א.    🔗

יואַקים צימרמאַן נולד בּשנת 1815 בּעיר וואַסילקוב פּלך קיוב לאבות חסידים ויראים. אביו, שהיה השוחט דמתא, חנך אותו בּרוח החרדים הקיצונים. בּהיותו בּן ארבּע כבר למד בּחדר ומאז עבר ממלמד למלמד, מנחותי-הדרגא אל בני-העליה שבּהם, עד כי לא נמצא עוד בּוואַסילקוב מורה בּשבילו, מפּני שבּעודו נער כבר נראו בּו סימני “עילוי” והצטיין בּלמודו מגדולי מופלגי-התּורה שבּמקומו. אז לקח אותו אביו אתּו ליום שבּת אחד לצ’רנובּיל כדי להתיעץ שם עם הרבּי לאיזה מקום-תורה לשלחו. גם הלומדים הצ’רנובּילים התפּלאו על רוחב דעתּו של הנער בּתּורה וכולם נבּאו עליו פּה אחד, כי הוא עתיד להיות רב וגאון בּישראל והשיאו עצה לאביו לשלחו לאיזו ישיבה גדולה בּליטא. אבל מה מאד השתּוממו כולם כשמעם, כי אף נכנסו השוחט ובנו אל בּית הרבּי, והלה נשא את עיניו אל הנער, קרא מיד: "מהרה וקח אשה לחיימ’ל שלך; כבר הגיעה השעה: יהודי בּר-מצוה; אחרי החתונה יֵשב ויעסוק בּתּורה בּיחידות, ולא יתן לאיש, יהיה מי שיהיה, לנסות את כחו בּלמודו. “עין רעה”!…

לא ארכו הימים והנער “הבּר-מצוה” נהיה לחתן בּשעה מוצלחת, וכעבור עת מועטת היה החתן לאברך. הוא נלקח לחתן לחסיד עשיר, אשר החזיק בּחכירה אחוזה גדולה רחוקה מהלך ווירסטאות אחדות מרוז’ישצה פלך וואָלין. לעשיר זה היתה בּת עשיר, אבל בּלתּי מצוינת: לא כּל-כּך יפה, חולנית קצת וכבר הזקינה בּבּתוליה: למעלה משמונה עשרה. בּהתאוננו פעם אחת מרה לפני הרבּי, כי קשה לו למצוא חתן לבתּו, אמר אליו: “סעה תּיכּף לוואַסילקוב; שם בּבית השוחט תמצא את בּן-זווּגה של בּתּךף אמור בּשמי”. בּוואַסילקוב יצא דבר-השידוך לפּעלו בּשנים, שלשה רגעים. שני הצדדים היו כמאושרים בּעיניהם. השוחט היה שבע-רצון לראות את בּנו נלקח אל בּית מלא כּל טוב, והחוכּר שמח מאד על כי נמצא גואל לבּתו “הנחשלת”, והוא בּחור דגול מרבבה, “עלוי” המתכּונן לרבּנות…

אחרי החתונה פִּנה החוכר לחתנו בּן שלש-עשרה השנה לצורך למודו עלִיה מיוחדת מרוהטת יפה, שחלונותיה נשקפים אל גן-פּרי נחמד מאד. שם העמיד חותנו ארון עם ש“ס גדול דפוס סלאַוויטאָ, וחיימ’ל ישב יומם ולילה ולמד, בּאין איש מפריע אותו. עם אשתּו הצעירה, שהיתה שוכבת תּמיד מיצרת על הסִפּה, לא הרבּה להחליף דברים, וחותנו נמצא כּמעט תּמיד לרגל עסקיו בּדרך; איש זר היה רואה בּעיניו אך לעתּים רחוקות, וכך בּלה את עתּותיו בּודד וכמעט מובדל ומופרש מן העולם הגדול. התעוררות ידועה היתה מורגשת בּחייו שני ימים לפני ראש-השנהף אז היה נוסע עם חותנו לימים הנוראים לצ’רנוביל, ושם היה מבלה עד עבור ימי-החגים. שם, בּחצר הרבּי, היה מזדמן עם אביו, עם קרובים וידידים ועם מי שהיו חבריו ועם אברכים חסידים סתּם, חתני גבירים, הסמוכים לשלחן חותניהם כמותו, ואתּם היה משוחח בּדברי-תּורה ובּחסידות, וגם בּשיחות-חולין שונות. מצ’רנובּיל היה שב בּכל פּעם לבּיתו בּמעמד-רוח מרומם, שהיה הולך ונמשך עד שחזר ונסחף בּזרם חיי יום יום האפורים עם הש”ס הסלאַוויטאי ועם ספרי-הקבּלה, שהביא אתּו מחצר הרבּי…

 

ב.    🔗

כן עברו שלש, ארבּע שנים. בּמשך העת הזאת עשה חיימ’ל חיל רב בּלמודו, הוא כבר נעשה בּקי בּש"ס ופּוסקים. בּהיותו בּפּעם האחרונה בּצורנוביל, בִּשר לו הרבּי עצמו את הבּשורה הטובה, כי כבר יש לו בּשבילו עיירה לא קטנה לרבּנות. בּמשך השנים האחדות האלה התפּתּח חיימ’ל יפה גם בּגופו. הוא גדל בּקומתו אף נעשה רחַב-שכם עם מצח רחב ונסב למעלה עם שערות מסֻלסלות ואש מסתורין בּעיניו הגדולות והשחורות. כשבּא בּפעם הראשונה לרוז’ישצה לקבּל סמיכה מאת הרב דמתא, התפּלאו כל בּני העיירה על הדרת-פּניו, וכלם אמרו פּה אחד, כי שורָה עליו, ממש, השכינה…

בּעת ההיא בּנה הרוזן בּעל האחוזה, שהחזיק אותה חותנו של חיימ’ל בּחכּירה, בּית-חרושת למעשה-סוכּר. בּין האנשים, שהביא הרוזן מן החוץ לצורך בּית-החרושת, נמצא האחד, והוא ראש-האמָנים, עם בּני בּיתו: אשה ובּת צעירה, ומוצאם מגליציה, השלשה האלה, שדבּרו בּינם לבין עצמם רק גרמנית או פּולנית והתרחקו מיתר גרי-האחוזה, נחשבו בּעיני הכּל לנוצרים, והם עצמם, שהיו יהודית בּאמת, לא חפצו להרוס את האִלוזיה הזאת. חותנו של חיימ’ל, שהיה קבּלן מספּיק קשואים לצורך בּית-החרושת ומשום כך היו לו תמיד דברים עם האמן, היה מתפּלא תמיד בּראותו עד היכן הוא מרבּה להתעניין בּחיי היהודים, בּאיזו פרטיות הוא דורש למצבם וכמה הוא מיצר ודואג לקשי-יומם. ותמהונו גדל בּיותר לאחר שהתחיל אותן אָמן שולח על ידו לפני ערב כל חג כמה עשרות רובּל לטובת עניי-היהודים בּרוז’ישצה. בּשימו לב לכל הדברים האלה מצא, כי האמן הוא אוהב-ישראל מאין כמוהו, מגדולי חסידי אומות העולם. כי האמן הוא יהודי, - דבר זה לא יכל לעלות על לב החוכּר מעולם, כי מי ראה יהודי מגולח-זקן, שאין בּפניו אף אות של צלם אלהים, שאשתּו אינה יוצאת בּפאה נכרית על פּדחתּה ושבּתּו “הכּלה” צוחקת בּגלוי צחוק כל-כך מצלצל, ושכלם הם מדבּרים רק בּשפת-הגוים?

