל רַב וּתְפִלּוֹת־לַהַט,

כִי אִם יְפָאֵר רֹאשׁ שֶׁל הוֹלֵךְ בָּטֵל,

שֶׁל הוֹלֵל וְקַל־דָּעַת?… מוֹצַרְט, מוֹצַרְט!

נכנס מוצרט.

מוצרט

אֲהָה, הִרְגַשְׁתָּ בִּי! וַאֲנִי חָפַצְתִּי

בַּהֲלָצָה, לֹא חִכִּיתָ לָהּ, כַּבְּדֶךָ.

סלירי

הַהִנְךָ פֹּה! זֶה כְּבָר?

מוצרט

            לֹא, רַק־זֶה בָּאתִי.

אֵלֶיךָ שָׂמְתִּי פָּנַי – כִּי חָפַצְתִּי

דְּבַר־מָה לְךָ לְהַרְאוֹת – אַךְ בְּעָבְרִי

מוּל בֵּית־מַרְזֵחַ, שָׁמְעָה אָזְנִי פִּתְאֹם

מַנְגִינַת כִּנּוֹר… הוֹי, סַלְיֵרִי רֵעִי!

עוֹד דָּבָר לֹא שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ,

אֲשֶׁר יְעוֹרֵר כָּכָה שְׂחוֹק מְנַגֵּן

סְמוּי־עַיִן נִגֵּן! Voi che sapete פֶּלֶא!

הִתְאַפֵּק לֹא יָכֹלְתִּי וָאֲבִיאוֹ

לְכַבֵּד גַּם אָזְנֶיךָ מִכִּנּוֹרוֹ.

הִכָּנֵס!

נכנס עִור זקן ובידו כנור.

שִׁירָה לָנוּ מִשִּׁיר מוֹצַרְט!

הזקן מנגן אַרְיָה מ“דון־ז’וּאַן”; מוצרט שוחק בקול.

סלירי

הַאֻמְנָם תַּחְמֹד שְׂחוֹק לְךָ?

מוצרט

            הוֹי סַלְיֵרִי!

וְאַתָּה כְלוּם לִשְׂחוֹקִי לֹא תִלָוֶה?

סלירי

לֹא שְׂחוֹק לִי, כְּשֶׁצַּיָּר נְבוּב־רֶגֶשׁ

מְזַהֵם הַמַּדּוֹנָה שֶׁל רְפָאֵל;

לֹא שְׂחוֹק לִי, עֵת מִתְלוֹצֵץ נִבְזֶה עוֹטֶה

עַל אַלִיגְיֵרִי קָלוֹן בְּחִקוּיָיו.

גֵּשׁ־הָלְאָה, זָקֵן!

מוצרט

            חַכֵּה, – הִנֵּה שְׂכַרְךָ!

וּשְׁתֵה לְחַיָּי!

הזקן הולך לו.

            הִנְּךָ סָר וְזוֹעֵף

הַיּוֹם, סַלְיֵרִי. אֵלְכָה לִי וּבָאתִי

אֵלֶיךָ בִּזְמָן אַחֵר.

סלירי

            מָה הֵבֵאתָ?

מוצרט

רַק דָּבָר קָטָן. זֶה־לֹא־כְּבָר בַּלַּיְלָה

בִּנְדוּדֵי־שֵׁנָה רַעְיוֹן וּמִשְׁנֵהוּ

בְּמֹחִי נִצְנְצוּ וְעַל הַסֵּפֶר

הַיּוֹם הֶעֱלֵתִים. דַּעְתְּךָ לִשְׁמֹעַ

חָפַצְתִּי; אַךְ בְּעֵת לְךָ זֶה יִהְיֶה

כְּדָבָר לֹא־בְעִתּוֹ.

סלירי

            מוֹצַרְט, מוֹצַרְט!

דְּבָרֶיךָ תָּמִיד לִי בְעִתָּם הֵמָה.

הוֹאִילָה, שְׁבָה! אֲנִי שׁוֹמֵעַ.

