מותר להסס ולשקול, אך אסור לפתוח ולהתחיל בשום פעולה אלא לאחר החלטה ברורה

מתוך כל השיחות והבירורים, שעשיתים עם האנשים במקום, הגעתי למסקנה, שלנו כיהודים וכמדינה לא נהיר כלל כיצד להתייחס אל עדת הפלאשים, אנחנו מגששים, מתקרבים קימעה ומתרחקים, יד אחת דוחה או סולדת מן האפשרות שייחשבו כיהודים, ויד שניה כאילו מקרבת לכך. מותר להסס ולשקול ולהימלך. אך אסור לפתוח ולהתחיל בשום פעולה אלא לאחר החלטה ברורה או לפחות החלטת־ביניים ברורה ומסוימת. גם מחקר בסוגיה זו הוא מצוה גדולה, אעפ“י שכבר דנו בעומקה חלוצי חכמה ומחקר כד”ר פייטלוביץ, א.ז. אשכולי ואחרים. אבל מחקר לחוד ומעשים לחוד.

מסע באריתריאה וחבש    🔗

ומה אנחנו עושים?

מצד אחד אנו דואגים ללמדם עברית (לשון שלא היתה ידועה להם עד כה והחוקרים אף לא מצאו עדיין שום כתב מכתביהם הדתיים העתיקים בלשון העברית). יש מהם כמה אישים, כגון פרופ' תמארת, יונה בוגאלו ואחרים, השולטים בלשון העברית שליטה מלאה ויש להם מגע וקירבה אל הנאמר והמדובר והנעשה בישראל ובקרב היהדות, ביחוד מבחינות שהן יחודיות מובהקות, כגון הוויכוח שנתעורר לאחרונה בישראל בדבר רישום יהודים ומי זכאי להירשם כיהודי.

כן לקחו מהם מספר נערים והביאו אותם ללמוד הכפר בתיה, על מנת לחזור אל אחיהם ולהיות להם למורים, ללמדם עברית ולהעביר אליהם מקצת מן האווירה והתחושה הישראלית, ואמנם סיימו לימודיהם וחזרו למלא את התפקיד שנועד להם. אבל רק התחילו לעבוד ונתברר להם מה קשה ומסובך ובלתי־נעים התפקיד להיות שליחו של מישהו, שלא ברור לו הוא עצמו מהי שליחות זו מה תכליתה, ויותר משהוא נראה כמבקש להגיע ליעד מסויים הוא נראה כמהסס וכמתבייש שמא יראו אותו הבריות בקלקלתו.

הסוכנות שלחה איש לעמוד בקשר אתם. הפעם – איש רציני. נעים לי לציין התרשמותי העזה מאישיותו של השליח העכשווי מר משה בר־יהודה (קסטנר). זהו צעיר, חלוץ מאמין בשליחותו, משוגע לדבר, מסור עד כלות הנפש ומצוייד בסגולות אישיות שלא כל שליח ניחן בהן. אבל שלחו אותו כמעט בידיים ריקות; חדשים אחדים לא היתה ברשותו אף פרוטה ונחל בזיונות בין יהודים וגויים ואף הושלך לשני ימים לבית־הכלא, וכאשר שלחו לו – שלחו סכום מועט שאינו יכול לכסות בו את מינימום הצרכים ההכרחיים ביותר של שליחותו.

ולא זו אף זו; השליח הנ"ל לא צוייד בשום הנחיות לגבי מטרתה ותכליתה של שליחותו. נאמר לו שהוא צריך לעסוק בפלאשים והשאר הוא צריך להכין בעצמו, לא דבר מתוך דבר אלא דבר מתוך לא כלום.

מה הוא מצבם של הפלאשים עכשיו?    🔗

את מספרם של הפלאשים אומדים ב־50 עד 60 אלף, והם מרוכזים בעיקר באזור גונדאר. המספר הנ“ל אינו בגדר ודאות ויש אומרים שהוא יכול להתרחב אפילו עד כמה מאות אלפים. אפשרות זו מוסברת בכך שרבים מאוד מן הפלאשים התנצרו בזמנים שונים. מפני חמת המציק, או התרחקו מבני עדתם, אך גם היום עודם פלאשים, הן עפ”י התודעה העצמית שלהם והן עפ"י יחס סביבתם אליהם.

מכל מקום, לפי שעה מדובר באותם 50 – 60 אלף שהם בחזקתם ללא שום ספק.

