רקע
ישראל ישעיהו
בן גוריון בגבורותיו

דוד בן־גוריון הגיע לגיל גבורות: אילו זכינו היה יום הולדתו השמונים הזדמנות טובה לשנן משנת הגותו, להאיר באור יקרות מסכת חייו ולספר לכל בני הדור עלילותיו; אילו זכינו היה חוגג את היום הזה כל בית ישראל בשמחת לבב. אילו זכינו היתה זו הזדמנות טובה להגיד לו ועליו כל אשר ירחש ויהמה הלב אליו בהערצה ובהערכה כנה; אך למגינת לבנו לא זכינו. עננה כבדה של מרירות ועגמה עלתה בשלוש השנים האחרונות מעל לראשו ומעל ראשם של חבריו, תלמידיו ובני חבורתו הנאמנים, שיחד עמו עשו דרכם במשך שנים רבות. בן־גוריון עומד היום בראש סיעת פירוד קטנה ובעזרתה הוא נלחם בחבריו, הנושאים את משא המדינה, כאופוזיציונר, שאינו בורר בשום אמצעים וכאילו לא עמד מעולם בראש ההנהגה והשלטון. אנחנו באים לזכור גדולתו ולהזכיר גבורותיו שעה שהוא, בזעמו ובחרונו, מטיח דברים קשים בחבריו, ראשי המדינה ועושי דבר האומה ותנועת הפועלים, ומכנה אותם “פושעים ונוכלים”, ואעפ"י כן, הלב מתרפק על העבר ועורג אל העתיד ורוצה בשעה זו להתעלם מן ההווה העכור והעגום.

הנה כי כן חג לנו היום הזה, חג לישראל כולו. ובפרוס החג נישא ברכה לאיש־הגבורות ונודה למזלנו הטוב שזימן לנו לחיות בדורו, במחיצתו ובהשראת מנהיגותו, בשעתו הגדולה ובשעתנו המופלאה והנשגבה ביותר. עם זאת נעלה את המאור אל מול פניו הקורנים, בזווית שממנה ייראה זיוו, הקבוע והנצחי, יותר מאשר זעמו, החולף, והנשכח, כדי לאצול ממנו ברכה לרבים ותפארת לבנים ולתלמידים.

* * *

בן־גוריון זכה למה שלא זכה שום מנהיג יהודי מיום שגלה ישראל מעל אדמתו: לפניו קמו מנהיגים וחלוצים מופלאים, הקרויים אנשי העליה הראשונה והשניה לפניהם ולאחריהם, והם סוללי דרכים לגאולת ישראל ולחידוש קוממיותו; ובין שלושת המנהיגים שעמדו בראש המסע המהפכני הגדול של הגאולה העצמית – הרצל, וייצמן ובן־גוריון – נמנה הוא, לפי סדר הזמנים, במקום השלישי. אולם שעה שההיסטוריה היהודית כרעה ללדת את מדינת ישראל, שהיא תכליתו של כל המסע המהפכני הגואל עמד הוא ראשון ליד עריסתה, היה המיילד האמיץ והנבון שלה ולו משפט הגאולה. בכך נקבע מקומו בשורה אחת עם האישיים הנערצים אשר עמדו מימות עולם בראש מערכות ישראל, בהן עמנו לבש עוזו וכבש קוממיותו ומלך על ארצו ועל גורלו.

הקמת מדינת ישראל אינה מפעל־יחיד כשם שאינה פרי מאמץ חד־פעמי. מיצבור עצום של כיסופי דורות ושל עמל חלוצים ודוחקי הקץ הוא שקירב את שעת ההכרעה. אולם משקרבה שעת ההכרעה היה נדרש איש רב־תושיה וכביר־כוח שיחלצנה, חילוץ זריז ומהיר, והוא נמצא לה בדמותו של בן־גוריון. ניתנה רשות להניח, שאילמלא עוז־רוחו, זריזות תמרונו וכושר מנהיגותו של בן־גוריון מי יודע אם הישועה היתה עולה על מסלולה, אפשר שהיתה נעצרת במהלכה ואפשר שהיתה סוטה מדרכה.

