מאמין גדול ביכולתנו להתלכד ולהיות לעם אחד ומאוחד היה ישראל ישעיהו — ומכוח אמונתו זו גם פעל וגם חקר וגם כתב וגם נאם, ולחם, והתריע, וזעק, והסביר, וניתח, ולא החשה.

בשער זה נביא מיגוון מייצג מהתייחסותו לסוגיה מרכזית זו בחיינו הלאומיים:

* סיכום מחקרי משנת 1939 על קיבוץ הגלויות והחלוקה לעדות ועל בעיית מיזוג הגלויות בארץ־ישראל במרכז המאמר — תביעה להשוואת רמת־החיים של יוצאי המזרח וזו של יוצאי אירופה. ישעיהו מביע תקווה לעליה גדולה (שהתגשמה) מארצות המזרח בימי המלחמה ולאחריה ומישאלה “להיות מוכנים בכל מאודנו שהיא תמצא אותנו ככלי־קליטה גדול ועצום”.

* הרצאה ב־1940 על בעיות האשה מעדות המזרח. הוא מנתח את התהליכים שגרמו להתערערות המשפחה התימנית, ובעיקר העובדה שהאשה — האם והבת — מועסקות בעבודות נחותות — משק־בית. צריך להתחיל הכל מחדש ולהחזיר למשפחה התימנית את אשר גזלה ממנה הציביליזציה, את המלאכה. הפתרון הוא באספקת עבודות־בית (ריקמה, קליעה וכו') לאשה.

* מקיבוץ גלויות לעם אחד — מן הדין שלא לנפח את הבעיה ומן הדין שלא להעלים אותה או להתעלם ממנה.

* דיון בחוג הרעיוני של מפלגת פועלי א״י בבית ברל ב־1962 על בעיית העדות בישראל. לדעתו של ישראל ישעיהו לא הצליחה המסגרת התנועתית לרשת את מקומה של המסגרת העדתית כמקום השתייכות. הוא מדבר בכאב על התופעה שבין יוצאי אסיה ואפריקה אין תודעה ואמון ביכולתם של יוצאי אסיה ואפריקה. מה פשר הכישלון בהצמחת מנהיגות ליהדות זו, והרי היתה לה מנהיגות במקומות־מושבם? איך זה שמתוך 30 אלף יהודי תימן לא יצאו לפחות שניים־שלושה רופאים? שורש הבעיה הוא בכך שיש מי שחושבים לעומק על ענייני הביטחון ועל ענייני הכלכלה, אבל אין מי שחושב את מחשבתה החברתית של המדינה.

* פרשת “בני ישראל”. ישראל ישעיהו חיפש פתרונות לכל בעיה שהתעוררה בתחום מיזוג הגלויות בישראל, בכללן גלויות נידחות שהחוגים החרדיים מתייחסים אליהן בחשדנות. מתוך התעמקות במקורות וחקר ראשיתן ותולדותיהן של עדות אלה, במקרה זה "בני ישראל' מהודו, קובע ישעיהו שהם יהודים לכל דבר. הנחת־היסוד שלו היא שתורת ישראל היא תורת חיים והדת היהודית אינה דת של מסתורין. יש בה פתחים רבים למי שירצה להקל ולהתחשב במציאות החיים.

* דברים בכנסת על הקראים. גם בעניין הקראים יוצא ישעיהו נגד החוגים הדתיים הקיצוניים שהתבצרו במוסדות הרבנות, בלי להתחשב בנסיבות הזמן.

* כיצד נתייחס לעדת הפלאשים? מאמר זה נכתב אחרי שישעיהו ביקר ב־1958 באתיופיה ובו עורר בעיה שהאקטואליות שלה החריפה בשנים האחרונות — קליטתם של יהודי אתיופיה. כמעט שלושים שנה לפני שהדבר התגשם תבע הכרעה ברורה לקראת אפשרות עלייתם בעניין הכרתם כיהודים לפי ההלכה.

עורי צפון ובואי תימן: מלמד שהרוחות עתידות להכניס קנאה זו עם זו. רוח הדרום אומרת אני מביא גלות תימן וגלות הגרה (ישמעאל בן הגר) וכל הדרום, ורוח צפון אומרת אני מביא גלות צפון!

והמקום — נותן שלום ביניהם והם נכנסות בפתח אחד לקיים מה שנאמר — אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי.

[מדרש רבה, במדבר י״ג]

תוצאות המיפקד של האוכלוסיה היהודית שנערך ע״י הסוכנות היהודית באוגוסט 1939

החלוקה לפי העדות	באחוזים	אחוז הילדים עד גיל 15
אשכנזים	50.9	37.5
ספרדים	13.4	15.0
תימנים	4.8	5.9
מוגרבים	3.2	3.9
עולי סוריה	2.6	3.2
עולי עיראק	7.7	10.6
כורדים	5.7	8.7
פרסים	7.4	10.3
בוכרים	2.5	3.12
גורג׳ים	1.3	1.5
לא ידועים	0.4	0.12
סה"כ	100%	100%

במספרים אבסולוטיים סירבו להיפקד	75,150 תושבים יהודיים
(בעיקר מאנשי אגודת ישראל,	5,700 תושבים יהודיים
משום כך מספר האשכנזים שהתפקדו עלה עד 54%)	סה״כ 80,850 תושבים יהודיים

.

א. קיבוץ הגלויות או גלויות מקובצות

כאלפיים שנה עברו מיום שגלינו מארצנו ונתפזרנו בין האומות והמדינות בארבע כנפות תבל; עתה אנו חוזרים ומתקבצים לארצנו על מנת לחדש את קיומנו כאומה, כעם בקרב משפחת העמים והלאומים:

מה נפלא הדבר! אחים בני משפחה אחת חוזרים ונפגשים אחרי פרידה של שני אלפים שנים! וכה נעים להתוודע, להכיר איש את אחיו, לשמוע את קורותיו, להאזין לדופק לבו, לחמם מחדש את אהבת המשפחה ולהחיות את חושי האחווה.

וכשאנו מסתכלים אל עצמנו, הננו רואים עד מה אנו שונים אלו מאלו — בקלסתר פנינו, בתרבותנו, במנהגינו ובנימוסינו, בלבושנו ובלשוננו ובכל הליכות־חיינו ואפילו בטעם אוכלנו. לתערוכה דמינו. לבית־נכאת של טיפוסים ותרבויות ומנהגים שהבאנו עימנו מכל פינות גלותנו נמשלנו. כל אחד ואחד הביא בחובו את מטענו, את עצמיותו, את סגנונו ותרבותו ותפישתו; אלפיים שנות פרידה אינן דבר של מה בכך, והן הטביעו עלינו חותמות שונים.

חזיון זה אנו רגילים לקרוא בשם ״קיבוץ גלויות״ — צירוף מלים שהזכרתן בלבד עוררה רגשי גיל ודמעות אין קץ אצל אבותינו ואבות אבותינו, ואצלנו — זהו מנוף גאולתנו, וצבת ראשונה ועיקרית לבניין בית־תחייתנו מן המסד עד הטפחות; מצווה עלינו לא בלבד להתוודע איש לרעהו, אלא גם לעשות את חיינו כור־היתוך שלתוכו יוטל כל המטען הגלותי, כל רסיסי העצמיות הגלותית; ומתוך כור־ההיתוך הזה ניצוק עם אחד שלם וחזק כעשת־פלדה, שלשונו תהיה אחת, תרבותו אחת וארצו אחת.

ברם תנאי מוקדם לכך שיהא לבנו פתוח ורצוננו מתגבר להכיר, לכבד ולאהוב זה את זה; לקבל השפעה וללמוד זה מזה את כל הטוב והמועיל; חלילה לנו מלראות כל אחד את עצמו כעיקר, ומשנהו טפל; אוי לה לאומה המורכבת מאומות שונות שכל אחת מהן רואה עצמה כעיקר ויסוד; עלינו לקבץ את הגלויות ולא להיות קיבוץ של גלויות.

ראשון הנתבעים לקיים מצווה זו, מחנה העובדים — אותו ציבור הצועד ראשון בקיום מצוות התחייה, הנושא בעולן של כל המצוות: מצוות העליה וההתיישבות, מצוות העבודה וההגנה, ולכל לראש — מצוות יצירת חותם תרבות עברית ואחדות יהודית ופועלית — הנהו הנתבע הראשון לקיום מצוות קיבוץ הגלויות בארץ־ישראל, והוא גם העושה והמעשה!

ב. הגלות פיצלה — ארץ־ישראל מאחדת

גזע היהדות בגולה נתפצל זה כתשע מאות שנים לשני ענפים: ענף יהדות המזרח וענף יהדות המערב; הראשונים נקראו ספרדים, והאחרונים — אשכנזים. הרמב״ם — גאון המחשבה היהודית בימי הביניים — ור׳ אברהם בן־עזרא — מגדולי המשוררים והחכמים במאה השתים עשרה — התהדרו בייחוסם הספרדי;

ערש גידולו של הענף היהודי הספרדי היו ארצות האיסלאם (בכלל זה ארצות דרום־אירופה שהיו נתונות עד המאה החמש עשרה להשפעת האיסלאם ולשלטונו) ובייחוד ארצות האיסלאם הערביות, ואילו הענף היהודי האשכנזי צמח והתפתח בארצות הנוצריות, מתחילה — במערבה ובמרכזה ואחר כך גם במזרחה של אירופה; “אפשר לומר: הספרדים הם פרי התפתחות היהדות בגלות ישמעאל, והאשכנזים — בגלות אדום”¹.

במשך הדורות הלכה ונתחזקה גזעיותו של כל ענף עד כדי כך שיהודים ספרדים, אשר נדדו לכמה מארצות אירופה ויבשת אמריקה — יצרו לעצמם קהילות ספרדיות בתוך הקהילות היהודיות, כשם שהאשכנזים יצרו לעצמם קהילות אשכנזיות בכל מקום־ישוב יהודי שנדדו אליו.

ובין אלו ואלו הבדילו לא בלבד לשונות הארצות שמהן ואליהן גלו, אל גם שפת האידיש, שבה דיברו האשכנזים ולא דיברו הספרדים; וכן הבדלי נוסחאות־תפילה ומיבטא, ומנהגים והרגלים אין מספר העמיקו את ההתפצלות

כוח הקשר אל הגזע היהודי והתורה היהודית הגביל והקטין את היקף ההתפצלות, אבל לא מנע ולא ביטל אותה; לעומת זאת גילתה ארץ־ישראל ובעיקר ארץ ישראל המתחדשת, כוח עצום של ליכוד והריסת המחיצות, ומה שנתפצל במשך מאות שנים בגולה, הולך ומתאחד לעינינו בארץ.

נחשול העליה ותנופת הבניין וסערת התחייה בחמישים השנים האחרונות כבר הספיקו לטשטש הבדלים, ולהרוס מחיצות במידה עצומה; בייחוד גדול כוחה של הלשון העברית, היורשת את כל הלשונות והדיאלקטים ומנחילה לעם לא בלבד שפת דיבור אחת אלא גם מושגי חיים ומחשבה אחידים.

אבל לא הכל כבר טושטש ולא הכל כבר נהרס ועוד נצטרך לעשות הרבה ביודעין ובהתאמצות לשם טשטוש ההבדלים והריסת המחיצות; אפשר לומר כי מה שהיה בכוח שר התחייה העברית לעשות כבר עשה, ועכשיו מוטל עלינו לגמור את חלק המלאכה התלוי בנו, כיחידים וכציבור, בהרגשותינו ובמעשינו; ולמען נדע מה היא חובתנו ונעשינה — ראוי שנדע כמה וכמה דברים שעליהם נתעכב בפרקים הבאים.

ג. קהילות ישראל הנמנות עם הענף הספרדי

עם הענף היהודי הספרדי נמנו קהילות ישראל בספרד ובפורטוגל, האיספניולים, דוברי “אידיש ספרדית” הידועה בשם שפת “לאדינו”, ואחריהם גולי ספרד ופורטוגל שנדדו לפני ארבע מאות וחמישים שנה לתורכיה ולארצות דרום־אירופה, ומקצתם לארץ־ישראל, וכן יהודי אפריקה הצפונית: מארוקו (הספרדית והצרפתית), אלג׳יר, טוניס, טריפוליטניה ולוב; מהם דיברו בלשון האיספניולית ומהם דיברו בלשונות הארצות ההן: תורכית וערבית, ובימינו גם צרפתית, בולגרית, איטלקית ויוונית.

אחריהם קהילות ישראל הדוברות ערבית, פרסית ובוכרית ושפות הקרובים להן: בפרס, בוכרה, אפגאניסטן וכן יהודי קווקז, קרים וגרוזיה, המדברים, לבד מתורכית וכורדית, גם ארמית וטטרית ומקצתם רוסית.

מן הענף הספרדי הסתעפו קהילות ספרדיות בצרפת, באנגליה, בשווייץ, בבלגיה, בהולנד ובשוודיה; וכן בארצות אמריקה הלטינית: ארגנטינה, בראזיל, צ׳ילי, סן דומינגו, קובה ועוד עדות ספרדיות בארצות־הברית של אמריקה.

מעריכים את מספר הקהילות האלו לארצותיהן ביחד כשני מיליונים וחצי.

אבל חשוב במיוחד הענף הספרדי שבארץ־ישראל; כשבאו גולי ספרד לירושלים לפני ארבע מאות וחמישים שנה מצאו לפניהם קהילה יהודית מורכבת משלושה ענפים: ילידי הארץ אשר מעולם לא גלו ממנה: מוגרבים, (יוצאי מארוקו וצפון־אפריקה), אשר שמרו קשרים עם ארץ־ישראל ועלו אליה במשך כל הדורות; ואשכנזים; עד מהרה עלה מספרם וכוחם של גולי ספרד והם הלכו והטביעו את חותמם על ילידי הארץ ועל המוגרבים עד שעשאום כמעט לחלק בלתי־נפרד מהם.

במשך מאות השנים האחרונות נתקיימה בירושלים ואחר כך בטבריה ובצפת וגם ביפו קהילה ספרדית גדולה במספרה וחזקה בהשפעתה, והיא הטביעה חותמה על כל דברי ימי הישוב העברי הישן בארץ־ישראל; עוד לפני מאה שנה, מנה הישוב הספרדי בארץ חמשת אלפים נפש, לעומת אלף וחמש מאות נפש אשכנזים; ואף לפני 60 שנה היה מספר האשכנזים בארץ פחות בהרבה ממספר הספרדים; “ההכרעה לצד הישוב האשכנזי באה לרגל העליה הגדולה מרוסיה ומשאר ארצות אירופה, שהתחילה עם תנועת ׳חיבת ציון׳ ועליית ביל״ו”.

ד. זכותם ומעמדם של הספרדים ועדות המזרח בבניין הארץ

דעת לנבון נקל, כי הספרדים שישבו בארץ מאות רבות בשנים והשפיעו מאוד על קיומם ומעשיהם של היהודים בא״י — לא זו בלבד ששמרו את הקשר החי עם הארץ, אלא גם הניחו את היסוד לתחייה העברית הגדולה שבדורנו; “מהם בנו את צפת וטבריה, וחיזקו את הישובים הכפריים שבא״י ובלבנון: פקיעין ושפרעם וכפר יסיף — בא״י; ודאר אלקומיר, כפר נברך, חצביה וכו׳ — בלבנון”; נכסי ציבור מרובים, מוסדות חסד וחינוך לתורה ולמלאכה הקימו בירושלים והנהיגו את הישוב היהודי במובן הרוחני והמדיני.

אבל גם בתקופת “תנועת הישוב” החדש לא פיגרו וצעדו עם הצועדים — בעליה, בבניין, בהגנה ובהתיישבות; בין טובי הבנים־הבונים והמגינים וכן בין קרבנות הישוב לא נגרע חלקם כלל; וכאשר נחלץ הישוב העברי למלחמה בהיטלר צורר היהודים, אשר טחן את יהדות אירופה כעפר, לא נפקד מקומם של עולי ארצות המזרח והתימנים שהתנדבו באלפיהם לצבא ולחיל הנוטרים, ומהם כאלה שהגיעו לדרגות צבאיות גבוהות ביותר.

הספרדים מבולגריה בנו את הר־טוב, ואחריהם הקימו אחיהם בש האחרונות את בית חנן וכפר חטין, והשתתפו בהקמת הקיבוצים מסילות, מעברות ועוד; קבוצות ניכרות מהם נמצאות בקיבוצים ג׳ וד׳ של “השומר הצעיר”, ברמת השופט ובגינוסר; חברות־נוער בבן־שמן, בקיבוץ עין שמר, בבית יהושע ובבית שערים, וכן כמה משפחות בכפר ברוך ובשכונות הפועלים ע״ש בילינסון ליד פתח־תקוה. מספרם בארץ כששת אלפים נפש והם בערך 14% מכל יהודי, בולגריה.

הספרדים עולי יוון ייסדו את הכפר “צור משה” ומעט מהם הלכו לקיבוצים אחרים; קבוצות פועלים גדולות מהם נמצאות בתל־אביב ובחיפה, ובראשם “יורדי הים” הסלוניקאים, פועלי הנמלים בחיפה ובת״א, שעשו את התחלת כיבוש הים לפני העובד העברי; מספרם בארץ כשנים־עשר אלף נפש.

הכורדים השתתפו בהקמת המושבה סג׳רה, והקימו את כפר אלראי, ומקצתם הלכו לכפר ברוך; שכונת “אחווה” שבטבריה מאוכלסת ברובה כורדים, ועדות גדולות של פועלים מהם נמצאות בירושלים ובחיפה; עניין מיוחד יש בכורדים ליישוב הארץ שהם היו עובדי אדמה בארץ גלותם; מעריכים את מספרם בארץ בשבעת אלפים, רובם ככולם פועלים החיים מיגיע כפיהם.

הבוכרים מרוכזים רובם בירושלים, בשכונת רחובות (הידועה גם בשם שכונת הבוכרים) שנבנתה על־ידם; אבל יש מהם קבוצות גדולות בת״א, בפ״ת, בנתניה, בבנימינה ובעפולה; מספרם בכל הארץ כשלושת אלפים נפש.

הפרסים מרוכזים רובם ככולם בירושלים, ומיעוטם בת״א; הקווקזים — בת״א, בשכונת הקווקזים; מלבד זה נפוצים משפחות ובודדים רבים מכל יוצאי ארצות המזרח על פני מושבות וישובים שונים בארץ; בייחוד נקלטו מאות צעירים מסוריה ומחלב לארץ בשנים האחרונות כתוצאה מפעולת “החלוץ” שם —בקיבוצים ובמשקים שונים.

הספרדים העיקריים (או הס״ט — ספרדים טהורים) — מצויים יותר במסחר ובפקידות הממשלתית ובשאר אומנויות חפשיות; רבים מבתי־המסחר הגדולים בארץ הם של הספרדים, וביניהם משפחות בעלות עושר מופלג.

גם בתקופת הישוב החדש בולטים הספרדים בשדה הארגון וההנהגה של הישוב; הם נתנו ידם להקמת כנסת ישראל בא״י והרבנות המאוחדת, שבה מכהנים ספרדים ואשכנזים מחצה על מחצה; מבין 21 נבחרי העיריות המאוחדות — 8 ספרדים; מבין 15 נבחרי עיריית תל־אביב — 3 ספרדים; מהם שופטים, סגני מושלים, מורים ועורכי־דין רבים.

כיום כולל הישוב העברי בארץ כ־100 אלף יהודים ספרדים ויוצאי ארצות מזרח. לבד מהתימנים.

טעות תהיה בידינו אם נחשוב אותם לחטיבה אחת; הם אמנם כעין שכבה אחת, אבל היא רבת־גוונים וצורות; קודם כל הם מחולקים ליוצאי ארצות שונות; נוסף לזה הם מחולקים גם לפי מחוזות; וחלוקה זו אינה גיאוגרפית בלבד, אלא היא חוצה את העדות וכל עדה ועדה לחוד בתרבות, במנהגים, בשפות, בדיאלקט וגם בארגון, לכל יוצאי ארץ ולכל יוצאי מחוז יש ועדים ואגודות ופרנסים וסיעות משלהם.

