רקע
ישראל ישעיהו
הצד האנושי שבפרשת יוסל'ה

פרשת היעלמותו, או העלמתו, של הילד יוסל’ה שוכמכר, זיעזעה את הציבוריות הישראלית עד עומק נפשה. ביטוי לזעזוע זה ניתן השבוע בכנסת, בדיון המיוחד שנקבע לכך בעקבות הצעה לסדר היום.

נקודת־המוקד בדיון הזה היתה בעיקר הצד האנושי בפרשה: האכזריות שבהפרדה בין הורים לילדים והתביעה להחזיר את הילד לחיק הוריו. בייחוד הודגש הצד האנושי בדבריהן של חברות הכנסת, אמה תלמי (מפ"ם), אסתר רזיאל (חרות) ודבורה נצר (מפא"י), כנשים וכאמהות הן מבינות לרגשות־אם ולרחמי לבה.


 

התקווה להחזרת הילד בקרוב – ריסנה את הדיון על ה“רקע”    🔗

הכל ידעו ויודעים, שלפרשה מחרידה זו יש גם “רקע”, מובן מאליו, שהמתווכחים לא פסחו גם על הרקע, כל אחד מזווית־ראייתו הוא, אלא שהדברים נאמרו בחטף ואגב־אורחא, כיוון שהכל נתכוונו לדבר אחד: החזרת הילד במהרה לידי משפחתו. בחלל הדיון אף ריחפה תקווה, שהפרשה נמצאת על סף סיומה ותוך ימים אחדים אולי יבוא הקץ לסיוט.

התקווה הזאת הגבירה את יצר הריסון וההתאפקות, מצב רוב המתווכחים, מי מתוך רצון להימנע מכל דבר, או דיבור, העלול לסבך שוב את העניין, הנראה כמתקרב לקיצו, ומי מתוך שאיפה לאתר את שטח המחלוקת הציבורית על העניין ועל רקעו. הריסון וההתאפקות, וכן טיפוח התקווה של החזרת הילד במהרה, הם בעיקר פרי יוזמה והכוונה של הסיעות הדתיות בכנסת, שפעלו תוך תיאום ביניהן.


 

המפלגות הדתיות נתנו את הטון    🔗

נראים הדברים שהמפלגות הדתיות עמדו לבסוף על חומרת ההזדעזעות והזעם של הציבור בארץ ובחו“ל, יהודים וגויים כאחד, כלפי האכזריות והקשיחות של עושי המעשה, והם התחילו לסגת ו”ליישר את הקו" של עמדתם כלפי העניין כולו. הנסיגה ויישור הקו באו לידי ביטוי בראיון שנתן שר הדתות בשבוע שעבר ל“מעריב”, בו אמר, שהדברים היתה “תחילתם בקידוש השם וסופם בחילול השם”. באותה רוח חזר ודיבר גם בכנסת בשעת הדיון בפרשה. מהו קידוש השם, שהיה בתחילתם ומהו חילול השם, שהיה בסופם – סתם ולא פירש.

גם בין המתווכחים לא נמצא מי שיפענח מהו שנחשב בתחילת הפרשה כ“קידוש השם”, אולי מן הטעם של ריסון והתאפקות, שהזכרנו לעיל.


 

רקע העניין הוא דתי – מה היתה תגובת הדתיים עליו?    🔗

אולם, משום שהציבור בכללותו רגיש ביותר לצד האנושי שבפרשה, והמעשה מוצג לפניו כמאבק על עניין דתי, טבעי הדבר שהוא כולו עוקב, בעירנות מרובה ובסקרנות מיוחדת, אחרי תגובותיהם של היהדות הדתית והמוסדות הדתיים, כלפי המעשה וכלפי עושיו הישירים ועוזריהם הקרובים. הציבור רוצה לדעת עמדתם ויחסם של האישים והמוסדות הדוגלים בשם הדתיים מהי תשובתם ותגובתם של העניין שהדת ממלאה בו תפקיד עיקרי ומרכזי; האם הם בעד או נגד; מצדיקים או שוללים; עד היכן מצדיקים ועד היכן שוללים; אין איפוא להשתמט מתשובה ע“י טענות מסוג “מה אתם פונים דווקא אלינו”, ואין לגנות את הציבור על שאלותיו ועל ציפיותיו אלה, כל שכן שאין לראות בהן הסתה נגד היהדות הדתית. “טענת הסתה” יש בה משום הסחה והיא טכסיס, הבנוי על הכלל ש”ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה“. אם היתה הסתה מדעת סביב עניין זה הריהי זעומה ומבוטלת והיא גוועה לפני שנולדה. ואילו ההזדעזעות והזעם של דעת־הקהל הם תוצאה של המעשה עצמו. שום הסתה לא יכלה להביא לידי זעם והתמרמרות כאלה יותר מן המעשה שמדובר בו. חה”כ הרב לוין טען שהוא “מסופק אם כל הצועקים (להחזרת הילד) רוצים בכך באמת, שכן אילו רצו בכך באמת, למה לא לחצו להפסקת התהליכים המשפטיים?” אך בכל הכבוד זוהי טענת הבל. ההליכים המשפטיים, לרבות פסקי־הדין, נתכוונו בתחילתם רק לדבר אחד: החזרת הילד לידי הוריו. אילו היה רצון להחזיר את הילד היו מחזירים אותו, לפני ההליכים המשפטיים ואחריהם, ובזה היה מסתיים העניין בלי שיאונה רע למישהו. עכשיו יש חשש מפני הליכים משפטיים בגלל הסירוב להחזיר את הילד ובגלל העלמתו והרחקתו בניגוד להליכים המשפטיים.