גלוי וידוע, שחלק חשוב ממנהיגי האומה אותה שעה היו שרויים במצוקתם של ספקות והיסוסים וחששות באשר לכיוון דרכה של ההכרעה. לא שהתנגדו, חלילה, להקמת המדינה, כפי שיש המנסים לטפול עליהם. במעמקי לבם רצו הם, כולם כאחד, בהקמתה ממש כשם שרצה בן־גוריון. אלא שגדול היה חששם שמא תהיה זו תפיסת מרובה, שבעטיה יבולע לישוב העברי הקטן שבו הושקעו עמלם ותקוותם של שלשה דורות. והיתה השתוקקות גדולה באומה לאדם, שיתגבר על ההיסוסים וייחלץ ממצוקת החששות. בן־גוריון עשה זאת בחכמה ובגבורת־נפש. הוא השכיל למשוך את הכל אל הסיכוי, על אף הסיכון, ועלתה בידו.

משנולדה המדינה היתה היא לבן־גוריון כבן־יקיר וכילד־שעשועים. הוא טיפח וגידל אותה, כחמש עשרה שנה, באהבה מרובה ובמרץ־איתנים תוך ראיית מלוא אופקיה, אחורה וקדימה. הוא השקיע בבניין נדבכיה ובעיצוב דמותה את מיטב חזונו, שאיפותיו והשקפת עולמו היהודית והאנושית. הקמת צבא הגנה לישראל והבטחת אחדותו ואי־תלותו בגורמים פולטיים פנימיים הן ממיטב כבשונו; ביצור מעמדה של ירושלים כבירת־ישראל שבה ישכנו הכנסת, הממשלה ובית־המשפט העליון, על אפם וחמתם של גורמים בינלאומיים, אדירי השפעה, אשר חרשו מזימות להפקעה, מלאה או חלקית, של ירושלים, מתחום הריבונות הישראלית – דבר זה הוא לו תעודת־כבוד ויקר.

אף המהפכה שביקש לחולל במערכת החינוך, על־ידי ביטול הזרמים וכן מלחמת סיני, שנועדה לקרב את סיכויי ההשלמה של מדינות ערב עם קיומה של מדינת ישראל הם ממפעלותיו רבי־התושיה אעפ"י שלא הושגו מטרותיהן במלואן.

עוצמת־התנופה, שהוא נתן להתפתחותה של מדינת ישראל, היא שהקנתה לה את מעמדה ואת המוניטין המופלאים שלה בעם היהודי ובקרב עמי העולם ושלטונותיהם והיא שיצרה זהות בין המדינה לבינו.

* * *

התגלותו של בן־גוריון כמנהיג לעמו קדמה להקמת המדינה; הוא היה אחד מגדולי בוניה ולוחמי דרכה של תנועת הפועלים הישראלית, של ההסתדרות הכללית על מפלגותיה וזרמיה, שעשאוה עיסה לבניין הארץ ולבניין העם ולהקמת מדינת ישראל. אך התגלותו במלוא זוהרו, בעומק הגותו והגיונו, בתנופת מעשיו ובכושר מנהיגותו היתה כרוכה בהתגלות סיכוי הקמתה של מדינת ישראל. סימן ראשון לה היה הדו“ח הנודע של הוועדה המלכותית, ב־1936, אשר המליץ על חלוקת א”י בין היהודים והערבים והקמת מדינה יהודית בחלק היהודי. דומה, כאילו נדלקה בו אז אש של אמונה והתלהבות, שהלכה וגברה עד שנעשתה כמדורה גדולה. מכאן ואילך לא ידעה נפשו מנוחה והגיגיו כאילו הוסחו מכל שאר הדברים ונתרכזו בדבר אחד: הקמת המדינה. שואת יהודי אירופה, שהתרגשה ובאה לאחר מכן, רק החריפה והחמירה את רגשותיו ומשאת נפשו וזרעה בלבו זרע מרי ומלחמה בבני־ברית, שלא האמינו בסיכוי הקמתה של מדינת יהודים, ועוד יותר ועוד יותר במתנגדים ובמכשילים שאינם בני־ברית.

