דברים בפתיחת כינוס הפעילים והמורים לבעיית לימודי־המשך לילדיהם של יוצאי תימן בישראל

ידוע הדבר שעולי־תימן, במהלך השתרשותם בארץ, הן בשדה החיים הכלכליים והן בשטח ענייני התרבות והחברה, נתקלים בקשיים מיוחדים, שאינם מצויים ואינם ידועים אצל מרבית העולים משאר ארצות העולם.

מה הגורם או הגורמים לכך?

היו זמנים שהעדה כולה, ובייחוד פרנסיה, סברו וקיבלו שכל הקשיים המיוחדים הללו נובעים ממקור אחד: האפלייה והקיפוח שאחרים מפלים ומקפחים אותם.

הם ראו עצמם עומדים כאילו בפני חומות בצורות של אפלייה וקיפוח עדתי. ואז נחצו כמו לשני מחנות: מחנה של מאמינים מזה ומחנה של נואשים מזה.

המאמינים האמינו שאם יאזרו יוצאי־תימן כל חילם הנפשי והציבורי, ואם ירכזו מיטב כוחותיהם בחזית המלחמה נגד האפליות והקיפוחים — יעלה בידם להבקיע חומותיה.

הללו הלכו והוליכו את הציבור במהלך מלחמתי זה, משך שנים רבות, והקריבו בו קרבנות־מחים של מאמצים ורגשים אין־ספור ואחרי ככלות הכל הם עומדים כמו בפני שוקת שבורה. כל עמלם לא הבשיל שום פרי הנראה לעין, והרי הם שרויים בתמהון ובהשתוממות כמי שאבדה להם דרכם.

מאידך גיסא ראו הנושאים את כובד המערכה אשר נצטיירה בדימיונם — ורפו ידיהם ונחלשה דעתם עליהם.

מקצת מאותם הנואשים השתדלו להימלט על נפשם מזירת הקשיים, הם דימו שאם יזחלו ויסתננו אל מעבר לקווים — ייפטרו מן המציאות הקשה שהעורף שרוי בה וייטב להם. אך ההצלחה האירה להם פנים רק במידה זעומה ונטולי מרץ לשנות שינוי כלשהו במציאות חייהם.

משום כך שוכנים במעונם תמיד מלאכי העוני והדלות, יחד עם כל התופעות התרבותיות והחברתיות המתלוות אליהם, וסופם שנעשים כאסקופה נדרסת וכעפר לדוש. במרוצת הימים אנו הולכים ומתפכחים.

* * *

ומה עינינו רואות?

במסלול החיים הנמתח בארץ, בייחוד מאז קמה המדינה, נראים בעליל שני כיוונים נוגדים:

אחד מוליך קדימה והשני מוליך אחורנית.

מצד אחד יש חוקי שוויון וסדרי שוויון בכל שטחי החיים ומערכותיהם, אשר אזרחי המדינה ומוסדותיה מקיימים ומקבלים עליהם ברצון ובלבב שלם. זהו כיוון שמטרתו יצירת חיי חברה מתוקנים וצודקים.

מצד שני ישנן שכבות חברתיות, השרויות בתוך מציאות חיים קשה, שאין להגדירה ואין לפרשה אלא כמציאות של אפלייה וקיפוח, מציאות זו מקפיאה ומנציחה חיי חברה ירודים ומפגרים.

כלום יכול מישהו לומר ששני הכיוונים המהופכים הללו עשויים במחשבה תחילה ובכוונת מכווין?

מעל לכל ספק הוא שהכיוון הראשון, החיוני והמתקדם, של יצירת סגנון חיים מתוקן, הוא לבדו עשוי במחשבה תחילה ובכוונת מכווין, אך הכיוון השני, השלילי והמפגר, אין בו, בשום פנים ואופן, לא מחשבה תחילה ולא כוונת מכווין. הוא כולו, מתחילתו ועד סופו, פרי השוני בהתפתחות התרבות הטכנית והתרבות החברתית בארצות המוצא שמהן עלינו ונתקבצנו לארץ.

העולים מארצות אירופה, אשר זמן רב היו רוב מניין של העולים לארץ. נמצאו גם כרוב בניין ורוב עניין של הארץ, וזאת בזכות ההשכלה הטכנית שהביאו בידם ובזכות התרבות החברתית שספגו בארצות מוצאם.

לעומתם העולים מארצות אסיה ואפריקה, שמספרם בארץ הולך וגדל — וסיכויי גידול מספרם, ע״י עליה לארץ וע״י ריבוי טבעי, הם מרובים ורצויים — נמצאו עניים ביכולת טכנית ודלים בנסיון של ארגון חיי חברה, לפי המתכונת ולפי הרמה שהתרבות הנקראת אירופית הספיקה כבר להגיע אליהן בדרך התפתחותה.

