רקע
ישראל ישעיהו
פרשת "בני ישראל"

 

חוק נישואין וגירושין ושוברו בצד    🔗

כשחוקקה הכנסת את “חוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי”ג – 1953“, שבו נקבע כי “ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי־דין רבניים” וש”נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה" – עמד לנגד עיניה נימוק חותך ומכריע: שמירה על אחדותה של האומה היהודית. ידענו שכל פילוג או פיצול בין יהודים ליהודים, יש לו תקנה. יכולים היהודים להיות מפוצלים אפילו לדתיים ולשאינם־דתיים. אך שעה שחלק אחד מן היהדות, ויהא גודלו אשר יהיה, לא יוכל לבוא בקשרי חיתון עם חלק אחר של היהדות, פירושו של דבר קרע ללא תקנה, והאומה תיחצה, חלילה, לשתי אומות. המסורת היהודית רואה כל יהודי כיהודי, בין שהוא שומר מצווה ובין שאינו שומר מצווה; ואפילו המיר דתו הוא נשאר בחזקת יהודי ופתוחה לפניו הדרך לשוב בתשובה – עד הרגע האחרון שלפני מיתתו. לא כן יהודי שנולד מקשרי חיתון אסורים. יהודי כזה אין לו תקנה, כיוון שלידתו היתה באיסור, ואסור לבוא עמו בקשרי חיתון. אמנם ישנו מחנה של יהודים חילוניים, בעלי השקפת עולם מודרנית, אשר לדידם הדביקות בענייני נישואין וגירושין לפי המסורת היהודית אינה אלא שריד ארכאי מזמנים שאבד עליהם כלח; אבל מאידך גיסא ישנו מחנה של יהודים דתיים רבים, שבשבילם עניין זה של נאמנות לדין תורה בענייני חיתון הוא בבחינת ייהרג ואל יעבור. שום חוק או כוח שבעולם לא יכפה עליהם להתחתן עם מי שלפי דין תורה הוא אסור. ולצדם נמצאים עוד המוני יהודים, אשר אמנם אינם דתיים אך הם נאמנים למסורת אבותיהם ואבות־אבותיהם ולא ירצו לקבל חופה וקידושין אלא מידי רבנים מוסמכים.

הילכך לא היתה לפני המחוקק הישראלי אלא דרך אחת ויחידה: לקבל בעניין זה את ההשקפה הדתית ההילכתית, ללא סייג ושיור, אם ברצונו למנוע התפערות תהום בין חלק אחד של העם למשנהו.


 

הקשיים שנראו ושלא נראו מראש    🔗

היה ברור, שמפעם לפעם יהיו תקלות וייגרמו אי־נעימויות. כהן וגרושה אם יעלו באש אהבה – לחופה וקידושין לא יזכו: אשה שהיתה נשואה כדין תורה ונתגרשה בגירושין אזרחיים, תיחשב אשת־איש וכאילו לא נתגרשה; ועוד כהנה וכהנה.

אבל איש לא הביא בחשבון, שעקב התהליך המרהיב והמופלא של קיבוץ הגלויות יבואו לארץ גם שבטי יהודים אשר במרוצת הדורות נוצרו סייגים כלפיהם או הסתייגויות כלפי כשרות נישואיהם, כגון הקראים או “בני ישראל”. ביחס לקראים יש ספרות הילכתית ענפה ורבת־ותק, והיא נוטה בדרך כלל להחמיר נגד קשרי חיתון של יהודים אתם, פרט לפוסקים מעטים שהתירו אותם בפה־מלא או בחצי־פה; גם הקראים עצמם מקפידים, עד היום הזה, על שמירת עצמאותם כעדה יהודית נפרדת.