פּעם אחת, בּליל-קיץ, עברו האמן ובני-בּיתו בּדרך טיולם על פּני גנו של החוכּר. פּתאום עמד האמן מלכת. בּעד החלונות הפּתוחים של העליה הגיע לאזניו קול חיימ’ל בּלמדו בּנגון את הגמרא מתוך מתיקות של דביקות, והוא נשאר עומד כמרֻתָּק למקומו. ים של זכרונות עלה וצף בּלי-משים פּתאם על פּניו. הוא זכר, כי בּאותו הנגון המתוק של הגמרא למד אף הוא לפנים בּישיבה הטאַרנופּולית, וכי אָז הבּיטו אליו אביו ואמו ונהרו, ואלהים ואדם התבּרכו בּו. אבל ממול, לנוכח הישיבה, נבנה בּית בּעל שתּי מכפּלות, ומתּוך הבּית ההוא התחיל לחדור אל הרחוב רוח גדולה וחזק. זה היה רוחו של הלוחם הראשון להשכלה בּגאַליציה, ר' יוסף פֶּריל, אשר כמו בּשרביט-קסם משך אליו את הבּחורים אחד, אחד. מיום ליום נתרוקנה יותר הישיבה ונתמלא הבּעל בּעל שתּי-הקומות אשר ממולה… וקהל הצעירים התפּשט בּעולם לבקש לו תּורות חדשות. וגם הוא נסחף עם הזרם. תּחלה גמר את חוק למודו בּבית-ספר בּינוני, ואחרי-כן בּטחניקום הווינאי, נער מעליו את אבק הגיטה ונכנס לאירופּה… אבל כמה עשרות, מאות ואלפי צעירים בּעלי-כשרון וחפצי-חיים עוד נשארו שקועים עד צוארם מעבר השני בּבּץ, כאותו הלמדן הצעיר, הנמצא עתּה פּה ממעל ונפשו משתּפּכת עליו לפני הגמרא הפּתוחה מתּוך זמרה כל-כך ערֵבה ומושכת את הלב?!

והאמן כבר חפץ לעלות תּיכף אל העליה כדי לראות אותו המתמיד הפּרא, אשר בּליל-קיץ יפה כזה, שכל מה שחי ומתנועע מתרפּק מתוך געגועים גדולים על הטבע, הוא יושב ומתיחד עם צללים חורים עתּיקי-יומין. אבל הוא לא יכול לעזוב לבדם את אשתּו ובתּו ודחה את בּקורו בּבית החוכּר לפּעם שניה.

כעבור ימים אחדים, כשנכנס החוכּר אל בּית-החרושת בּעסקי-הקשואים, השתּמש האמן בּהזדמנות זו שבּאה לידו ובא אתּו בּשיחה ארוכה על ענינים שונים, ובּהמשך דבריו שאלהו, למי הקולות הנשמעים לעתּים בּשעה מאוחרת בּלילה מעלית-ביתו. לאחר שהגיד לו החוכּר, כי הקול הזה שהוא שומע הוא קול חתנו היושב יומם ולילה בּעליה ולומד, הבּיע לו האמן את חפצו להתודע אל חתנו, יען כי הוא מוקיר מימיו אנשים מלומדים ואוהב להכּנס אתּו בּשיחות.

 

ג.    🔗

כאשר שב החוכּר לביתו ויספּר לחתנו, כי חפץ האמן מאד להתודע אליו, נסה בּתּחלה להסתּלק מזה בּאמרו, כי כרוך הדבר בּבּטול תּורה. אבל לאחר שהוכיח לו חותנו, כי “אוהב-ישראל” שכזה כדאי הוא שיבטל בּשבילו שעה קלה מלמודו, וכי מלבד זה גם אפשר לקבּל טובה מאדם שכמותו, החליט בּנפשו למלא את חפצו ובּיום אחד אחר הצהרים הלך אל בּית-החרשת למעשה הסוכּר.

האמן, אף כי לא ידע עד כּה את חיימ’ל, הכּירו בּכל זה על-פּי הלוכו החסידי, וכראותו אותו בּעד חלון לשכּת-עבודתו יצא לקראתו ויברכהו בּשלום מתוף ידידות מרובּה, וכמכָּר משכבר הימים לקחהו תחת זרועותיו ויכּנס אתּו אל בּית-החרושת. כּדי לעניין אותו הוליכהו, קודם כל דרך כל החדרים והאולמים ויַראה לו את המכונות השונות, שמשתּמשים בּהן לצורך החרושת, ויבאר לו בּשפת יתר את כל הדברים הצריכים בּירור. חיימ’ל שמע לדבריו מתוך תּשומת-לב מרובּה, לרגעים העיר עליהם איזו הערות ושאל איזו שאלות, שמצא בּהן האמן הרבּה עמקות וחריפות-השכל. אחרי-כן הביאהו האמן אל לשכּתו; שם הושיבהו לימינו וישאלהו:

– הכּבר רואה אתּה כעת את כּחה של ההשכּלה?

חיימ’ל שתק.

– היודע אתּה בּכלל מהי השכּלה?

בּרגע הראשון כמעט לא מצא חיימ’ל דבר בּפיו לעמות. אחרי-כן אמר כמו בּכבדות:

– אומרים, כי השכּלה היא דבר, שמטפּלים בּו בּני-אדם בּלתּי חרדים על דת, הנקראים אצלנו בּשם “אפּיקורסים”.

האמן, אשר חכּה לשמוע תּשובה כזאת מפּיו, נכנס אתו בּשיחה ארוכה ורצינית על מהותה של ההשכּלה וערכּה לבני-האדם: חיימ’ל הקשיב לדבריו הקשבה יתרה, ויש אשר הניע לו בּראשו, כמו הסכּים אתּו. כשקם חיימ’ל ממקומו ללכת, בּקש ממנו האמן, שיבקרהו לעתּים קרובות. חיימ’ל לא ענה על זה דבר.

כל הדרך הלך חיימ’ל שקוע בּמחשבותיו כשהוא נמצא תחת רושם הדברים החדשים, אשר שמע אך זה מעט. אבל בּהמצאו בּקרבת בּית חותנו, התיצב ויאמר לנפשו בּקול נמרץ:

– לא! מי ישים לב לדברי גוי? הלא אך רוח הטומאה מדבּר מתוך גרונו, הרוח הזה התחפּש בּדמות איש, שחפץ להתעות אותי בּשוא; ישנם רבּים כאלה.

ובירקו שלש פּעמים על הארץ נכנס אל הבּית.

כאשר שאל החוכּר אחר-כּך את חיימ’ל: על-מה אפוא חפץ בך האמן כל-כך? – הניע חיימ’ל את ידו בּאויר ויאמר:

– אוהב ישראל, אבל סוף-סוף אינו אלא גוי! לא אוסיף עוד ללכת אליו!

עבר יום, עברו יומים, בּיום השלישי נמלך חיימ’ל ויצא לטיל וישם פּעמיו אל בּית-החרושה.