זכורה לי הופעתו במועצת מפא“י, שנתקיימה בבית החינוך בצפון ת”א, אחרי ועידת לונדון, כאשר בא לדווח על הוועידה. הוא היה מצית סיגריה אחרי סיגריה ולשונו לא נשמעה לו, כי היה טעון מתח נפשי רב. ומלבד המילים: ב‘"באיונטים’ נגן על זכויותינו“, שחזר עליהן פעמים רבות, לא הצליח לספר ולא כלום על מה שהיה ועל מה שנאמר באותה ועידה, כל שכן שלא הצליח לומר דבר של ממש לנבוכי העת ההיא. ברל כצנלסון ז”ל הוא שהציל את המצב ונשא נאום גדול ונמרץ על ועידת לונדון, שסיכם אותו במלים שנחקקו כסיסמת התקופה: “הבונים יבנו, המעפילים יעפילו והמגינים יגנו”.

ועוד זכור לי מעמד של אסיפת הנבחרים בגמר המלחמה כאשר מסר רשמיו מביקוריו במחנות־ההשמדה, כשעוד היו “טריים”. דמעות חנקו גרונו ובקושי הצליח להמשיך דבריו, שתוכנם היה נגד “ספר המעל” – “הספר הלבן” – וקריאת תגר להקמת מדינת היהודים.

הווה אומר, שכל התקופה וכל המפעלות שהיה להם שותף בכיר, לפני הקמת המדינה, לא שימשו לו אלא כעין הכנה בפרוזדור לפני הכניסה לטרקלין. באותו פרוזדור היה אחד מחבורתם של ארלוזורוב, ברל כנצנלסון, שמואל יבניאלי, דוד רמז, דב הוז, אליהו גולומב, אליעזר קפלן, יוסף שפרינצק, יצחק בן־צבי, משה שרת וייבדלו לחיים זלמן שזר, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק טבנקין ואחרים, שכל אחד מהם האציל מאור חייו על התקופה ועל מפעלותיה. אך רצה הגורל ולעת הקמת המדינה נסתלקו כמה מן המאורות הללו, והאור שהיה גנוז באותם שהסתלקו כאילו נתרכז בו וְעליו. כך גדל אורו שבעתיים גם בין חבריו החיים, שעבדו אתו יד ביד, בכל אשר עשה, והלכו עמו יחדיו באשר הלך. הוא נעשה ראש וראשון לכולם כמנהיג המנהיגים כמאור וכמורה, וכולם קיבלו עליהם מנהיגותו ומרותו בנפש חפצה.