ואילו ביחס ל“בני ישראל” – המצב שונה בתכלית. ראשית, הספרות ההילכתית הדנה בהם – מועטת ומוגבלת גם בתכנה וגם בכמותה. שנית, היא צעירה יחסית וגילה הידוע הוא כמאה ושלושים שנה. שלישית, רוב החכמים שדנו בעניין “בני ישראל” נטו בדרך כלל – פרט למעטים – לראותם כיהודים לכל דבר וביקשו לקרבם ולא להרחיקם. ולבסוף – הם עצמם אינם מסתייגים ומעולם לא הסתייגו מן המסורת היהודית ותמיד רצו לקיימה ולהיות, יותר נכון: להישאר, חלק בלתי־נפרד ובלתי־שונה ממנה.

אין תימה, איפוא, שהמקרים של סירוב הרבנים לתת חופה וקידושין לזוגות, שאחד מהם הוא מעדת “בני ישראל”, הסעירו מאוד את הרוחות לא רק בקרב הציבור שאינו דתי, אלא גם בקרב המחנה הדתי עצמו.


 

מי הם עדת “בני ישראל”?    🔗

ידיעות מקוטעות נשארו בידינו ובידיהם של “בני ישראל” על מקורם. לפי מסורות שונות הגיעו ראשוניהם להודו לפני כ־1,700 שנה. בעלי גירסה זו סבורים שהם באו מארצות ערב – אולי מתימן או מדרום ערב. ויש מסורת המקדימה בואם עד ימי חורבן הבית השני, כבורחים מפני תיגרת ידו של טיטוס. בכל המסורות מצויה הגירסה, שאבותיהם הראשונים נסעו בספינות כגולים או כנרדפים, ובקרבת חוף הים של נוגאם, הסמוכה לבומביי, נשברו האניות והנוסעים טבעו וירדו למצולות. רק מעטים ניצלו והתיישבו באותה סביבה. בשל האסון לא נשארו בידי הניצולים לא ספרים ולא תעודות ולא תשמישי קדושה. אף־על־פי כן שמרו בקפדנות על השתייכותם לעם ישראל. העובדה שקראו לעצמם “בני ישראל” ולא יהודים סתם, שימשה נושא לחקירות אם הדבר מעיד על קדמותם, מלפני שפשטו בעולם גולי יהודה, שמהם נתהווה המושג “יהודים”, או שהם השתמש ובכינוי זה, מחמת שהאיסלאם בראשיתו שנא את היהודים והכינוי “בני ישראל” יצר הבחנה לטובתם ביניהם לבין יהודים. מכל מקום, הם שמרו על כמה וכמה מכללי היהדות, על פי הזכרון ועל פי המסורת, עד כמה שהיו יכולים.

בשנת תקצ“א, כלומר לפני 131 שנה, ביקר בהודו הנוסע הצפתי ר' דוד דבית־הלל ובספר מסעותיו הזכיר אותם ברפרוף ובזלזול: “ישנם בהודו יהודים ילידים, הקוראים עצמם ‘בני ישראל’ כ־600 משפחות, המתבדלים במידותיהם ובמנהגיהם מכל האומות. הם נימולים ומקדשים את יום הכיפורים – אולם אין בידם מנהגים של תורת משה – ואיש מהם אינו לוי או כהן”. לדעתו אינם אלא שרידי שבט שהתגייר ולא צאצאי ישראליים. הוא הגיע לדעה זו משום ש”טרם נפגשתי בקהילה (כזאת) של אנשים מאוד עמי־ארץ, המחללים את השבת בפרהסיה".

כעבור 17 שנים ביקר אצלם הנוסע ישראל בנימין ממולדובה, אך דעתו היתה שונה מזו שהזכרנו קודם: “אין כל ספק אצלי כי שבט ה’בני ישראל', מלבד שהם יהודים גמורים, הם גם באמת מזרע עשרת השבטים”. בין שאר הראיות שהוא נותן לדבריו הוא מדגיש שהם “שומרים כמה מצוות עיקריות מדת־ישראל ומדקדקים בהן מאוד, כגון מצוות מילה ושמירת השבת”.