ה. שבט יהודי תימן

ענף מיוחד במינו הוא שבט יהודי תימן; שפת דיבורו הגלותית היא אמנם ערבית, אבל במבנה פניו, בתרבותו, בניבו העברי, במלבושיו, בהרגליו ובמנהגיו, באופן השתתפותו בתחייה העברית ובכל מהותו — הוא שונה מן הספרדים ועדות המזרח כשם שהוא שונה מן האשכנזים; ניתן לומר שהוא עומד בתווך, בין האשכנזים מחד גיסא לבין הספרדים ועדות המזרח מאידך גיסא; בכמה וכמה גילויים מהווייתו דומה הוא לספרדים ולעדות המזרח, ובכמה וכמה גילויים הוא דומה לאשכנזים.

עליית יחידים מתימן לא״י היתה כמעט בכל הדורות; אבל עלייתם הקיבוצית, ההמונית, החלה באורח פלא בד בבד עם העליה הגדולה מרוסיה בשנות השמונים הנודעת בשם עליית ביל״ו.

שני קווים אופיינים מייחדים את התימנים: א) תרבותם היהודית המקורית, ב) היותם עם של עובדים; משעה שהגיעו לארץ נכנסו לכל ענפי העבודה כהמשך לחיי עמל ועבודה שחיו בתימן; לא היה להם שום צורך במאמץ המעבר לחיי העבודה, מאחר שהעבודה היתה בעיניהם דבר המובן מאליו; לצורך קיומו — חייב האדם לעבוד; כשעמדה שאלת העבודה העברית במשק העברי בפני התנועה הציונית — לפני 35 שנים — באו עולי תימן ופתרו אותה; לפיכך שלחה התנועה הציונית ותנועת העבודה את ש. יבנאלי בשנת תרס״ט — תר״ע לתימן, כדי לזרז את עליית היהודים משם, שיבואו לעבוד במשק העברי; יבנאלי היה השליח הראשון של ארץ־ישראל הציונית לגולה והוא היה השליח הציוני הראשון והאחרון אל גולת תימן.

עליית העובדים מתימן היתה בשעתה פתרון רצוי לשאלת העבודה העברית שהיתה אז שאלה גדולה וגורלית; ניתן לומר, כי בזכות־עקיפין של כוחות־העבודה מבין עולי תימן נשתחררו כוחות צעירים לשם התחלת ההתיישבות החלוצית הגדולה מכנרת ודגניה דרך עין חרוד ונהלל עד היום הזה. במשך הזמן הגיעו גם עולי תימן עצמם לידי התיישבות ויש להם כיום שלושה מושבים: טירת־שלום וכפר מרמורק בדרום ואלישיב בעמק חפר.

אבל עיקר ישיבתם נשאר בכל זאת ליד המושבות העבריות; הם מהווי את עיקר כוחות־העבודה הקבועים במושבה; הם הקימו שכונות פועלים גדולות עם משק־עזר הקרוב למידות של התיישבות: בפתח־תקוה — מחנה יהודה בראשל״צ — שיבת ציון ונווה־ציון, ברחובות — שעריים, בחדרה — נחליאל בנתניה — נווה־שלום, וכן עוד שכונות קטנות בזכרון יעקב, ביבנאל, בכפר יונה, בשכ׳ עזרה ובצרון, בנס־ציונה ובאבן־יהודה.

חטיבות גדולות מהם מרוכזות בערים ירושלים ותל־אביב, רובם ככולם עובדים, ומיעוט קטן מהם מתפרנסים ממסחר, מהוראה, מפקידות ומשירותים דתיים; הם מונים בארץ כ־25 אלף נפש.

ו. קווי־הבדל חיוניים

קו־הבדל יסודי, המסתעף לכמה קווים, מבדיל בין יוצאי ארצות המזרח והתימנים בכללם, לבין יוצאי ארצות המערב, האשכנזים — הוא ההתפתחות המקצועית והטכנית.

יוצאי ארצות המזרח עלו מארצות מפגרות ביכולתן המקצועית והטכנית, בשעה שהאשכנזים הביאו בידם יכולת גדולה, מדע טכני ומקצועי עצום; לפיכך מצויים יהודי המזרח אצל ענפי עבודה וקיום פשוטים ונחשלים, בשעה שהאשכנזים תופסים מקצועות חשובים; דבר זה יצר — נוסף לקו ההבדל העדתי — גם קו הבדל מעמדי כלכלי; אלו יכולים ומצליחים להרוויח יותר, ואלו אינם יכולים ואינם מצליחים; לפיכך נסתמנו בישוב העברי שתי רמות־חיים, אחת גבוהה של האשכנזים ואחת נמוכה של חלק גדול מיוצאי ארצות המזרח; נצרף לזה את ההבדל בהרגלי חיים, בלבוש ובאוכל ובשאר צרכי הגוף והרוח — והרי לנו שני מעמדות.

אין הנחה זו חלה על חלק מן הספרדים, ילידי הארץ ויוצאי ארצות הבלקן, שהם ברמת־חייהם וביכולתם המקצועית שווים או כמעט שווים ליוצאי ארצות אירופה, ועל כן ההבדל הכלכלי ביניהם אינו מחודד כל כך ואינו מזדקר כשם שהוא מחודד ומזדקר אצל יוצאי הארצות המוסלמיות, בכלל זה גם יוצאי בוכרה. קווקז, וטראנס־קווקז.

הבדל זה הוא מקור לטענת הקיפוח שיוצאי ארצות המזרח מרבים לטעון בה; זוהי מציאות מקפחת, מציאות חמורה.

לעומת זה מקננת בלבם של הספרדים ילידי הארץ הרגשת קיפוח ממין אחר; לפנים הם היו הרוב בארץ והטביעו חותמם, כאמור לעיל, על כל הישוב העברי; עכשיו הם מיעוט וחותם הרוב — עולי ארצות אירופה — הולך ונטבע גם עליהם; לפנים היו הם המנהיגים — עכשיו הם מונהגים. לפנים היו הם השכבה התרבותית והאינטלקטואלית שביהודי ארץ־ישראל ועכשיו באה עליית יהודי אירופה ועברה אותם בגובה.

לפיכך התאמצו ומתאמצים הם ללכד סביבם את כל יהודי ארצות המזרח והתימנים בכללם כדי לשמור על מעמדם הגבוה והנכבד בתוכם וכדי לקבוע לעצמם מעמד חזק בקרב הישוב כולו; אבל הם אינם מצליחים ביותר; ראשית, משום ריבוי ההבדלים והגוונים בין יוצאי ארצות המזרח לבין עצמם; שנית, משום שחלק חשוב מבין יוצאי ארצות המזרח אינו מגלה נטייה להיות מונהג ע״י הספרדים, ולא עוד אלא שעדות שלמות “התמרדו” והעמידו עצמן מחוץ למסגרת הספרדים; החלו בכך התימנים ואחריהם עוד כמה עדות אחרות; שלישית, מציאותו של הציבור היהודי האירופי, כוחו והשפעתו — מושכים יותר מכוחו והשפעתו של הכוח הספרדי; ובשעה שבקרב הציבור האירופי יש כוחות עולים, דינאמיים, נושאי חזון והגשמה, בשדה החיים החומריים והתרבותיים, הרי הציבור הספרדי דואג ונלחם בעיקר על שמירת הקיים מתוך סירוב עקשני להכיר במציאות המשתנה ולא לחינם הגדירו עסקנים ספרדיים בעלי שאר־רוח את הכוח הספרדי בארץ כ“דור יורד”.

עובדה היא שהכוח האירופי, האשכנזי, השפיע הרבה גם על הספרדים עצמם והטביע חותמו עליהם; “עד לפני המלחמה הקודמת שמרו הספרדים ביותר על צביונם המזרחי המיוחד, והיו מצויינים במלבושיהם ובנימוסיהם מיהודי אירופה; בתרבושיהם האדומים, שהיו תמיד חבושים לראשם, בכתנותיהם ובמנעליהם המזרחיים; בייחוד הצטיינו החכמים והרבנים בתלבושתם הרשמית. אולם לאחר המלחמה, רבים מן הדור הצעיר המירו את תלבושתם המזרחית בתלבושת אירופית רגילה. ובעברנו ברחובות ירושלים, חיפה ותל־אביב לא נוכל עוד להבחין בין ספרדי לבין עולה אירופי”.

מובן שגם בדרגתם הכלכלית וברמת־חייהם הם אינם שונים מיוצאי ארצות אירופה, ורבים מהם סוחרים ועשירים מופלגים.

היש אמת בטענת קיפוחם בהנהגת הישוב והמוסדות? אכן, סערת גידולה של העליה האירופית הביאה גם לידי התעלמות מן הכוח הספרדי, כשם שגרמה התעלמות מכל עדות המזרח — מדעת ושלא מדעת; עולי אירופה מכירים יותר את עצמם, מקרבים יותר את קרוביהם, מעלים יותר את אישיהם, ובן־הלווייה המזרחי הוזנח וכאילו נדחק לקרן־זווית.

אף על פי כן, קו ההבדל העדתי בין יוצאי ארצות המזרח לבין יוצאי ארצות אירופה — הולך ומיטשטש, ובמקומו מתבלט הקו הכלכלי; העדתיות אינה עוד אלא “תנא דמסייע” בלבד, אבל לא עיקר; לבוש חיצוני. אבל לא תוכן; כוחה של השפה העברית, כוחו של הישוב העברי המתחדש, עוצמת יכולתה של העליה האירופית, צמיחת הדור הצעיר המתחנך בבתי־הספר החדשים וכן תנועות הנוער — כל אלה יחד הורסים בסערה את המחיצות העדתיות; תחת זה הולכת ומתבלטת, הולכת ומזדקרת, המחיצה הכלכלית־המעמדית: ההבדל בין רמת־חיים אחת לבין רמת־חיים אחרת; אפשר כיום להבחין בתהליך הידחקותן של שכבות עניות מבין האשכנזים לתוך שכונות עדות המזרח והצטרפותן למעמדן.

ז. מה פרשה זו להסתדרות

במיפקד העובדים בשנת 1937 נפקדו למעלה מעשרים אלף עובדים מעולי ארצות המזרח, בכלל זה התימנים; אין ספק שהמיפקד ביניהם לא היה מלא ויש להוסיף עוד כמה אלפים; בינתיים נוספו עוד כמה אלפי עולים חדשים בשנים שעברו מאז המיפקד, מהם כשנים עשר אלף חברים בהסתדרות, כלומר, קרוב למחצית מכלל העובדים; ציבור זה מהווה בשביל ההסתדרות בעיה רצינית מאוד; ולא מבחינה ישובית ולאומית בלבד, אלא גם מבחינה ארגונית־ מעמדית. רוב העובדים האלה מסייע מדעת ושלא מדעת למעשי התחרות וקלקלה בשוק העבודה: הורדת שכר־העבודה, יצירת ארגוני עובדים נפרדים, נסיונות שבירה ומלחמה בציבור הפועלים המאורגן. לבד מזה הם מהווים בחלקם הגדול שכבה חברתית שרמתה הכלכלית ירודה באופן יחסי מן הרמה הכלכלית של ציבור הפועלים הבא מאירופה; בזה צפונה סכנת התהוות שני מעמדות בקרב מעמד הפועלים עצמו.

ההסתדרות היתה מתכחשת לעצמה ולייעודה אילו העלימה עין משכבה ישובית זו; וכשם שחומר אנושי זה זקוק לצורך עלייתו החומרית והתרבותית להסתדרות, לעזרתה ולתמיכתה, כך זקוקה ומעוניינת ההסתדרות בו ובהטבת מצבו החברתי והעלאת רמת־חייו החומריים והתרבותיים — לשם ביצור כוחה ושלימות ארגונה.

נצטט כאן פיסקה מדבריו של מאקסים גורקי, הסופר הגדול של רוסיה, ארץ העממים המרובים, שיש כמה וכמה קווי־דמיון לבעיות העדתיות בינה לבינינו:

“כוח היצירה היקר ביותר הוא האדם: ככל אשר תגדל התפתחותו הרוחנית, ככל אשר תגדל השכלתו הטכנית, כן תיקר עבודתו וכך תעלה חשיבותה וכן יגדל ערכה התרבותי, ההיסטורי. ואצלנו אין יודעים זאת (— — —) קשיות לבנו וכל תוהו ובוהו זה של רגשות עוורים ואנוכיים, שנשתרשו בנו הם בעוכרינו. המוכשרים אנו להבין זאת?” (מתוך “תרבות ומהפכה”).

אף אנו נענה אחריו: המוכשרים אנו להבין זאת?

אכן, פעולתה הישירה, היומיומית של ההסתדרות, עשתה ועושה את שלה. היא מצאה מסילות ללבם של שנים עשר אלף פועלים מעדות המזרח, אולם עדיין לא הגיעה אל המחצית השניה המונה גם היא כשנים עשר אלף פועלים.

וגם אלה שנקלטו בהסתדרות — לא כולם כבר הגיעו לידי “עמידה ברשות עצמם” מבחינת ההכרה בייעוד הפועלי והציוני־החלוצי, ומבחינת השוויון ברמת־החיים הכלכלית והתרבותית.

לפיכך מנסה ההסתדרות בכל מיני נסיונות מיוחדים — נוסף על פעולתה התרבותית והארגונית הרגילה — כדי להגיע אל המוני העולים מארצות המזרח.

אני מדגיש נסיונות משום שאין בעניין זה הלכה פסוקה ולא יכולה להיות כזאת.

מטרת הפעולות הנסיוניות הללו היא להביא לידי התמזגות הדדית בין עולי ארצות המזרח ועולי אירופה.

אולם הדברים תלויים בנכונות האישית והציבורית של שני הצדדים; התמזגות הדדית אי אפשר לה שתיעשה מלמעלה, בגזירת מנהיגים ומוסדות; הכרחי שתהיה לה צמיחה מן השורשים!

עינינו נשואות, איפוא, בראש וראשונה להסתדרויות הנוער, הן צריכות להיות חלוץ ההתמזגות של ילדי שבטי ישראל; בהן צריכים להיטשטש ההבדלים וליהרס המחיצות; מהן צריך לצמוח דור עברי עובד אשר לא יידע מחיצה; ואמנם החלה בכך הסתדרות הנוער העובד, ועוד בראשית דרכה נתכוננו צעדיה על אחדות העדות, והיא עשתה והצליחה; בין גידולי הנוער העובד בארץ, בנקודות ההתיישבות שלו ובמפעליו, נמצאים גם מבני עדות המזרח, ומהם כאלה שתפסו עמדות חשובות, והסתדרות הנוער העובד מתברכת בהם.

עדיין אין התקדמות ניכרת בשאר תנועות הנוער של א״י העובדת, בייחוד אמורים הדברים באותן תנועות השואבות כוחן משורות הנוער הארצישראלי. אבל איש מאתנו אינו מוכן לוותר על הדור העובד כיום הזה; יש אנשים חיים, פועלים ופועלות, בחקלאות ובחרושת, על המעדר וליד הסדנה, עובדים ומחוסרי־עבודה, וטעות תהיה בידינו אם נסמוך על הדור הצעיר בלבד, שהוא יעשה לנו את מלאכת ההתמזגות; בייחוד כשעוד נמשכת העליה לארץ — ואנו תפילה ותקווה, כי תימשך בכל התנאים ובכל הנסיבות.

אדרבא, תחילת המלאכה צריכה להיעשות בדור המבוגר, וסיומה הרצוי יבוא על־ידי הדור הצעיר.

ח. מה פועלת ההסתדרות במיוחד

הבה נברר תחילה מה הן פעולותיה המיוחדות של ההסתדרות, ככלל למען היחידים והכלל שבין עדות המזרח, ואחר כך נסמן לעצמנו מה עוד עלינו לעשות.

קודם כל נקבע הנחת־יסוד אחת, כי בטבע הדברים חייב החזק לקרב את החלש ולעשות למענו; בנידון דידן יש לומר: הציבור האירופי שהוא כיום רוב מניינה ורוב בניינה של החברה הארץ־ישראלית בכלל והחברה ההסתדרותית בפרט — הוא הצד החזק, וציבור עולי ארצות המזרח שהם מיעוט — הצד החלש;

ההסתדרות הבינה כלל זה ולכן היא נוקטת פעולות מיוחדות בשביל עדות המזרח, פעולות שמסגרתן זמנית, לשעתן, ותוצאתן צריכה להיות לדורות.

ואלו הן הפעולות העיקריות:

א) ליד הוועד הפועל של ההסתדרות קיימת מחלקה לעדות המזרח והתימנים שבראשה עומד אחד מחברי מזכירות הוועד הפועל ולידה שתי ועדות נפרדות, אחת לענייני התימנים ואחת לענייני עדות המזרח; הוועדות הללו מתכנסות כפעם בפעם לפי הזמנת המחלקה ודנות בכל ענייני עדות המזרח בהסתדרות ובישוב; עובדי המחלקה וחברי הוועדות נותנים הדרכה אישית וציבורית לבני העדות ולעסקניהם בכל שטחי חייהם בהסתדרות — להיותם חי הנושא את עצמו.

הם מפעילים את השתתפות בני העדות בכל שטחי החיים הציבוריים בתוך ההסתדרות — להיותם שותפים במחשבת התנועה ובמעשיה.

הם מפתחים את ביטויים ומשמשים להם לפה בפני אישי ההסתדרות ומוסדותיה ומטפחים את עמידתם האישית העצמית בקרב הציבור.

הם מפנים את תשומת לב ההסתדרות כפעם בפעם ומכוונים את מעשיה ודאגתה לאפיקי פעולה נכונים בין יוצאי ארצות המזרח.

בקיצור, המחלקה ועובדיה משמשים מוסד מקשר ומדריך בין ציבור עדות המזרח ואישיהם לבין מוסדות ההסתדרות ואישיה.

ב) התרכזותם של יוצאי ארצות המזרח בשכונות מיוחדות גורמת להשפעה הדדית בתוכם; השפעה זו — שני פנים לה, לחיוב ולשלילה; במקום שיש גרעין הסתדרותי רציני — ההשפעה היא בדרך כלל חיובית, ולא רק מנקודת־ראות הסתדרותית אלא גם מנקודת־ראות ישובית, ציונית ותרבותית; במקום שאין גרעין כזה — מנשבות תמיד רוחות רעות במובן הישובי, הציוני והתרבותי.

לפיכך עמלה ההסתדרות ליצור גרעינים פעילים בכל שכונה ובכל עדה שהם השאור שבעיסה; אין זה מן הדברים הקלים.

ראשית משום שלא תמיד אפשר למצוא את הכוחות התרבותיים המתאימים להיות נושאי הפעולה.

שנית, כאשר הם נמצאים — אין קביעותם ודאית; גורמים אישיים ומקומיים רבים מביאים לידי שינויים, פעם לטובה ופעם לרעה; בייחוד קשה להתגבר על כמה הרגלים שליליים בשדה העסקנות הציבורית בקרב העדות; הגבאות, נוסח ועדי העדות, מתגנבת לפעמים גם אל שורות עסקני ההסתדרות מקרב העדות.

שלישית, ההתבדלות העקשנית של כל עדה ועדה לחוד, ופעמים גם ההתגודדות למחוזות ולזרמים בקרב כל עדה ועדה — משמשות מעצור לא קטן.

רביעית, חוגי הימין הישובי משתדלים למשוך לצידם את בני העדות, בייחוד בזמני בחירות;

הם דואגים תמיד להשמיץ את ההסתדרות בעיניהם ולזרוע חשדות בלבם כדי לקיים מרחק ביניהם לבינה. ובמים עכורים של יחסים יוכלו לצוד בקלות את צידם בעת שהוא דרוש להם, אם בזמן בחירות ואם במקרים אחרים.

חמישית, עשירי העדות וגבאיהן אף הם עושים לא מעט לחסום את הדרך בפני השפעת ההסתדרות כדי לקיים את שלטונם והשפעתם שלהם; הללו אינם בררנים באמצעים, החל מליבוי יצרי ההתבדלות העדתית וכלה בהקמת ארגוני עובדים נפרדים, שהם העשירים — עומדים בראשם ושומרים עליהם מפני ״סטייה״ לצד ההסתדרות!

שישית, גם מלחמת המפלגות בתוך ההסתדרות נותנת פירות לענה; קוצר השגתם של חלקים מיוצאי ארצות המזרח וחוסר־הרגלם בחיי המפלגות גורמים לכך שהם יאמינו לכל מה שמפלגות בהסתדרות אומרות זו על זו, ומוצאים בכל דברי התעמולה והביקורת סמוכין ואישור לחשדותיהם המרובים; לפיכך אמרנו תמיד: תעמלני מפלגות — היו זהירין בדבריכם ובתעמולתכם!

