והיה כי תשאל מישהו בישראל – קשיש או צעיר, ותיק או עולה חדש – מה דעתך על בעיית העדות בישראל, הוא ישיב לך: זהו דבר שצריך להיפטר ממנו לסלקו מדרכה של החברה הישראלית. ואם תוסיף ותשאל לאותו מישהו: שמא אתה יודע מה הסיבה שישנה בעיית עדות בישראל, תקבל תשובות שונות ומשונות. אחד יאמר: בגלל הקיפוחים והאפליה, שהאשכנזים מפלים את יוצאי ארצות המזרח. שני יאמר: בגלל קצת עסקנים המבקשים לרכוב על הסוס העדתי כדי להיבנות. שלישי יאמר: בגלל מדיניותה הכלכלית והסוציאלית של הממשלה. ועוד ועוד.
אך רק מעטים מבינים ומודים, שבעיה זו אינה תוצר של מדינת ישראל ולא בימינו התעוררה, אלא שזוהי התוצאה הישירה של קללת הגלות, שנתפזרנו בין עשרות אומות ותרבויות, וישבנו בתוך אותן אומות, ישיבת קבע שדמתה לישיבת ארעי, שנמשכה מאות, ופעמים אף אלפי שנים. כך נעשינו כחלק מאותן אומות, אף כי נבדלים מהן: דיברנו בלשונן, נהגנו כמנהגיהן, סיגלנו לעצמנו לא מעט מתרבותן ומהמנטליות שלהן, ובמרבית הארצות נעשינו דומים לתושביהן בקלסתר פנינו ובמבנה גופנו.
* * *
חז“ל אמרו: “צדקה עשה הקב”ה עם ישראל, שפיזרן לבין האומות”, שכן כאשר באה פורענות על אחת מקהילות ישראל – לא נפגעו שאר קהילות, ופעמים אף נמצאו שחשו לעזרת הקהילה הנפגעת בדרכי עזרה שונים, החל מ“פדיון שבויים”, בכסף ובשתדלנות מרובה, וכלה בהתערבות מרשימה כזו של משה מונטיפיורי, שנטל מקלו ותרמילו ויצא לדרוש בשלום קהילת היהודים בדמשק ולהגן עליה מפני רודפיה.
אולם, מבחינת ליכוד האומה וקיומה כגוף אחד, היה פיזורה מארה ולא צדקה. אומה המופזרת קבוצות־קבוצות בארצות שונות, במשך קרוב לאלפיים שנה, ומוסיפה לראות עצמה אומה אחת – זוהי תופעה קשה, מסובכת מאוד ומעניינת מאוד, שאין לה אח ודוגמה בין אומות העולם; וכל זמן שהחיים הדתיים נתקיימו בידי היהודים כולם, היה ה“שולחן ערוך” בחזקת מולדת, או במקום מולדת, לכולם, וכולם הסתופפו בצלו והרגישו בו שהוא עושה אותם לעם־אחד, על אף המרחקים של זמן ומקום שרבצו ביניהם.
אך משהחלה להתרופף המסגרת הדתית – נתגלתה מארת הפיזור בכל חומרתה; לא זו בלבד שהיהודים מצאו עצמם מדברים בשפות שונות, אלא הם כבר אינם יכולים להבין, או אפילו להכיר, איש את רעהו: זרות ונכר החלו להשתלט בין היהודים לבין עצמם.
ואז קרה הנס של התחייה הציונית, של שיבת־ציון החדשה לארץ־ישראל, ממזרח וממערב ומכל הארצות, שבעקבותיה קמה מדינת ישראל.
* * *
כאן בארץ־ישראל, נחשפה מארת הפיזור לעיני כל, כאשר מצא ואת עצמם עולי כל הארצות והנה הם שונים אלה מאלה, בלשונם, בלבושם, בהרגלי אכילתם, בהשכלתם, בדרכי חשיבתם וכאמור גם במראה פניהם. לשבעים אומות שנתקבצו למקום אחד דמינו;
אולם, חשיפה זו, של המארה, היה שובר־תרופתה בצדה. המיפגש המופלא של האנשים השונים, האלה, המודעים לעובדה שכולם הם יהודים, בני גורל אחד וייעוד אחד; משימות ההשתרשות וההתחדשות המוטלות עליהם; משטמת האויבים, שהקיפה אותם כחומה בצורה ושיחרה לדמם, ללא אבחנה בין עדה לעדה; ובייחוד תחיית הלשון העברית ובית הספר העברי, ובשנים האחרונות גם צה"ל ומערכותיו – שימשו מעין סיר־לחץ, או כור־היתוך, שלתוכו הוטלו עצמים “שונים”, כשהוא מונח על אש יוקדת; אמנם הלחץ והחום “מכאיבים”, אבל גם מגבשים את העצמים והופכים אותם לעשת אחת.