לאחר 12 שנים נוספות הגיע להודו הנוסע המפורסם ר' יעקב ספיר הלוי, שגדל גם הוא בצפת ואחרי כן עבר לירושלים. ספיר כתב על “בני ישראל” דברים ברורים לאמור: “מכל דבריהם וענייניהם, מנהגיהם ואמונתם, נראה ברור בעליל שהם מזרע בית ישראל, ככל היהודים הנפוצים בגולה, ולא התערבו עם כל אומה ולשון, כי אינם מתחתנים עם העמים אשר סביבותיהם – ותמיד שמרו את המצוות אשר החזיקו בידם ונשאר להם חוק זכרון למורשה, בלב ובנפש”. גם הוא מאשר שהם שמרו את השבת “ונחו ממלאכת ידיהם”, והוא מוסיף עוד פרטים לתיאור קלסתר פניהם, הליכותיהם ומנהגיהם, ובין השאר: “בהתגלחם את ראשם – יניחו פאתי הצדעים ארוכות”, ועוד: “אמונתם חזקה בביאת המשיח כאמונת כל ישראל, ויודעים שיש יהודים, וארץ־ישראל וירושלים – וכשיבוא המשיח יהיו נגאלים וייאספו כולם לירושלים”.


 

מה הבדיל ומי הבדיל אותם?    🔗

לפי ספר “בני ישראל”, שהוצא לא מכבר ע“י הרבנות הראשית לישראל, מסתבר כי במרוצת השנים הופנו מדי פעם בפעם שאלות אל רבני בגדד, רבני צפת (ספרדים ואשכנזים) וחכמי טבריה – בדבר כשרותם של “בני ישראל” לקשרי חיתון עם יהודים אחרים. והתשובות היו חיוביות, רובן ככולן. “על כגון דא אמרו חז”ל: לקרב ולא לרחק!” – הדגישו חכמי טבריה.

אך העניין החמיר לפני כ־50 שנה, כאשר שני יהודים בגדדיים, שהגיעו להודו, הפנו אל חכמי בגדד וירושלים בעניין זה שאלה מנוסחת בצורה פרובוקטיבית, בהצביעם על כך של“בני ישראל” “אין לא גירושים ולא חליצה ולא יבום”. זו נשוי יכול איפוא להיפרד סתם לפי הסכמה הדדית – “או ילכו לערכאות של הגויים ויאמר להם השופט: כל אחד ילך לעצמו, והיא תלך ותינשא לאחר”. מובן שנוסח זה ממש הזמין תשובה שלילית. ואמנם השיב בית־הדין בירושלים: “אסור להתחתן בהם ואיסורם איסור עולם”, וברוח דומה פסק גם בית־הדין בבגדד.

אולי מן הראוי היה לחקור פעם מה הניע את שני היהודים ההם לשלוח שאלה פרובוקטיבית כזאת – שמא היא צמחה על רקע של יחסים עדתיים מתוחים בין יוצא בגדאד, שנחשבו כמהגרים חדשים לעומת “בני ישראל” הוותיקים, ה“ילידים”. או שמא משום שצבע פניהם של “בני ישראל” היה שחום ביותר בעוד היהודים שבאו מבגדד היו בהירים יותר, והדברים התנהלו על רקע של תסביך “שחורים” ו“לבנים”, שהיה חזון נפרץ בזמן ההוא.

יש ויש מקום לחוקרים להתגדר בו, שכן לא זו בלבד שעוד עשרות רבות בשנים לפני כן סופר כי “בני ישראל” השתדלו מאוד לקיים את המצוות בהתאם לתפיסה היהודית ההילכתית, פתחו בית־ספר בו למדו עברית, בנו בתי־כנסת וכו': אלא שגם בענייני קידושין וגירושין היתה עליהם עדות שונה מזו שנתנו אותם שני יהודים – והעדות היתה כנראה ידועה גם להם. הנוסע ספיר הלוי כתב על הגירושין: “ואם תזנה (האשה) או כי ימצא בה ערוות דבר – ישלחנה (האיש) מעל פניו ושבה לבית אביה ותשב שממה באלמנוּת חיות עד יבוא יומה, כי אין להם עוד סדר גט ולא יבום”. והיו גם אחרים שאישרו עדות זו, שאין בכלל גירושין אצל בני ישראל, ואם קרה פירוד בין בני הזוג – נשארה האשה עגונה כל ימי חייה ומעולם לא נישאר לאחר.