ודאי. ליהודים שעלו מאסיה ומאפריקה, ובייחוד ליהודי תימן, יש מטען תרבותי מקורי ושורשי, שהוא כיין משומר ויקר־ערך של תרבות ישראל. וטוב שישנו מטען זה. טוב בכך לטעונים בו עצמם וטוב בכך לאומה הבונה בית חייה מחדש, שמצוי לה חומר כזה לבניין נדבכיה. אך מטען זה אינו יכול לבוא במקום ההשכלה הטכנית והמדע החברתי. וכשם שאותם המצויינים בהשכלה טכנית וחברתית אינם רשאים לנער חצנם מערכי־מורשת של תורת ישראל ואינם רשאים להתנשא בלבם דרך הרגשת עליונות כלפי אותן שכבות החסרות השכלה טכנית וחברתית — כך אין אנו רשאים לפטור עצמנו מן המאמץ לרכוש השכלה טכנית ותורת סדרי החברה; קל וחומר שאין אנו רשאים להתגאות במה שחסר לנו.

מערכות החיים במדינתנו לא ייכונו ולא יתקדמו, בלי שתהא בידינו השכלה טכנית ובלי שניהנה מברכת ההתפתחות החברתית.

נמצא, איפוא, שהמקור העיקרי — אם כי לא היחיד — לאפליות ולקיפוחים הוא חוסר היכולת הטכנית וחוסר הנסיון בארגון חיי חברה, שני הדברים תלויים זה בזה, ניזונים זה מזה ועקירתם היא מלאכה אחת שברכתה בצידה. רכישת השכלה די המחסור עשויה לסתום את מקור האפליות והקיפוחים.

מדינת ישראל, וכל אזרח הנאמן לה ודואג לעתידה, רואים כאינטרס עליון וחיוני ביותר, שאזרחי המדינה יהיו בעלי השכלה טכנית, גבוהה ככל האפשר, ושבד בבד עם זאת יהיו סדרי החברה נאותים ומתוקנים.

מי שמבקש טובת המדינה, ומי שמבקש לעקור משורת חייה את הקיפוחים והאפליות, חייב להטות שכמו כדי לשאת בעול רכישת השכלה תיכונית וגבוהה, ביחוד במגמה מקצועית וחקלאית.

כולנו יודעים שהקשיים המדיניים אשר מדינתנו נתקלת בהם מושפעים במידה מרובה מן הקשיים הכלכליים. והקשיים הכלכלים נגרמים על־ידי משק הארץ שעדיין אינו יצרני במידה הראויה. והמשק אינו די יצרני משום שרבים מאוכלוסי המדינה חסרים עדיין השכלה בכלל והשכלה מקצועית בפרט. יש חוסר־עבודה קשה בארץ, אבל סובלים ממנו בעיקר פועלים חסרי־מקצוע, בעוד שעובדים מקצועיים עמוסים עבודה יותר משיש ביכולתם להספיק.

מאמצי ההתיישבות בארץ — זה מפעל־הפאר של חידוש בריתנו עם אדמת קודשנו — מתנהלים בכבדות מדאיגה מחמת המחסור במומחים חקלאיים, אפילו הדרכה, קל וחומר כמתיישבים בעצמם, וכן מחמת המחסור בבעלי יכולת לבצע שיריתי עזר של המתיישבים, כגון מורים וגננות לילדיהם, רופאים ואחיות לריפוי חוליהם, מנהלי חשבונות, נהגים, ואפילו לבלרים לנסח מכתב פשוט וברור אשר יביע כהלכה את מבוקשם של המתיישבים.

זהו מעגל הדאגה שכולנו שרויים בו והוא ינופץ כחרס אך ורק בשערי בתי־הספר המקצועיים, החקלאיים, התיכוניים והגבוהים. על חזקיה המלך אמר חז״ל שכאשר ראה בני דורו לקויים בעם־ארצות, עמד והושיב ישיבות ינעץ חרב בפתחיהן לאמר: מי שלא ילמד תורה יידקר בחרב.

גם אצלנו ראוי היה לכפות לימודים והשכלה על כל אזרחי המדינה. אך יכולתה של המדינה עדיין מוגבלת לא רק מן הצד הכספי אלא גם מצד נכונות אזרחיה לקיים חוקיה ולהבין מהלכיה.