הם חיים בנבדל מאנשי סביבתם וקיים יחס עויין כלפיהם מצד אנשי סביבתם. אולי בשל התבדלותם מכלל העם החבשי. הם אמיצים ומגינים על עצמם בכבוד. מתפרנסים מעשיית מלאכות שונות. כגון נפחות, אריגה, קדרות, קליעה וכיוצא. כל האומנויות הללו ביחד בזויות בעיני אנשי הסביבה וכמובן בזויים גם עושיהן. מקצת מתקיימים מחקלאות, אבל אין להם קרקעות, ואין נותנים להם להיות בעלים לקרקעות, אלא הם חוכרים שטחים לזמנים קצובים ועובדים כאריסים. משכילים שביניהם נקלטים יפה בפקידות הממשלתית. הם מקיימים משטר של חיים דתיים מלאים, כפי הנוסח הדתי המקובל בידם, רואים עצמם כיהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, עובדים לאלקי ישראל, מתפללים לשלום ירושלים וכמהים כמיהה עזה לביאת הגואל.

היחס העויין של הסביבה אליהם יש לו כנראה שרשים היסטוריים עתיקים, אבל בעיקר הם שנואים ונרדפים על דתם ועל בדילותם. שנאה זו מוצאת לה ביטוי באלף צורות. לא מכבר סללו לעצמם הפלאשים שביל־דרך מן העיר גונדאר לשני כפרים שלהם, אוזבה ואמבובר, על אדמה שאינה מיועדת לעיבוד. באו שכניהם הנוצריים והרסו את השביל בכל כלי־ההרס שהשיגו, ובלבד שלא יונח לפלאשים הללו בכלשהו. בית־הספר העברי שהוקם באחד הכפרים שבאזור גונדאר הוצת באחד הלילות כשבתוכו ישנו אותה שעה 19 תלמידות פלאשיות שניצלו בנס. השמועה אמרה שהם התכוונו להתנקש בחייו של השליח הפלאשי שהוא הרוח החיה בארגון התנועה העברית בין הפלאשים. אפשר יש בכך גם מן היסוד של קנאה. אך יש גם התחרות רצינית מצד המיסיון. הם עושים הכל כדי להעביר אל חיקם את הפלאשים, ובמיוחד את הנערים שלמדו בישראל וחזרו להיות מורים שם. אחדים מהם לא עמדו בנסיון והלכו אל המיסיון. ביחוד כאשר מצבם החמרי קשה ועזרת הסוכנות להם היא דלה ועלובה אפילו לפי המושגים המקומיים.

הכל אישרו לפני, שאצל רבים מן הפלאשים יש שאיפה עזה לעלות לישראל, הן כדי להצטרף אל היהדות, לאחר שזמן רב חשבו שהם היהודים היחידים בעולם, והן כדי להיגאל מן הלחץ והמצוקה שהם שרויים בהם. אותה שאיפה ניזונה מן התקוות המשיחיות המסורתיות שהם מחזיקים בהם כמו כל היהודים ואולי אפילו ביתר שאת.

מיהותם של הפלאשים    🔗

הצד החמור בכל הפרשה הזו הוא שאישי אינו יכול לומר אם מבחינה עקרונית הם נחשבים יהודים או לאו. וכל עוד אין הלכה פסוקה בעניין זה יהיה מצבם רע משתי בחינות:

האחת – לאומית, כאשר ירננו המוני היהודים על הכללת “שבט של אפריקאים” אל תוכם מבלי שנקבע בוודאות שהם יהודים.

השניה – דתית. אם תוכר יהדותם, הרי שלא יוכלו לבוא בקהל ישראל, מחשש ממזרות, מאחר שאינם מקיימים דיני אישות, כפי שנקבעו בהלכה היהודית, אלא עפ“י פסוקי המקרא ועפ”י מסורות שבידם. מבחינה זו דינם כדין הקראים וזכורה הפרשה המדאיבה של אותו בחור קראי, שרצה לשאת צעירה יהודיה והרבנים בישראל סירבו לו.

ואם לא תוכר יהדותם, מבחינה דתית, הרי שיצטרכו לעבור פרוצדורה של גיור. כאילו היו ממש לא־יהודים. ודבר זה עלול, מצד אחד, לפגוע ברגשותיהם, שהרי הם רואים עצמם יהודים, ומצד שני תתעורר השאלה: מה צורך יש לנו לקחת שבט אפריקאי ולגיירו?