אף על פי כן רבים הישגיה של ההסתדרות בשטח זה וכיום היא יכולה להתברך בכוחות פעילים נאמנים, מבין יוצאי ארצות המזרח והתימנים בכל מקום שהם, העושים את שליחותה ומחישים את תהליך ההתמזגות בכל עוז; תפקידם של הפעילים הללו אינו קל, בדרך התיאור נוכל לומר שהם כורתים את הענף, ענף הייחוד שהם נשענים עליו; ובשעה שיריביהם עמלים ל“לבד” את העדות, לחזק את המחיצות, לקיים את ההבדלים — מלאכה שהיא קלה וקרובה יותר ללב — הרי פעילי ההסתדרות עמלים לפירוק המחיצות, לביטול ההבדלים ולמחיקת הייחוד; הם אינם עמלים לשם התבטלות של בני העדות אלא נגד התבדלותם ובעד התמזגותם בכל שטחי החיים בעבודה, בתרבות ובחיים הציבוריים עם כלל ציבור הפועלים, איש איש במקום הראוי והמגיע לו.

משום כך דואגת ההסתדרות שעסקנים הצומחים מקרב העדות ימצאו את מקומם הראוי להם בשדה העסקנות והפעילות שלה, ויגיעו למצב שבו יוכלו לא בלבד לייצג את חבריהם, אלא גם יתבלטו בתוך הנציגות ההסתדרותית בכללה.

ג) ושוב, התרכזותם של יוצאי ארצות המזרח בשכונות מיוחדות, ההשפעה ההדדית ביניהם, בליל הלשונות והמושגים — כל אלה גורמים ליצירת הווי מיוחד ולתפישה מיוחדת שפעמים הם חוצצים ביניהם לבין המתרחש בישוב, במחשבתו ובמעשיו.

לפיכך עושה ההסתדרות פעולה תרבותית מיוחדת וענפה בשכונות הללו; בתי־הספר לנוער העובד, מועדוני הילדים והחברות של ארגוני אמהות עובדות — הם אבני־יסוד בפעולה זו. בחלק ניכר מן השכונות קיימים מועדונים מיוחדים המשמשים לעדות המזרח ובהם וסביבם מתרכזת הפעילות הציבורית והפעולה התרבותית; מועדונים אלה משמשים גשר רוחני בין ההסתדרות והישוב לבין יושבי השכונות.

הפעולה התרבותית, החינוכית וההסברתית, הוכרה כצורך חיוני לציבור הזה ולהסתדרות כאחד; היא מדריכה ומכוונת, אבל היא גם מעלה את רמת השכלתם והבנתם של יוצאי הארצות המזרחיות ומקרבת אותה לרמת השכלתם והבנתם של שאר חברי ההסתדרות, דבר שעלול להקטין את שטח הניגודים וההבדלים עד לאפס.

ד. בשנים האחרונות נתנה ההסתדרות לבה לנקודת־החולשה של יוצאי ארצות המזרח בשטח הידיעה המקצועית, אותה חולשה המעמידה אותם ברמת־חיים כלכלית נמוכה, מגבירה את מרירותם ומחזקת את התבדלותם.

הקורסים המקצועיים הנעשים ע״י הנוער העובד, בעזרת הוועד הפועל של ההסתדרות ומחלקת העבודה של הסוכנות, הצליחו להקיף גם עשרות רבות מבני הנעורים של עדות המזרח.

מלבד זה הקציב הוועד הפועל של ההסתדרות סטיפנדיות מיוחדות לנערים תימנים ועדות המזרח שילמדו בביה״ס המקצועי ע״ש מקס פיין ובביה״ס החקלאי מקווה ישראל; מספר הסטיפנדיסטים הללו הולך ועולה משנה לשנה ויש לקוות שמפעל זה יהיה פתח תקווה להעלאת רמתו המקצועית וממילא גם רמתו הכללית של הדור הצעיר מבני עולי המזרח ולהקטנת שטח המציאות הכלכלית המקפחת.

ה) סיוע ניכר ומיוחד ניתן מצד מוסדות ההסתדרות לקליטתם של יוצאי ארצות המזרח במפעל ההתיישבות; ידועה עזרתו הפעילה של המרכז החקלאי של ההסתדרות, ובייחוד מאמציו האישיים של הח׳ א. הרצפלד, למען התיישבות התימנים וישוביהם הקיימים שכבר נזכרו לעיל; אף ישובי הבולגרים והכורדים נעזרו ונעזרים ע״י המרכז החקלאי במידה לא מעטה. בזמן האחרון מטפח המרכז החקלאי שני ארגונים חדשים ומכין אותם לקראת התיישבות; האחד — ארגון ״קדם״ מבני העדה הכורדית בירושלים ובחיפה; והשני — ארגון “טלמון” מצעירי התימנים במושבות; לארגון “טלמון” יש פלוגת־עבודה בכפר יונה ששמה “שבילים”; גם מעולי יוון, פועלי נמל ת״א לשעבר, הוקמה פלוגת־עבודה בבאר יעקב שנתקיימה כשתי שנים ועכשיו עומדת להצטרף למושב צור משה.

חשיבות לא קטנה לאותם הצעירים והצעירות מיוצאי ארצות המזרח ומן התימנים שנצטרפו למשקים ולמפעלי התיישבות שונים; בייחוד של התנועה הקיבוצית; מספרם כיום מגיע כבר למאות.

ו) ידוע הוא שעדיין לא נקלטו יוצאי ארצות המזרח כראוי במנגנון ההסתדרותי; חלקם דל בהחלט, וזהו אחד העניינים הכאובים; לפיכך מצא הוועד הפועל של ההסתדרות לנכון להחליט על מתן זכות קדימה לעבודה במוסדות ההסתדרות למועמדים מבני עדות המזרח.

ט. מה צריך לדעת ולעשות כל חבר בהסתדרות

עד כאן דיברנו על מעשי מוסדות ההסתדרות, אבל ברור שאם לא ייטול כל איש ואיש את חלקו במאמץ ההתקרבות וההתמזגות — לא תעלה ארוכה לפצעי גלותנו.

1. ראשית כל מאמץ — תשומת לב ועירות לעניין זה; בכל מקום ובכל זמן חייבים אנו לזכור שעדיין איננו מעור אחד, ודברים פעוטים שאדם רגיל לדוש אותם בעקבו — יש בהם כדי לקבוע גורל יחסים בין אדם לחברו; אותם דברים נקראים בלשון המוסר: דרך ארץ.

2. תנאי חיוני לקירבת לבבות ולהבנה הוא השלטת הלשון העברית בכל שטחי חיינו, בעבודה ובחברה, כשם שהשלטנוה בחינוך ובציבוריות; השימוש ב״שפת האם״ — בין שזו אידיש ובין שזו ״לאדינו״ או ערבית — בתוך שיחה ולעיני מי שאינו מבין — זה מרחיק לבבות ולא מקרבם, מטשטש הבנה ולא מטפחה.

פעמים רבות התרענו כנגד תקלה זו וחשבונו כ“משוגעים” לשפה העברית שיש לחבבם בלבד, אבל אין הכרח לשמוע בקולם; ואין הדבר כן! העניין הוא חיוני ממדרגה ראשונה: אם תהא שפה אחת, תהא גם מחשבה אחת והרגש אחת; אם יהיו שפות אחדות — תתפלגנה מחשבותינו והרגשותינו לפי כל השפות השגורות שבפינו. על אחת כמה וכמה שיש חוסר נימוס ודרך־ארץ — אם מבין למשל, שלושה עובדים או מהלכים או יושבים — שניים מדברים ביניהם או מתבלים דבריהם בשפה שאינה מובנת לחברם השלישי.

3. ההלצה התפלה, בייחוד ההיתול בנוגע למנהגים ולהרגלים עדתיים בדיבור, בלבוש ובאכילה, ובעסקי משפחה — יש בזה כדי לצרוב לבבות ולהגביה מחיצות ולעורר קנאות ואדיקות; לפיכך נאמר: היו זהירים בליצנות ובמהתלות, ואפילו מה שנחשב הלצה בין אשכנזי לאשכנזי או בין תימני לתימני או בין ספרדי לספרדי, אינו יכול להיחשב כחומר להתלוצצות הדדית; גם כינויי־גנאי רגילים צריך לנהוג בהם זהירות; אני הייתי עד למקרה שחבר אשכנזי אמר לחברו התימני דרך התפעלות כדרך שרגילים לומר באידיש — “גזלן”. והלה נפגע ונעלב ותבע אותו לדין על הוצאת דיבה, כל המאמצים להסביר לאותו חבר שאין זה אלא כינוי רגיל לחיבה ולהתפעלות, עלו בתוהו; הוא נשאר בשלו; אם כינה אותו חבר זה גזלן חייב הוא להוכיח מה גזלתי; ובייחוד צריכים אנו לעקור מפינו אותם כינויי־גנאי המתייחסים לארץ־המוצא, כגון “תימני”, ״פרנק״, “גליציאני”, ״יקה״, ״פוילישה״ וכיוצ״ב; הגלות היא חרפתנו — ואין בהזכרתה שום נותן טעם של הומור עממי…

4. חשוב ביותר הוא היחס התיאורטי והמעשי אל רמת־החיים הכלכלית, ובו מפתח להבנה או להיפוכה.

מן המפורסמות הוא ששאלת רמת־החיים המבדילה בין הפועל היהודי לבין הפועל הערבי היתה עד כה אחד המכשולים הקשים למניעת ההתקרבות בין פועלי שני העמים בארץ־ישראל ואחד הקלפים המדיניים בידי עוייני הפועל העברי וארגונו.

אותו מכשול יכול להתגולל עלינו במהדורה פנימית, יהודית; קיום שתי רמות־חיים בקרב הפועלים היהודיים עלול לגרום תקלה חמורה, ולא מעט תקלות הוא גורם.

נעלה מכל ספק הוא שאחד התפקידים החיוניים של הפועל העברי וארגונו הוא להעלות את רמת־חייהן של השכבות העניות העמלות, בייחוד מקרב יוצאי ארצות המזרח ולהשוותה לרמת־חייו של הפועל האירופי; רק בדרך זו נגיע לידי השוויון שהוא מפתח־הקסמים להבנה ולאחווה, כשם שהוא מפתח לחיזוק ולביצור ארגונו וכיבושו של הפועל העברי בארץ; בנידון זה נודעת זכות גדולה למאמצי האיגוד המקצועי של ההסתדרות, הלוחם לתנאי עבודה ולרמת־שכר הוגנת ושווה לכל פועל ופועל, שנשאו פרי לא רק לחברי ההסתדרות מבין יוצאי ארצות המזרח אלא גם לפועלים שאינם חברים בהסתדרות.

אולם גם כל יחיד ויחיד חייב בדאגה זו; לפיכך אל יעלה על דעתך ואל תאמר: מגיע לי יותר מפלוני או אלמוני מיוצאי ארצות המזרח לפי שרמת־חיי גבוהה יותך מרמת חייו; השכל הפשוט מחייב שפועל עברי המגיע לרמת שכר הוגנת עולה רמת־חייו וחיי משפחתו.

י. עליה גדולה מארצות המזרח

כבר אמרנו לעיל שהמדובר כאן הוא באוכלוסיה עברית המונה רבבות נפשות, וזה בלבד מחייב ריכוז תשומת לב כלפיה, כלפי צרכיה והרגשתה.

אבל יחד עם זאת עלינו להיות מוכנים לקלוט בשנים הקרובות עליה מארצות המזרח בקנה־מידה גדול מאוד; כל חשבונות העתיד שלנו מוכיחים כי הציונות תצטרך לשאוב ולמשוך המונים מרובים מן הארצות המזרחיות; וכבר נראה תהליך זה לעין בשנות המלחמה, כאשר נתמעטו לצערנו אפשרויות העליה מארצות הכיבוש הנאצי; בשנים האחרונות הגיעו לארץ אלפי עולים מן הארצות המזרחיות ואלפים רבים נמשכים אחריהם.

לפיכך חייבים אנו להיות מוכנים בכל מאודנו, שהעליה הזאת תפגוש ביחסי אחווה והבנה; תמצא אותנו ככלי־קליטה אחד גדול ועצום.

תקוותנו ותפילתנו היא שנזכה לקלוט עליה גדולה מכל פינות פזורותינו, ועלינו להיות מוכנים לקליטתה. ודווקא משום כך, משום הסיכויים לזרמי עליה שונים, חייבים אנו להפנות תשומת לבנו אל כל זרם וזרם, כדי להכין עצמנו לקליטתו.

הרצאה במועצת הפועלות ב־18.2.1940

ארכז את דברי בשאלת האשה התימניה ואגע בשאלת האשה מעדות המזרח האחרות רק במידה שהיא נוגעת לאשה התימניה. כדי להבין מה הן השאלות של האם ושל הנערה, הבת התימניה בארץ, צריך לדעת איך היתה האם ואיך היתה הנערה בתימן. מתוך־כך נוכל להבין מה הן הבעיות הארצישראליות של התימנים.

בתימן אין יחס אחיד לאשה. לכל אחד ממחוזות הארץ יש יחס שלו לאשה. הכרתי סביבה, שבה האשה מילאה את התפקיד של הגבר: הולכת לעבודה, נוסעת מכפר לכפר, מלקטת עצים, סוחרת, ואילו הגבר יושב בבית ומטפל בילדים. יש סביבה, בעיקר דרום־תימן, ששם האשה מפגרת מאוד בכל: בחיי המשפחה שלה, בהבנתה, בידיעותיה וביחס אליה, אבל במחוז זה גם הגבר מפגר לא פחות ממנה. יש סביבה אחרת, מרכז־תימן, בעיר הבירה וסביבותיה, שהיא אופיינית לדוגמה אחרת: שם היחס לאשה איננו ירוד כלל. אמנם, אין לה זכויות מיוחדות בעסקי חברה, איננה משתתפת בעבודה ציבורית ובחיי ציבור, אבל היא שותפה בעבודת־הבית ובונה את המשפחה. וכאן אני רוצה להסביר פרט חשוב אחד, אשר ממנו נלמד על חיי התימנים בכלל.

עבודת היהודי בתימן נעשית בביתו, בין שהוא צורף, סנדלר, נגר או אורג. על כן שותפים לו במלאכה גם אשתו וילדיו. אין בתימן חרושת גדולה, אין תעשיה רחבה, אין מעבידים. יש תעשיה זעירה, שכל אחד עושה אותה בביתו, יחד עם אשתו וילדיו; וישנה, כמובן, חלוקת־עבודה: הבעל הוא האחראי על העבודה, האשה עוזרת על ידו ואחראית על חיי הבית. כך נבנו חייהם ובתוך הבית שררה אווירה משפחתית יפה וחמה.

ידוע שבתימן משיאים את הילדים, לא כמו כאן, לפי בחירת שני המחותנים. שם הולכים הקרובים ומשדכים לבחור עלמה, שהוא אינו מכיר אותה כלל, או שבמקרה “חטף” הצצה על פרצופה. אולם מעניין מאוד להדגיש ולציין. שעל־אף זה, במשך הזמן או אפילו מייד אחרי הנישואים מתחילה להיווצר אווירה משפחתית חמה, אווירה של אהבה משפחתית — וזה מבלי ששני הצדדים הכירו זה את זה מקודם.

הנערה עזרה בעבודת־הבית, אולם היא היתה יותר חופשיה. לא הטילו עליה שום אחריות. היא סייעה ליד אמה וליד אביה שווה בשווה בחכותה לנישואים, כי חייה מתחילים בעיקר מיום שהיא נישאת. כל עוד היא בבית — הרי היא בחינת ילדה. השיאו אותה בגיל 17—18 ועד אז לא טעמה שום עול של חיים.

והנה עם בואה ארצה, חל שינוי מכריע בחייה של המשפחה התימנית — של האב של האם ושל הבת גם יחד. האב, אשר היה בן חורין, שעשה את מלאכתו מתי שהוא רצה ומתי שהוא יכול ובזמן שבחר לעצמו; אשר ידע לחלק את זמנו לפי רצונו שלו: מתי שרצה — שהה בבית־הכנסת או שוחח עם חברים או הלך למשתה ולשמחה, וגם העבודה היתה נעשית לפי חשקו ויכלתו, בלי שיעמוד על ידו שום משגיח או מעביד נוגש — כאן בארץ הוא נעשה שכיר — בפרדס, בבית־חרושת, או במקום אחר — העובד 8, 9 או 10 שעות, כמה שנדרש ממנו, תחת לחץ והשגחה, במישרין או בעקיפין, של המעביד. ובכן, חירותו של האב (בעבודה) ניטלה ממנו וע״י כך נשתנו גם סדרי חייו בכללם. בבוקר קמים ורצים לעבודה ובערב ללשכת־העבודה, וכך כל שעות היום רצים אחרי העבודה.

בתימן יכול היה האיש לקום עם עלות השחר, ללכת לבית־הכנסת, אחרי התפילה לשבת קצת ולשוחח ורק אח״כ לגשת לעבודה, כאוות־נפשו. ואם רצה — חזר לעבודתו גם בלילה. היה חופש בכל סדר־יומו. כאן אין הדבר כך. ניטלה כאן חירותה של המשפחה העובדת וניטל מן האדם גם כל הסיפוק האישי שמחוץ לעבודה. הוא אינו נפגש עם חברים, אינו מספיק ללכת לבית־הכנסת, אינו מיושב בדעתו; הוא רק רודף ורץ אחרי יום־העבודה.

אותו הדבר נפל גם בגורלה של האם. בארץ־ישראל גם היא יצאה ממצב של “כבודה בת מלך פנימה”, ממצב של אם המשפחה, של אחראית על בית — למצב אחר; כאן רוב האמהות התימניות הולכות לעבודה במשק־בית. וזו הטרגדיה שלה; האם צריכה כל שעות היום ללכת אל משפחה אחרת, זרה לה בסגנון חייה, בלשונה ובתכונותיה; היא צריכה להכניס לתוך המשפחה הזאת את כוח האם שלה, היא צריכה לטפל בילדים ולמסור את כל האמהות שלה לבית הזר הזה בעד שכר, שלעתים קרובות הוא זעום מאוד, ורק בלילה היא חוזרת לביתה, ואז הבית הזה כבר מצטייר בצבעים שונים ומשונים. אמנם זה הבית, שבו היא המושלת, בעלת־הבית, ולא העוזרת ולא הזרה; ואעפ״כ היא לא דומה לבית ההוא; הילדים עזובים, היא עייפה והבית אינו מגיע לסדר כלשהי. והנה חוזר הביתה גם האיש, אבי המשפחה, שגם הוא עייף, ונפשו מרה עליו. זה מתבטא אח״כ ביחסים רעים ובהרס היחס הטוב שהיה בינו לבינה. אין אווירה משפחתית, אין אפילו הרגעים שבהם יכולים אב ואם אלה לחיות את חיי המשפחה יפה. זוהי הפירצה הראשונה בחיי המשפחה; לא הילדים נהנים מחיי המשפחה, לא האב נהנה ולא האם.

* * *

והנה כאן לפנינו הנערה־הבת, שגם לה מינה הגורל את העבודה במשק־הבית ואשר לגביה יש הרגשות והערכות אחרות.

הבית של “הגברת” משפיע עליה השפעות שונות ומוזרות; בו הכל יפה יותר מאשר בביתה. כאן היא צריכה לייפות ולצחצח את הכל ותוך עבודתה כל היום היא מרגישה היטב שהיא שם זרה, כי היא ממלאה את התפקיד של ה“שיקצה” במקומות אחרים, ולא פעם יקרה, שהיחס אליה הוא קשה מאוד.

אינני יודע אם מי מכם קרא את הרשימה שנדפסה בזמנו ב“פרקי הפועל הצעיר”, שבה סופר על נערה, אשר נכנסה לעבוד בבית איכר באחת המושבות. והנה בליל החג, כשכולם הסבו בלבוש נאה ע״י השולחן, עם אורחים ואורחות וחגגו יפה — נשארה הנערה במטבח בעבודתה, ולשם הגישו לה בפינה מעט אוכל. היא, כמובן, לא רצתה לקבלו. כל בני הבית ביקשוה לאכול, אך לשולחן לא הזמינוה. והיא כל כמה שביקשו אותה יותר — סירבה יותר ולבסוף ברחה דרך החלון במרוצה הביתה. אך בבית מצאה אב מפוזר, אם עייפה ומרוגזת, הרבה אחים קטנים (כי המשפחה התימנית גם בארץ אינה מקפידה על ריבוי הילדים); הבית בלתי־מסודר ומשרה עגמת־נפש. ואז התחיל אצלה חיפוש הדרכים כי גם מהבית אין לה נחת. לעתים קרובות אין לה אפילו זכות להוציא משהו מהכסף שהרוויחה, כי בבית מחכים לסכום קטן זה, שזקוקים לו עקב המצב וריבוי הצרכים.