* * *

ברם, המעמד העליון שהגיע אליו גרם, במרוצת השנים, להתפקקות החוליות המקשרות בינו לבין חבריו ושותפיו. אפשר היתה זו תוצאה של הרגשת עומס האחריות הגדולה, המוטלת עליו כלפי ההיסטוריה של המדינה, ואפשר שזחיחות־דעת היתה בו. מכל מקום אותה התפקקות חוליות הביאה, בסופו של דבר, לידי אסון הפירוד במפלגת פועלי א“י ויותר ממנו לפירוד הלבבות בינו לבין חבריו. הוא החל תר אחרי אנשים חדשים – או, כפי הסגנון שהשתרש, אנשים “צעירים” – אשר “לא ידעו את יוסף”, ותוך כדי כך נהג בהתבודדות ובהסתגרות. הוא נתן אמונו באנשים החדשים, שנזדמנו בדרכו, ונעשו מקורביו ואנשי סודו ולאחר מכן גם עושי־דברו. אף המקורבים עצמם שקדו, מדעת ושלא מדעת, להרחיב ולהעמיק את המרחקים בינו לבין חבריו הוותיקים עד שנעשו כשני מחנות צהובים זה לזה: מקורבים מול מרוחקים, והיא שגרמה. רושם קורות הימים עתיד למצוא, לדעתי בקלות יתירה, שזו היתה סיבת הסיבות ועילת העילות ל”פרשת 1954" ול“פרשת 1960” ול“פרשת 1963” ולכל שאר ה“פרשיות”, שהתרגשו ובאו, עד לאותו מעשה מר ונמהר של הקמת רשימה נפרדת בבחירות להסתדרות ולכנסת, אשר בעקבותיה נערך המשפט ובן־גוריון ומספר חברים אתו הוכרזו כמי שהפקיעו עצמם מחברותם במפלגת פועלי א“י. רושם קורות הימים עתיד עוד למצוא, שאותה פורענות היתה, מתחילתה ועד סופה, שרשרת אחת רצופה של אי־הבנות והסתבכויות. דברי הזעם של בן־גוריון על האמת ועל הצדק ועל המשפט שכאילו נפגעו, או נתעוותו, היו ללא ספק כנים, אך הם היו חסרי שחר וילידי החשדנות והעצבות ואי־האמון. אף עניין שילובם, או העלאתם של כוחות חדשים, או צעירים שבן־גוריון חפץ ביקרם, לא היה נתקל בשום התנגדות אילמלא נעשו הדברים בצורה פוגעת, מעליבה והורסת רקמות. בכינוס הכפר הירוק הזכרתי לבן־גוריון את פרשת “כתונת הפסים”, שיעקב העניק לבנו־אהובו יוסף, ואת הקנאה בי”א אחיו, שגרמו חלומותיו בדבר “אחד עשר הכוכבים המשתחווים לו” ואת התוצאות המסופרות בספר התולדות. ואעפ“י כן לא שינה ב”ג ממהלכיו ואפשר שאז כבר לא היה בידו לשנות, לאחר שכבר צעד צעדים גדולה קדימה.

* * *

הרגשת עומס האחריות ההיסטורית, שהיתה מוטלת עליו כל השנים משכה את בן־גוריון יותר ויותר אל עולם התהייה וההגות, אל נתיבות הרוח והמחשבה האינסופית. הוא נעשה מדינאי־פילוסוף; יש שהיה מרחף בעולמה של חשיבה ובספירות היסטוריות עד כדי כך, שענייני העולם הזה נראו כזוטות והוא נגע בהם ולא נגע, וכשנגע היתה נגיעתו בריפרוף וכאילו טפל לעיקר גדול, שעדיין אין לראות אפס קצהו. לעתים נראה כמי שנותן עיניו לראות את הרחוק הרחוק או הגבוה־גבוה, תוך סירוב מודגש לראות את הסובב אותו ואת הקרוב־קרוב. אין תימה, שהלכה וגברה הזדקקותו למישהו, או למישהם, שיוכל לסמוך עליהם בעניינים השוטפים, באותה מסכת של מעשים ודברים, שמהם מורכבת ההווייה היומיומית, שהוא מנהיגה ואחראי לה. וכך עלתה לו, שבני אדם נעשו בעיניו שתי כיתות: כת של אנשים שהוא סומך עליהם וכת שאינו סומך עליהם. הללו שסמך עליהם ראו עצמם כיורשים לכל דבר, והללו שאין בן־גוריון סומך עליהם נראו כמין גזלנים המבקשים ליטול את מה שאינו שלהם.

נראה, שאותה מידת התעלות והשתקעות בספירות רחוקות וגבוהות גרמה לבן־גוריון, שידבק בו קוצר־רוח בעיתות ויכוח. ואם מאז ומתמיד היה ידוע כבוטח בוויכוחיו, עם יריביו ועם החולקים על דעתו, הנה עכשיו נעשו דבריו בוטים שבעתיים ופעמים שנהפכו להתפרצויות שאין להם צידוק והם התמיהו, הכעיסו ויש שגרמו גם צער ובושה.