 

עם קיבוץ הגלויות בא"י – חזרה הבעיה ונתעוררה    🔗

בשנת תש“ד נשאלו הרבנים הראשיים לא”י, הרצוג ועוזיאל ז"ל, מה דעתם על “בני ישראל”, והאם מותר להתחתן אתם.

הרב עוזיאל נתן פסק מנומק היטב, שבסיכומו קבע: “‘בני ישראל’ אין דינם כגויים הבאים להתגייר, אלא הם כישראל”. גם הרב הרצוג עסק בסוגיה זו, ולאחר פלפול מרובה הגיע בערך לאותן מסקנות.

הבעיה החריפה יותר והסתבכה יותר בתקופה המדינה, כאשר זרמו לארץ עולים רבים מ“בני ישראל”.

כבר בשנת 1953 נשמעו בפרלמנט ההודי דברים חריפים ביותר על יחס ההפלייה הגזעני, שמדינת ישראל כאילו נוהגת בו כלפי “בני ישראל”, יוצאי הודו.

ד"ר גיורא יוספטל, בעודו מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות, פנה אל שר הדתות דאז, מר משה שפירא, בערך בדברים אלה: “אין אני רשאי להביע דעה מבחינה הילכתית, אך עבודתי עם עדה זו מחייבת אותי לבקש עזרתך שלא יקרה אסון. בני עדה זו הם עדיני נפש, רגישים וזקוקים לאהדה”.

רק לאחר ארבעה־חמישה חדשים באה תשובה לפנייה זו – מאת סגן שר הדתות, ד"ר ורהפטיג, המשמש כיום כשר הדתות, לאמור: “הרבנות תדון” – זאת על אף העובדה, שהיתה ידועה למדי, שכבר ישנו בסוגיה זו פסק־הלכה של הרבנים הראשיים.

כיום ישנם בארץ קרוב לששת אלפים נפש “מבני ישראל”. כשהם מתחתנים ביניהם לבין עצמם, כמעט שאין מתעוררת בעיה, הבעיה היא רק כשאחד מבני הזוג אינו מ“בני ישראל”. בזמן האחרון היו כמה זוגות כאלה; הם וראשי העדה כולה נלחמו ונלחמים במרץ נגד כל אפלייה כלפיהם, ואין להניח שירפו ממלחמתם זו עד שהשאלה תבוא על פתרונה המניח את הדעת.

עקב הלחץ הזה, שמתלווה אליו גם לחץ מצד חוגי ציבור שונים, ובכללם חוגים דתיים מובהקים – פתחה מועצת הרבנות הראשית, ביזמת הרב נסים, בדיונים שבסיכומם הוחלט שאין כל יסוד לאסור נישואיהם של “בני ישראל” והנישואים עמהם מותרים.

אותן ההחלטות גם הסמיכו את הרב נסים להוציא לרושמי הנישואין הנחיות – כיצד עליהם להתנהג, בעיקר “בעת שיתעוררו אצלם ספקות”.

אולם בינתיים קמה סערה בקרב העולם הרבני, והתברר שיש התמרדות־ממש נגד העמדה הזאת של היתר הנישואים.

משנוכח הרב נסים בהלך־הרוחות הזה, נאחז בסמכות ש“ניתנה” לו, והוא עמד ופירסם את ההנחיות הידועות, העושות את כל ההחלטות האחרונות של מועצת הרבנות בנידון זה פלסתר ומרוקנות אותן מתכנן. ההנחיות הללו מטילות על רושמי הנישואים “לחקור ולדרוש אם הורי המבקש והורי הוריו ולמעלה עד כמה שאפשר, נישאו לאחר גירושין”. ההנחיות הללו הן אבסורדיות, כיוון שאפשרות של בדיקה כזו אינה קיימת מכל וכל. אין רישום כזה בנמצא, ומי זוכר, או מי ירצה לזכור, נישואים כאלה. הרב נסים אולי חשב לשכך את חמתם של הקיצוניים, אלא שהדבר לא עלה בידו. אדרבא, נוספה עליה חימה מוצדקת של “בני ישראל” ושל הציבור כולו.