הפּעם קבּל האמן את חיימ’ל בּביתו הקרוב. שם נכנס אתּו אל חדר-עבודתו. בּהתבּוננו אל החדר נשאר חיימ’ל עומד על מקומו משתומם כּולו. הוא ראה על הכתלים תּמונות עם כתובות עבריות; בּגשתּו יותר קצת נדהם לגמרי. הוא רקה מרחוק ארון-ספרים, שמתּוכו נשקפים חבּורים עבריים, וכמו מוכן היה להשבע, כי הם מסכתּותו הגמרא או מדרשים.

– רואה אני בּך, כי הנך תּמה – התחיל האמן – הריני לגלות לך סוד, ואז תתפּלא עוד יותר.

ותוך כדי דבּור אמר, והפּעם בּיהודית גליצאית טהורה:

– עברי אנכי, עברי כמותך, אף-על-פּי שאיני חסיד.

חיימ’ל נרתּע כמעט לאחור. הוא לא יכול להאמין, כי יראה כל זאת בּהקיץ ולא בּחלום.

חיימ’ל התעודד ממבוכת-נפשו אך לאחר שספּר לו האמן את תּולדות ימי חייו בּפרוטרוט ויחתום בּדברים הללו:

– מן העברים החדשים אנכי, מן המשכּילים, תּלמידו של ר' יוסף פּריל וחבר קורב להד"ר יצחק אֶרְטֶר ור' שלמה יהודה ליבּ ראַפּופּורט ולכל אלה, שאתה רואה את תּמונותיהם פּה על הקיר, ובן נאמן ומסור לעם ישראל. הבה ועשה כמוני, אהיה אנכי מופתך. אדם בּעל כּשרונות מצוינים כמותך הלא עלול להיות פּאר לעמנו ובּרכה להאנושות כּולה.

חיימ’ל ישב תּפוש בּמחשבותיו כשראשו מורד ויחריש. פּעמים אחדות נסה להעיף מבטו בּתּמונות התּלויות על הקיר, וישב ויורד את ראשו.

מן החדר השני נשמעה מנגינת פּסנתּר. חיימ’ל כמו נזדעזע, והאמן אמר:

– הבה נכנסה אל חדר-המאכל, שם אציגך לפני אשתּי ובתּי.

– אנא, לא! לא! – כמו התחנן חיימ’ל – חשוך נא זאת לפּעם השניה; היום כבר השעה מאוחרת; עלי ללכת.

וחיימ’ל הלך כאיש נדהם ופּזור-נפש. כמו עופרת רבצה על לבּו ולא יכול לחשוב מחשבות. בּרוב עמל עלה על עליתו. שם הוציא מתוך האחרון אחד מספרי-המוסרף ואך נתן את עיניו בּו התמרמר בּבּכי…

למחרת הרגיש חיימל את עצמו כּולו נרגע ושקט בּרוחו. בּמשך הלילה גבר את עצמו, גרש את הרהוריו הזרים ובּדעה צלולה ישב אל הגמרא.

אבל אחר הצהרים התחיל מעמד-רוחו הולך ושוקע, ואך נראה בּשמים הכּוכב הראשון הלך אל בּית-החרשת…

בּמבוא הבּית פּגשה אותו בּת האמן, עלמה כבת שבע-עשרה, נאוה למראה מאד. היא ידעה מי הוא ותּזמינהו להכּנס אל הבּית בּאמרה, כי כרגע יבוא אביה. בּעינים מורָדות לארץ נכנס חיימ’ל אחריה אל הבּית. שם נשאר עומד ולא ידע מה לעשות. העלמה הגישה לו כּסא, אבל הוא לא ישב. מבוכּתו רבתה מרגע לרגע ועיניו תּעו הנה והנה כמבקש עזרה. אבל העזרה לא בּאה כל-כך מהר, והשטן, בּדמות העלמה, לא זז ממנו אף רגע. כך עמד כעל חדודי-חרש עד אשר נכנס האמן. רק אז שאף רוח לרוָחה.

– ידעתּי, כי בּוא תבוא – התחיל האמן – הלא צעיר רב-תּבונות אתּהץ אני מבין: קשה לך. גם לי היה קשה לפנים; הלא ספּרתּי לך, כי אבי היה רב ואף-על-פּי-כן החלטתי סוף-סוף בּנפשי לבחור לי את הדרך החדשה. אל תּשים לב לשום דבר ועשֵה כמוני.

– עשׂה אעשה! – התמלט אחרי הפסקה קטנה מפּי חיימ’ל.

בּדברים הללו נחתמה לעולם הקאַרירה החסידית-רבּנית של חיימ’ל…

 

ד.    🔗

בּכל לילה, בּעת שכל בּני בּית חותנו כבר ישנו, היה חיימ’ל עוזב כמתגנב את עליתו והולך דרך קפנדריאות נסתּרות אל האמן. שם הורה לו האמן את ראשית יסודי הלמודים הכלליים השונים, אף הקצה לו שעורים לחזור עליהם בּיחידות בּביתו. חיימ’ל התמכּר אל הלמודים החדשים בּהתמדה מרובּה ויעש בּהם חיל עד להפליא. כעבור זמן ידוע גלה האמן את סודו של חיימ’ל לאחד מעוזריו בּבית-החרושת, אינז’ינר רוסי, שישב אתּו בּבית אחד, והשפּיע עליו, שילמד את חיימ’ל פּעמים בּשבוע את הלשון הרוסית. בּבית החוכּר לא התבּונן איש אל המהפּכה אשר התחוללה בּחיי חיימ’ל, יען כי סדר-חייו לא נשתּנה אפילו שנוי כל-שהוא, וכקודם היה כל העולה אל העליה מוצא אותו תּמיד יושב לפני גמרא פּתוחה, וקול נגונו הערֵב נשמע בּעד החלונות כאשר עד כה.

כן עברו שתּי שנים. בּמשך העת הזאת הספּיק חיימ’ל לרכוש לו ידיעות בּשעור של בּית-ספר בּינוני בּעל שמונה מחלקות. בּמועצה, שהיתה בּבית-האמן ושהשתּתּף בּה גם האינז’ינר, התחילו נמלכים יחד כיצד לתת לחיימ’ל את האפשרות להכּנס אל בית-ספר גבוה. לאחר שדנו בּדבר מכל צד, בּאו לידי מסקנה, כי אין דרך אחרת לפניו בּלתּי אם לברוח. עתּה הגיעו לחיימ’ל ימי מלחמה קשה. הוא לא שם לב אל הרעש אשר תטיל מנוסתו בּין החסידים, אשר כבר קרע בּלבו את החוט האחרון המקשרו אליהם. הוא חרד רק לגורל אבותיו לבל יורידם הדבר בּיגון שאולה בּלי-עת. רעדה רעד חרישי איזו נים חבויה בּסתר לבּו בּזכרו את אשתּו החולנית, שהרתה בּעת ההיא ללדת את הילד הראשון, ראשית אונו.

כּל הרעיונות האלה נקרו בּלי-חשך בּלב חיימ’ל, ולא ידע נפשו. בּסביבה המלאה אורה ולבּוב נפשי של משפּחת האמן היה מתעודד לשעה קלה ומאמץ את לבּו ומתחזק בּהחלטתו לברוח למחר, אבל בּשובו אל עליתו שבה ונפל רוחו עליו וידיו רפו ונפשו נקרעה לקרעים.

אבל מאורע מעציב, אשר לא חכּה לו, בּא לעזרתו.

פּעם אחת, בּשעה מאוחרת אחרי חצות-הלילה, אך שב חיימ’ל מבּית האמן ויעל על עליתו, שמע קול דופק בּלאט על הדלת. כּאשר פּתח את הדלת נכנסה חמותו ועיניה רטובות מבּכי.