* * *

הנה הוחק חוק חינוך חובה־חינם לתלמידי בתי־הספר היסודיים־העממיים; המדינה מוציאה לשם קיום חוק זה למעלה מעשרים מיליון לירות לשנה. וכלום יכולים אנו להתברך בלבבנו שחוק זה מתגשם כהלכתו? עובדה היא שאלפי ילדים, וביחוד אלפי ילדות, בטלים מתורה ויוצאים לעבודה, בעודם חייבים לשבת באהלה של תורה, ובשעה שבתי־הספר פתוחים לפניהם, וההוצאות לשכר המורים ולהחזקת בתי־הספר מוצאות כמעט לריק.

מדגיש אני עובדה זו בגלל שני טעמים חשובים:

א. משום שמספר גדול, עד להבהיל, מילדיהם של עולי תימן החדשים בישובים, בשכונות ובמעברות אינם מבקרים או אינם מתמידים לבקר בבתי־הספר היסודיים.

ב. משום שילדים אשר לא רכשו השכלה יסודית לא יזכו לעולם לרכוש השכלה תיכונית, מקצועית וחקלאית; קל וחומר השכלה גבוהה.

זוהי, איפוא, נקודת־התורפה בחיינו.

נחטא לעצמנו ולאמת אם נעלים את העובדה שמספר התלמידים והתלמידות, מבניהם של יוצאי תימן, הפונים ללימודים מקצועיים וחקלאים, או תיכוניים וגבוהים, הוא מועט שבמועט. זוהי העובדה וזוהי הדאגה! לא הייתי רוצה לפרש כאן מספרים של ילדי התימנים הלומדים לימודי־המשך; ממשיכים מאשתקד ומן השנה שלפניה סך־הכל 92 והם מתחלקים כדלקמן: אוניברסיטה — 5, סמינרים – 25, בתי״ס מקצועיים — 10, חקלאיים — 18, תיכוניים — 34; נוספו עליהם תלמידים שהתחילו ללמוד בתשי״ד ס״ה 85 והם מתחלקים כדלקמן: אוניברסיטה — 2, סמינרים — 15, בתי״ס מקצועיים — 22, חקלאיים — 8, תיכוניים — 38, יחד לומדים 177. המדובר הוא בעדה המונה בארץ כ־100 אלף נפש ולה רבבות ילדים תלמידי בתי־אולפנא. ואם מכולם הגיעו ללימודי־המשך רק 177, הרי שזהו מצב מדאיג בחומרתו.

מבין כשלושת אלפים תלמידי האוניברסיטה רק 7— 8 הם יוצאי תימן, בעוד שבטכניון יש רק תלמיד אחד. יש באוניברסיטה העברית יותר תלמידים דרוזים מאשר תלמידים יוצאי־תימן, אם כי מספר הדרוזים בארץ הוא מועט ביותר לעומת עולי־תימן.

עלי להוסיף ולציין בצער מיוחד שכל אותה מסכת מפוארת של קורסים מקצועיים לפועלים ולנוער הנעשית על־ידי משרד העבודה אין יוצאי־תימן מורגשים בה, אעפ״י שהם נמנים עם הזקוקים לה ביותר.

ואם נתכנסנו היום לכאן הרי זה כדי להזעיק ולהזדעק על הסכנה החמורה האורבת לעתיד חיינו בארץ מן המצב הזה.

* * *

מה הן הסיבות למצב זה?

א. חוסר הידיעה מצד ההורים ומצד הבנים, שאינם מבינים, עד מה קובע ומכריע ערכם של לימודי־ההמשך, בחייהם ובגורלם, וכן בחייה ובגורלה של המדינה ושל החברה הישראלית כולה. מתוך תמימות הם מדמים בנפשם שאפשר להסתדר בחיים גם בלי לימודי־המשך ואולי גם בלי השכלה בכלל.

ב. קוצר־הרוח של ההורים והבנים החוששים “לבזבז” שנות חיים יקרות־ערך על לימודים — כשאפשר, ויש להודות שפעמים זה גם הכרח! — לצאת מיד לשוק־החיים כדי להתפרנס בו ולכונן חיי משפחה חדשה.

אפשר להבין לרוחם ולקושי־חייהם של ההורים ולסלוח להם. אך לבנים קשה לסלוח את קוצר־רוחם. חז״ל מנו ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם וביניהם לא רק בינת הלב אלא גם מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט תענוג, מיעוט שחוק, אורך־אפיים וקבלת יסורים באהבה.

* * *

יש אומרים שיוצאי המזרח, לרבות יוצאי־תימן, מזגם חם וסוער ואינם יכולים לכבוש יצרם ולהצמיד עצמם בשנות הבחרות התוססת אל ספסל הלימודים.