מוצרט

(על יד הפסנתר)

            שַׁוֵּה

בְנַפְשְׁךָ… אֶת מִי? וְלוּ גַּם אוֹתִי –

וַאֲנִי עוֹד רַךְ בַּשָּׁנִים; וַאֲנִי אוֹהֵב –

לֹא רַב מִדַּי, רַק עַל־נְקַלָּה; אִתִּי

יָפָתִי, אוֹ יְדִידִי – אוּלַי אַתָּה;

וְרוּחִי שָׂשׂ… וְהִנֵּה: בַּלְהוֹת־קֶבֶר,

עֲלָטַת־פִּתְאֹם אוֹ מְעֵין זֶה… אוּלָם

שְׁמַע.

מנגן.

סלירי

אֵלִי! וְאֶת זֶה הוֹבַלְתָּ שַׁי לִי

בְּלֶכְתְּךָ אֵלַי וְלֹא נִמְנַעְתָּ

עַל־יַד בֵּית־הַמַּרְזֵחַ לְהֵעָצֵר

לִשְׁמֹעַ לְמַנְגִינַת כַּנָּר עִוֵּר! –

הוֹי, מוֹצַרְט, אֵינְךָ רָאוּי לְעַצְמֶךָ.

מוצרט

וּמָה הַאֻמְנָם טוֹב?

סלירי

            הוֹי, מָה עֲמֻקָּה!

מָה עַזָּה וּמָה־גְּמִישָׁה הַמַּנְגִינָה!

בֶּן־אֵלִים הִנְךָ, מוֹצַרְט, וּבַל תֵּדַע –

אֲנִי, אֲנִי יוֹדֵעַ!

מוצרט

            כֵּן! הַאֻמְנָם?

אַךְ אֳלֹהוּתִי, הַאֲמֵן לִי, רְעֵבָה.

סלירי

שְׁמַע! הָבָה נֹאכַל לֶחֶם־הַצָּהֳרַיִם

בְּבֵית־הַמָּזוֹן “לְבִיא הַזָּהָב”.

מוצרט

            הָבָה!

בְּחֵפֶץ־לֵב. אַךְ אֵלְכָה־נָא וְאַגִּיד

לְאִשְׁתִּי, בַּל תְּחַכֶּה לִי הַיּוֹם

לִסְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם.

הולך

סלירי

אַל תִּתְמַהְמָהּ!

לֹא! לֹא־עוֹד אוּכַל לְהֵאָבֵק יוֹתֵר

עִם מַר־גּוֹרָלִי, אֲשֶׁר הוֹעִידֵנִי

לְהַצְמִית חַיָּיו, פֶּן כֻּלָנוּ נֹאבַד,

כָּל כֹּהֲנֵי הַנְּגִינָה וּמְשָׁרְתֶיהָ,

לֹא רַק אֲנִי לְבָדִי וּתְהִלָּתִי

הַכֵּהָה וְהַדַּלָּה… הֵן מַה־בֶּצַע,

כִּי יַאֲרִיךְ מוֹצַרְט יָמִים עַל אֲדָמוֹת

וִיפַסֵּג עוֹד מְרוֹמֵי־אוֹר חֲדָשִׁים?

הֲיַעֲלֶה אִתּוֹ גַּם אֶת הָאֳמָנוּת?

בְּעָזְבוֹ אֶרֶץ, תָּשׁוּב תִּפֹּל מָטָּה:

הוּא לָנוּ יוֹרֵשׁ אַחֲרָיו לֹא יָנִיחַ.

מַה־בֶּצַע בּוֹ? כִּכְרוּב לְפֶתַע נִגְלָה

וְשִׁירֵי־עֵדֶן נַעֲלִים לָנוּ הֵבִיא,

כְּמִבְּלִי־מֵשִׂים מֵאֶבְרוֹתָיו זְרָקָם,

בָּם הִצִּית בָּנוּ תְּשׁוּקוֹת חַסְרוֹת־כָּנָף

וְשֵׁנִית מִבְּנֵי־תְמוּתָה עוּף יַגְבִּיהַּ!