לנערה כזאת אין שליטה על תוצאות סבלה הגדול וזה נותן אח״כ אותות, משפיע עליה השפעות מסוכנות, מביא אותה לידי התהדרות בלבוש, שהוא אולי פרי התסביך הזה של בית הגברת ובית המשפחה. הלבוש היפה והמסודר הוא כאילו פתרון למצב הקשה שבו היא נתונה מבחינה נפשית. ומהלבוש לשעבוד ומשעבוד לנישואים מהירים, אפילו אצל הנערה הזאת, אשר כבר גדלה בארץ.

בגלל המצב הקשה הזה אין, על־פי־רוב, זיווגם של הצעירים התימנים עולה יפה, אפילו אחרי שהכירו זה את זה יפה זמן ממושך. בשכבה הזאת חסרה האידיליה והאהבה המשפחתית המצויה אצל הדור הזקן אפילו לאחר כל המצב שעובר עליהם בארץ, ולא כל שכן זה שהיה בתימן.

אילו היה מישהו שואל אותי; מהו בכל זאת הפתרון לשאלת המשפחה התימניה הנמצאת עכשיו במצב של הרס וחורבן — מה התקנה לזאת? תשובתי היא: להחזיר לתימנים את אשר גזלה מהם הציביליזציה — את המלאכה.

הם באו ארצה בעלי־מלאכה. הם אהבו אותה, בשעה שבכל פינות ישראל ארצות האחרות שנאו את המלאכה, השפילו וביזו את כל מי שעסק בה. אצל יהודי תימן היתה המלאכה דבר אהוב ויפה, ולכן היה מפורסם ביניהם המאמר “בעל־מלאכה — מלך”. אולם עם בואם ארצה, כל המלאכות שהיו בידיהם, מצד אחד — אין להן מקום בגלל המכונות, המדע, התעשיה המפותחת מאוד, לעומת הידיעה הפרימיטיבית שהיתה להם שם; ומצד שני — בזמן הראשון לבואם לארץ הוטלו בכוח לתוך העבודה החקלאית, לתוך חיי המושבה היהודית. אינני מצטער על זה; אני חושב, שבגלל זאת זכו התימנים שעל שמם ייקרא בהיסטוריה דף של כיבוש העבודה בא״י, של מעבר לחיי מושבה עברית, הם מילאו את צרכי העבודה במשק החקלאי, הם היו מכובשיה הראשונים, מן הראשונים אשר סללו את הדרך לפני ההתפתחות של העבודה החקלאית; אבל כל זה נעשה במחיר חיי המשפחה שנהרסו ויש צורך למצוא פתרונים, לפחות, לגבי האם והנערה. יש צורך להעביר אותם לחיי עבודה, לחיים של חופש ועצמאות בעבודה. האב יכול להיות פועל חקלאי או פועל בניין, זה יכול להימשך ואולי זה גם משתנה פה ושם, יש כבר מבין הצעירים העובדים במקצועות חופשיים שונים, אבל לגבי האם והנערה נשאר השירות במשק־בית העבודה היחידה אשר מקיימת אותה. נכון הוא, כי גם פה היתה זכות חלוצית לכיבוש עבודה זו. היו ימים, שגם בסוג עבודה זה עבדה במושבה העברית הפועלת הערבית, אפילו בעיר, בת״א, בראשיתה. כיבוש המקצוע הזה נעשה ע״י התימניה, אבל הרע הוא, שזה היה לדרך היחידה בשבילה לחיים, כי לא יכלה לעסוק בשום דבר אחר.

אמנם היום השתנה המצב ובמקצוע זה עובדות כבר הרבה בחורות אחרות, ואפילו לא לפי פרופורציה עדתית, מה שדוחק את רגלן של התימניות מן המלאכה הזאת.

לא הייתי מצטער אם התימניות היו מתמעטות בעבודה של משק־בית. כי במידה שתתמעטנה — תיבנה המשפחה, אבל צריך למצוא במידת האפשר פתרון לחיי המשפחה, צריך למצוא פתרון להשגת עבודה ולתנאי העבודה של המשפחה התימנית. כי מן הפרוטות שמשתכרות האם והבת במשק־בית, מתקיימת לעתים קרובות כל המשפחה וצריך לחפש דרך לתיקון הדבר.

כבר נעשו נסיונות של עבודה בקליעה, בעיקר ברחובות. בעבודה זו הכניסו את האם וגם את הבת. ולו היה מתפתח המקצוע הזה, שהתימניות ידעו אותו גם בתימן בצורות שונות, ולו היה מתפתח המקצוע של רקמת “שושני” בירושלים ובת״א — היתה נפתרת בהרבה שאלת האם התימניה והיתה נסללת הדרך בפני הנערה התימנית, אשר יכולה ליצור אפשרויות גם ע״י לחץ פנימי־ארגוני שאינו נעשה עד עכשיו. ע״י לחץ ארגוני פנימי אפשר היה לחנך את הצעירה התימניה לקראת כל מיני מקצועות חפשיים, פקידות וכדומה. זה היה פותר בהרבה את השאלה הזאת אשר אני רואה אותה כשאלה כאובה ואשר צריכה להיות שאלת כולנו.

אנו חיים בתקופה רבת־דאגות כלליות ותמורות שונות בחיים; פעם מאורעות פעם מלחמה, פעם משבר ופעם צרות אחרות, ואין אנו מתפנים לחשוב קצת על עצמנו ובשרנו. אבל כל הדברים האלה, המצבים האלה, השפעת חיינו מן התא הראשון של המשבר, אם זה הורס והרוס — אינני יודע אם אפשר לחיות את חיי המשפחה, משפחת האומה, משפחת העם, אם התא המשפחתי יהא הרוס אפילו אצל חלק אחד של העם.

תשובה לשאלות

מקור כל הדיונים שלנו הוא — המטרה הסופית. והמטרה שלנו היא — עם מאוחד, מקובץ. אנחנו אוספים את עצמנו מכל כך הרבה ארצות, מבין כ״כ הרבה תרבויות שונות ומשונות. לא רק עדות המזרח אינן מהוות דבר אחד שלם ואחיד. כל עדה היא בעיה, צורה וטיפוס מיוחד. גם האשכנזים — גדולים בתוכם ההבדלים והחיכוכים הרבים מהפיזור בארצות גלות שונות. המטרה הסופית נראית לנו לפי שעה אולי קרובה, אבל היא קרובה רק בקו אווירי. אנו כאילו רואים אותה מרחוק, אבל כדי להגיע אליה עלינו לעבור דרך רחוקה ורחבה מאוד. עלינו לעבור ארצות רבות; ואל תסנוור את עינינו המציאות. אנחנו צריכים לטפל בה, כי אז תהיה הדרך למטרה הסופית יותר קלה.

לכן אני מצטער, כי כמה חברות לא הבינו את התרעומת והמרירות שלי לגבי חיי המשפחה התימנית בארץ ולגבי ההבדל לרעה בין האווירה המשפחתית בתימן לבין האווירה המשפחתית בארץ.

אינני יודע אם שאלת המשפחה שלנו בארץ באה לכלל דיון; כל הדבר הזה של העברת שורשים מארץ לארץ ולארץ זרה ומוזרה מאוד, כל המעבר הזה והפגישה עם עדות שונות — ודאי שהוא מזעזע את כולם, אבל לגבי המשפחה התימנית יש בזה דבר מיוחד שכבר הדגשתי אותו. לו רציתי לנסח את זה בצורה מאוד פשוטה הייתי אומר: העבודה במשק־הבית.

אין צורך לזלזל בעבודה, כי היא הדבר החשוב ביותר. אולם העובדה, שהמלאכה הזאת משק בית הפכה להיות לנחלה לתימניה — הביאה להרס המשפחה. אינני יודע אם מותר לנו לזלזל ולהזכיר בזלזול את מה שנקרא “אידיליה משפחתית”. אנחנו יודעים, שישנן בעיות מעין אלה גם בקיבוץ ולא רק בעיר, ועדיין לא נמצאו להן פתרונים, ועוד יעבור זמן רב עד שנמצא את הצורה המתאימה למה שאנחנו רואים עכשיו ולפי מה שאנו רוצים לראות אותה.

קבלתי על זה, שבשעה שהרבה מאוד משפחות בארץ (לא מהעדה התימנית) נבנות בנקיון ובסדר־בית, הודות לעבודה התימניה, ביתה של התימניה סובל מחוסר כל זה. אולי הייתי צריך את הקובלנה הזאת להשמיע באוזני החברות התימניות עצמן. אני מקווה, כי הדבר הזה יופנה ויגיע בצורה זו או אחרת לחברות התימניות.

* * *

נשאלתי אם נישואי הנערה העובדת בארץ (בגיל צעיר) אינם באים כתוצאה מלחץ המשפחה — לא. אמנם יש עוד גילויים כאלה בפינות נידחות של העדה, כי העדה התימנית, כמו כל העדות האחרות, היא רבת־גוונים. יש בה אנשים מסודרים ואנשים בלתי־מסודרים, וכו׳. אין לשפוט את הכל על פי מקרה אחד. כדי לשפוט את הכל צריך לדעת את הכל. הנישואים תחת לחץ המשפחה הפכו למקרים נדירים ביותר. במובן זה הנערה נעשתה עצמאית בהחלט.

מכאן לשאלה מדוע אין הזוגות הצעירים עולים יפה? נדמה לי, שזה נובע מתוך רגש מסולף מאוד; לאחר שהנערה הצעירה משתחררת מעבודת־בית (זר), לאחר שהיא משתחררת מלהיות עוזרת אצל ה“גברת” יש כאילו רצון להיות בעצמה “גברת”, אך אין לה התנאים של הבית שבו עבדה. במובן זה האם שונה. בשעה שאצל הנערה, שעברה את מחצית חייה אצל “הגברת” הזרה, נתערבבו רגשותיה, הרי האמהות של האם התימניה, ואפילו זו הנתונה במצב קשה מאוד, מאפשרת לה לשמור אמונים לביתה ולרגשותיה אליו. בכל זאת יש לה מורשת אבות גם במובנו הרחוק. שם בתימן, יש להם עבודה וכלי־עבודה וכל מיני דברים אחרים, הקושרים את האדם לבית, ומי שנעקר לארץ אחרת ודאי שהוא מפסיד את כל זה.

אין לדבר על חירות־בית אפילו אצל התימנים העשירים. גם אצלם רמת־החיים נמוכה מאוד, הם צריכים להתחיל את הכל מחדש. פה הם צריכים להשיג דירה, דבר שלא היו רגילים לו בתימן.

גם שאלת הדירה אצל המשפחה התימנית אינה מן הדברים הקלים. זו אחת הבעיות הקשות ביותר. לא במקרה רודפת המשפחה התימנית אחרי מגרש ובניין בשבילה. ידוע לנו, שלתימנים, עם בואם ארצה, קשה מאוד להשיג דירה אפילו אם יש בידם כסף. המשכיר שואל מייד למספר הילדים וכו׳ ואינו רוצה להכניס אותם לביתו. כתוצאה מזה באה ההתרכזות בשכונות מיוחדות, שמביאה לידי השפעה הדדית, שהיא על פי רוב שלילית, בייחוד במובן היחס אל אלה שאינם תימנים.

* * *

אשר ליחס ההתבטלות בפני האשכנזים: יש הרבה גורמים לכך. זה שאינם דרים יחד ואי־אפשר להם להיות בחברה אחת הוא דבר מעניין בפני עצמו. האשכנזים באים לפעמים למשתה או לחתונה תימנית, אבל אצלם זו רק שאלה של אקזוטיקה. ועוד דבר: התימני יש לו מוח חריף ופיקח. וכאן מצטיירים לו כל האשכנזים כמעבידים. פשוט קשה לו להבדיל בין מעביד לבין פועל אשכנזי ונשאר היחס של מעלה ומטה לגבי כל האשכנזים. וזה איננו רק יחס של הבטה מלמעלה למטה, זה גם עניין של מרירות, חוסר־שוויון; ואל נשכח את הסיבה היסודית, את השינוי בתנאים, בהווי, בסגנון. יש שינויים, שעד אשר נעבור אותם יחלפו שנים ואולי גם דורות.

מדוע אין הילדים יוצאים בלי מחיצות ביניהם, לאחר שהם לומדים בבית־ספר משותף וחיים את חיי בית־הספר המשותפים?

בעיני זה נראה טבעי מאוד, משום שהתהליך הזה, לדעתי, צריך להימשך זמן רב יותר. לכך לא מספיק רק דור אחד.

עקבתי פעם אחרי כמה דברים, שהתרחשו בבית־ספר בחיי יום־יום. והנה שם היחסים הם גרועים מאוד מבחינה עדתית. הילד נעלב לקריאה “תימני”, וזה לא מפני שהוא נחות־דרגה, אלא שהוא חושב הרבה למה מבדילים אותו ואת שמו, ולמה זה משמש שם־לוואי, ויש גם מחיצות ממשיות; ילד אחד בא לבית־הספר עם שתי פרוסות ושתי בננות וילד שני עם פרוסות בלי הבננות. ובכן גם התנאים האלה והשינויים האלה בגלוי עושים חיץ ביניהם.

ועוד עובדה אחת: ילדה תימניה שעבדה במשק־בית במשפחה אחת, יצא לה ביום אחד במאי לעמוד בחגיגה בשורה אחת עם בן ה“גברת” שלה. והנה הוא לא רצה לעמוד על ידה, כי אמר: “מה זה, אני אעמוד ע״י העוזרת שלי?”

כל הדברים האלה קשורים וקושרים פרט לפרט בשלשלת אחת ארוכה, המחייבת הרבה עמל כדי להינתק ולהיחלץ ממנה.

האם יש עדיין לדת השפעה על חיי המשפחה התימנית?

הדבר הזה גורם לא מעט זעזועים במשפחה התימניה. האשה נוטה יותר להקל בענייני הדת. כנראה, שהאמהות שבה, הצורך להגן על ילדיה, לפרוס עליהם כנפיים מפני זעמו של האב, מביאים את האשה לידי כך, שהיא גם מקילה בענייני הדת; ואולי בחלקו גורמת לכך העובדה, שגם בתימן היתה האשה פטורה לפי הדת מחובת התפילה וממצוות שונות אחרות — היו לה רק חובות ציבוריות. אולם כאן צריך להוסיף הערה אחת: גם המעבר הזה מחיי דת, מחיים מסורתיים לחיים לא־דתיים — איננו קל. הוא איננו רק מעבר מדת ללא דת. הוא מביא בעקבותיו הרבה דברים רעים, מביא לידי מעשים שלא מתוך הכרח.

אותו נער המתיר לעצמו לעשן בשבת עושה זאת בהתחלה מתוך ידיעה ברורה, שהדבר אסור ואם דבר “אסור” זה מותר לו, הרי ישנם עוד הרבה דברים אסורים המותרים לו, והוא הדין אצל הנערה; היא עושה אצל ה“גברת” כל מיני דברים אסורים ובבואה הביתה עליה לשקר; המעבר הזה ממסורת לאי־מסורת הוא אחד הדברים הקשים ביותר. אחד הדברים הגרועים הוא — הפריקה הידועה ללא כל טעינה (הכרתית) אחרת.

* * *

לא נתכוונתי להחזיר את התעשיה הביתית אלא רק במקרים ידועים. התכוונתי לחפש ולסדר בחיי המשפחה דברים שצריך להחזירם. יש להכניס את האם והבת התימניה לעבודה נקיה, לחרושת. מדוע מספרן בבתי־חרושת כה קטן?

ההתרכזות סביב מקצוע אחד הוא דבר אופייני מאוד לתימנים. זה מתבטא גם אצל הגברים, במקצוע הבניין למשל — רובם עובדים בריצוף. לומדים זה מזה ויש מעין רצון לשמור על הקיר הזה שלא יישבר, שלא ייהרס. כך גם הנשים והבנות מרוכזות במקצוע משק־בית. לו כבר היו פורצות את החומה הזאת, כי אז היו נכנסות גם למקצועות אחרים.

למה אין שומעים את קולן של החברות המורות והגננות התימניות? יש כאלה ומספרן לא מועט. הסיבה לכך עמוקה מאוד. אינני יודע משום מה — ישנה הרגשת בריחה מן העדה. זה לא רק לגבי הבנות. גם הבנים אשר נעשו משכילים בורחים במרוצה רבה ואינם פונים לרגע אחורנית כדי לראות את המחנה הזה שעומד על מקומו.

תהליך זה של בריחה אופייני לגבי הנוער התימני. יש לי תרעומת רבה עליהם. אולם בזמן האחרון ניכרת, לדעתי תזוזה לטובה בכיוון זה.

על עבודת הנערות: פרט זה הוא אחד הגילויים המכוערים ביותר בתוך המחנה שלנו. ילדות וילדים בגיל צעיר מאוד מנוצלים לעבודה קשה. וזה בגיל הלימודים, כאשר הם צריכים ללמוד ולרכוש ידיעות וכוחות לחייהם לעתיד. מצד שני — הם תופסים את מקומותיהם של פועלים ופועלות מבוגרים.

אני כופר בהסברה גרידא. יש ערך להסברה רק כאשר לצידה עומד מעשה גדול. אולם לי חסר העוז והמצפון ללכת למשפחה ולהוכיחה על שהיא שולחת את הילדים לעבודה, בזמן שמאחורי הנערים העובדים האלה, בני העשר, יש עוד חמישה ילדים או יותר, והאב חולה והמשפחה יונקת את קיומה מהכנסת ילדיהם אלה. אילו היו לנו כוחות מארגנים, היו השאלות האלה נפתרות במידה ידועה. יש הכרח שהציבור שלנו יסייע לזה.

בעיר יש הרבה מוסדות לעזרה סוציאלית, אולם עזרה סוציאלית מעשית לא קיימת ולעתים קרובות בתים נהרסים. יש הרבה מאוד מוסדות לעזרה סוציאלית ואין כתובת לפנות אליה ובזמן הצורך. ההסברה על הילדה העובדת צריכה לבוא בד בבד עם הפתרון. רק אז נוכל להצליח.

ומכאן לשאלת הלימודים. ילדי התימנים אינם גומרים אפילו שמונה מחלקות של בית־הספר. זה נובע מתוך אותו לחץ משפחתי, אבל יש גם גורם שני והוא: שכר־הלימודים וההוצאות האחרות הכרוכות בהם, כמו ספרים וכו'. כל זה לוחץ וגורם לעזיבת בית־הספר בתקופה מוקדמת מדי. והמשטר בעיריה אצלנו הוא כזה שרק החלק המשלם לה מסים — שולח את ילדיו לבית־הספר בלי כל תשלום, לעומת זאת הפרברים, שם מתרכז העוני, שייכים לרשותה של עיריית יפו והם הסובלים בגלל הברוגז בין עיריית תל־אביב ועיריית יפו.

ניסינו לעשות משהו בשטח זה, אולם לא הצלחנו. יש צורך בהסברה מקיפה כדי לשחרר את משכנות־העוני משכר־חינוך.

איך משפיעה תרבות הסביבה על חיי המשפחה?

בתימן, כשהיו מוקפים גוי זר — היתה מחיצה ביניהם לבינו. אז פעלו קנאים ושמרו על המחיצה הזאת בכנות, לכן נשתמר הכל בסדר דור אחר דור. כאן המחיצה הזאת אינה די חזקה. כל קיבוץ וקיבוץ הביא אתו מארצו המונים המונים, כל אחד עם הרגליו ותרבותו. ישנה פלישה עצומה של כל התרבויות. ואינני מתכוון בזה לתרבות הלבוש גרידא. נכון הוא. כי היה הכרח שכולם יתלבשו שווה. אבל יש רע גם בשאר הדברים ואינני יודע מה הוא הטוב אשר אותו אנו יכולים לקבל. אין לנו ממי ללמוד כאן; לא מהאשכנזים, גם לא מהספרדים. יש תנועות. יש תנועת העבודה. ממנה יש ללמוד. יש צורך להביא את הנערה העובדת לתנועת העבודה, לשכבה המאורגנת הזאת ולא יהיה מורגש שום הבדל, השאלה היא: איך לבצע זאת? את כל כובד האשמה לפרשה הנזכרת אעביר למועצת הפועלות. לו היתה יושבת בלשכה חברה המתרכזת ומתמסרת בדאגה לשטח זה, כי אז היתה השאלה, בלי ספק, מתקדמת יותר. כי אז היתה מעוניינת שבשבוע הפועלת תשתתפנה גם 20 — 30 פועלות מעדות המזרח.

