רקע
ישראל ישעיהו
המחמירים מסכנים קיום הדת ואחדות העם

דברים בכנסת בדיון על חוק שיפוט בתי־דין יהודים קראים (נישואין וגירושין) ביום 16 בפברואר 1971


עם כל הכבוד וההערכה שיש לי לשר הדתות, ידיד, ולמאמץ שעשה עד שהגיע להצעת־חוק זו, אינני יכול שלא להביע צערי על כך, שבשנה ה־23 של מדינת ישראל, שבוע לאחר יום הולדתה של הכנסת, אנו עומדים לחוקק חוק מיוחד, שיניח גושפנקה – ולו במידה מוגבלת – על בדילותם ההיסטורית של היהודים הקראים.

התמורות שהתחוללו בעם היהודי, עם הקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות לתוכה, כאשר גם היהודים הקראים נקבצו ועלו אל המדינה יחד עם שאר שבטי ישראל, במטרה לחיות בה חיים יהודיים מלאים, נתנו לנו שעת כושר בלתי־חוזרת להרוס את המחיצות, ובמקום העמדה הקיצונית כלפי הקראים, הגורסת ש“הקראים אינם מתאחים לעולם”, היינו צריכים דווקא לאחות את הקרעים. אבל – כפי שהזכיר כאן שר הדתות – לאחר דיונים ממושכים, שבהם נטלתי חלק כחבר בוועדה הציבורית שמינה שר הדתות, התברר לי שעדיין לא הוכשר הדור.

מצד אחד לא מצאו רבני מדינת ישראל דרך הילכתית נוחה ומכובדת לאיחוי הקרעים – ואינני בטוח שהם עשו מאמץ מספיק כדי למצוא דרך כזו; ומצד שני, חלק נכבד מעדת היהודים הקראים עמדו בתוקף על זכותם לעצמאות, בתחום העמד האישי, על פי ההלכה המקובלת עליהם, שבעניינים מסויימים היא מחמירה יותר מן ההלכה המקובלת עלינו.

יצויין, כי חלק מהקראים ביקשו לבטל כל מחיצה ביניהם לבין שאר חלקי היהדות, או לפחות שהדרך אל תהליכי ההתמזגות תישאר פתוחה. אך הסתבר שאין כל אפשרות להתעלם מרצונם של תובעי הזכות לעצמאות בתחום המעמד האישי. הצעת חוק זו היא, איפוא, הליכה לקראתם. בבחינת הכרח אשר לא יגונה.

לאחר הערה זו יורשה לי להצביע על הצדדים החיוביים שיש בעצם הצעת־חוק זו, ואגב כך גם על המשמעויות העשויות לנבוע ממנה. ראשית הצעת־חוק זו עשויה לגול מעלינו את החרפה שנשאנו על קרוב ל־7,000 או 8,000 אלפים יהודים החיים במדינת ישראל ללא כל מעמד חוקי בענייני אישות. נישואיהם אינם נישואין וגירושיהם אינם גירושין; חיי האישות שלהם שלא כחוק ומחוץ לחוק, ושום סמכות משפטית לא יכלה לתת להם את הסעד המשפטי שכל אזרח במדינת ישראל – בין שהוא יהודי ובין שאינו יהודי – זכאי ויכול לקבלו.

שנית, על־ידי הצעת־חוק זו תוכר עדת הקראים כעדה יהודית, בשר מבשרו ועצם מעצמו של העם היהודי – גם אם בענייני אישות תקיים שיפוט נפרד. הצעת־החוק היא – במפורש ובמודגש – בשביל יהודים קראים. משמע שקודם־כל ואחרי ככלות הכל המדובר הוא ביהודים. אמנם עוד בשנת 1960 כתב אליהם ראש הממשלה הראשון, מר דוד בן־גוריון, מכתב לאמור: “דיברתי עם נשיא המדינה (הכוונה לנשיא בן־צבי ז"ל) והבוקר נפגשתי עם שר הדתות (הכוונה להרב טולדנו ז"ל) והוסכם שאתם מוכרים כעדה יהודית־קראית ואינכם בגדר מיעוטים לא־יהודים”. סוף המובאה. עכשיו מקבלת הכרה זו גושפנקה של חוק. ויש לברך על כך.

שלישית, יש בהצעת־חוק זו משום הכרה עקרונית של מדינת ישראל בכך, שאחדות הקיום היהודי היא מסגרת רחבה ומקיפה שבתוכה כלולים כל הזרמים, הפלגים והכיתות ללא יוצא מן הכלל, שכולם עם אחד ולא ידח ממנו נידח.

שונא ישראל מפורסם נתן תיאור אמיתי – אם כי מתוך כוונה שטנית – של מצב העם היהודי, כאשר אמר: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורר בין העמים ודתיהם שונות מכל עם”.

כלומר, על אף פיזורם בארצות הגלות ועל אף הפירודים והמחלוקות שביניהם, ועל אף קיומם של זרמים דתיים שונים בתוכם, בכל־זאת הם עם אחד. ישנו עם אחד. דוגמה לכך היא עדת היהודים הקראים.