אִם־כֵּן הָחִישָׁה! מַהֵר אֶת מְעוּפְךָ!

פֹּה אִתִּי רַעְלִי, אִשְׁכָּר הוּא לִי אַחֲרוֹן

מֵאֵת אָזוֹרָה. שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה שָׁנָה

אֲנַטְלוֹ אִתִּי וּמְאָז לֹא־פַעַם

כְּפֶצַע מָאוּס נִדְמוּ לִי הַחַיִים

וְלֹא־פַעַם אוֹיְבִי־נֶפֶשׁ בְּלִי דְאָגָה

אֶל שֻׁלְחָן אֶחָד אִתִּי אָכַל לֶחֶם

וּלְקוֹל הַמֵּסִית אֹזֶן לֹא הִטִּיתִי,

אַף כִּי מוּג־לֵב אֵינֶנִי, אַף כִּי צַעַר

אֵין־הָכִיל מֵסֵב לִי הָעֶלְבּוֹן, אַף כִּי

לֹא יָקְרוּ לִי הַחַיִים. הִתְאַפַּקְתִּי,

הַתְּשׁוּקָה אֶל הַמָּוֶת עֵת עִנַּתְנִי, –

מַה־מָּוֶת? לִבִּי יִחֵל: עוֹד יָבִיאוּ

הַחַיִים לִי תַּעֲנוּגוֹת לֹא קִוִּיתִים;

וְאוּלַי רוּחַ־עָל עָלַי יֵעָרֶהּ

וְלֵיל יְצִירָה וַחֲלוֹם נְהָרָה;

וְאוּלַי הַיְדֶן חָדָשׁ יִיצַר גְּדוֹלוֹת

שֶׁשְּׂמָחוֹת יַשְׂבִּיעוּנִי וַעֲדָנִים…

עֵת עִם אוֹרֵחַ שָׂנוּא עַל־הַמִּשְׁתֶּה

שָׁתִיתִי יַיִן וּמָסַכְתִּי שֵׁכָר,

חָשַׁבְתִּי, אוּלַי רַע מִמֶּנוּ אֶמְצָא;

וְעֶלְבּוֹן אוּלַי קָשֶׁה שִׁבְעָתַיִם

עָלַי יִשְׂתָּעֵר עוֹד מִמְּרוֹמֵי־רַהַב, –

אָז לֹא בַּתֹּהוּ תַּעֲלֶה, שַׁי אִזּוֹרָה.

אַף־אָמְנָם לֹא שָׁגִיתִי! גַּם אֶת אוֹיְבִי

מָצָאתִי. אַף־גַּם הַיְדֶן חָדָשׁ הִשְׁקָה

בְּרֶטֶט עֹנֶג נִפְלָא אֶת יְצוּרָי!

כָּעֵת – בָּא תּוֹר! וְאוֹתְךָ, אֶשְׁכַּר־אַהֲבָה,

אֶל כּוֹס־הַיְּדִידוּת אֶמְסְכָה הַיּוֹם.

 

מַחֲזֶה שֵׁנִי    🔗

(חדר מיֻחד בבית־המלון; פסנתר).

מוֹצַרְט וְסַלְיֵרִי אֶל הַשֻּׁלְחָן.

סלירי

מַדוּעַ הִנְךָ קֹדֵר כֹּה?

מוצרט

אֲנִי? לֹא!

סלירי

אֵין זֹאת, כִּי דְבַר־מָה הֶעֱכִיר אֶת רוּחָךָ?

הַסְּעֻדָּה יָפָה, הַיַּיִן הוּא מְשֻׁבָּח,

וְאַתָּה יוֹשֵׁב מַשְׁמִים.

מוצרט

אוֹדֶה: דְּאָגָה

הָ“רֵקְוִיֵּם” שֶׁלִי עָלַי מְהַלֵּךְ.

סלירי

הַאֻמְנָם רֵקְוִיֵּם חִבַּרְתָּ? מָתַי?