דרושה איפוא הכרעה מוסמכת: לכאן או לכאן, על כל המסקנות המתחייבות מאותה הכרעה. אולי רצוי להושיב חבר חכמים ורבנים שיעיינו בסוגיה זו ויפסקו בה הלכה.

האם תהא אפשרות להעלותם?    🔗

ברי לי, שאם ההכרעה תהיה לצד זכותם של הפלאשים להימנות על כלל ישראל – תעמוד לפנינו שאלת עלייתם לארץ. הם עצמם יתבעו עלייתם לישראל במפגיע. מבחינת כושרם האנושי אין מקום לדאגה, שכן הם בריאים, חזקים, אנשי עבודה ועזי־נפש. כושר הסתגלותם – עצום. המעבר מאורח חיים פרימיטיבי אפריקאי לאורח־חיים אירופי־ישראלי יהיה מהיר וקל.

אולם אם תגיע עת להעלותם, וכאשר תגיע אותה עת, תעמודנה לפנינו שתי בעיות רציניות ביותר:

א. אין ודאות שמלכות אתיופית תרשה יציאתם משם. וזאת לא מחוסר אהדה לישראל ולא מחוסר רצון לאפשר לשבט זה למצוא חיים יותר טובים במדינת־ישראל, אלא מתוך דאגה לאינטרס מסויים של המדינה האתיופית הנראה כחיוני ביותר, לפחות בשלב זה. והוא חיוני לא רק בעיני שלטונות אתיופיה אלא גם בעיניהם של שוחרי טובתה ויציבותה.

ב. כבר הזכרתי לעיל שלא יהיה קל לקבוע גבול להשתייכות לעדה הפלאשית. כיום נמנים עמה כ־50–60 אלף והם באמת ברורים ומסוימים, אולם ייתכן שכאשר ייצא הקול שעולים לישראל ויוצאים לעולם חדש ולחיים חדשים, יקומו המונים רבים ויתבעו זכות זו גם להם עצמם. באשר הם פלאשים היום והיו פלאשים במשך כל הדורות אלא ש… מסיבות שונות עברו לדת הנוצרית.

כשלעצמי אין אני רואה את שני הקשיים הנ"ל כדברים שאין להתגבר עליהם כלל, אדרבה, יש מקום לתקווה, שבסופו של דבר יסכימו השלטונות ליציאה מודרגת ומסוייגת, לפי תכנית, למספר ניכר של שנים. ואם אמנם יהיו סייגים ודירוג, ואם הביצוע ייעשה מתוך נשימה ארוכה – אפשר יהיה גם לקבוע פחות או יותר את גבולות ההשתייכות לעדה הפלאשית. ושוב אדגיש: כל האמור לעיל יכול לחול, רק אחרי שתתקבל החלטה עקרונית מוסמכת המכירה בהשתייכותם של הפלאשים לעם היהודי. אין טעם להקים ולקיים בתי־ספר עבריים לפלאשים, כל עוד איננו מוכנים לראות בהם יהודים לכל דבר. וכשנחליט כך יהיה מוטב לנו להעלותם לישראל ואין ספק שכאן ילמדו יותר וטוב יותר, תוך כדי עבודה והשתרשות בארץ, שתהיה לטובתם ולטובת המדינה.

משהו על שליחות ישראלית    🔗

ולבסוף רואה אני חובה לעצמי להשלים את רשמי ביקורי בכמה דברים על אודות הישראלים הבאים לאסמאדה ולאדיס־אבאבה, כדי לשבת שם בתפקידם ישיבה ממושכת פחות או יותר, אם בעסקי מסחר, כגון עובדי חברת “אינקודה” ומנהליה ואם במטרות ובשליחויות אחרות.

בדרך כלל נעים לו לאדם מישראל לפגוש ישראלים בדרכו ובבואו לאיזה מקום שהוא. דבר זה מענין לו מעין שיווי־משקל נפשי בין הנכר והבית. אעפ"י כן אי־אפשר שלא להזדקק לתלונתם של היהודים המקומיים על הישראלים, שלא זו בלבד שאינם נועצים בבני הקהילה ואינם משתפים פעולה עמם, בדברים שהם עוסקים ובקיאים, אלא אף מתרחקים ומתעלמים ממציאותם, דבר שמשפיל ערכם בעיני התושבים המקומיים.

דבר, 14.9.1958