עדת הקראים – כפי שאמר שר הדתות – קיימת כ־1,200 שנה, ויש גורסים הרבה יותר. אמנם היחסים בין הקראים לבין קהילות ישראל בארצות אירופה היו גרועים. אך בין הקראים שישבו במצרים לבין קהילת ישראל שם שררו יחסים הוגנים והארמוניים כל השנים.

יתר על כן, עד לראשית המאה ה־12 היו משפחות מיוחסות של רבנים ושל קראים במצרים מתחתנות זו בזו. הם אף מצאו דרך להתנות במפורש בכתובה על דו־קיום באורח־החיים של בני הזוג, שלא יכריח אחד את משנהו לוותר על מנהגו או השקפותיו. והלוואי והיתה הרבנות נאחזת בעובדה ההיסטורית הזאת, שנזכרת ומפורשת בהלכה, כדי לנסות לקדם את האחדות בכיוון זו.

הקראים שמדובר בהם עכשיו רובם ככולם עלו ממצרים. הם נרדפו שם כיהודים וכציונים. ד"ר מרזוק הקראי, הועלה לגרדום יחד עם חברו שמואל עזר הרבני, שניהם בשל יהדותם וציונותם.

ככל אחיהם היהודים ציפו גם הקראים לגאולת ישראל, ולאחר שקמה המדינה – קמו ועלו אליה. כיום הם מעורים בישוב, הקימו מספר מושבים, בניהם ובנותיהם לומדים בבתי־ספר ממלכתיים וממלכתיים־דתיים. הם משרתים בצה"ל וממלאים בכבוד את כל חובותיהם כיהודים וכאזרחי ישראל. ואפילו כשהקראים תובעים זכותם לשיפוט עצמאי בענייני המעמד האישי – הם מדגישים בכנות את נאמנותם לעקרון המקודש של האחדות היהודית.

ומכאן למשמעויות אחרות של הצעת־חוק זו, משמעויות שהן מרחיקות־לכת. מאז חוקקה הכנסת את חוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין), שסעיף 2 שלו אומר: “נישואין וגירושין של יהודים בישראל ייערכו על־פי דין תורה” – זאת הפעם הראשונה שהכנסת עומדת לתת פירוש מרחיב של המושג “דין תורה”, במשמע על־פי כל דין הנחשב כדין תורה, בעיני יהודים אלה או אחרים, ולא רק על פי האינטרפרטציה של הרבנות במדינת ישראל. פירוש מרחיב זה הוא פירצה ראשונה בסעיף הראשון של אותו חוק, המעניק סמכות של שיפוט ייחודי לבתי־הדין הרבניים בענייני נישואין וגירושין של כל היהודים בישראל. פירצה זו אינה מערערת ולא תערער קיומם או מעמדם של בתי־הדין הרבניים, שהרי היא בה להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם. אבל היא פותחת פתח לניתוק בתי־הדין הדתיים, כולם או מקצתם, מן התלות המוחלטת במועצת הרבנות הראשית.

מעכשיו יהיו יהודים שהשיפוט הייחודי של בתי־הדין הרבניים, הנתונים למרותה של מועצת הרבנות הראשית, חל עליהם, ויהיו יהודים שעליהם יחול שיפוט של בתי־דין דתיים משלהם.

זאת ועוד. בוועדה הציבורית הצעתי שוועדת המינויים לדיינים תמנה הרכב של שלושה דיינים מקרב הקראים, כדרך שהיא ממנה כל דיין בישראל. אך החוק המוצע לנו קובע דרך שונה למינויו של בית־הדין היהודי הקראי מזו של בתי־הדין הרבניים. לאמור: המינוי יהיה בלתי־תלוי ברבנות הראשית וייעשה על־ידי שר הדתות בהתייעצות עם המועצה הדתית העליונה של היהודים הקראים, שגם אותה יהיה צורך להקים על פי דין. כשלעניין זה תהיה סמכותה מקבילה או דומה לרבנות הראשית.

נמצא שמכאן ואילך תהיה מערכת בתי־הדין הדתיים מגוונת בהרכבה ובדרכי מינוייה וזה אולי אות ודוגמה למה שעתיד לקרות במרוצת הזמן. לפי שעה מדובר אמנם ביהודים קראים. אך אין להניח שהם יישארו החריג היחיד מתוך המסגרת של שיפוט ייחודי שהרבנות הראשית מופקדת עליו. על פי תקדים זה יוכלו היהודים הרפורמיים ואולי גם הקונסרבטיביים לדרוש שהשיפוט הייחודי של בתי־דין רבניים אורתודוקסיים לא יחול עליהם. וידרשו זכותם לשיפוט בבתי־דין משלהם. ולא מן הנמנע שגם קהילות יהודיות אורתודוקסיות, בין שהן קהילות קיימות ובין שיקומו, ידרשו לעצמן שיפוט נפרד ועצמאי.

שר הדתות ז. ורהפטיג: זה הפירוש שלך, לא הפירוש של הממשלה.