 

כיצד תיפתר הבעיה סופית?    🔗

אמנם אותם מקרים, שנתקלו בסירובם של רבנים לתת להם חופה וקידושין, מצאו בינתיים את פתרונם בעזרת שר הדתות והרב נסים, אשר השפיעו על רבנים מתונים לקבל עליהם משימה זו. אבל העניין לא נגמר ואין רואים כיצד ייגמר.

הכוונה למנות רושמי נישואין מיוחדים ל“בני ישראל”, או רושמי נישואין אזוריים – פירושה שיבואו לפניהם רק מקרים שיש בהם “סיבוך”, אך בזאת עוד יתוסף סבך על סבך. ראשית “בני ישראל, יסרבו ללכת לרושמי נישואין מיוחדים אלה. שנית, בצדק טענה סגן יו”ר הכנסת, הח' בבה אדילסון, מעל במת הכנסת שיש חשש כי עתיד לבוא יום ובו יינתנו הנחיות לחקור ולדרוש כל בן זוג, היכן קיבלו הוריו חופה וקידושין, אם אצל רושמי נישואין רגילים או אצל רושמי נישואין אזוריים, ועל פי זה יבחינו מי “כשר” ומי “פסול”, זהו איפוא סידור מופרך שאין להסכים לו, כיוון שהוא משאיר פתח פתוח להדבקת סימן של ספק.


* * *


למרות כל הסיבוכים האלה, והסיבוכים שאולי עוד עתידים להתגלות עקב “חוק שיפוט בית דין רבניים (נישואין וגירושין)” – אין לנו מה להתחרט על אותו חוק, ואין אנו יכולים לשנות בו אפילו קוצו של יוד. אבל נחטא אם לא ניתן דעתנו על הצד האישי והמדיני־ארגוני, של המוסדות הדתיים. אישיותו והשקפותיו של הרב הראשי, וכן של כל רב נושא משרה – הן הקובעות והן שתקבענה, אם הדברים יתנהלו באווירה של מתינות, סובלנות והבנה הדדית, או שנלך ונידחף מקיצוניות לקיצוניות עד שנגיע לנקודת התפוצצות.

יש להצטער שהנהגות המפלגות שאינן מכריזות על עצמן כדתיות, אינן מעמיקות להסתכל ולחשוב על התהליכים האלה, הנושאים בחובם אבק־שריפה עצום. הן שקועות בעסקי מיקוחים קואליציוניים, מבלי שיעריכו תחילה מהו הדבר שהן “מוכרות” ומה משמעות אותו מיקוח לעתיד הקרוב או הרחוק.

בו בזמן נוהגים המנהיגים של המפלגות הדתיות עם עמיתיהם החילוניים בערמה, מוליכים אותם שולל וחותרים ליצירת עובדות מוגמרות, הם גם מסלפים ויכוחים ומבלבלים אותם, תוך הנחה שהלא־דתיים הם בורים ועמי־ארצות בעניינים אלה, ודבר שאינם מבינים אותו הם יראים מפניו ונכנעים לו.

אולם הדת היהודית איננה דת של מסתורין. היא פתוחה וגלויה לפני כל אדם, וכל הרוצה ללמדה יכול לעשות כן ללא שום הגבלה. היא אף אינה דת שכולה קיצוניות; יש בה פתחים רבים־רבים למי שירצה להקל ולהתחשב עם מציאות החיים. גדולי הדורות עשו להם אזניים ותיקנו מה שנראה להם כטעון תיקון – גם אם הדבר היה בחזרת שינוי יסודות ממש – ובלבד שתישמר המסגרת הכללית של היהדות ושל הדת היהודית.

תורת ישראל היא תורת חיים, פשוטה כמשמעה, כפי שהבינו אותה בני זמנים קודמים וכפי שמבין זאת בן זמננו.

דבר הפועלת, יולי 1962


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!