אני רוצה להכחיש כאן את דברי דבורה, כי הנוער התימני אינו מצטרף לתנועות הנוער. זה לא נכון. 40 אחוז מהנוער העובד בחיפה, בירושלים ובתל־אביב הם מעדות המזרח, וזה יכול ללמד אותנו משהו.

מדוע בכל זאת נמשך נוער עובד כזה אחרי הרביזיוניסטים?

גם אני, כשבאתי ארצה והחילותי לחיות חיים ציבוריים, כאשר יצאתי מהשפל של הגלות התחיל להיבקע לפני שחר של חירות ושל רשות הדיבור. כל זה הביא אותי, מתוך הנחיתות הזאת של הגלות, אל הרביזיוניסטים. הייתי קורא את אורי צבי גרינברג ברטט, אולם במידה שעמדתי על העניין ועברתי אל האומץ, אל העוז — בה במידה השתחררתי מן הדבר הזה.

כך גם בקשר עם הנערים מעדות המזרח. מי לא זוכר את הזמן של רצח ארלוזורוב, את כל אלה שהתרכזו מסביב לרב קוק. ילדי מערב־אירופה פחות נוהים לרביזיוניזם מאשר בני המזרח והחוגים הדתיים. יש להילחם בעניין זה בדרכי טיפול והסברה.

דיון בחוג הרעיוני של מפלגת פועלי א"י בבית ברל ב־30 ביוני 1962

הפגישה הזאת בעיני היא בחינת היתר לדון בנושא אשר אין דנים בו בצורה גלויה ונרחבת. ישנה בעיה שמנסרת בחלל, אבל מדברים בה בפינות שונות, וגם כאשר מדברים בפינה, מדברים לתוך השרוול. חוששני שגם השיחה שלנו היום היא שיחה לתוך השרוול, מפני שאינני יודע מי יקשיב לזה, מי מוכן להאזין לדברים, להצעות, לניתוחים ולהסיק מזה מסקנות מעשיות, כלומה הלכה למעשה, להגשים דברים מן היום למחר. אבל אני שמח על עצם העובדה שיושבים סביב שולחן ודנים. קודם כל יש היתר לדון בשאלה זו.

מדוע אני אומר זאת? מפני שבתוכנו רבים ראו את הנושא הזה שכל טיפול־יתר בו עלול להיות איתות, הוא עלול רק לגרות, ליצור גירויים ולגרום נזק. יש סבורים שצריך לתת לזמן לעשות את שלו ולמערכת התהליכים של חיינו, כפי שהם ערוכים, לעשות את שלהם ולא ליצור גירויים בלתי־פוסקים. יש גם מקרב אנשי העדות כאלה שנדמה להם כי אם מדברים על עניין העדות, זה מזכיר את קיומן המיוחד, הייחודי; הם היו רוצים שזה יישכח, שלא ייזכר, מוטב לא לדבר, אני סבור שזה נושא לגיטימי, שמפלגת פועלי א"י והציבור צריכים לדון בו.

אנחנו עם של נקבצים, נקבצים מגלויות שונות, מארצות שונות והעניין הזה עצמו הוא עניין מציאותי, שאין לכסות אותו ואין להסתיר אותו. אינני יודע אם צריך להתפאר בו, אבל זוהי המציאות שלנו ואנחנו לא מתביישים בשום בעיה שלנו, אלא מתמודדים איתה ואנחנו צריכים להתמודד גם עם בעיה זו.

מהי הבעיה? כל אחד מהחברים שקדמו לי ניגש לבעיה מכמה וכמה צדדים; ולאחר ששמעתי אותם (אני כבר בנושא הזה שמעתי לא מעט) נדמה לי שיש שבעים פנים לבעיה; וכל מי שיקום וידבר בבעיה זו, ויציג אותה מזווית אחת, יהיה הדין עמו, מפני שיש לה באמת שבעים זוויות. ולכן גם לטובת הוויכוח והבירור נסכים בינינו שיש שבעים פנים לבעיה, ולא נאמר; לא זאת הבעיה אלא זאת. כל הבעיות יחד, וזה מתחיל מקליטת עליה, כי אני סבור שהבעיה שאנחנו מדברים בה צריך לראות בה את עניין קליטת העליה, אמנם כדבר נפרד במידה מסויימת ממנה, אבל הוא מתקשר אתה. כיצד קולטים את העליה? כיצד קולטים את העולים? אני סבור שהדפוסים הראשונים, הרשמים הראשונים, המעשים הראשונים, הנעשים בשעת קליטת העולה, קובעים לזמן רב, אם העולה ישתלב כפי שאנחנו רוצים שישתלב, או לא.

* * *

נקודה אחת אני רוצה להדגיש, כוונתי למה שנקרא “עירבוב גלויות”. אנחנו חייבים לברר לעצמנו מושגים. כאשר רענן דיבר על עירבוב גלויות רציתי לשאול אותו: כיצד אפשר לשבור את החבית ולשמור את מימיה? עם זאת מבחינה מסויימת אני מסכים אתו שהריכוזים המיוחדים של עולי הארצות, הריכוזים הטריטוריאליים, יש בהם טובה מסויימת. אין לשלול את החיוב שבדבר. קודם כל, האנשים מרגישים טוב בחברה, יש להם זקיפות קומה עצמית, “בתוך עמי אני יושב”. יש להם שמירה מסויימת על מנהגים, אשר נותנים להם סיפוק, יש חיי חברה שאינם יכולים למצוא אותם, כאשר יהיו מעורבים. אני מכיר את השיכונים, גם השיכונים הוותיקים ויש בהם אנשים מכל העדות. חיי חברה, לאחר 15 – 20 שנה, לא נתקשרו ביניהם, וכאשר במשפחה יש חתונה או, להבדיל, אֵבֶל, באים אל המשפחה הזאת בני העדה ממקומות שונים והשכנים מביטים מן החלונות. זה הצד החיובי שבריכוזים מיוחדים. אבל יש עוד חיוב אחד – אנסה להגדיר את זה מבחינת אהבת ישראל, שכן לפעמים גם במליצות יש משהו ממשי. יהודים, יוצאי ארץ מסויימת, שהם בריכוז טריטוריאלי מסויים, סובלים פחות מהסביבה של שנאה וקנאה כלפי אחרים, כי אין שטחי התחככות עם אחרים ולכן ההתחככות היא רק ביניהם לבין עצמם, ואם הם מגיעים למצב כזה שאינם יכולים לחיות זה עם זה, אלא עם אחרים, יש להם לב טוב. זה הצד החיובי שבריכוזים מיוחדים.

אבל יש בזה צד שלילי – זה מאט את התהליכים שאנחנו מעוניינים בהתפתחותם, זה מרחיק את המטרה, שאנחנו חייבים להגיע אליה. המטרה היא להיות עם אחד. ואני אומר את זאת לא כמליצה, גם אינני מתכוון לאחידות של דוגמה אחת, מודפסת, בדפוס אחד, אלא אחדות, שנהיה עם ללא סימני־היכר של ארצות־מוצא, ללא סימני־היכר מבדילים לטובה או לרעה, אלא נהיה עם, שכל אחד מזדהה עם העם הזה, ללא צורך או ללא הכרח, בזהות נוספת עם קבוצת השתייכות אחרת. אנחנו חייבים להגיע לזה מה שמהר יותר ומה שמוקדם יותר. השאלה היא אם אנחנו מתקרבים למטרה הזאת או מתרחקים ממנה.

האמת היא, שאנחנו צועדים לקראת מטרה זו, אבל צועדים בצעדי צב, וזו הנקודה שצריכה להדאיג אותנו. מדוע? אני חושב שבעניין זה הזמן פועל לרעה. ההתקדמות לקראת המטרה הזאת היא עניין של זמן. אם לא נעשה את זה בדור הזה, לא נעשה את זה במשך ארבעה־חמישה דורות. יש לנו נסיון בזה, לא רק של 14 שנות המדינה, אלא של 75–80 שנות ישוב עברי, שקדם למדינה, והצעדים האיטיים של התקדמות לקראת המטרה הזאת גיבשו את הדפוסים של עדתיות, של הבדלים לא לטובה, יצרו השלמה עם מציאות בעלת גוונים שונים, עם מציאות חברתית, כלכלית והשכלתית מסויימת. הם יצרו השלמה עם מצבים. כל זמן שאנחנו נמצאים בשעת רצון גדולה זו של עליה, של קיבוץ גלויות, השעה הזאת היא גורם מאיץ מאוד, מזרז ומדרבן ליצירת אומה אחת; ואנחנו חייבים לנצל את כוח התאוצה הזה, לפני שניכנס לשיגרה ולהשלמה ולהרגל.

אינני סבור שאי־אפשר להאיץ. וזה חל על שלושת השטחים שמדובר בהם, שלושה מסלולים, שהם מסלולי הבעיה והם גם המסלולים שבהם אפשר לעשות את התאוצה, את ההאצה והזירוז: השטח ההשכלתי, הכלכלי והחברתי. אני רוצה להתחיל שוב בבחינת מושגים. אנחנו מערבבים השכלה עם תרבות וחוטאים לשני הדברים כאחד. השכלה זה עניין של השכלה אלמנטרית ושל לימוד טכני. טכנולוגיה – זהו דבר בפני עצמו ותרבות – זה דבר בפני עצמו. באשר לתרבות, אני חושב שאין בתוכנו מי שיכול להתנשא ולומר – לי יש תרבות. בואו אלי, התמזגו אתי. יש תרבויות שונות. נדמה לי שמבחינה זו יש לנו עושר רב של שברי תרבות. אני מוכן להסכים שאלה הם חלקי תרבות, שברי תרבות. ביחד יש לנו שברי לוחות ואנחנו צרכים משברי לוחות אלה ליצוק לנו. לפסל לנו, את לוחות התרבות של העם היהודי בארץ־ישראל. השאלה שעומדת לפנינו לא רק מבחינת מיזוג גלויות היא איזו דמות תהיה לעם הזה, למדינה הזאת, הדמות הייחודית שלה? האם אנחנו סניף של העולם הישן או סניף של העולם החדש? האם אנחנו סניף של התרבות המערבית על כל הטוב שבה ועל כל חסרונותיה, או שיש לנו משהו מיוחד כיהודים, כמקצבי גלויות. ואני חושב שיש לנו משהו מיוחד, שאנחנו יכולים במיוחד הזה להיות מיוחדים בקרב האומה, מבחינת תרבות.

מה שנוגע להשכלה – נדמה לי שזו שאלה של דור אחד או שני דורות. במה דברים אמורים? אם נראה את זה כחובה עליונה של כולם ולא נטיל את העול על כל אחד ואחד. למעשה העול של רכישת השכלה מחולק בין היחידים, בין כל האזרחים – כולם צריכים לשאת בעול הזה. בדרך כלל זו תפיסה נכונה. אבל במצבנו המיוחד הכרחי שעניין ההשכלה יהיה עניינה של המדינה מאלף עד תו. זה נוגע למשפחה של 10 נפשות, למשפחה של 3 נפשות, למשפחה של נפש אחת. מה גם שמדובר במדינה אשר המקורות שלה אינם ערך העודף של הייצור העצמי, בכל אופן, בחלקם הגדול לא. אלה כספים הבאים מהחוץ ובידינו להזרים אותם ימינה או שמאלה, להשכלה כזו או להשכלה אחרת; ואם ניתן להשכלה תיכונית ולהשכלה גבוהה 20 – 30 –50 מיליון לירות, זה לא כסף שבא מאבי־אביו של אף אחד, אלא ממקורות כספיים שעדיין אינם פרי עמלנו. זו שאלה של חלוקת כספי החלוקה שבידינו. אבל אין אנו מחלקים נכון את כספי החלוקה. יש תקיפים הנהנים הרבה מכספי החלוקה – תקיפים לא בנוסח של המאה ה־19 או ראשית המאה ה־20, אלא תקיפים בנוסח אחר, נוסח של המאמרים שמדברים בהם על פער, נוסח של לחצים ממינים שונים, והלחצים כולם מופנים אל הקופה ההיא, קופת הצדקה או קופת החלוקה שיש לנו, ואשר היתה צריכה להתחלק בחוזק יד. חלק גדול מהכסף של המדינה הוא כסף שעדיין איננו בנמצא. יש אזרחים הטוענים: אינני רוצה שיטילו עלי מסים כדי לתת חינוך למשפחות שיש להם עשר נפשות: כי יש עומס מסים כבד. אני אומר: אין שקר גדול מזה, מפני שהמדינה מזרימה כסף. משלמת מסים לאזרחים במדינת ישראל, אולי יותר משהיא מקבלת מהם. יתר על כן: אלה הצועקים על עומס המסים הם הנהנים הראשונים ממקורותיה הכספיים של המדינה – מקורות שבאים מבחוץ ולא מבפנים. בזה אני יוצא כמאשים גם כלפי מפלגת פועלי א"י וגם כלפי הממשלה, כסף רב יש בידכם. תחלקו אותו אחרת. זה חל גם על הצד הכלכלי. בצד הכלכלי אני מוכן לקבל גם מיגבלות שצריך להתגבר עליהן, היינו, צריך לתת הכשרה מספקת לאנשים שיוכלו להיכנס לענפי כלכלה ולענפי ייצור, אשר יתנו להם הכנסה יותר טובה ועל ידי כך ישתפר מצבם הכלכלי, למשל, בשטח המסחר.

למעשה, המסחר במדינת ישראל והבנקאות, ב־90% הם בעלי אופי עדתי, מפני שיהודים שבאו מתימן ומארצות שונות שהמסחר בהן מוגבל וקשרי המסחר מצומצמים מאוד, מוגבלים מאוד, בתחום זה. מדינת ישראל קשורה קשרי מסחר דווקא עם אירופה ועם אמריקה, ולכן אלה שבאו מארצות אלו יש להם קשרים עימן והם יודעים את המושגים המסחריים והאופק המסחרי שלהן, ועל כן הם עוסקים במסחר ובבנקאות, ויש התעשרות גדולה; ואחר כך התעשרות זו משמשת קרן־שפע שממנה מתגלגלים וזורמים גם לציבור המשתכר. לכן יש מיגבלה. אני יודע שבין התימנים אין סוחרים, לא מפני שהם כולם חיים על פי תורת א.ד. גורדון, אלא הם אינם יכולים להיות סוחרים, כי אין להם שום קשרי מסחר; לוא יכלו היו מפתחים מסחר והיו מתעשרים. יש מיגבלות וצריך להתגבר על מיגבלות אלו, אבל, אף על פי כן, המדיניות או הלחצים של פערים כלכליים אשר התפתחו אצלנו בעשר השנים האחרונות, קשים כשאול. לא שאינני מכיר בזאת שרופא צריך לקבל משכורת יותר גדולה, מתאימה לו, ומהנדס צריך לקבל משכורת יותר גדולה ומתאימה לו – אלא שלדעתי האידיאולוגיה והעמקת התודעה הזאת שמוכרח להיות פער, יצרה לצערנו שביל, פילסה לעצמה אפיק שהבדיל בין עדות בארץ, בין יוצאי אירופה ואמריקה מזה ובין יוצאי אסיה ואפריקה מזה. זה קרה בכוחה שלה, לא בכוונת מכוון אלא בכוח עצמה. ולכן כאשר אנחנו מדברים על ערכים, אנחנו מחוייבים להחזיר לעצמנו את הערך של שוויון ולא לזלזל ולא ללגלג על החברה השוויונית אלא לראות את השוויון כאחד היסודות המדביקים והבונים חברה במדינת ישראל. זה לא שוויון אבסלוטי, אבל שוויון כיסוד מוסד בין בני־אדם.

* * *

מזה אני מגיע לבעיה החברתית. אני אומר דבר, שהוא אולי חמור, אבל לא אהיה נאמן לעצמי אם לא אומר אותו. אני סבור, שיש לא מעטים בין יוצאי אירופה שבעומק נפשם, בסתר לבם (והקדוש־ברוך־הוא יודע נסתרות) אינם מכירים בשוויונם של יוצאי אסיה ואפריקה. אמנם יש יהודים מקרב יוצאי אירופה, בין הוותיקים ובין החדשים, שיש להם או לב יהודי או תפיסה סוציאליסטית והם משוחררים מהמחשבה הזו. אולם יש גם לא מעטים שאמנם לא מדברים על כך ואולי מדברים בלחש, אבל תוצאות מעשיהם מלמדות אותנו שבעומק נפשם ובסתר לבם, אין הודאה ואין תודעה של שוויון בין אלה לאלה. יש לזה סיבות שונות ומרובות, שאינני רוצה להיכנס אליהן מפני שהן חמורות. אבל יש מזה עוד תוצאה הפוגעת בכולם: אין הודאה, אין תודעה ואין אמון ביכולתם של יוצאי אפריקה ואסיה.

רענן דיבר על טיפוח מנהיגות. מבחינה זו הגענו למצב שכל יוצאי אפריקה ואסיה הם עכשיו ללא מנהיגות. תוך כדי עלייתם, תוך כדי תהליך ההתלכדות, עברה עליהם מקצרה והתיזה את כל הראשים. אין ראשים. זוהי אחת התופעות המדאיגות ביותר, והיא דבר שצריך ללמוד ממנו ולחקור אותו עד ועמקו. מה קרה? איפה כל המנהיגות? כאשר הם ישבו באשר ישבו היתה מנהיגות, וראינו כי במקומות ששם נשמרו קבוצות בלי מנהיגות, דווקא המנהיגות הטבעית שלהם הועילה לא מעט. אני מסכים שזו היתה מנהיגות שלא תמיד התאימה למושגים שלנו, למערכת החיים שלנו – אבל מנהיגות אחרת לא צמחה, אינה צומחת. כל הנסיונות שנעשו להצמחה מנהיגות לא הצליחו, אולי משום שלא נעשו בכוונה או לא נעשו בכוונה טובה.

אומר שוב דבר לא קל, חמור, במסגרת של המפלגה שלי, ואני רואה את עצמי זכאי להגיד זאת. הייתי סבור עוד בימי נעורי שהפתרון לבניית חברה בארץ־ישראל הוא להחליף את ההשתייכות העדתית בהשתייכות תנועתית. חשבתי שיש לכל אדם צורך נפשי, חברתי, אישי, להיות שייך לאיזו נציגות, לאיזו חברה. נפרק מחיצות של העדות ובמקומן ניכנס לתוך המעגלים של תנועות, של מפלגות, והדרך הזו, נראתה לי, במשך מספר ניכר של שנים, כדרך בטוחה וסלולה. ראיתי הליכתם של בני עדות למפלגות שונות. שמחתי שבאו למפלגה שלי, אבל גם כשהלכו למפלגה אחרת, ראיתי בזה התפתחות של התהליך הטוב הזה, שכולם יזדהו, ישתייכו לתנועות ולמפלגות, אבל בשנים האחרונות, אני צריך להודות, בלי להתבייש, אלא להביע את זה מתוך צער עמוק, הגעתי למחשבה שהמפלגות בעניין זה כשלו עד מאוד. מה שמתרחש אצלנו בשטח זה של הארגון המפלגתי בין העדות הוא לא ביטול מחיצות, אלא למעשה, זו ביזה שאיננה מעריכה את החומר עצמו. מה שעושות המפלגות בערב הבחירות זו השחתת כל חלקה טובה. אני אומר זאת מפני שאני רוצה שמפלגתי תרחץ את ידיה מהדבר הזה ותאמר “ידינו לא שפכו”. מה שעושים אצלנו בערב הבחירות, כל הסחר־מכר בקרב אנשי העדות, השפיל את כל הערך של השתייכותם לתנועות. זה הפך אותן לשוק, שוק של קונים ומוכרים. ואז אבד לנו חלק. המסגרת העדתית כמסגרת חברתית, כמקור להשתייכות – אבדה. ההשתייכות המפלגתית איננה נותנת כלום. במקום זה לפעמים נותנת רע.