– חיימ’ל, ה' עמך! – אמרה אליו ותּספּוק בּכּפּיה – מהרה ורדה מטה; לא חפצתי לצערך. דבורה’לי – כן היה שם אשתו – מקשה ללדת מאז הבּקר. את אישי שלחתי לרוז’ישצה להביא משם את הרופא. בּין כה נעשה מצבה מסוכּן יותר ויותר, כי נהפּכו עליה ציריה, היא כבר צועקת בּשארית כחה, צריך לבקש רחמים לך שֵב ואמור תּהלים, אולי ירחם ה'.

חיימ’ל מהר לרדת מטה ויֵשב לאמר תּהלים. והוא קרא את דברי נעים זמירות ישראל קריאה נלבבת ובכוונה גדולה. לפנות בּוקר בּא חותנו עם הרופא. אבל כבר אֵחר הרופא את המועד. הוא הוציע ממעי היולדת ילד מת, והיא עצמה לא עמדה בּנתּוח שנעשה, וכעבור רגעים אחדים נפחה נפשה ותמת.

כעבור שני שבועות נגש חיימ’ל יום אחד אל חותנו ויאמר אליו:

– לא הוּכח מאת ההשגחה העליונה, כי זווגי עם דבורה’לי בתך, עליה השלום, יעלה ליפה ויהי לאורך ימים. כך היה רצון-אלהים, ועלינו לקבּל מידו גם את הרע. אני מבּיע לך תּודה מרובּה על אשר קרבתני כל עת היותי חתנך כבּן לך. מכאן ואילך התחייבויותינו ההדדיות בּטלות ומבוטלות, אני נפרד מעליך ושב לאבותי.

למחר בּבּוקר עזב חיימ’ל את האחוזה. חותנו וחמותו לוו אותו עד רוז’ישצה ושם נפרדו מעליו בּברכה. בּאחד מבּתּי-המלון אשר בּרוז’ישצה כבר חכּו לחיימ’ל האמן ובני-ביתו. שם התרחץ חיימ’ל ויקף את פּאת-ראשו ואת זקנו הקטן גלח לגמרי, הפשיט מעליו את בּגדי-החסידים וילבּש את תּלבּושת המשכּילים של אותו זמן. על-ידי זה שונה פּתאום מראהו כל-כך, עד כי בּבואו אל החדר, שישבו שם האמן עם בּני-משפּחתו, לא הכיר אותו איש מהם. רק אחרי עבור רגעים אחדים קראה העלמה בצחקה בּקול גדול:

– אלי שבּשמים, הלא זהו הרבּי’לה!

“הרבּי’לה” – כך קראו בּבית-האמן את חיימ’ל כל העת.

עוד באותו היום בּערב נסע חיימ’ל לקיוב.

לקיוב הביא חיימ’ל אתּו מכתּבי-המלצה מאת האמן אל שנים מידידיו משכבר הימים, שגרו שם זה כמה שנים. אחד מהם, רופא רוָּק, נתן לחיימ’ל מעון בּביתו, ולמחר כבר השיג בּשבילו שני שעורים בּבתי עשירים. זה נתן לחיימ’ל את האפשרות להכין את עצמו בּלי מפריע אל הבּחינות. מקץ שלשה חדשים נתבּחן בּאחת הגימנאַזיות הקיוביות ועמד יפה בּנסיון לקבּל תּעודת-בּגרות ממדרגה הראשונה. אז הגיש בּקשה על-דבר הכּניסה אל האוניברסיטה שעל שם “וולאַדימיר הקדוש”.

זה היה בּשנת 1836, כשנתים ימים לאחר שנפתּחה האוניברסיטה הקיובית. בּין תּלמידיה לא נמצא עדיין גם יהודי אחד. בּאוניברסיטה הקיובית שרר אָז רוח דתי פּראַבוסלאַבי קיצוני, והוא שסגר את דלתותיה לפני היהודים. מלבד זה נמצא בּעת ההיא בּין היהודים רק מעטים, שחפצו בּהשכּלה גבוהה; פה ושם התחילו אף זה עתה יהודים בּודדים נכנסים אל בּתּי-הספר הבּינונים. חיימ’ל היה היהודי הראשון, אשר נפתחו לפניו דלתות האונברסיטה הקיובית. תעודתו מגדת תּהלתו היתה אותו רוח-הקסם, שפּלסה לו נתיב אל היכל-ההשכּלה העליון הזה. ולאחר שכבר נמצא בּין כּתלי האונברסיטה הקיובית, הפליא התּלמיד היהודי היחידי הזה את הכל בּכּשרונותיו הגאוניים. הפּרופיסורים מלאו פּיהם תהלתו, ובכל הזדמנות שבאה לידם היו מציגים אותו מופת ודוגמה לאחרים.

פּעם אחת, זו היתה הפּעם הראשונה מן היום שעזב את בּית חותנו, נזכר חיימ’ל פתאום בּאבותיו, ונזדעזע כולו. כרגע ישב ויערוך לאביו מכתב גדול, שבּו הודיע לו בּפרוטרוט את כל הקורות אותו למן היום אשר נפרד מעליו ויבקש ממנו סליחה ומחילה על הצער אשר גרם לו בּנטותו מדרך הישר של החסידות. אל המכתב צרף חיימ’ל עשרים רובּל בּהבטחה לתּמוך בּו כל ימי חייו בּסכומים עוד יותר גדולים. אבל עוד לא עברו שני שבועות וחיימ’ל קבּל מאביו את הכסף בּחזרה בּצריך מכתב כּתוב בּידי אחר המודיע לו, כי אין אביו חושב עוד אותו לו לבן ואינו רוצה לדעתו גם מכּאן ואילך. הידיעה הזאת כמו הלמה את ראש חיימ’ל ומרוב צער היה נפעם ונדהם מאד. אבל עגמת-נפשו לא ארכה, כי חלפה למחר בּבוקר, בּשעה שקבּל מכתב מאת האמן בּתוספת דברים מאר מֶרי – כן היה שם בּתו – אשר הזמינה אותו לבוא אליהם בּימי-החופש. זה כמה שנמשך לב חיימ’ל אחר מרי, הוא גם אהב אותה בּסתר לבּו בּשבתו עדיין בּעלית בּית-חותנו. אבל אז חשב את הדבר רק כחלום נעים. עתה, בּקבּלו מאתה את ההזמנה, הבריק בּו פּתאום הרעיון, כי אפשר שיקוים דבר-החלום בּהקיץ, ובכליון-נפש התחיל סופר שבוע לשבוע ויום ליום עד בוא עונת החופש….

 

ה.    🔗

חיימ’ל עמד בּבחינות בּאופן מזהיר ועבר אל המחלקה השניה של האונברסיטה. למחר נסע לרוז’ישצה. שם כבר חכתה לו מרכבה רתונה לשני סוסים, אשר שלח האמן לקראתו מן האחוזה. כבואו בּמרכּבה אל האחוזה, על-יד טחנת-המים, ראה חיימ’ל מרחוק את מי שהיה חותנו, ופניו הלבּינו כסיד. אבל הלה לא הכירו. נזדעזע חיימ’ל בּלבּו גם בעת שעברה המרכבה על פּני הגן, אשר נשקפו אליו חלונות העליה, שבּלה בּה את ימי היותו כאן סמוך אל שולחן חותנו.