לימים פנו סגנונו הבוטה והתפרצויות זעמו כלפי פנים, כלפי חבריו, תלמידיו ומעריציו. דבר זה גרם דילמה מעיקה: להחריש או להגיב? אך כיצד אפשר לשמוע חרפות והאשמות מפיו ולא להשיב? וכלום לא תיחשב השתיקה כהודאה? אדם או ציבור שבן־גוריון, בכבודו ובעצמו, מטיח בו דברים קשים, כשקולו הולך לפניו ודבריו נשמעים, כיצד יוכלו לשאת פנים בין הבריות? אם יגיבו – כלום לא תיראה תגובתם כפגיעה בכבודו? יתעלמו ממנו ומדבריו הלא גם זו תיחשב לפגיעה בכבודו. לא היתה ברירה אלא ללכת בדרך־ביניים של תגובות מאופקות ולסירוגין. דרך זו נבחרה לא אחרי התייעצות בסוד חכמים, אלא באורח אינסטינקטיבי והיא דרך תגובתם של אנשים שההערצה והיסורים ירדו כרוכים עליהם. אע“פ כן כל תשובה, או תגובה, שבאה על האשמותיו, אפילו היתה מאופקת ומתאפקת ביותר, נתפרשה לו כהשמצה, ועוד יותר נתפרשה כך על־ידי נאמניו החדשים. הם אף הרחיקו לכת וניסו להציג כל תשובה או תגובה כ”בגידה". היו אמנם השמצות על בן־גוריון בתקופת ריב הפרשה, אבל הם באו מפיהם של יריביו מקדמת דנא, יריבי תנועת הפועלים ושוחרי כשלונה. למרבית הדאבה, דווקא אלה מעמידים עכשיו את עצמם כמגינים על כבודו של בן־גוריון. אולם חבריו, ידידיו ותלמידיו לשעבר, גזרו על עצמם זהירות בוויכוחים עמו והשתדלו ככל יכלתם שלא ייפגע ולא ייפגם כבודו. תשובותיהם ותגובותיהם היו מאופקות, ואף מוגבלות בשיעורן ובהיקפן, ואין בהן אלא כדי הפרת השתיקה שלא תיחשב כהודאה, או בהתעלמות מעליבה.

בן־גוריון נהנה מהערצה מרובה והוא זכאי לה וראוי לה. נאמרו ונכתבו עליו דברי שבח ורוממות למכביר. היו שראו בהם משום פולחן האישיות, אשר שומר נפשו ירחק ממנו, והיו שראו בהם חנופה לשליט הכל־יכול, כדי ליהנות משולחן חסדיו. דומה, שעכשיו, בהגיעו לגבורות וכשאינו עומד בראש השלטון, לא יראה עוד איש שום פגם או דופי באמירת שבחו ובהערצתו. הוא ודאי שאינו זקוק להם ומי שמעריץ אותו ומשבחו לא יהיה חשוד בצפיה לקבלת שכרו בעולם הזה. יתר על כן, אפשר עכשיו לראות דמותו באור נכון, אמיתי ואובייקטיבי והיא דמות מאירה ומזהירה לדורנו ולדורות. ליקוי מאורות הוא תופעה חולפת ואילו המאור עצמו הוא נצח נצחים.

לפיכך היה ראוי להם למארגני החגיגות של יום הולדתו השמונים שלא ינסו להפוך אותן למין הפגנה מפלגתית־כיתתית. בן־גוריון הוא נכס כללי וערך לאומי, שכל מי שאומר לעשותו לנכס שלו ולערך שלו, הריהו כאילו מפקיעו מרשות הכלל וגוזל את שאינו שלו. העובדה, שבן־גוריון עצמו אינו חדל, גם בימים אלה, להטיח דברים קשים בחבריו, היא עובדה מכאיבה לנו, אבל עדיין יש כוח מספיק בלבם של הנפגעים, כדי להתאפק ואולי אף לסלוח. רבה האמונה, כי מה שקרה וקורה בשנים האחרונות, בין בן־גוריון לבין חבריו, יסוף ויעבור כחלום־רע ועוד תבואנה הרבה־הרבה שנים טובות של הבנה ושל ידידות ושיתוף־פעולה והעמקת מחשבה וטיהור לבבות. ודמותו תוסיף להיות מאירה ונערצת עד מאה ועשרים, כשם שהיתה מאירה בשבעים ושבע השנים עשירות־העלילה ורבות־התהילה.


הפועל הצעיר, 22.9.1966


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!