* * *

אני סבור שאנחנו מתקדמים יותר מדי לאט, והדבר הזה חייב להדאיג אותנו. אני רוצה לציין שתי עובדות מאלפות. עובדה אחת, שר החינוך והתרבות הודיע בשבוע שעבר בכנסת, כאשר ציטט את הדו"ח של המפקח בדרום, כי מאשדוד עד אילת כל ילדי בית־הספר שלמדו, מהגן עד הכיתה האחרונה תשע שנים – לא ילדים שגדלו בקסבה ולא ילדים שבאו מתימן, אלא ילדים שלמדו 9 שנים בארץ, מגיל 5 עד הגיל של גמר בית־הספר יסודי – ילדים אלה, אין להם מספיק ידיעות כדי לקרוא עיתון וספר פשוט ולהבין. עובדה זאת מלמדת אותנו שלא מספיק לסמוך על תהליכים שהיה ראוי לסמוך עליהם, שאנחנו אומרים – יש לנו מערכת של חינוך יסודי, היא מקימה לנו דור חדש. הנה הקציר, הנה היבול, אבל היבול הזה הוא יבול מחריד. אז צריך לעשות מאמץ גדול יותר, ולמדינה יש יכולת לעשות מאמץ גדול יותר, גם כספית וגם בגיוס אנשים וכו'.

יש עובדה שניה, המשתרעת על שטח יותר גדול. יש בארץ עדה תימנית, שאני נמנה עליה. העדה הזאת התחילה לעלות לארץ בשנת תרמ"ב – 1882, ומאז עד קום המדינה עלו אלפים רבים וארחי קום המדינה עלו כולם, והם עכשיו מונים 130 אלף. אינני יכול להסביר, לא לעצמי ולא לזולתי, את העובדה שבמשך 80 שנה לא קמו שניים־שלושה רופאים מקרב העדה הזאת. 80 שנה! אני יכול להבין שבתימן זה היה בלתי אפשרי, אבל לאחר 80, לאחר 70, לאחר 50, לאחר 15 שנים, לא בתימן – כיצד אפשר להסביר את העניין?

מישהו יגיד לי שהם מטומטמים, לא מסוגלים ללמוד. אני לא אסכים אתו, מפני שאני מכיר אותם ואני יודע. ויש לי ראייה עוד יותר חותכת. בתימן היה מקום להשכלה רבנית, דתית. הם עסקו בזה וכל דור הקים מתוכו מספר אנשים, תלמידי־חכמים, ידועים בתורה ובהלכה. חלק מהם באו לארץ, ועד היום הם השרידים של יכולתה הרוחנית של יהדות תימן. תחתם לא קמו במדינת ישראל עד היום רבנים שגדלו בארץ, למדו הלכה בתורת הארץ, ושאתה יכול להגיד עליו, הרבה התימני הזה הוא כבר גידול הארץ. לא קמו! למרות שרובם, 90% מהם, נמצאים בחינוך דתי! במה להסביר את הדבר הזה?

אני יכול לומר רק דבר אחד: פעולות ההמרצה הנעשות על־ידי מכווני ההתפתחות החברתית אינן מספיקות, זה המילה הנוחה ביותר שאני יכול לומר. מפני שבכל השנים האחרונות אין מדיניות מכוונת בשטח זה של בניין החברה הישראלית. אנחנו חיים מן היד אל הפה, אנחנו נאבקים עם אלף אלפי דברים חשובים, אבל בשטח הזה אין מחשבה מתוכננת אין פעולות מתוכננות, לבד מאותם הדברים שהם בבחינת שיגרה ברוכה מאד, מבורכת מאוד. אני יודע שיש מישהו או מישהם שחושבים לעומק על ענייני ביטחון, ואני יכול לישון במנוחה, מפני שאני יודע שיש מי שחושב להיום ולמחר ולעוד שנה ולעוד חמש שנים. אני יודע שיש פחות או יותר מחשבה בשטח הכלכלי, עם כל הסיבוכים והקשיים, יש מי שחושב את מחשבתה הכלכלית של המדינה. אינני יודע אם אני יכול לישון במנוחה כי יש מי שחושב את מחשבתה החברתית של מדינת ישראל. איזו דמות תהיה לחברה, איזו דמות תהיה לחברה, איזו התפתחות תהיה לאחר הכאבים האלה של עולי ארצות שונות, של בני הארץ, של עולי ארצות שונות ביחד, איזו דמות תהיה לעם הזה?

והיה כי תשאל מישהו בישראל – קשיש או צעיר, ותיק או עולה חדש – מה דעתך על בעיית העדות בישראל, הוא ישיב לך: זהו דבר שצריך להיפטר ממנו לסלקו מדרכה של החברה הישראלית. ואם תוסיף ותשאל לאותו מישהו: שמא אתה יודע מה הסיבה שישנה בעיית עדות בישראל, תקבל תשובות שונות ומשונות. אחד יאמר: בגלל הקיפוחים והאפליה, שהאשכנזים מפלים את יוצאי ארצות המזרח. שני יאמר: בגלל קצת עסקנים המבקשים לרכוב על הסוס העדתי כדי להיבנות. שלישי יאמר: בגלל מדיניותה הכלכלית והסוציאלית של הממשלה. ועוד ועוד.

אך רק מעטים מבינים ומודים, שבעיה זו אינה תוצר של מדינת ישראל ולא בימינו התעוררה, אלא שזוהי התוצאה הישירה של קללת הגלות, שנתפזרנו בין עשרות אומות ותרבויות, וישבנו בתוך אותן אומות, ישיבת קבע שדמתה לישיבת ארעי, שנמשכה מאות, ופעמים אף אלפי שנים. כך נעשינו כחלק מאותן אומות, אף כי נבדלים מהן: דיברנו בלשונן, נהגנו כמנהגיהן, סיגלנו לעצמנו לא מעט מתרבותן ומהמנטליות שלהן, ובמרבית הארצות נעשינו דומים לתושביהן בקלסתר פנינו ובמבנה גופנו.

* * *

חז“ל אמרו: “צדקה עשה הקב”ה עם ישראל, שפיזרן לבין האומות”, שכן כאשר באה פורענות על אחת מקהילות ישראל – לא נפגעו שאר קהילות, ופעמים אף נמצאו שחשו לעזרת הקהילה הנפגעת בדרכי עזרה שונים, החל מ“פדיון שבויים”, בכסף ובשתדלנות מרובה, וכלה בהתערבות מרשימה כזו של משה מונטיפיורי, שנטל מקלו ותרמילו ויצא לדרוש בשלום קהילת היהודים בדמשק ולהגן עליה מפני רודפיה.

אולם, מבחינת ליכוד האומה וקיומה כגוף אחד, היה פיזורה מארה ולא צדקה. אומה המופזרת קבוצות־קבוצות בארצות שונות, במשך קרוב לאלפיים שנה, ומוסיפה לראות עצמה אומה אחת – זוהי תופעה קשה, מסובכת מאוד ומעניינת מאוד, שאין לה אח ודוגמה בין אומות העולם; וכל זמן שהחיים הדתיים נתקיימו בידי היהודים כולם, היה ה“שולחן ערוך” בחזקת מולדת, או במקום מולדת, לכולם, וכולם הסתופפו בצלו והרגישו בו שהוא עושה אותם לעם־אחד, על אף המרחקים של זמן ומקום שרבצו ביניהם.

אך משהחלה להתרופף המסגרת הדתית – נתגלתה מארת הפיזור בכל חומרתה; לא זו בלבד שהיהודים מצאו עצמם מדברים בשפות שונות, אלא הם כבר אינם יכולים להבין, או אפילו להכיר, איש את רעהו: זרות ונכר החלו להשתלט בין היהודים לבין עצמם.

ואז קרה הנס של התחייה הציונית, של שיבת־ציון החדשה לארץ־ישראל, ממזרח וממערב ומכל הארצות, שבעקבותיה קמה מדינת ישראל.

* * *

כאן בארץ־ישראל, נחשפה מארת הפיזור לעיני כל, כאשר מצא ואת עצמם עולי כל הארצות והנה הם שונים אלה מאלה, בלשונם, בלבושם, בהרגלי אכילתם, בהשכלתם, בדרכי חשיבתם וכאמור גם במראה פניהם. לשבעים אומות שנתקבצו למקום אחד דמינו;

אולם, חשיפה זו, של המארה, היה שובר־תרופתה בצדה. המיפגש המופלא של האנשים השונים, האלה, המודעים לעובדה שכולם הם יהודים, בני גורל אחד וייעוד אחד; משימות ההשתרשות וההתחדשות המוטלות עליהם; משטמת האויבים, שהקיפה אותם כחומה בצורה ושיחרה לדמם, ללא אבחנה בין עדה לעדה; ובייחוד תחיית הלשון העברית ובית הספר העברי, ובשנים האחרונות גם צה"ל ומערכותיו – שימשו מעין סיר־לחץ, או כור־היתוך, שלתוכו הוטלו עצמים “שונים”, כשהוא מונח על אש יוקדת; אמנם הלחץ והחום “מכאיבים”, אבל גם מגבשים את העצמים והופכים אותם לעשת אחת.

* * *

דבר זה אינו נס מן הנסים, אלא תהליך הגיוני ותוצאה צפויה. הלא זאת היא מטרת קיבוץ הגלויות; לבנות מחדש, “ארץ כי תחרב” ו“עם כי יחרב” – כהגדרתו הקלאסית של אחד העם, ומי שעוקב אחר התהליך המהפכני המופלא הזה של לישת קבוצות חברתיות ותרבויות שונות, וגיבושן לפסיפס מוצק ויפה של חברה ישראלית – מהחל העליות ההמוניות לארץ, לפני כ־90 שנה, ובייחוד מאז קמה מדינת ישראל, אי־אפשר לו שלא להתפעל מאוד ושלא לראות בכך אחד ההישגים החשובים ביותר שלנו, שחשיבותו אינה פחותה, ואולי אף עולה על הישגינו בתחומי החקלאות, התעשיה, המדע והלחימה.

עובדה ברורה היא, שהתקדמנו מאוד והתקדמנו מהר בשטח הזה, יותר משאפשר היה לצפות. עדיין אנו סובלים מן השאריות, מכך שהמלאכה עדיין לא נשלמה; זוהי הסיבה, שפעם בפעם חוזרת ומתלקחת בעיית העדות בארץ, פעם מן הזווית של השוויון הסוציאלי, ופעם מן הזווית של הייצוג ושוויון המעמד, ולפעמים גם בשל הקנטות או דעות קדומות כלשהן.

* * *

משמע, הבעיה עדיין קיימת בשיעורים שונים, בין כל שבט עולים לשאר שבטי העולים; היא קיימת, בשיור מסויים וזמני יותר, גם בין שבטי העולים החדשים, שמקרוב באו, לבין הישראלים הוותיקים.

אין תימה, שרבים מתוכנו שואלים את עצמם: מהי חובתנו ונעשינה כדי להתגבר על מה שנחשב “שארית” הבעיה. אכן, מן הדין שלא לנפח את הבעיה ומין הדין שלא להעלים אותה או להתעלם ממנה. היא מחייבת להרבה רצון טוב והרבה מעשים טובים; המעשה הכולל שלנו בארץ, לפרטיו, זורם ומזרים את כל התהליכים וההתפתחות אל הים הגדול של היווצרות אומה אחת. אך, דרושים מעשים מיוחדים, דרושה יוזמה מקדמת, מזרזת תהליכים, כדי שלא נהיה מורישים בעיה זו גם לדור שלישי ורביעי, אלא נביא אותה אל סוף קיומה בדור הזה שלנו ושל בנינו. אין ספק, שהציבור, הרואה את עניין העדות כדבר שיש להיפטר ממנו – רוצה במעשים ומוכן לשאת בעולם, ובלבד שבעיה זו תעבור מן העולם ולא תוסיף להטריד את החברה הישראלית ולהפריע לה בתהליך התגבשותה והתפתחותה.

* * *

ולבסוף ראוי להדגיש, שלמעשה “חודה” של הבעיה הוא בין האשכנזים לבין שאינם אשכנזים, קרי: בין יוצאי אירופה ואמריקה לבין יוצאי אסיה ואפריקה. הגורם לכך הוא הבדלי התרבות, ששררו בין ארצות הנצרות לבין ארצות האיסלאם. הבדלים שהשפיעו גם על היהודים; היהודים, שעלו מארצות האיסלאם, הביאו עמם תרבות משלהם, יהודית־מזרחית, כפי שקיבלו מאבותיהם; וגם זו היתה שונה מארץ לארץ. והוא הדין ביהדות שעלתה מארצות הנצרות. אילו היתה רק תרבות מבדילה בין אלו לאלו היינו אומרים: יקיים כל אחד את תרבותו בידו ונהיה עשירים במיגוון של תרבויות, ששום עם לא יכול להידמות לנו.

אבל לצערנו, נתגלה פער בהשכלה האלמנטרית ובטכנולוגיה והוא פער שקיים בין העמים האירופיים לבין העמים האסיאניים. הפער הזה שונה בגודלו ובאופיו מארץ אסיאנית אחת לארץ אסיאנית אחרת. דרך הפער הזה נכנסו, בראש מורם, הדעות הקדומות והרגשות הקיפוח, והרבה מאוד אי־הבנות ומרירות. את הפער הזה מצווה מדינת־ישראל לסתום במהירות מרובה ככל האפשר; והוא ניתן לסתימה שכן אין זו שאלה של “כשרונות גזעיים” אלא של מתן אפשרויות נוחות ושל מאמצי למידה והקנייה. מדינת־ישראל עושה רבות בתחום הזה, והיריעה קצרה מכדי לפרט את הדברים. אך ברור, שעדיין אנו נמצאים באמצע הדרך, ויש צורך בהגברת המאמצים ובגיוון המעשים; הדבר חיוני לא רק לשם ליכוד פרודותינו לעם אחד, אלא כדי שאיכותו של העם תהיה ברמה אחת! לא רק רמת חיים אחת אלא גם רמה איכותית ורוחנית אחת; לא רמה ממוצעת אלא דווקא רמה גבוהה; כי זהו תנאי חיוני מאוד לעתיד קיומנו ולהצלחותינו, בדור הזה ובדורות הבאים.

חוק נישואין וגירושין ושוברו בצד

כשחוקקה הכנסת את “חוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי”ג – 1953“, שבו נקבע כי “ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי־דין רבניים” וש”נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה" – עמד לנגד עיניה נימוק חותך ומכריע: שמירה על אחדותה של האומה היהודית. ידענו שכל פילוג או פיצול בין יהודים ליהודים, יש לו תקנה. יכולים היהודים להיות מפוצלים אפילו לדתיים ולשאינם־דתיים. אך שעה שחלק אחד מן היהדות, ויהא גודלו אשר יהיה, לא יוכל לבוא בקשרי חיתון עם חלק אחר של היהדות, פירושו של דבר קרע ללא תקנה, והאומה תיחצה, חלילה, לשתי אומות. המסורת היהודית רואה כל יהודי כיהודי, בין שהוא שומר מצווה ובין שאינו שומר מצווה; ואפילו המיר דתו הוא נשאר בחזקת יהודי ופתוחה לפניו הדרך לשוב בתשובה – עד הרגע האחרון שלפני מיתתו. לא כן יהודי שנולד מקשרי חיתון אסורים. יהודי כזה אין לו תקנה, כיוון שלידתו היתה באיסור, ואסור לבוא עמו בקשרי חיתון. אמנם ישנו מחנה של יהודים חילוניים, בעלי השקפת עולם מודרנית, אשר לדידם הדביקות בענייני נישואין וגירושין לפי המסורת היהודית אינה אלא שריד ארכאי מזמנים שאבד עליהם כלח; אבל מאידך גיסא ישנו מחנה של יהודים דתיים רבים, שבשבילם עניין זה של נאמנות לדין תורה בענייני חיתון הוא בבחינת ייהרג ואל יעבור. שום חוק או כוח שבעולם לא יכפה עליהם להתחתן עם מי שלפי דין תורה הוא אסור. ולצדם נמצאים עוד המוני יהודים, אשר אמנם אינם דתיים אך הם נאמנים למסורת אבותיהם ואבות־אבותיהם ולא ירצו לקבל חופה וקידושין אלא מידי רבנים מוסמכים.

הילכך לא היתה לפני המחוקק הישראלי אלא דרך אחת ויחידה: לקבל בעניין זה את ההשקפה הדתית ההילכתית, ללא סייג ושיור, אם ברצונו למנוע התפערות תהום בין חלק אחד של העם למשנהו.

הקשיים שנראו ושלא נראו מראש

היה ברור, שמפעם לפעם יהיו תקלות וייגרמו אי־נעימויות. כהן וגרושה אם יעלו באש אהבה – לחופה וקידושין לא יזכו: אשה שהיתה נשואה כדין תורה ונתגרשה בגירושין אזרחיים, תיחשב אשת־איש וכאילו לא נתגרשה; ועוד כהנה וכהנה.

אבל איש לא הביא בחשבון, שעקב התהליך המרהיב והמופלא של קיבוץ הגלויות יבואו לארץ גם שבטי יהודים אשר במרוצת הדורות נוצרו סייגים כלפיהם או הסתייגויות כלפי כשרות נישואיהם, כגון הקראים או “בני ישראל”. ביחס לקראים יש ספרות הילכתית ענפה ורבת־ותק, והיא נוטה בדרך כלל להחמיר נגד קשרי חיתון של יהודים אתם, פרט לפוסקים מעטים שהתירו אותם בפה־מלא או בחצי־פה; גם הקראים עצמם מקפידים, עד היום הזה, על שמירת עצמאותם כעדה יהודית נפרדת.

ואילו ביחס ל“בני ישראל” – המצב שונה בתכלית. ראשית, הספרות ההילכתית הדנה בהם – מועטת ומוגבלת גם בתכנה וגם בכמותה. שנית, היא צעירה יחסית וגילה הידוע הוא כמאה ושלושים שנה. שלישית, רוב החכמים שדנו בעניין “בני ישראל” נטו בדרך כלל – פרט למעטים – לראותם כיהודים לכל דבר וביקשו לקרבם ולא להרחיקם. ולבסוף – הם עצמם אינם מסתייגים ומעולם לא הסתייגו מן המסורת היהודית ותמיד רצו לקיימה ולהיות, יותר נכון: להישאר, חלק בלתי־נפרד ובלתי־שונה ממנה.

אין תימה, איפוא, שהמקרים של סירוב הרבנים לתת חופה וקידושין לזוגות, שאחד מהם הוא מעדת “בני ישראל”, הסעירו מאוד את הרוחות לא רק בקרב הציבור שאינו דתי, אלא גם בקרב המחנה הדתי עצמו.

מי הם עדת “בני ישראל”?

ידיעות מקוטעות נשארו בידינו ובידיהם של “בני ישראל” על מקורם. לפי מסורות שונות הגיעו ראשוניהם להודו לפני כ־1,700 שנה. בעלי גירסה זו סבורים שהם באו מארצות ערב – אולי מתימן או מדרום ערב. ויש מסורת המקדימה בואם עד ימי חורבן הבית השני, כבורחים מפני תיגרת ידו של טיטוס. בכל המסורות מצויה הגירסה, שאבותיהם הראשונים נסעו בספינות כגולים או כנרדפים, ובקרבת חוף הים של נוגאם, הסמוכה לבומביי, נשברו האניות והנוסעים טבעו וירדו למצולות. רק מעטים ניצלו והתיישבו באותה סביבה. בשל האסון לא נשארו בידי הניצולים לא ספרים ולא תעודות ולא תשמישי קדושה. אף־על־פי כן שמרו בקפדנות על השתייכותם לעם ישראל. העובדה שקראו לעצמם “בני ישראל” ולא יהודים סתם, שימשה נושא לחקירות אם הדבר מעיד על קדמותם, מלפני שפשטו בעולם גולי יהודה, שמהם נתהווה המושג “יהודים”, או שהם השתמש ובכינוי זה, מחמת שהאיסלאם בראשיתו שנא את היהודים והכינוי “בני ישראל” יצר הבחנה לטובתם ביניהם לבין יהודים. מכל מקום, הם שמרו על כמה וכמה מכללי היהדות, על פי הזכרון ועל פי המסורת, עד כמה שהיו יכולים.