האמן ובני-בּיתו קבּלו את חיימ’ל בּזרועות פּתוחות, כבן יקיר להם. שני ירחי-הקיץ, שבלה בביתם, היו בעיני כלם כיום אחד, וכשהגיע יום חזרתו לקיוב, נעשה מעמד-רוחם של כל בּני הבית נוגה מאד. עצובים בּיחוד היו מרי וחיימ’ל, שכבר הספיקו בּמשך העת להדָּבֵר יחד בּשפת-הלבבות ולהיות לחתם וכלה… חסרה להם רק הסכמת ההורים שלא הסתפקו בּה שניהם. מפני כּמה טעמים החליטו הצעירים, כי בּמכתּב הראשון, אשר יערוך חיימ’ל להאמן מקיוב, ויבקש ממנו את ידי מרי, והיא תכשיר לזה בּינתּים את הבסיס הנצרך.

כשהוא מרגיש את עצמו מאושר מאד נסע חיימ’ל לקיוב.

אבל בּקיוב הכין הגורל לחיימ’ל הפתּעה בּלתי-נעימה כּלל:

כבואו בּיום הראשון אל האונברסיטה לדרוש לזמן התחלת הלמודים, קרא אותו הרקטור לבא אליו אל חדר-עבודתו. שם הגיש לו כּסא לשבת ויאמר:

– יש לי היום להודיעך דבר, שאולי יגרום לך צער. הלא תדע, כּי עד כּה לא קבּלנו יהודים אל האונברסיטה שלנו, האונברסיטה שעל שם “וולאדימיר הקדוש” היתה מיועדת משנה ראשונה ואילך לפּראַבוסלאַבים גמורים. בּשים לב אל התּעודה המצוינת שלך נסינו להוציאך מן הכּלל, ואני צריך להגיד לך את האמת, כּי אין אנחנו מתחרטים על זה. תּלמידים בּעלי כּשרונות שכמותך, שאנו תּולים בּהם תּקוות מזהירות לעתיד לבוא, ככל מחזיק בּרכה הם לאוניברסיטה. אבל לדאבוננו אין מבינים, ואפשר שאין רוצין להבין את הדבר בּפּטרבּורג, והנה קבּלנו משם בּימים האלה פקודה נמרצה להרחיקך מן האונברסיטה.

כשמוע חיימ’ל את הדברים האלה, נדהם כל-כך, עד שנשאר יושב על מקומו כאלֵם ולא יכל לפצות פּיו. אחרי רגעים אחדים התאמץ ושאל:

– הכבר כלה ונחרצה ואין להשיב?

– אי אפשר, אי אפשר – ענהו הרקטור – אין אנחנו יכולים לעשות לטובתך כּלום, כּי יצא הדבר מאת הקיסר בּכבודו ובעצמו.

אפשר לאנסה להגיש בּקשה אל הקיסר?

תוכך לנסות; אבל אני מקדים לאמר לך, כי לא תועיל.

חיימ’ל נסה וישלח לפּטרבּורג בּקשה ערוכה על שם הקיסר. בּבקשה זו ספּר, כּי אחרי מלחמה קשה מאד עם חנוכו המסורתי הלקוי ועם סביבתו הקנאית והחשוכה התמכר להשכּלה, כּדי להעשות אזרח מועיל לארץ-המולדת ולהקיסר ולשמש בּזה מופת לאלפי צעירים יהודים, הנמקים עדיין בּבּערותם. אם ירחיקו אותו הפעם מן האונברסיטה, תהיה זאת מהלומת-מות לא רק לו לבדו, כי אם גם לכל הדור היהודי הצעיר, השואף לאור. וחיימ’ל סין את בּקשתו בּהבּעת בּטחון-עוז “בּרגשותיו העדינים של הדר כּבוד מלכותו, הידוע בּעולם “למלך חסד”, כי לא יסיר ממנו את חסדו ויתן לו להמשיך את השכּלתו הגבוהה, שהתחיל שוקד עליה”.

עתה נמלך חיימ’ל בּנפשו אם להודיע את הנעשה למרי ולאבותיה, או לעבור על הדבר בּשתּיקה עד אשר יקבּל תּשובה מוחלטת מפּטרבּורג. בּ שובו הפכו בּדבר החליט לבּלתּי גלותו להם לפי-שעה ולבקש תּיכּף בּמכתּב ערוך לאבותיה את ידי מרי, ולהשפּיע על מרי השפּעה מיוחדת, כי אם יסכּימו הוריה לתתּה לו לאשה, ישתּדלו שתהא חתונתם בהקדם היותר אפשרי, כּדי שיוכל להמשיך את למודו מתוך מנוחת-לב ולא יופרע על-ידי דאגות-תּמיד וגעגועים שאינם פּוסקים. לאחר שהוציא את החלטתו זו אל הפּועל, נרגע ויקו לטוב.

מכתּבו עשה רושם. אחרי ימים אחדים קבּל תּשובה ממרי, כּי הוריה מסכּימים לכּל, וכי יבאו כלם בקרוב לקיוב. כעבור שני שבועות הוחגה בּקיוב בּחוג קטן של מכּרים וידידים חתונתם של חיימ’ל ומרי. עוד שני ימים בּלו ההורים בּחברת הזוג הצעיר, ואחרי-כן שבו לביתם.

עוד קודם שעבר “שבוע-הדבש” קבּל חיימ’ל הזמנה לבוא אל הרקטור. חיימ’ל הבין תּיכּף, כּי כבר נתקבּלה בּשבילו תּשובה מפּטרבּורג, ולבּו נרעש בּקרבּו. מבּלי הגד דבּר לאשתּו הלך חיימ’ל אל האונברסיטה.

הרקטור יצא לקראתו בּמאור-פּנים, ובתנועת-שמחה אמר אליו:

– אשרי שזכית לך; הקיסר הואיל לתת לך תּשובה.

לחיימ’ל הבריק בּרק-תּקוה וישאל:

– הנשאר אני בּאונברסיטה?

– כּן, אתּה יכל להשאר; אבל – –

– אבל מאי? – שאל חיימ’ל בּקוצר רוח.

– יכל אתּה להמשיך את למודך בּאונברסיטה – ענהו הרקטור בּהטעימו כּל מלה – בּתּנאי אם תּבא בּברית אמונתנו הפּראַבוסלאַבית.

חיימ’ל נפעם. עיניו חשכו בּחוריהן וכמעט צנח מעל הכּסא אשר ישב עליו.

– על מה אתּה מצטער כל-כך? – התחיל הרקטור לנחמו – שימה נא אל לב את הצפון לך בּעתיד ואת האופקים הנפתּחים לפניך, הן כשרונותיך יעמדו לך להעלותך אל גרם-המעלות בּממלכה.

חיימ’ל לא ענה על זה דבר. בּכבדות קם ממקומו ויפטר מאת הרקטור ויצא. בּעמדו כבר על המפתן שמע באמור לו הרקטור:

– שוב והפוך בּדבר; אני נותן לך זמן של שבוע ימים לישוב-הדעת.

חיימ’ל לא הלך הפּעם אל בּיתו, הוא נכנס אל הגן הקרוב, ושם ישב על אחד הספסלים וישקע בּמחשבותיו.