* * *
דבר זה אינו נס מן הנסים, אלא תהליך הגיוני ותוצאה צפויה. הלא זאת היא מטרת קיבוץ הגלויות; לבנות מחדש, “ארץ כי תחרב” ו“עם כי יחרב” – כהגדרתו הקלאסית של אחד העם, ומי שעוקב אחר התהליך המהפכני המופלא הזה של לישת קבוצות חברתיות ותרבויות שונות, וגיבושן לפסיפס מוצק ויפה של חברה ישראלית – מהחל העליות ההמוניות לארץ, לפני כ־90 שנה, ובייחוד מאז קמה מדינת ישראל, אי־אפשר לו שלא להתפעל מאוד ושלא לראות בכך אחד ההישגים החשובים ביותר שלנו, שחשיבותו אינה פחותה, ואולי אף עולה על הישגינו בתחומי החקלאות, התעשיה, המדע והלחימה.
עובדה ברורה היא, שהתקדמנו מאוד והתקדמנו מהר בשטח הזה, יותר משאפשר היה לצפות. עדיין אנו סובלים מן השאריות, מכך שהמלאכה עדיין לא נשלמה; זוהי הסיבה, שפעם בפעם חוזרת ומתלקחת בעיית העדות בארץ, פעם מן הזווית של השוויון הסוציאלי, ופעם מן הזווית של הייצוג ושוויון המעמד, ולפעמים גם בשל הקנטות או דעות קדומות כלשהן.
* * *
משמע, הבעיה עדיין קיימת בשיעורים שונים, בין כל שבט עולים לשאר שבטי העולים; היא קיימת, בשיור מסויים וזמני יותר, גם בין שבטי העולים החדשים, שמקרוב באו, לבין הישראלים הוותיקים.
אין תימה, שרבים מתוכנו שואלים את עצמם: מהי חובתנו ונעשינה כדי להתגבר על מה שנחשב “שארית” הבעיה. אכן, מן הדין שלא לנפח את הבעיה ומין הדין שלא להעלים אותה או להתעלם ממנה. היא מחייבת להרבה רצון טוב והרבה מעשים טובים; המעשה הכולל שלנו בארץ, לפרטיו, זורם ומזרים את כל התהליכים וההתפתחות אל הים הגדול של היווצרות אומה אחת. אך, דרושים מעשים מיוחדים, דרושה יוזמה מקדמת, מזרזת תהליכים, כדי שלא נהיה מורישים בעיה זו גם לדור שלישי ורביעי, אלא נביא אותה אל סוף קיומה בדור הזה שלנו ושל בנינו. אין ספק, שהציבור, הרואה את עניין העדות כדבר שיש להיפטר ממנו – רוצה במעשים ומוכן לשאת בעולם, ובלבד שבעיה זו תעבור מן העולם ולא תוסיף להטריד את החברה הישראלית ולהפריע לה בתהליך התגבשותה והתפתחותה.
* * *
ולבסוף ראוי להדגיש, שלמעשה “חודה” של הבעיה הוא בין האשכנזים לבין שאינם אשכנזים, קרי: בין יוצאי אירופה ואמריקה לבין יוצאי אסיה ואפריקה. הגורם לכך הוא הבדלי התרבות, ששררו בין ארצות הנצרות לבין ארצות האיסלאם. הבדלים שהשפיעו גם על היהודים; היהודים, שעלו מארצות האיסלאם, הביאו עמם תרבות משלהם, יהודית־מזרחית, כפי שקיבלו מאבותיהם; וגם זו היתה שונה מארץ לארץ. והוא הדין ביהדות שעלתה מארצות הנצרות. אילו היתה רק תרבות מבדילה בין אלו לאלו היינו אומרים: יקיים כל אחד את תרבותו בידו ונהיה עשירים במיגוון של תרבויות, ששום עם לא יכול להידמות לנו.
אבל לצערנו, נתגלה פער בהשכלה האלמנטרית ובטכנולוגיה והוא פער שקיים בין העמים האירופיים לבין העמים האסיאניים. הפער הזה שונה בגודלו ובאופיו מארץ אסיאנית אחת לארץ אסיאנית אחרת. דרך הפער הזה נכנסו, בראש מורם, הדעות הקדומות והרגשות הקיפוח, והרבה מאוד אי־הבנות ומרירות. את הפער הזה מצווה מדינת־ישראל לסתום במהירות מרובה ככל האפשר; והוא ניתן לסתימה שכן אין זו שאלה של “כשרונות גזעיים” אלא של מתן אפשרויות נוחות ושל מאמצי למידה והקנייה. מדינת־ישראל עושה רבות בתחום הזה, והיריעה קצרה מכדי לפרט את הדברים. אך ברור, שעדיין אנו נמצאים באמצע הדרך, ויש צורך בהגברת המאמצים ובגיוון המעשים; הדבר חיוני לא רק לשם ליכוד פרודותינו לעם אחד, אלא כדי שאיכותו של העם תהיה ברמה אחת! לא רק רמת חיים אחת אלא גם רמה איכותית ורוחנית אחת; לא רמה ממוצעת אלא דווקא רמה גבוהה; כי זהו תנאי חיוני מאוד לעתיד קיומנו ולהצלחותינו, בדור הזה ובדורות הבאים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.