מוצרט

זֶה כְּבָר. שָׁבוּעוֹת שְׁלוֹשָׁה. מִקְרֶה מוּזָר…

הֲלֹא סִפַּרְתִּי לָךְ?

סלירי

            לֹא.

מוצרט

            הַסְכֵּת אֵפוֹא:

לִפְנֵי שָׁבוּעוֹת שְׁלֹשָׁה, שׁוּב אִחַרְתִּי

הַבַּיְתָה. שָׂחוּ לִי, כִּי אִישׁ לֹא־נוֹדָע

לְשִכְנִי דָרָש. לֹא אָבִינָה – לָמָּה,

אַךְ כָּל הַלֵּיל חָשַׁבְתִּי: מִי זֶה אוֹרְחִי

וּמָה לּוֹ וְאֵלָי? מִמָּחֳרַת שֵׁנִית

הַזָּר לִמְעוֹנִי סָר וְלֹא מְצָאָנִי.

לְמָחֳרָתַיִם עֵת אֶת בְּנִי הַקָּטָן

שִׁעֲשַׁעְתִּי עַל הָרִצְפָּה לִי קָרָאוּ;

וָאֵצֵא. אָדָם זָר, הֶעָטוּף שְׁחוֹרִים

הִשְׁתַּחֲוָה לִי בְּכָבוֹד, בְּהַצִּיעִי

לִכְתָּב־לוֹ רֶקְוִיֵם – וְנֶעְלָם. תֵּכֶף

נִגַּשְׁתִּי אֶל הַמְּלָאכָה – אַךְ מֵאָז

לֹא שָׁב אֵלַי עוֹד אוֹרְחִי זֶה הַשָּׁחוֹר;

וַאֲנִי שְׂבַע־רָצוֹן: צַר לִי לְהִפָּרֵד

מִמְּלָאכְתִּי זוּ, אַף־גַּם כִּי כְבָר שָׁלָמָה.

בְּכָל־זֹאת…

סלירי

            מַה?

מוצרט

            אֵבוֹשָׁה, כִּי אֲדַבֵּר…

סלירי

מַה־פֵּשֶר דָּבָר?

מוצרט

            יוֹם וָלֵיל מָנוֹחַ

לֹא יִתֵּן לִי זֶה אוֹרְחִי לְבוּשׁ־הַשְּׁחוֹרִים.

כְּצֵל יִתְחַקֶּה תָמִיד עַל עִקְּבוֹתַי.

גַּם עַתָּה נִדְמֶה לִי, כִּי הוּא בֵינֵינוּ.

סלירי

חֲדַל! כָּל־אֵלֶּה הֵם בִּעוּתֵי־בַדִּים!

זְרֵה הָלְאָה רַעְיוֹן־רִיק! כֹּה הָיָה שָׂח

לִי בּוֹמַרְשֶׁה: "סַלְיֵרִי אָחִי, שְׁמַע־נָא

רַעְיוֹנוֹת קוֹדְרִים אִם עָלֶיךָ יַחֲנוּ,

אֶל פִּיךָ הָגַח בַּקְבּוּק יֵין־שַׁמְפַּנְיָה

אוֹ קְרָא “חֲתֻנַּת פִיגָרוֹ”.

מוצרט

            כֵּן, אֵדָע!

הֵן בּוֹמַרְשֶׁה כְּאָח הִתְהַלֵּךְ אִתְּךָ;

בִּשְׁבִילו גַּם “טַרַרַה” הֵן חִבַּרְתָּ,

יְצִירָה יָפָה. יֵשׁ־בָֹה נִגּוּן אֶחָד…

בְּרִגְעֵי־אֹשֶׁר תָּמִיד אוֹתוֹ אָשִׁיר…

לַ־לַ לַ־לַ… הֲנָכוֹן זֶה, סַלְיֵרִי,

כִּי בּוֹמַרְשֶׁה אֶת־שׂוֹנְאוֹ הִשְׁקָה רַעַל?

סלירי

אָפוּנָה: רַב מִדַּי לֹא יָאֲתָה

מְלָאכָה כְמוֹ־זֹאת לוֹ.