ומחשבותיו נסבו לא על תּשובת-הקיסר, שהדהימה אותו בּתּחילה כּל-כּך. בּאותו רגע כבר החליט החלטה נמרצת לבלתּי המיר את דתּו, ויעבור עליו מה. רעיונותיו הצטמצמו עתּה רק בּשאלה האחת: מה יגד למרי, ואם יספּר לה את הדבר בּכלל? הוא התירא, כּי מאחר שהקאַרירה המדעית שלו היתה לאַל, אפשר שעלול הדבר לעות פּרץ בבנין החדש של חיי-המשפּחה שלו. מרי אוהבת אותו, אמנם, ולא תּעשה את אהבתה תלויה בזה, אם מבקר הוא את האונברסיטה, אם אין; אבל הרעיון כשהוא לעצמו, כי אפשר שיעורר אצלה הדבר אפילו רק משהו של אי-רצון, זעזע את עצביו מאד.

זמן רב ישב על מקומו תפוש בהרהוריו. כבר הגיעה שעת- הצהרים. הוא קם וילך לביתו בּהחלטה לבלי הגד לעת-עתּה למרי דבר ולהשתּדל להראות לפניה בּפּנים שוחקות ובחֶדוַת-רוח.

אבל בּשבתו אל השלחן לארוחת-הצהרים כבר לא יכול להתגבּר על עצמו ויהי פּזור-נפש. פתאם התעורר והתחיל להתבדח ולאמר דברי-חדודים; אולם מבּלי-משים שאלתהו מרי, מתי יתחיל ללכת אל האונברסיטה, ואף כּי מהר לענות לה, כי “השתא יתחילו הלמודים מפּני כּמה טעמים בּזמן יותר מאוחר מכּפי הרגיל”, וגם הסב תיכּף את תּשומת-לבה לענינים אחרים, הביאה שאלתה אותו במבוכה גדולה והוא נשאר יושב על מקומו נדהם. אבל מרי לא התבּוננה אל הדבר.

 

ו.    🔗

מיום ליום נעשה על חיימ’ל קשה יותר ויותר להבליג על צערו ולהיות שלו בּרוחו. פּתאם התחיל כּעין כּח נעלם למשכו אל האונברסיטה, ועצביו התרופפו מאד. בּלילות נגזלה שנתו מעיניו, וביום התהלך כחולם. סוף-סוף הרגישה מרי בּדבר ותציק לו להגיד לה את אשר אתּו.

חיימ’ל אמץ את לבּו ויגל לה את כּל האמת. אבל מה מאד השתּומם לבּו בּתוכו בּראותו, כּי אין היא מתרגשת כּלל וכי היא מתיחסת אל הדבר מתוך קרת-רוח.

– מה כּל החרדה הזאת? ועל-מה אתּה מצטער כל-כך? – שאלה אותו.

– הנקל הדבר בּעיניך, אם אחרי כל-כך הרבּה עמל ויגיעה אני מוכרח להשאר עומד בּאמצע הדרך ולהסתּלק מהשכּלה?

– מה ימריצך, אפוא, להסתּלק מן ההשכּלה.

– אבל הלא אין מניחים לי להשאר בּאונברסיטה.

– הלא נותנים לך דרך להשאר בּה.

חיימ’ל ידע, אמנם, כּי נתחנכה מרי בּבית-הוריה לא בּרוח העברי-הלאומי הקיצוני, אבל הוא לא יכל, בּכל זאת, לשער בּנפּשו, כּי תּתיחס יחס כל-כך קר אל השמד, וכאלו נשכו נחש קפץ ממקומו ויקרא בּקול גדול:

– ואת מסכּמת, כּי בּשביל הקארירה שלי אבגוד בּעמנו העברי?

– אין זה בּגד כּלל – ענתה לו בּאותה הנעימה הקרה – כי אם מלוי צרמוניה קטנה, ומלבד הזאת הלא תוכל להסתּיר את הדבר מאיש.

– אבל האלהים אשר בּלבבי הוא ידע, ומוסר כליותי לא יתן לי מנוח. כבר מציקני הנוחם מן היום שהסתּלקו אבותי ממני על התמכּרי להשכּלה, והמה וודאי שיֵרדו ביגון שאולה מרב צער. ואבותיך את, האסימילאַטורים למחצה? התדמי בּנפשך, כי הם יתיחסו אל הדבר בּמנוחת-לב?

– אין הבּנים מחויבים להקריב את עצמם בּשביל רצון הוריהם. אולם מה שנוגע לאבותי – הריני מקבּלת את הדבר עלי.

ויכּוחים כאלה התעוררו בּין חיימ’ל ומרי עוד שתּים, שלש פּעמים. מפּעם לפּעם הרגיש, כי רצונו הולך הלך והתרופף, הלך והתטשטש. מעט, מעט התחיל מבקש ומוצא התנצלויות לעצמו אני חוטא, אמנם, חטאה גדולה; אבל אני אשתּדל לכפּר על חטאתי בּמעשים גדולים שאעשה לטובת העם העברי. הרקטור נבא לי, כי אעלה אל גרם-המעלות בּממלכה. אני אשאף, אמנם, לכך, ואך אגיע למדרגה כזו, אקדיש את עצמי כּלו להטבת מצבי אחי העלובים.

כך בּקש חיימ’ל להתפשר עם מוסר-כּליותיו, עד אשר נרגע סוף-סוף, וככלות השבוע הלך אל הרקטור והודיע לו, כּי הוא מסכּים…

וכעבור ימים אחדים הביא המטרפּוליטן הקיובי פילאַרֶט בּבית-התּפלה אשר בּאונברסיטה שעל שם וולאדימיר הקדוש את חיימ’ל ואת אשתו בּמסרת בּרית האמונה הפּראבוסלאַבית.

כּך התנצר האיש, שבּמחצית הראשונה של המאה שעברה היה המומר היותר מפורסם בּכל חבל הנגב בּרוסיה – יואַקים צימֶרמאַן

 

ז.    🔗

צימרמאן התמכר אל למודיו בּהתמדה גדולה. הוא למד את תּורת-המשפּטים והבליט בּלמודו כּשרון שאינו מצוי, ומעת לעת נוכחו כל מכּיריו יותר ויותר, כּי עתיד הוא להיות גאון בּמקצע שלו. אחרי משך קרוב לחמש שנים גמר צימרמאן את חוק למודו בּאוניברסיטה הקיובית, וכּעבור עת קצרה נתּנה לו כהונת פּרופיסור בּהליציי הניז’יני שעל שם הנסיף בּזבּורודקאָ. בּליציי זה ישב צימרמאַן בּקתּדרה של האנציקלופּדיה למדעי-המשפּט, ושעוריו קנו להם פּרסום גדול כל-כך, עד כי משכה אליה העיר הפּרובינציאַלית הקטנה ניז’ין על-ידי בּית-הספר היורידי שבּה גם הרבּה סטודנטים מערי-האוניברסיטאות היותר גדולות.