אבל אין בדעה זה שום ממש. הכרתי את חיי תימן עד הגיעי לגיל 19 שנה מבשרי חזיתי את הרצון וכוח־ההתמדה ואהבת הלימודים שבני הגיל הזה היו מצויינים בהם שם, אם רק נתנו להם ללמוד. ואם שם היה כך — משום מה לא יהיה גם כאן? זוהי שאלה של אווירה ושל יחס. שם היו האווירה והיחס לטובתו ולשבחו של המתמיד וכאן אין אווירה כזאת ואין יחס כזה.

להיפך: יש אווירה של בהילות מרובה, למהר לחיות, למהר ולמהר כדי להספיק… ובסופו של דבר אין מספיקים אלא מעט. ואילו היו טורחים להצטייד בטרם צאתם לדרך החיים — במלוא המתינות והסבלנות, היתה מתקצרת להם הדרך אל מטרות החיים ונעשית קלה ונוחה יותר.

ג. שיטת הלימודים בבתי־הספר, בייחוד התיכוניים, אינה מתאימה לתנאי חייהם של ילדים ממשפחות עניות, מרובות־ילדים. ובייחוד אותן הדרות בצפיפות.

העובדה שהמורים מרצים בפני התלמידים ואחר כך נותנים להם לעשות עיקר העבודה בבית — היא בעוכרי תלמידים מסוג זה. לא רק שאין בבית מי שיעזור להם, אלא כל ההווייה בבית מפריעה ללימודיהם. טוב מזה אילו הונהגה השיטה שהמורים יישבו וילמדו עם תלמידיהם עד שישלימו לימודיהם. לגבי בתי־הספר היסודיים מצויים בכמה מקומות מועדונים של ארגון אמהות עובדות והם נותנים לילדים מסוג זה את מה שחסר להם בבית. לא כן הדבר לגבי תלמידי בתי־הספר התיכוניים ומרבית הסמינרים.

ד. שכר־הלימוד בבתי־הספר התיכוניים, לרבות החקלאיים, וכן הסמינרים, הוא גבוה מכפי יכולתן של משפחות עניות ומרובות־ילדים. משפחה שיש לה ילד אחד וצריכה לשלם בעדו כארבע מאות לירות לשנה — אשר לפעמים הן כמחצית הכנסות המשפחה — אינה עומדת בנסיון, קל וחומר כשיש שניים או שלושה ילדים הזקוקים ללימוד.

ואם שכר הלימוד בבתי־הספר המקצועיים והגבוהים הוא קטן לערך — הנה חסרה באותם בתי־הספר פנימיה; בשל כך חסר לתלמידים ממשפחות עניות אותו קורטוב של שלווה משאון הבית ומדחיסותו. ולא בלבד זאת: בתי־הספר המקצועיים נמצאים בעיקר בערים וקשה לתלמידים מן המושבות והכפרים — שעולי־תימן מרוכזים שם — להגיע לבתי־הספר.

* * *

לתקנת המצב הזה נוסדו קרנות מיוחדות הנותנות עזרה ועידוד לתלמידים בני יוצאי־תימן וארצות המזרח.

לפני כעשר שנים נוסדה על־ידי הוועד הפועל של ההסתדרות קרן להשתלמות בני יוצאי מזרח ותימן, ומאז הוציאה בממוצע עשרת אלפים לירות מדי שנה בשנה, בתור מילגות לתימנים ועדות מזרח; כתוצאה מטיפוח זה גדלו ונתבגרו עשרות רבות של תלמידות ותלמידים מן העדות כמורים, מורות, גננות, אחיות וכגומרי בתי־הספר שברשת “עמל” ובתי־ספר חקלאיים שונים. בין המתכנסים כאן היום יש לא מעט מאותם גומרים שכל אחד מהם ממלא עכשיו תפקידו באשר הוא שם. ואם כי הקרן הזאת נוסדה ביוזמתם של חברים מיוצאי־תימן, ואף בכוונה לעודד במיוחד את בני העדה הזאת, לא הציפו אותה בני התימנים ולא הרבו להתדפק בפתחה. היה צורך לזרזם ולשדלם ועדיין יש צורך בזה גם היום.

לפני כמה שנים נפטר המחנך הדגול יהושע מרגולין ז״ל וציווה את עזבונו, בשיעור של כמה אלפים לירות, למתן מילגות לילדי תימנים.

גם קופ״מ וחסכון “המזרח” וחברת “עזרת אחים” מת״א ייסדו קרנות לעידוד משתלמים מבני יוצאי־תימן והוציאו לתכלית זו סכומים מכובדים.