ישראל ישעיהו: זאת המשמעות העולה מהצעת החוק, אינני אומר שזהו רצוני. אני אומר: זוהי המשמעות היוצאת מהצעת החוק הזאת.

אדי אנקוריון: (המערך, עבודה־מפ"ם) המשמעות האובייקטיבית היא זאת.

אף על פי כן, ואני אומר זאת בהיסוס רב, זוהי הדרך למוצא מן הסבך של ויכוחים הנטושים אצלנו בעניינים הדתיים, כמו למשל בענייני הגיור שבזמן האחרון החריף הוויכוח סביבם. ויש סערת־רוחות חמורה ביותר נגד העמדה המחמירה של מועצת הרבנות כלפי גיורם של בני משפחה יהודים אסירי התקווה, הניצולים מן התופת הרוסי.

ייתכן, איפוא, שאם תכיר מדינת ישראל, בזכותו של כל זרם דתי לשיפוט בענייני אישות על פי שיטתו ורצונו – היא תוציא בזה את עצמה מזירת הוויכוחים הדתיים ותשתחרר מן הצורך כפוי־הטובה לכפות הלכה דתית זו או אחרת על אזרחיה היהודים. הוויכוח יוסיף אמנם להתקיים בין יהודים לבין עצמם, כפי שהיו ויכוחים כאלה מעולם. אבל המדינה תצא מן המיצר. היא תתן לכל זרם את חלקו בתקציבי השירותים הדתיים, כפי שהיא חייבת או יכולה לתת, ותחיה בשלום עם כולם.

זה מכבר גוברים ועולים הקולות הטוענים שהכנסת, שהיא בית־מחוקקים דמוקראטי חילוני, אינה צריכה לחוקק חוקים בעלי משמעות דתית או אנטי־דתית. מדינת ישראל כמדינת־חוק אינה צריכה להיות אופוטרופוס על קיום מצוות דתיות ועל ענייני אמונה דתית, ואינה צריכה לתת כוח כפייה שלטוני וייחודי בידי ממסד דתי כלשהו; ואפילו נניח שאותו ממסד דתי מייצג את רוב העם – הרי בוודאי שאיננו מייצג את כל העם. כל שכן שאין המדינה רשאית וזכאית לעמוד מנגד כשהמחמירים והקנאים נוטלים לידם את כוח הכפייה שהמדינה נותנת ועושים בו ככל העולה על רוחם.

כשלעצמי קרובה ללבי הטענה שפיצול הסמכויות בענייני נישואין וגירושין של יהודים עלול לגרום לפילוג העם לשני מחנות שבמרוצת הזמן לא יוכלו להתחתן אלו באלו. אך מתוך נסיון ממושך ומתוך התעמקות בסוגיה זו אני משוכנע עכשיו ללא צל של ספק שהאחדות הרצויה הזאת לא תיכון על יסוד של חומרה יתרה וקיצוניות גוברת והולכת בקרב הרבנים. דווקא המחמירים והקיצוניים הם־הם אשר מסכנים את עתיד קיום הדת ואת אחדות העם, ועלולים לגרום לפילוגים יותר מכל גורם אחר.

למרבה הדאגה מתחרים הרבנים ביניהם בזמן האחרון “מי יעלה בהר ה'”, במשמע: מי יחמיר יותר ומי יהיה קיצוני יותר. ההתחרות הזאת מזמינה ערעור רציני על ייחודיות השיפוט הדתי תחת שלטון הרבנות. כתוצאה מכך יהיה ריבוי רשויות דתיות של זרמים, כיתות ועדות אשר יתבעו זכותם לשיפוט רבני משלהם, והמדינה לא תוכל לשלול מהם זכות זו. ואז תקום בין הרשויות הדתיות המרובות התחרות מי יפסוק לקולא יותר, כדי שיהיה מקובל ורצוי על הציבור.

ושמא הגיע הזמן שחוגים דתיים, שלומי אמוני ישראל, החרדים להתפתחויות הצפויות, ינקטו יוזמה נמרצת כדי לדחוק רגליהם של אותם חוגים קיצוניים שכל־כך התבצרו בשנים האחרונות בתוך מוסדות הרבנות ומסביבם, ולאלצם להקים לעצמם מוסדות דתיים נפרדים משלהם, בדומה לבית־הדין של נטורי־קרתא.

עלינו ללמוד לקח מן הקיצוניות ההדדית שנתגלתה בעניין הקראים, שלא הם בלבד אשמים בה אלא גם אותם מוסדות שהמדינה החילונית השליטה אותם שלטון ייחודי על החיים הדתיים, אך הם נוהגים על פי הכלל “ייקוב הדין את ההר”, בלי להתחשב עם נסיבות הזמן ותמורות העתים.

הללו אינם מוכנים או מסוגלים לתת לעניין של טיפוח תהליכי האחדות היהודית עדיפות ראשונה, אפילו על פני ההלכה, כפי שעשו חכמי הדורות אשר הבינו ואמרו: עת לעשות – הפרו תורתך.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!