בּמשך השנים האחדות האחרונות נסחף צימרמאַן ראשו ורבּו בּתּחלה בּזרם חיי האוניברסיטה ואחרי-כך צמצם את עצמו בּעבודתו הפּרופיסורית, שחדש בּה חדושים הרבּה. עוד בּשבתּו בתור סטודנט בּקיוב הפסיק מעט, מעט את יחוסיו אל המשפּחות היהודיות המעטות מסביבתו הקודמת, והיה יוצא ונכנס רק בּחוגי-הנוצרים, ובּיחוד בּבתּי המלומדים. כבואו בּתור פּרופיסור לניז’ין נעשה בּיתו מרכז להאריסטוקראַטה הרוסית המקומית ולרמי-המעלה שבּקרב התּושבים. מקיוב עוד היתה מרי נוסעת בּכל שנה לבלות את ימי-הקיץ בּבית אבותיה; הוא, צימרמאַן, היה נשאר בּביתו בּאמתלה, כי אינו יכול להסיח את דעתּו מלמודיו. אבל בּאמת לא חפץ לבקר את המקום, שהיה מזכיר לו על כל צעד את עבָרו היהודי.

מן היום אשר בּאו לגור בּניז’ין חדלה גם מרי לנסוע להוריה, ומכל הזמנותיהם לבוא אליהם היתה משתּמטת בּאמתלאות שונות. עוד יש שהיתה מריצה אגרת לאבותיה, אבל מעט, מעט הפסיקה גם לכתוב להם. כן התרחקו בּהמשך הזמן לגמרי מן היהודים והיהדות. לעומת זה השתּדלה מרי יותר ויותר להראות כנוצרית נאמנת ואדוקה בּאמונתה החדשה. בּיום הראשון לשבוע לא נפקד מקומה בּבית-הכניסה ותּשמור בּכל חומר הדין את החגים והמועדים אשר לבני עם-הארץ ותּשתּתּף בּפּולחן הדתי למשפּטיו וחוקותיו, ותּרבּה להצטלב, וברוח זה בּקשה להשפּיע גם על אישה.

פּעם אחת אירע מאורע, אשר הפריע לשעה קלה את שלוַת חיי-המשפּחה של צימרמאַן. הורי מרי הבינו סוף-סוף, כי “שתּיקת הילדים אינה דבר שבּמקרה”, ואחרי התיעצות ארוכה גמרו אומר, כי יסע האב לניז’ין לראות את שלומם. מאין לאמן היכולת לעזוב את בית-החרשת בּימי-החול, החליט לנסוע בּחג של נוצרים, כשהוא פּנוי מעבודתו. כעבור עת מועטת בּא חג הפּסחא שלהם, ובּהזדמנות זו השתּמש האמן ויסע לניז’ין.

לניז’ין בּא האמן בּיום הראשון לפּסחא בּבּקר השכּם. הוא סר אל אחד מבתּי-המלון, ולאחר שנח מעמל הדרך, דרש למשכּן צימרמאַן וילך לשם. כאשר משך בּפּעמון הדלת אשר בּמבוא-הכּבוד, יצאה השפחה ותּאמר, כי האדונים עוד לא שבו מבּית-הכניסה. כשמוע האמן את הדברים נדהם בּתּחלה מאד; אבל כרגע שבה מנוחתו אליו בּחשבו, כי מתוך שאינו מיטיב לשמוע את הלשון הרוסית, לא הבין יפה את דברי השפחה. הוא לא חפץ לשוב ולשאלה, כי אם הגיד לה, שרוצה הוא להשאר כאן ולחכות אל בּוא האדונים. השפחה הביאה אותו אל החדר הסמוך ותצא. כאשר נשאר לבדו התחיל להתבּונן אל המעון, וכך הלך מחדר לחדר עד אשר נכנס אל אולם-האוכל. שם מצא שולחן ערוך יפה, שנמצאו עליו כל מיני חלות ומעשי-מאפה שונים ועל כל אחד מפותּחת בּאותיות של סוכּר המלה “פּסחא”. הוא נגש אל השולחן וירא קערה דקה ועליה כתובת מענין היום. עתה הבין את הנעשה, והרעיון הראשון אשר הבריק בּמחו היה, למהר ולנוס. הוא חי, אמנם, תמיד מובדל ומופרש מחסידי-וואָלין ולא היה לו שום דבר עם המוני היהודים החשֻכים, אבל בּלבּו היה יהודי נאמן לעמו והמומרים נחשבו בּעיניו לבּוגדים מחפּירים, ובּחפּשו עתּה בּהרהוריו מה שאירע ל“הילדים”, נזדעזע בּכל ישותו והוא חפץ ללכת לבּלתּי ראות את פּניהם. אבל בּרגע זה נשמע קול צלצול הפּעמון, וצימרמאַן ואשתּו בּאו מבּית-הכניסה. בּעמדם עוד בּמסדרון ספּרה להם השפחה, כי מחכה פּה איש בּלתּי-ידוע בּדמי-ימיו, אשר כנראה הוא נכרי, כי מדבּר הוא רוסית מגומגמת. תּיכּף אמר להם לבּם, כי בּא ה“אב” ושניהם נשארו עומדים כנדהמים. אבל צימרמאַן מהר ויכנס אל חדר-עבודתו ונסגר שם, ומרי שלחה את השפחה לאמר “לאיש”, “כי בּיום החג אין האדון מקבּל בּקורים”. על זה ענה לה “האיש”:

– לכי ואמרי להגברת, כי בּא אביה.

כרגע שמע את קול בּתּו כשהיא צועקת אל השפחה: "לכי ואמרי “לאיש”, כי טועה הוא; הגברת בּעלת הבּית הזה יתומה היא מאביה, אשר מת זה כבר.

אבל קודם שהשפּיקה השפחה לעשות כאשר צֻותה, אחז השבץ את אבי מרי ויפּול מת לארץ.

תּיכּף הזמינו לבוא את פּקידי-הפּוליציה, אשר הוציאו מן הבּית את “האיש האלמוני, שבּא לכאן בּטעות ומת מיתה חטופה”, והענין נגמר בּשתּים, שלש מלים, והיה כלא היה.

 

ח.    🔗

כאמור הפריע המאורע הבּלתּי-צפוי הזה את שקט חיי-האושר של צימרמאַן ואשתּו רק הפרעה קלה. כעבור שתי שעות כבר ישבו שניהם בּאותו האולם בּחברת קרואים אחדים ויאכלו וישתּו וייטיבו את לבּם כדת היום.

ולמחר קבּל צימרמאַן מפּטרבּורג את הבּשורה המרנינה, כי מיניסטר-ההשכלה, גראַף אובאַרוב, בשימו לב אל העושר הגדול אשר העשיר את תּורת המשפּט הרוסי, הציג אותו בּהרצאתו לפני הקיסר בּתור הקאַנדידאַט הראשון, הראוי להשלח על חשבּון הממלכה לחוץ-לארץ, כדי להשתּלם שם יותר ויותר בּמקצוע שלו ולהמנות אחרי-כן לפּרופיסור יושב ומלמד מעל הקתּדרה דבר חוק ודין בּאוניברסיטה הקיובית.

עתידותיו בּתור פּרופיסור בּקיוב מלאו את סאַת אָשרו של צימרמאַן.