בשנת תקצ“א, כלומר לפני 131 שנה, ביקר בהודו הנוסע הצפתי ר' דוד דבית־הלל ובספר מסעותיו הזכיר אותם ברפרוף ובזלזול: “ישנם בהודו יהודים ילידים, הקוראים עצמם ‘בני ישראל’ כ־600 משפחות, המתבדלים במידותיהם ובמנהגיהם מכל האומות. הם נימולים ומקדשים את יום הכיפורים – אולם אין בידם מנהגים של תורת משה – ואיש מהם אינו לוי או כהן”. לדעתו אינם אלא שרידי שבט שהתגייר ולא צאצאי ישראליים. הוא הגיע לדעה זו משום ש”טרם נפגשתי בקהילה (כזאת) של אנשים מאוד עמי־ארץ, המחללים את השבת בפרהסיה".

כעבור 17 שנים ביקר אצלם הנוסע ישראל בנימין ממולדובה, אך דעתו היתה שונה מזו שהזכרנו קודם: “אין כל ספק אצלי כי שבט ה’בני ישראל', מלבד שהם יהודים גמורים, הם גם באמת מזרע עשרת השבטים”. בין שאר הראיות שהוא נותן לדבריו הוא מדגיש שהם “שומרים כמה מצוות עיקריות מדת־ישראל ומדקדקים בהן מאוד, כגון מצוות מילה ושמירת השבת”.

לאחר 12 שנים נוספות הגיע להודו הנוסע המפורסם ר' יעקב ספיר הלוי, שגדל גם הוא בצפת ואחרי כן עבר לירושלים. ספיר כתב על “בני ישראל” דברים ברורים לאמור: “מכל דבריהם וענייניהם, מנהגיהם ואמונתם, נראה ברור בעליל שהם מזרע בית ישראל, ככל היהודים הנפוצים בגולה, ולא התערבו עם כל אומה ולשון, כי אינם מתחתנים עם העמים אשר סביבותיהם – ותמיד שמרו את המצוות אשר החזיקו בידם ונשאר להם חוק זכרון למורשה, בלב ובנפש”. גם הוא מאשר שהם שמרו את השבת “ונחו ממלאכת ידיהם”, והוא מוסיף עוד פרטים לתיאור קלסתר פניהם, הליכותיהם ומנהגיהם, ובין השאר: “בהתגלחם את ראשם – יניחו פאתי הצדעים ארוכות”, ועוד: “אמונתם חזקה בביאת המשיח כאמונת כל ישראל, ויודעים שיש יהודים, וארץ־ישראל וירושלים – וכשיבוא המשיח יהיו נגאלים וייאספו כולם לירושלים”.

מה הבדיל ומי הבדיל אותם?

לפי ספר “בני ישראל”, שהוצא לא מכבר ע“י הרבנות הראשית לישראל, מסתבר כי במרוצת השנים הופנו מדי פעם בפעם שאלות אל רבני בגדד, רבני צפת (ספרדים ואשכנזים) וחכמי טבריה – בדבר כשרותם של “בני ישראל” לקשרי חיתון עם יהודים אחרים. והתשובות היו חיוביות, רובן ככולן. “על כגון דא אמרו חז”ל: לקרב ולא לרחק!” – הדגישו חכמי טבריה.

אך העניין החמיר לפני כ־50 שנה, כאשר שני יהודים בגדדיים, שהגיעו להודו, הפנו אל חכמי בגדד וירושלים בעניין זה שאלה מנוסחת בצורה פרובוקטיבית, בהצביעם על כך של“בני ישראל” “אין לא גירושים ולא חליצה ולא יבום”. זו נשוי יכול איפוא להיפרד סתם לפי הסכמה הדדית – “או ילכו לערכאות של הגויים ויאמר להם השופט: כל אחד ילך לעצמו, והיא תלך ותינשא לאחר”. מובן שנוסח זה ממש הזמין תשובה שלילית. ואמנם השיב בית־הדין בירושלים: “אסור להתחתן בהם ואיסורם איסור עולם”, וברוח דומה פסק גם בית־הדין בבגדד.

אולי מן הראוי היה לחקור פעם מה הניע את שני היהודים ההם לשלוח שאלה פרובוקטיבית כזאת – שמא היא צמחה על רקע של יחסים עדתיים מתוחים בין יוצא בגדאד, שנחשבו כמהגרים חדשים לעומת “בני ישראל” הוותיקים, ה“ילידים”. או שמא משום שצבע פניהם של “בני ישראל” היה שחום ביותר בעוד היהודים שבאו מבגדד היו בהירים יותר, והדברים התנהלו על רקע של תסביך “שחורים” ו“לבנים”, שהיה חזון נפרץ בזמן ההוא.

יש ויש מקום לחוקרים להתגדר בו, שכן לא זו בלבד שעוד עשרות רבות בשנים לפני כן סופר כי “בני ישראל” השתדלו מאוד לקיים את המצוות בהתאם לתפיסה היהודית ההילכתית, פתחו בית־ספר בו למדו עברית, בנו בתי־כנסת וכו': אלא שגם בענייני קידושין וגירושין היתה עליהם עדות שונה מזו שנתנו אותם שני יהודים – והעדות היתה כנראה ידועה גם להם. הנוסע ספיר הלוי כתב על הגירושין: “ואם תזנה (האשה) או כי ימצא בה ערוות דבר – ישלחנה (האיש) מעל פניו ושבה לבית אביה ותשב שממה באלמנוּת חיות עד יבוא יומה, כי אין להם עוד סדר גט ולא יבום”. והיו גם אחרים שאישרו עדות זו, שאין בכלל גירושין אצל בני ישראל, ואם קרה פירוד בין בני הזוג – נשארה האשה עגונה כל ימי חייה ומעולם לא נישאר לאחר.

עם קיבוץ הגלויות בא"י – חזרה הבעיה ונתעוררה

בשנת תש“ד נשאלו הרבנים הראשיים לא”י, הרצוג ועוזיאל ז"ל, מה דעתם על “בני ישראל”, והאם מותר להתחתן אתם.

הרב עוזיאל נתן פסק מנומק היטב, שבסיכומו קבע: “‘בני ישראל’ אין דינם כגויים הבאים להתגייר, אלא הם כישראל”. גם הרב הרצוג עסק בסוגיה זו, ולאחר פלפול מרובה הגיע בערך לאותן מסקנות.

הבעיה החריפה יותר והסתבכה יותר בתקופה המדינה, כאשר זרמו לארץ עולים רבים מ“בני ישראל”.

כבר בשנת 1953 נשמעו בפרלמנט ההודי דברים חריפים ביותר על יחס ההפלייה הגזעני, שמדינת ישראל כאילו נוהגת בו כלפי “בני ישראל”, יוצאי הודו.

ד"ר גיורא יוספטל, בעודו מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות, פנה אל שר הדתות דאז, מר משה שפירא, בערך בדברים אלה: “אין אני רשאי להביע דעה מבחינה הילכתית, אך עבודתי עם עדה זו מחייבת אותי לבקש עזרתך שלא יקרה אסון. בני עדה זו הם עדיני נפש, רגישים וזקוקים לאהדה”.

רק לאחר ארבעה־חמישה חדשים באה תשובה לפנייה זו – מאת סגן שר הדתות, ד"ר ורהפטיג, המשמש כיום כשר הדתות, לאמור: “הרבנות תדון” – זאת על אף העובדה, שהיתה ידועה למדי, שכבר ישנו בסוגיה זו פסק־הלכה של הרבנים הראשיים.

כיום ישנם בארץ קרוב לששת אלפים נפש “מבני ישראל”. כשהם מתחתנים ביניהם לבין עצמם, כמעט שאין מתעוררת בעיה, הבעיה היא רק כשאחד מבני הזוג אינו מ“בני ישראל”. בזמן האחרון היו כמה זוגות כאלה; הם וראשי העדה כולה נלחמו ונלחמים במרץ נגד כל אפלייה כלפיהם, ואין להניח שירפו ממלחמתם זו עד שהשאלה תבוא על פתרונה המניח את הדעת.

עקב הלחץ הזה, שמתלווה אליו גם לחץ מצד חוגי ציבור שונים, ובכללם חוגים דתיים מובהקים – פתחה מועצת הרבנות הראשית, ביזמת הרב נסים, בדיונים שבסיכומם הוחלט שאין כל יסוד לאסור נישואיהם של “בני ישראל” והנישואים עמהם מותרים.

אותן ההחלטות גם הסמיכו את הרב נסים להוציא לרושמי הנישואין הנחיות – כיצד עליהם להתנהג, בעיקר “בעת שיתעוררו אצלם ספקות”.

אולם בינתיים קמה סערה בקרב העולם הרבני, והתברר שיש התמרדות־ממש נגד העמדה הזאת של היתר הנישואים.

משנוכח הרב נסים בהלך־הרוחות הזה, נאחז בסמכות ש“ניתנה” לו, והוא עמד ופירסם את ההנחיות הידועות, העושות את כל ההחלטות האחרונות של מועצת הרבנות בנידון זה פלסתר ומרוקנות אותן מתכנן. ההנחיות הללו מטילות על רושמי הנישואים “לחקור ולדרוש אם הורי המבקש והורי הוריו ולמעלה עד כמה שאפשר, נישאו לאחר גירושין”. ההנחיות הללו הן אבסורדיות, כיוון שאפשרות של בדיקה כזו אינה קיימת מכל וכל. אין רישום כזה בנמצא, ומי זוכר, או מי ירצה לזכור, נישואים כאלה. הרב נסים אולי חשב לשכך את חמתם של הקיצוניים, אלא שהדבר לא עלה בידו. אדרבא, נוספה עליה חימה מוצדקת של “בני ישראל” ושל הציבור כולו.

כיצד תיפתר הבעיה סופית?

אמנם אותם מקרים, שנתקלו בסירובם של רבנים לתת להם חופה וקידושין, מצאו בינתיים את פתרונם בעזרת שר הדתות והרב נסים, אשר השפיעו על רבנים מתונים לקבל עליהם משימה זו. אבל העניין לא נגמר ואין רואים כיצד ייגמר.

הכוונה למנות רושמי נישואין מיוחדים ל“בני ישראל”, או רושמי נישואין אזוריים – פירושה שיבואו לפניהם רק מקרים שיש בהם “סיבוך”, אך בזאת עוד יתוסף סבך על סבך. ראשית “בני ישראל, יסרבו ללכת לרושמי נישואין מיוחדים אלה. שנית, בצדק טענה סגן יו”ר הכנסת, הח' בבה אדילסון, מעל במת הכנסת שיש חשש כי עתיד לבוא יום ובו יינתנו הנחיות לחקור ולדרוש כל בן זוג, היכן קיבלו הוריו חופה וקידושין, אם אצל רושמי נישואין רגילים או אצל רושמי נישואין אזוריים, ועל פי זה יבחינו מי “כשר” ומי “פסול”, זהו איפוא סידור מופרך שאין להסכים לו, כיוון שהוא משאיר פתח פתוח להדבקת סימן של ספק.

* * *

למרות כל הסיבוכים האלה, והסיבוכים שאולי עוד עתידים להתגלות עקב “חוק שיפוט בית דין רבניים (נישואין וגירושין)” – אין לנו מה להתחרט על אותו חוק, ואין אנו יכולים לשנות בו אפילו קוצו של יוד. אבל נחטא אם לא ניתן דעתנו על הצד האישי והמדיני־ארגוני, של המוסדות הדתיים. אישיותו והשקפותיו של הרב הראשי, וכן של כל רב נושא משרה – הן הקובעות והן שתקבענה, אם הדברים יתנהלו באווירה של מתינות, סובלנות והבנה הדדית, או שנלך ונידחף מקיצוניות לקיצוניות עד שנגיע לנקודת התפוצצות.

יש להצטער שהנהגות המפלגות שאינן מכריזות על עצמן כדתיות, אינן מעמיקות להסתכל ולחשוב על התהליכים האלה, הנושאים בחובם אבק־שריפה עצום. הן שקועות בעסקי מיקוחים קואליציוניים, מבלי שיעריכו תחילה מהו הדבר שהן “מוכרות” ומה משמעות אותו מיקוח לעתיד הקרוב או הרחוק.

בו בזמן נוהגים המנהיגים של המפלגות הדתיות עם עמיתיהם החילוניים בערמה, מוליכים אותם שולל וחותרים ליצירת עובדות מוגמרות, הם גם מסלפים ויכוחים ומבלבלים אותם, תוך הנחה שהלא־דתיים הם בורים ועמי־ארצות בעניינים אלה, ודבר שאינם מבינים אותו הם יראים מפניו ונכנעים לו.

אולם הדת היהודית איננה דת של מסתורין. היא פתוחה וגלויה לפני כל אדם, וכל הרוצה ללמדה יכול לעשות כן ללא שום הגבלה. היא אף אינה דת שכולה קיצוניות; יש בה פתחים רבים־רבים למי שירצה להקל ולהתחשב עם מציאות החיים. גדולי הדורות עשו להם אזניים ותיקנו מה שנראה להם כטעון תיקון – גם אם הדבר היה בחזרת שינוי יסודות ממש – ובלבד שתישמר המסגרת הכללית של היהדות ושל הדת היהודית.

תורת ישראל היא תורת חיים, פשוטה כמשמעה, כפי שהבינו אותה בני זמנים קודמים וכפי שמבין זאת בן זמננו.

דבר הפועלת, יולי 1962

דברים בכנסת בדיון על חוק שיפוט בתי־דין יהודים קראים (נישואין וגירושין) ביום 16 בפברואר 1971

עם כל הכבוד וההערכה שיש לי לשר הדתות, ידיד, ולמאמץ שעשה עד שהגיע להצעת־חוק זו, אינני יכול שלא להביע צערי על כך, שבשנה ה־23 של מדינת ישראל, שבוע לאחר יום הולדתה של הכנסת, אנו עומדים לחוקק חוק מיוחד, שיניח גושפנקה – ולו במידה מוגבלת – על בדילותם ההיסטורית של היהודים הקראים.

התמורות שהתחוללו בעם היהודי, עם הקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות לתוכה, כאשר גם היהודים הקראים נקבצו ועלו אל המדינה יחד עם שאר שבטי ישראל, במטרה לחיות בה חיים יהודיים מלאים, נתנו לנו שעת כושר בלתי־חוזרת להרוס את המחיצות, ובמקום העמדה הקיצונית כלפי הקראים, הגורסת ש“הקראים אינם מתאחים לעולם”, היינו צריכים דווקא לאחות את הקרעים. אבל – כפי שהזכיר כאן שר הדתות – לאחר דיונים ממושכים, שבהם נטלתי חלק כחבר בוועדה הציבורית שמינה שר הדתות, התברר לי שעדיין לא הוכשר הדור.

מצד אחד לא מצאו רבני מדינת ישראל דרך הילכתית נוחה ומכובדת לאיחוי הקרעים – ואינני בטוח שהם עשו מאמץ מספיק כדי למצוא דרך כזו; ומצד שני, חלק נכבד מעדת היהודים הקראים עמדו בתוקף על זכותם לעצמאות, בתחום העמד האישי, על פי ההלכה המקובלת עליהם, שבעניינים מסויימים היא מחמירה יותר מן ההלכה המקובלת עלינו.

יצויין, כי חלק מהקראים ביקשו לבטל כל מחיצה ביניהם לבין שאר חלקי היהדות, או לפחות שהדרך אל תהליכי ההתמזגות תישאר פתוחה. אך הסתבר שאין כל אפשרות להתעלם מרצונם של תובעי הזכות לעצמאות בתחום המעמד האישי. הצעת חוק זו היא, איפוא, הליכה לקראתם. בבחינת הכרח אשר לא יגונה.

לאחר הערה זו יורשה לי להצביע על הצדדים החיוביים שיש בעצם הצעת־חוק זו, ואגב כך גם על המשמעויות העשויות לנבוע ממנה. ראשית הצעת־חוק זו עשויה לגול מעלינו את החרפה שנשאנו על קרוב ל־7,000 או 8,000 אלפים יהודים החיים במדינת ישראל ללא כל מעמד חוקי בענייני אישות. נישואיהם אינם נישואין וגירושיהם אינם גירושין; חיי האישות שלהם שלא כחוק ומחוץ לחוק, ושום סמכות משפטית לא יכלה לתת להם את הסעד המשפטי שכל אזרח במדינת ישראל – בין שהוא יהודי ובין שאינו יהודי – זכאי ויכול לקבלו.

שנית, על־ידי הצעת־חוק זו תוכר עדת הקראים כעדה יהודית, בשר מבשרו ועצם מעצמו של העם היהודי – גם אם בענייני אישות תקיים שיפוט נפרד. הצעת־החוק היא – במפורש ובמודגש – בשביל יהודים קראים. משמע שקודם־כל ואחרי ככלות הכל המדובר הוא ביהודים. אמנם עוד בשנת 1960 כתב אליהם ראש הממשלה הראשון, מר דוד בן־גוריון, מכתב לאמור: “דיברתי עם נשיא המדינה (הכוונה לנשיא בן־צבי ז"ל) והבוקר נפגשתי עם שר הדתות (הכוונה להרב טולדנו ז"ל) והוסכם שאתם מוכרים כעדה יהודית־קראית ואינכם בגדר מיעוטים לא־יהודים”. סוף המובאה. עכשיו מקבלת הכרה זו גושפנקה של חוק. ויש לברך על כך.

שלישית, יש בהצעת־חוק זו משום הכרה עקרונית של מדינת ישראל בכך, שאחדות הקיום היהודי היא מסגרת רחבה ומקיפה שבתוכה כלולים כל הזרמים, הפלגים והכיתות ללא יוצא מן הכלל, שכולם עם אחד ולא ידח ממנו נידח.

שונא ישראל מפורסם נתן תיאור אמיתי – אם כי מתוך כוונה שטנית – של מצב העם היהודי, כאשר אמר: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורר בין העמים ודתיהם שונות מכל עם”.

כלומר, על אף פיזורם בארצות הגלות ועל אף הפירודים והמחלוקות שביניהם, ועל אף קיומם של זרמים דתיים שונים בתוכם, בכל־זאת הם עם אחד. ישנו עם אחד. דוגמה לכך היא עדת היהודים הקראים.

עדת הקראים – כפי שאמר שר הדתות – קיימת כ־1,200 שנה, ויש גורסים הרבה יותר. אמנם היחסים בין הקראים לבין קהילות ישראל בארצות אירופה היו גרועים. אך בין הקראים שישבו במצרים לבין קהילת ישראל שם שררו יחסים הוגנים והארמוניים כל השנים.

יתר על כן, עד לראשית המאה ה־12 היו משפחות מיוחסות של רבנים ושל קראים במצרים מתחתנות זו בזו. הם אף מצאו דרך להתנות במפורש בכתובה על דו־קיום באורח־החיים של בני הזוג, שלא יכריח אחד את משנהו לוותר על מנהגו או השקפותיו. והלוואי והיתה הרבנות נאחזת בעובדה ההיסטורית הזאת, שנזכרת ומפורשת בהלכה, כדי לנסות לקדם את האחדות בכיוון זו.

הקראים שמדובר בהם עכשיו רובם ככולם עלו ממצרים. הם נרדפו שם כיהודים וכציונים. ד"ר מרזוק הקראי, הועלה לגרדום יחד עם חברו שמואל עזר הרבני, שניהם בשל יהדותם וציונותם.

ככל אחיהם היהודים ציפו גם הקראים לגאולת ישראל, ולאחר שקמה המדינה – קמו ועלו אליה. כיום הם מעורים בישוב, הקימו מספר מושבים, בניהם ובנותיהם לומדים בבתי־ספר ממלכתיים וממלכתיים־דתיים. הם משרתים בצה"ל וממלאים בכבוד את כל חובותיהם כיהודים וכאזרחי ישראל. ואפילו כשהקראים תובעים זכותם לשיפוט עצמאי בענייני המעמד האישי – הם מדגישים בכנות את נאמנותם לעקרון המקודש של האחדות היהודית.