בראשית שנת הלימודים האחרונה, תשי״ד, נוסדו בבת אחת שתי קרנות גדולות:

הקרן האחת ע״י המרכז החקלאי, לשם חינוך חקלאי בלבד, שהצליחה לרכז כספים ולחלק מילגות בשיעור שלמעלה מ־60 אלף לירות בשנה זו. במילגות אלה זכו גם בנים רבים של יוצאי מזרח ומעט מאוד ילדי תימנים.

הקרן השניה נוסדה ע״י הסוכנות היהודית ומשרד החינוך והתרבות במטרה לעזור בעיקר לילדי יוצאי מזרח ותימן, בייחוד עולים חדשים. לרשותה עמדו השנה כ־140 אלף לירות שכבר חולקו כמעט כולן. בין אלו שביקשו — למרות הזירוז — יש רק מעט יוצאי־תימן. במקרה זה השפיעו לרעה שתי עובדות: א. הקרן נוסדה לאחר התחלת שנת הלימודים ואלה שהיו עשויים להירשם לבתי־ספר — אילו היו בטוחים בקבלת מילגה — הפסידו. ב. הואיל והקרן הניחה את הדגש על עולים חדשים לא נמצאו בין עולי־תימן שהגיעו לארץ לאחר קום המדינה, כי אם תלמידים מעטים שכבר הספיקו לסיים לימודיהם בבית־ספר יסודי בארץ, כדי שיהיו רשאים להתקבל לבתי־ספר תיכוניים, מקצועיים וחקלאיים.

כל האפשרויות הללו הן אמנם בבחינת קומץ שאין בו כדי להשביע אריות רעבים. מי יתן והיתה למדינה יכולת לתת מידה רחבה וברוכה לכל שוחר דעת ולכל מבקש השכלה בישראל.

אך מאחר שגם קומץ זה לא נוצל עד כה במידה מספקת ע״י יוצאי־תימן — מן הדין שהדבר יעורר בנו דאגה גדולה וחמורה.

ודומני שהדבר מחייב לא רק להתריע אלא גם לטכס עצה כיצד להביא לידי כך שהחל משנת הלימודים הבאה יופנו מאות — ואם אפשר אלפים — תלמידים ותלמידות מבני יוצאי־תימן אל לימודי־המשך.

כשלעצמי הייתי נותץ עדיפות לבתי־ספר חקלאיים ומקצועיים. אך גם הליכה ללימוד תיכוני והליכה לסמינרים, לבתי־ספר לאחיות, לאוניברסיטה ולטכניון — תירצה ותבורך.

* * *

סבורני שכל אחד מפעילי הציבור, ובייחוד אותם חברים וחברות שכבר זכו וטעמו טעמה של השכלה, חייבים להתגייס להסברה ולהשפעה על־ידי אסיפות המוניות, ביקורי־בית ושיחות אישיות עם הורים ועם בנים, בערים, במושבות ובישובים, במטרה להפיח רוח חדשה במשכנותינו, רוח שתתן ערך ועדיפות — על פני כל דבר אחר — לרכישת השכלה בכלל והשכלה מקצועית־טכנית בפרט. מי שזקוק לעזרה — נסייע בידו לקבלה. אך ההליכה ללמוד אסור לה שתהיה מותנית בקבלת עזרה, לפי שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם.

פעולת־ההסברה צריכה להיעשות במהירות גדולה. הימים הללו הם גם ימי ההרשמה לבתי־הספר התיכוניים החקלאיים והמקצועיים, והם גם הזמן הנאות להגשת בקשות לשם קבלת מילגות. מן הנסיון למדנו שאנשינו מתעוררים לעניין זה רק לאחר גמר שנת הלימודים, כלומר בפרוס חג הסוכות. אבל עפי״ר אי אפשר עוד אז למצוא מקומות פנויים בבתי־הספר.

נשווה לנגד עינינו אובדנה של שנה, שפירושה אובדן מחזור שלם של תלמידים ותלמידות, אשר יסיימו השנה את לימודיהם בבתי־הספר העממיים. ונאזור חילנו להציל את המחזור כולו, או לפחות מרביתו, מגורלם של הקודמים. מה שלא ייעשה עכשיו לא ייעשה לאחר זמן. התאזרות חוזרת ונשנית במשך שנים אחדות תוציא אותנו לדרך המלך, כאשר ההליכה ללימודי־המשך תיהפך להרגל ולמסורת מקובלת שהכל נוהגים בה.

בקריאה להתאזרות מיידית לענין זה הנני פותח את הכינוס.

יוני, 1954