מוצרט

            אַף־גַּם גָּאוֹן

כָּמוֹנִי וְכָמוֹךָ הוּא. וְגָאוֹן

וּמַעֲלַל־זָדוֹן לֹא יִתָּכְנוּ יַחְדָּו.

סלירי

הַאֻמְנָם כַּן?

(מוסך רעל בכוס מוצרט)

            שְׁתֵה.

מוצרט

לְחַיִּים רֵעַ,

לְחַיֵּי בְרִית־הָרֵעוּת הַנֶּאֱמָנָה,

הַמְּאַגְדָה אֶת סַלְיֵרִי וְאֶת מוֹצַרְט,

אֶת שְׁנֵי בְנֵי הַהַרְמוֹנְיָה.

שותה.

סלירי

עֲמֹד, עֲמֹד, עֲמֹד!… שָׁתִיתָ… מִבַּלְעֲדַי?

מוצרט

משליך את המפה על השלחן.

דַּי, כְּבָר שָׂבַעְתִּי.

שם פניו אל הפסנתר.

            שְׁמַע אֵפוֹא, סַלְיֵרִי,

הָרֵקְוִיֵם שֶׁלִּי.

מנגן

            הַאֻמְנָם תִּבְכֶּה?

סלירי

רִאשׁוֹנוֹת הֵנָּה לִי כָאֵלֶּה דְּמָעוֹת:

בָּהֵן כְּאֵב וְעֹנֶג רַב מֵהָכִיל,

כְּמוֹ מִלֵּאתִי עַתָּה חוֹב מַה־מֵעִיק,

כְּמוֹ מִגּוּפִי נֶחְתַּךְ אֵבֶר חוֹלֶה

בְּאִזְמֵל־רוֹפֵא! דְּמָעוֹת אֵלֶּה, אָחִי…

אַל תָּשִׂים לֵב לָהֶן. הוֹסִיפָה, מַהֲרָה

בִּצְלִילֵי־פֶּלֶא הַרְווֹת נַפְשִׁי צְמֵאָה…

מוצרט

לוּ כָּל בְּנֵי־אִישׁ הִרְגִּישׁוּ בְכָל נַפְשָׁם

כָּמוֹךָ אַתָּה אוֹן הַהַרְמוֹנְיָה!

אַךְ לֹא: לָעוֹלָם תְּקוּמָה אָז לֹא תֶהִי;

מִי יִדְאַג אָז לְצָרְכֵי יוֹם־יוֹם שְׁפֵלִים,

בְּהִתְמַכֵּר כָּל לָאֳמָנוּת בַּת־הַחוֹרִין?

מְעַטִּים אָנוּ בְּחִירֵי־הַהֲוָיָה,

בְּנֵי־אֹשֶׁר חָפְשִׁים, בָּזִים לַתּוֹעֶלֶת

וּמְכַהֲנִים לַיֹּפִי רַק לְבַדּוֹ.

הֲלֹא כֵן? אַךְ אֵין שָׁלוֹם בְּעַצְמוֹתַי

הַיּוֹם, בַּלֵּב מוּעָקָה; אֵלְכָה, אִישָׁן.

הֱיֶה־נָא שָׁלוֹם.

סלירי

לֵךְ לְשָׁלוֹם.

לבדו

            תִּישַׁן

לָנֶצַח, מוֹצַרְט!… אָכֵן אֶפְשָׁר צָדַק,

וְלֹא בַגְאוֹנִים חֶלְקִי? כִּי הֵן גָּאוֹן

וּמַעֲלַל־זָדוֹן לֹא יִתָּכְנוּ יַחְדָּו.

לֹא נָכוֹן, וְיוֹכִיחַ בּוֹנָרוֹטִי…

אוֹ אוּלַי הִיא אַגָּדַת־בַּדִּים תְּפֵלָה,

שֶׁבָּדָא עַם אֱוִילִי וַחֲסַר לֵב –

וְזֶה שֶׁיָּצַר אֶת הַוַּתִּיקַן

בְּדָם לֹא גֵאַל יָדָיו!