 

האם המדינה צריכה להיכנע לסחיטה?    🔗

הח“כ הרב לוין יודע, שאם החזרתו של הילד בשלום לידי הוריו תפשיר המתיחות כולה. ואעפ”י כן הוא תובע, שהמדינה תודיע מראש שלא יהא משפט נגד עוברי העבירה. התביעה הזאת לא זכתה לאהדה. יש מי שרואה בה פגיעה בריבונות המדינה ובשמירה על חוקיה, בייחוד כאשר מעלימי הילד חשודים בחטא אי־הכרה במדינה ובחוקיה. ויש מי שרואה בדבר תנאי של סחיטה: “או שתסכימי או שלא נחזיר את הילד”; ויש אפילו החוששים שאין זה אלא טכסיס כדי לשבש את ההליכים המשפטיים המתנהלים בחו“ל בלי להחזיר את הילד. אולי טוב עשה שר הדתות, שהצהיר, כי הוא מצדו מוכן אישית, להשפיע על כל מי שאפשר להשפיע כדי שתינתן חנינה לאנשים המעורבים בפרשה, כמובן רק לאחר החזרת הילד. הוא גם פנה אליהם ודרש מהם, ש”אם הם רוצים שקידוש השם יובן – יחזירו את הילד מייד, אף אם יצטרכו לעמוד בפני משפטים חמורים ועונשים חמורים".

ועדיין עלינו לצפות ולראות כשיוחזר הילד – אם אמנם יוחזר – כיצד יתייחס אל הוריו. ייתכן שנעמוד כולנו בפני טרגדיה גדולה מן המשוער. כאשר הילד יסרב בכלל להכיר בהוריו, לאחר שנפרד מהם זמן רב כל כך ואולי אף חונך להתנכר להם.


 

העלמת יוסל’ה – פשע או קידוש השם?    🔗

הציבוריות הדתית המאורגנת נדהמה ונחרדה מן התגובה הציבורית. התדהמה והחרדה הללו באו במאוחר. ובעקבותיהן – נסיגה, יישור הקו ושימוש בהתקפה כהגנה הטובה ביותר. אבל חשבון עמדתה ותגובותיה של הציבוריות הדתית המאורגנת, בעניין זה ומסביב לו, אסור לטשטשו. הוא צריך בירור כן, גלוי־לב וידידותי והסקת מסקנות ברורות, הן כדי למנוע אי־הבנות דומות בעתיד והן כדי שנבהיר כולנו לעצמנו מהו המינימום הבסיסי שעל־פיו ייכונו חיינו בארץ הזאת כעם אחד.

כידוע, ראה הציבור את העניין כ“פשע מתועב”. זוהי הגדרה לקוחה מפסה"ד של בית המשפט העליון, בחתימת שלושה שופטים, שאחד מהם ידוע בהשקפותיו הדתיות. וחזקה על שופטים אלה שבדקו את כל העובדות לפני שהגיעו למסקנותיהם, כל שכן שאין לחשוד בהם שהתכוונו להסית נגד היהדות הדתית או להשמיצה.

לעומתם מילאה הרבנות הראשית את פיה מים. במאוחר שמענו על רצונו של הרב נסים להביא את העניין לפני מועצת הרבנות ושכאילו התנגדו לכך שאר חברי המועצה.


 

הרבנות שתקה או הושתקה    🔗

אין כאן המקום לברר אם עפ"י החוק קיימת רבנות ראשית לישראל או שאינה קיימת. לפי הפרסומים בעתונות מרובה פעילותה של הרבנות הראשית והיא משמיעה דעתה בשאלות שונות, בלי לחכות שמישהו יתן לה סמכות חוקית לכך.

והנה התחולל לעיניה מחזה תעתועים, הגורם לחילול השם והנושא בתוכו זרע מדנים בין המחנה הדתי לבין המחנה שאינו דתי. מדוע החרישו זמן כל כך רב? מדוע איחרו תגובתם והתערבותם? מדוע לא הלכו בדרכו של הרב מימון שליט"א שגינה את המעשה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים? האם יש מקום לטענה שהנוגעים בדבר לא פנו אליהם?

בהיסטוריה הקדומה שלנו ידוע המקרה שפנחס הכהן הגדול לא רצה להשפיל את עצמו וללכת אל יפתח, שנחשב ל“עם הארץ”, כדי להתיר נדרו; והאב לא רצה להיכנע וללכת אל הכהן הגדול ו“בין שניהם אבדה אותה עלובה מן העולם” ונתרחשה הטרגדיה ששמה בת־יפתח.

הרבנים שמעו וידעו, שהחוטפים הקנאים נאחזים כביכול בקרנות ההלכה. הם טוענים ל“דעת תורה” שניתנה ע“י הרב פרנק ז”ל וע"י אחרים; מדוע לא התעוררו הרבנים להוציא דעת תורה – עוד לפני שהדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו – כדי להעמיד את החוטפים הקנאים על טעותם?


הפועל הצעיר, 10 באפריל 1962


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!