ומכאן למשמעויות אחרות של הצעת־חוק זו, משמעויות שהן מרחיקות־לכת. מאז חוקקה הכנסת את חוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין), שסעיף 2 שלו אומר: “נישואין וגירושין של יהודים בישראל ייערכו על־פי דין תורה” – זאת הפעם הראשונה שהכנסת עומדת לתת פירוש מרחיב של המושג “דין תורה”, במשמע על־פי כל דין הנחשב כדין תורה, בעיני יהודים אלה או אחרים, ולא רק על פי האינטרפרטציה של הרבנות במדינת ישראל. פירוש מרחיב זה הוא פירצה ראשונה בסעיף הראשון של אותו חוק, המעניק סמכות של שיפוט ייחודי לבתי־הדין הרבניים בענייני נישואין וגירושין של כל היהודים בישראל. פירצה זו אינה מערערת ולא תערער קיומם או מעמדם של בתי־הדין הרבניים, שהרי היא בה להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם. אבל היא פותחת פתח לניתוק בתי־הדין הדתיים, כולם או מקצתם, מן התלות המוחלטת במועצת הרבנות הראשית.

מעכשיו יהיו יהודים שהשיפוט הייחודי של בתי־הדין הרבניים, הנתונים למרותה של מועצת הרבנות הראשית, חל עליהם, ויהיו יהודים שעליהם יחול שיפוט של בתי־דין דתיים משלהם.

זאת ועוד. בוועדה הציבורית הצעתי שוועדת המינויים לדיינים תמנה הרכב של שלושה דיינים מקרב הקראים, כדרך שהיא ממנה כל דיין בישראל. אך החוק המוצע לנו קובע דרך שונה למינויו של בית־הדין היהודי הקראי מזו של בתי־הדין הרבניים. לאמור: המינוי יהיה בלתי־תלוי ברבנות הראשית וייעשה על־ידי שר הדתות בהתייעצות עם המועצה הדתית העליונה של היהודים הקראים, שגם אותה יהיה צורך להקים על פי דין. כשלעניין זה תהיה סמכותה מקבילה או דומה לרבנות הראשית.

נמצא שמכאן ואילך תהיה מערכת בתי־הדין הדתיים מגוונת בהרכבה ובדרכי מינוייה וזה אולי אות ודוגמה למה שעתיד לקרות במרוצת הזמן. לפי שעה מדובר אמנם ביהודים קראים. אך אין להניח שהם יישארו החריג היחיד מתוך המסגרת של שיפוט ייחודי שהרבנות הראשית מופקדת עליו. על פי תקדים זה יוכלו היהודים הרפורמיים ואולי גם הקונסרבטיביים לדרוש שהשיפוט הייחודי של בתי־דין רבניים אורתודוקסיים לא יחול עליהם. וידרשו זכותם לשיפוט בבתי־דין משלהם. ולא מן הנמנע שגם קהילות יהודיות אורתודוקסיות, בין שהן קהילות קיימות ובין שיקומו, ידרשו לעצמן שיפוט נפרד ועצמאי.

שר הדתות ז. ורהפטיג: זה הפירוש שלך, לא הפירוש של הממשלה.

ישראל ישעיהו: זאת המשמעות העולה מהצעת החוק, אינני אומר שזהו רצוני. אני אומר: זוהי המשמעות היוצאת מהצעת החוק הזאת.

אדי אנקוריון: (המערך, עבודה־מפ"ם) המשמעות האובייקטיבית היא זאת.

אף על פי כן, ואני אומר זאת בהיסוס רב, זוהי הדרך למוצא מן הסבך של ויכוחים הנטושים אצלנו בעניינים הדתיים, כמו למשל בענייני הגיור שבזמן האחרון החריף הוויכוח סביבם. ויש סערת־רוחות חמורה ביותר נגד העמדה המחמירה של מועצת הרבנות כלפי גיורם של בני משפחה יהודים אסירי התקווה, הניצולים מן התופת הרוסי.

ייתכן, איפוא, שאם תכיר מדינת ישראל, בזכותו של כל זרם דתי לשיפוט בענייני אישות על פי שיטתו ורצונו – היא תוציא בזה את עצמה מזירת הוויכוחים הדתיים ותשתחרר מן הצורך כפוי־הטובה לכפות הלכה דתית זו או אחרת על אזרחיה היהודים. הוויכוח יוסיף אמנם להתקיים בין יהודים לבין עצמם, כפי שהיו ויכוחים כאלה מעולם. אבל המדינה תצא מן המיצר. היא תתן לכל זרם את חלקו בתקציבי השירותים הדתיים, כפי שהיא חייבת או יכולה לתת, ותחיה בשלום עם כולם.

זה מכבר גוברים ועולים הקולות הטוענים שהכנסת, שהיא בית־מחוקקים דמוקראטי חילוני, אינה צריכה לחוקק חוקים בעלי משמעות דתית או אנטי־דתית. מדינת ישראל כמדינת־חוק אינה צריכה להיות אופוטרופוס על קיום מצוות דתיות ועל ענייני אמונה דתית, ואינה צריכה לתת כוח כפייה שלטוני וייחודי בידי ממסד דתי כלשהו; ואפילו נניח שאותו ממסד דתי מייצג את רוב העם – הרי בוודאי שאיננו מייצג את כל העם. כל שכן שאין המדינה רשאית וזכאית לעמוד מנגד כשהמחמירים והקנאים נוטלים לידם את כוח הכפייה שהמדינה נותנת ועושים בו ככל העולה על רוחם.

כשלעצמי קרובה ללבי הטענה שפיצול הסמכויות בענייני נישואין וגירושין של יהודים עלול לגרום לפילוג העם לשני מחנות שבמרוצת הזמן לא יוכלו להתחתן אלו באלו. אך מתוך נסיון ממושך ומתוך התעמקות בסוגיה זו אני משוכנע עכשיו ללא צל של ספק שהאחדות הרצויה הזאת לא תיכון על יסוד של חומרה יתרה וקיצוניות גוברת והולכת בקרב הרבנים. דווקא המחמירים והקיצוניים הם־הם אשר מסכנים את עתיד קיום הדת ואת אחדות העם, ועלולים לגרום לפילוגים יותר מכל גורם אחר.

למרבה הדאגה מתחרים הרבנים ביניהם בזמן האחרון “מי יעלה בהר ה'”, במשמע: מי יחמיר יותר ומי יהיה קיצוני יותר. ההתחרות הזאת מזמינה ערעור רציני על ייחודיות השיפוט הדתי תחת שלטון הרבנות. כתוצאה מכך יהיה ריבוי רשויות דתיות של זרמים, כיתות ועדות אשר יתבעו זכותם לשיפוט רבני משלהם, והמדינה לא תוכל לשלול מהם זכות זו. ואז תקום בין הרשויות הדתיות המרובות התחרות מי יפסוק לקולא יותר, כדי שיהיה מקובל ורצוי על הציבור.

ושמא הגיע הזמן שחוגים דתיים, שלומי אמוני ישראל, החרדים להתפתחויות הצפויות, ינקטו יוזמה נמרצת כדי לדחוק רגליהם של אותם חוגים קיצוניים שכל־כך התבצרו בשנים האחרונות בתוך מוסדות הרבנות ומסביבם, ולאלצם להקים לעצמם מוסדות דתיים נפרדים משלהם, בדומה לבית־הדין של נטורי־קרתא.

עלינו ללמוד לקח מן הקיצוניות ההדדית שנתגלתה בעניין הקראים, שלא הם בלבד אשמים בה אלא גם אותם מוסדות שהמדינה החילונית השליטה אותם שלטון ייחודי על החיים הדתיים, אך הם נוהגים על פי הכלל “ייקוב הדין את ההר”, בלי להתחשב עם נסיבות הזמן ותמורות העתים.

הללו אינם מוכנים או מסוגלים לתת לעניין של טיפוח תהליכי האחדות היהודית עדיפות ראשונה, אפילו על פני ההלכה, כפי שעשו חכמי הדורות אשר הבינו ואמרו: עת לעשות – הפרו תורתך.

מותר להסס ולשקול, אך אסור לפתוח ולהתחיל בשום פעולה אלא לאחר החלטה ברורה

מתוך כל השיחות והבירורים, שעשיתים עם האנשים במקום, הגעתי למסקנה, שלנו כיהודים וכמדינה לא נהיר כלל כיצד להתייחס אל עדת הפלאשים, אנחנו מגששים, מתקרבים קימעה ומתרחקים, יד אחת דוחה או סולדת מן האפשרות שייחשבו כיהודים, ויד שניה כאילו מקרבת לכך. מותר להסס ולשקול ולהימלך. אך אסור לפתוח ולהתחיל בשום פעולה אלא לאחר החלטה ברורה או לפחות החלטת־ביניים ברורה ומסוימת. גם מחקר בסוגיה זו הוא מצוה גדולה, אעפ“י שכבר דנו בעומקה חלוצי חכמה ומחקר כד”ר פייטלוביץ, א.ז. אשכולי ואחרים. אבל מחקר לחוד ומעשים לחוד.

מסע באריתריאה וחבש

ומה אנחנו עושים?

מצד אחד אנו דואגים ללמדם עברית (לשון שלא היתה ידועה להם עד כה והחוקרים אף לא מצאו עדיין שום כתב מכתביהם הדתיים העתיקים בלשון העברית). יש מהם כמה אישים, כגון פרופ' תמארת, יונה בוגאלו ואחרים, השולטים בלשון העברית שליטה מלאה ויש להם מגע וקירבה אל הנאמר והמדובר והנעשה בישראל ובקרב היהדות, ביחוד מבחינות שהן יחודיות מובהקות, כגון הוויכוח שנתעורר לאחרונה בישראל בדבר רישום יהודים ומי זכאי להירשם כיהודי.

כן לקחו מהם מספר נערים והביאו אותם ללמוד הכפר בתיה, על מנת לחזור אל אחיהם ולהיות להם למורים, ללמדם עברית ולהעביר אליהם מקצת מן האווירה והתחושה הישראלית, ואמנם סיימו לימודיהם וחזרו למלא את התפקיד שנועד להם. אבל רק התחילו לעבוד ונתברר להם מה קשה ומסובך ובלתי־נעים התפקיד להיות שליחו של מישהו, שלא ברור לו הוא עצמו מהי שליחות זו מה תכליתה, ויותר משהוא נראה כמבקש להגיע ליעד מסויים הוא נראה כמהסס וכמתבייש שמא יראו אותו הבריות בקלקלתו.

הסוכנות שלחה איש לעמוד בקשר אתם. הפעם – איש רציני. נעים לי לציין התרשמותי העזה מאישיותו של השליח העכשווי מר משה בר־יהודה (קסטנר). זהו צעיר, חלוץ מאמין בשליחותו, משוגע לדבר, מסור עד כלות הנפש ומצוייד בסגולות אישיות שלא כל שליח ניחן בהן. אבל שלחו אותו כמעט בידיים ריקות; חדשים אחדים לא היתה ברשותו אף פרוטה ונחל בזיונות בין יהודים וגויים ואף הושלך לשני ימים לבית־הכלא, וכאשר שלחו לו – שלחו סכום מועט שאינו יכול לכסות בו את מינימום הצרכים ההכרחיים ביותר של שליחותו.

ולא זו אף זו; השליח הנ"ל לא צוייד בשום הנחיות לגבי מטרתה ותכליתה של שליחותו. נאמר לו שהוא צריך לעסוק בפלאשים והשאר הוא צריך להכין בעצמו, לא דבר מתוך דבר אלא דבר מתוך לא כלום.

מה הוא מצבם של הפלאשים עכשיו?

את מספרם של הפלאשים אומדים ב־50 עד 60 אלף, והם מרוכזים בעיקר באזור גונדאר. המספר הנ“ל אינו בגדר ודאות ויש אומרים שהוא יכול להתרחב אפילו עד כמה מאות אלפים. אפשרות זו מוסברת בכך שרבים מאוד מן הפלאשים התנצרו בזמנים שונים. מפני חמת המציק, או התרחקו מבני עדתם, אך גם היום עודם פלאשים, הן עפ”י התודעה העצמית שלהם והן עפ"י יחס סביבתם אליהם.

מכל מקום, לפי שעה מדובר באותם 50 – 60 אלף שהם בחזקתם ללא שום ספק.

הם חיים בנבדל מאנשי סביבתם וקיים יחס עויין כלפיהם מצד אנשי סביבתם. אולי בשל התבדלותם מכלל העם החבשי. הם אמיצים ומגינים על עצמם בכבוד. מתפרנסים מעשיית מלאכות שונות. כגון נפחות, אריגה, קדרות, קליעה וכיוצא. כל האומנויות הללו ביחד בזויות בעיני אנשי הסביבה וכמובן בזויים גם עושיהן. מקצת מתקיימים מחקלאות, אבל אין להם קרקעות, ואין נותנים להם להיות בעלים לקרקעות, אלא הם חוכרים שטחים לזמנים קצובים ועובדים כאריסים. משכילים שביניהם נקלטים יפה בפקידות הממשלתית. הם מקיימים משטר של חיים דתיים מלאים, כפי הנוסח הדתי המקובל בידם, רואים עצמם כיהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, עובדים לאלקי ישראל, מתפללים לשלום ירושלים וכמהים כמיהה עזה לביאת הגואל.

היחס העויין של הסביבה אליהם יש לו כנראה שרשים היסטוריים עתיקים, אבל בעיקר הם שנואים ונרדפים על דתם ועל בדילותם. שנאה זו מוצאת לה ביטוי באלף צורות. לא מכבר סללו לעצמם הפלאשים שביל־דרך מן העיר גונדאר לשני כפרים שלהם, אוזבה ואמבובר, על אדמה שאינה מיועדת לעיבוד. באו שכניהם הנוצריים והרסו את השביל בכל כלי־ההרס שהשיגו, ובלבד שלא יונח לפלאשים הללו בכלשהו. בית־הספר העברי שהוקם באחד הכפרים שבאזור גונדאר הוצת באחד הלילות כשבתוכו ישנו אותה שעה 19 תלמידות פלאשיות שניצלו בנס. השמועה אמרה שהם התכוונו להתנקש בחייו של השליח הפלאשי שהוא הרוח החיה בארגון התנועה העברית בין הפלאשים. אפשר יש בכך גם מן היסוד של קנאה. אך יש גם התחרות רצינית מצד המיסיון. הם עושים הכל כדי להעביר אל חיקם את הפלאשים, ובמיוחד את הנערים שלמדו בישראל וחזרו להיות מורים שם. אחדים מהם לא עמדו בנסיון והלכו אל המיסיון. ביחוד כאשר מצבם החמרי קשה ועזרת הסוכנות להם היא דלה ועלובה אפילו לפי המושגים המקומיים.

הכל אישרו לפני, שאצל רבים מן הפלאשים יש שאיפה עזה לעלות לישראל, הן כדי להצטרף אל היהדות, לאחר שזמן רב חשבו שהם היהודים היחידים בעולם, והן כדי להיגאל מן הלחץ והמצוקה שהם שרויים בהם. אותה שאיפה ניזונה מן התקוות המשיחיות המסורתיות שהם מחזיקים בהם כמו כל היהודים ואולי אפילו ביתר שאת.

מיהותם של הפלאשים

הצד החמור בכל הפרשה הזו הוא שאישי אינו יכול לומר אם מבחינה עקרונית הם נחשבים יהודים או לאו. וכל עוד אין הלכה פסוקה בעניין זה יהיה מצבם רע משתי בחינות:

האחת – לאומית, כאשר ירננו המוני היהודים על הכללת “שבט של אפריקאים” אל תוכם מבלי שנקבע בוודאות שהם יהודים.

השניה – דתית. אם תוכר יהדותם, הרי שלא יוכלו לבוא בקהל ישראל, מחשש ממזרות, מאחר שאינם מקיימים דיני אישות, כפי שנקבעו בהלכה היהודית, אלא עפ“י פסוקי המקרא ועפ”י מסורות שבידם. מבחינה זו דינם כדין הקראים וזכורה הפרשה המדאיבה של אותו בחור קראי, שרצה לשאת צעירה יהודיה והרבנים בישראל סירבו לו.

ואם לא תוכר יהדותם, מבחינה דתית, הרי שיצטרכו לעבור פרוצדורה של גיור. כאילו היו ממש לא־יהודים. ודבר זה עלול, מצד אחד, לפגוע ברגשותיהם, שהרי הם רואים עצמם יהודים, ומצד שני תתעורר השאלה: מה צורך יש לנו לקחת שבט אפריקאי ולגיירו?

דרושה איפוא הכרעה מוסמכת: לכאן או לכאן, על כל המסקנות המתחייבות מאותה הכרעה. אולי רצוי להושיב חבר חכמים ורבנים שיעיינו בסוגיה זו ויפסקו בה הלכה.

האם תהא אפשרות להעלותם?

ברי לי, שאם ההכרעה תהיה לצד זכותם של הפלאשים להימנות על כלל ישראל – תעמוד לפנינו שאלת עלייתם לארץ. הם עצמם יתבעו עלייתם לישראל במפגיע. מבחינת כושרם האנושי אין מקום לדאגה, שכן הם בריאים, חזקים, אנשי עבודה ועזי־נפש. כושר הסתגלותם – עצום. המעבר מאורח חיים פרימיטיבי אפריקאי לאורח־חיים אירופי־ישראלי יהיה מהיר וקל.

אולם אם תגיע עת להעלותם, וכאשר תגיע אותה עת, תעמודנה לפנינו שתי בעיות רציניות ביותר:

א. אין ודאות שמלכות אתיופית תרשה יציאתם משם. וזאת לא מחוסר אהדה לישראל ולא מחוסר רצון לאפשר לשבט זה למצוא חיים יותר טובים במדינת־ישראל, אלא מתוך דאגה לאינטרס מסויים של המדינה האתיופית הנראה כחיוני ביותר, לפחות בשלב זה. והוא חיוני לא רק בעיני שלטונות אתיופיה אלא גם בעיניהם של שוחרי טובתה ויציבותה.

ב. כבר הזכרתי לעיל שלא יהיה קל לקבוע גבול להשתייכות לעדה הפלאשית. כיום נמנים עמה כ־50–60 אלף והם באמת ברורים ומסוימים, אולם ייתכן שכאשר ייצא הקול שעולים לישראל ויוצאים לעולם חדש ולחיים חדשים, יקומו המונים רבים ויתבעו זכות זו גם להם עצמם. באשר הם פלאשים היום והיו פלאשים במשך כל הדורות אלא ש… מסיבות שונות עברו לדת הנוצרית.

כשלעצמי אין אני רואה את שני הקשיים הנ"ל כדברים שאין להתגבר עליהם כלל, אדרבה, יש מקום לתקווה, שבסופו של דבר יסכימו השלטונות ליציאה מודרגת ומסוייגת, לפי תכנית, למספר ניכר של שנים. ואם אמנם יהיו סייגים ודירוג, ואם הביצוע ייעשה מתוך נשימה ארוכה – אפשר יהיה גם לקבוע פחות או יותר את גבולות ההשתייכות לעדה הפלאשית. ושוב אדגיש: כל האמור לעיל יכול לחול, רק אחרי שתתקבל החלטה עקרונית מוסמכת המכירה בהשתייכותם של הפלאשים לעם היהודי. אין טעם להקים ולקיים בתי־ספר עבריים לפלאשים, כל עוד איננו מוכנים לראות בהם יהודים לכל דבר. וכשנחליט כך יהיה מוטב לנו להעלותם לישראל ואין ספק שכאן ילמדו יותר וטוב יותר, תוך כדי עבודה והשתרשות בארץ, שתהיה לטובתם ולטובת המדינה.

משהו על שליחות ישראלית

ולבסוף רואה אני חובה לעצמי להשלים את רשמי ביקורי בכמה דברים על אודות הישראלים הבאים לאסמאדה ולאדיס־אבאבה, כדי לשבת שם בתפקידם ישיבה ממושכת פחות או יותר, אם בעסקי מסחר, כגון עובדי חברת “אינקודה” ומנהליה ואם במטרות ובשליחויות אחרות.

בדרך כלל נעים לו לאדם מישראל לפגוש ישראלים בדרכו ובבואו לאיזה מקום שהוא. דבר זה מענין לו מעין שיווי־משקל נפשי בין הנכר והבית. אעפ"י כן אי־אפשר שלא להזדקק לתלונתם של היהודים המקומיים על הישראלים, שלא זו בלבד שאינם נועצים בבני הקהילה ואינם משתפים פעולה עמם, בדברים שהם עוסקים ובקיאים, אלא אף מתרחקים ומתעלמים ממציאותם, דבר שמשפיל ערכם בעיני התושבים המקומיים.

דבר, 14.9.1958