מיום ליום חכּה צימרמאַן לקבּל את אשור הרצאתו של המיניסטר על-ידי הקיסר, אבל כבר עברו ירח אחד ושנים ומפּטרבּורג אין קול ואין עונה. כעבור זמן ידוע נודע לו, כי לא אִשר הקיסר את הקאַנדידאַטורה שלו. זה הפליא את צימרמאַן מאד, כי מי כמוהו הצטיין כל-כך בּפּעולותיו על שדה חכמת-המשפּט ומי כמותו ידע למשוף אל הליציי הניז’יני הקטן כל-כך הרבּה תּלמידים, והוא התחיל חוקר ודורש בּמכתּבים לידידיו אשר בּמיניסטריום-ההשכּלה בּפּטרבּורג לסבּת הדבר. הוא הרבּה כל-כך לחקור ולדרוש עד שנודע לו, כי שאל ניקולאי על-דבר הקאַנדידאַטורה שלו לחוות-דעת מועצת-הפּרופיסורים בּקיוב, ומועצת-הפּרופיסורים מצאה, כ מאחר שצימרמאַן הוא מזרע היהודים וגם אשתּו היא בּת-ישראל, אין להניחו לשבת בּקתּדרה כזו בּאוניברסיטה שעל שם “וולאַדימיר הקדוש”, אף-על-פּי שבּאו שניהם בּברית האמונה הפראַבוסלאַבית. לצימרמאַן היתה הידיעה הזאת כרעם-בּרקים. הוא לא חכּה מעולם, כי האוניברסיטה הקיובית, ממש, על כפים, תוציא על אודותיו משפּט כזה, ועוד פּחות מזה לא עלה על דעתּו, כי יזכירו לו מאיזה צד שהוא את מוצאו היהודי. הוא לא יכול להרגע וימהר ויסע לקיוב. שם הודיעו לו ממקור נאמן, כּי המכשיל אותו בדבר הוא רקטור האוניברסיטה עצמו ולא אחר, אותו הרקטור שהיה האב-הסנדק שלו בּשעת הטבילה ושזה רק לפני שנים אחדות הרימהו לשמים וינבּא לו, כי יהיה צפירת-תפארה לרוסיה. בּלב נרעש נכנס צימרמאַן אל הרקטור ויוכיחהו בּדברים על שהניח מכשול בפּטרבּורג על דרך הקאַנדידאַטורה שלו. הרקטור גם לא נסה להתנצל לפניו ויגל לו תּיכּף את האמת כּולה ויאמר:

– אני עשיתי את הדבר, מפּני שישנם קאַנדידאַטים הראויים לכך יותר ממך.

– ראוים יותר ממני? – קרא צימרמאַן כּולו משתּומם – מי הם הללו?

– אותם שהם משלנו, פּראַבוסלאַבים.

– ואני מה?

– אתּה? – ענהו הרקטור בּניחותה – אתּה הלא אינך סוף-סוף אלא יהודי…

כשמוע צימרמאַן דברים כאלה רותחו דמי-עורקיו בּקרבּו ויקרא בּקול:

– כך מרשה לעצמו לדבּר האב-המטבּיל שלי? הן לא נשמעה נבלה כזו!

– ז’יד! – התמלט מפּי הרקטור וימהר ויצא אל החדר השני.

הקריאה הזאת הרעישה את לב צימרמאַן מאד. דמי-עיניו צפו אל ארובּותיהן ובּאגרופים קפוצים רצה לרדוף אחרי הרקטור; אבל הוא הרגיש את עצמו חלש ומחוסר-אונים, ובּרגע הראשון נשאר עומד כאחוז-שבץ על מקומו. אחרי-כן יצא בּמרוצה, כנרדף מרוחות רעות, החוצה. בּאותו רגע רצה לברוח, לבּרוח מן העולם כּולו וממנו עצמו. אלו פצתה תחתּיו בּאותה שעה האדמה את פּיה, כי עתּה היה קפץ לתוכה תּיכּף בּלי חשוב מחשבות הרבּה, ובּלבד שלא יהיה כאן. שתּי שעות בּערך רץ בּרחובות קיוב, וכל העת לא פּסק מזמזם בּאזניו: “ז' – ז' – ז' – יד!” מחשבות שונות, האחת מרה מחברתּה, ענו את נפשו מאד, וזכרונות שונים מימי ילדותו ונעוריו, כל זכרון עם תמונותיו וציוריו הבּיתיים המיוחדים לו, נקרו בּמחו…

עוד באותו יום שב צימרמאַן לביתו לניז’ין. שם שפך תּיכּף לפני מרי את מרי-שיחו ויספּר לה את העלבּון הגס אשר נעלב מאת הרקטור, ויוסף בסוף דבריו, כי כבר התחיל דואג ומיצר על הקרבנות הגדולים, אשר הביאו לאמונה הנוצרית. מרי הקשיבה לדבריו בּנפש שוקטת וכל אותה האפּיזודה המעצבת כמעט שלא נגעה אל לבּה כלל. היא נחמה אותו ותאמר, כי אך לשוא נפל רוחו עליו, כי אנשים גסים ומחוסרי-נימוס ישנם בּין כל עם ועם. עם זה הוכיחה אותו על פּניו בּגלל הדברים הקשים אשר הפליט פּיו אודות אמונת-הנוצרים. לאחר שהוסיפו לדון בּמאורע הקיובי החליטו, כי אין לצימרמאַן לעבור על הדבר בּשתּיקה, וכי עליו להתאונן על הרקטור בּאזני מיניסטר-ההשכּלה. ולא אֵחר צימרמאַן לעשות את הדבר. אבל מלבד שלא היטיב בּזה את מצבו, עוד הֵרע לעצמו רעה גדולה מזו, כי לא ארכו אחרי-כן הימים ושלטון גליל-הלמודים הקיובי קבּל פּקודה מפּטרבּורג לפטור את צימרמאַן ממשמרת-כהונתו בתור פּרופיסור בּהליציי לתּורת-המשפּט הניז’יני, יען כי לפי מוצאו אינו נאה למשרה הגדולה – משרת מדריך מוסרי של צעירים בּני האמונה הפּראַבוסלאַבית הקדושה.

גזר-דין זה שנגזר על צימרמאַן באופן כּל-כּך בּלתּי-צפוי, הרגיז אותו עד היסוד. הוא הרגיש את עצמו כמושלך ממרומי-שחק אל תהום רבּה. בּרגע אחד נעשתה לעפר ואפר הקאַרירה הפרופיסורית שלו, שהיתה עלולה לפתוח לפניו בּעתיד את האופקים היותר רחבים. ויען-מה? רק יען כי קרהו האסון להוָּלד יהודי! הוא, שהעשיר כּל-כּך את מדע המשפּט הרוסי, שהעמיד לרוסיה כל-כך הרבּה שופטים, חוקרי-עון, פּרוקורורים וסינאַטורים מצוינים – הוא, שהגדיל כּל-כּך לעשות לטובת המולדת, יגורש מבּית-הספר העליון הרוסי! רעיונות כאלה התחילו מאותה שעה ואילך מכרסמים כתולעת את לבּו, וכל העמל שעמלה מרי לעודד את רוחו בּו, עלה בּתהו. מרוב יאוש נעשה בּעל מרה-שחורה ורוח רעה התחילה מבעתת אותו. לפעמים קרובות היה מתמרמר בּבּכי ביסטֶרי כילד קטן, וימאן להתנחם. אפשר היה להתבּונן בו, כי לא הגזרה הפּטרבּורגית מעיקה עליו כל-כּך, כי אם סבּה אחרת, אשר אין לו עוז-הרוח להלותה על שפתו. מרי הבינה יפה, כי מתחוללת בּנפשו מלחמה עזה, כי מוסר-כליות נורא מנקר בּלבּו, והיא השתּמשה בּכל האמצעים והתחבּולות לחנק בּו כל רגש של נוחם וחרטה. אבל הדבר לא עלה בידה. פּעם אחת הקיצה בּאמצע הלילה משנתה ותרא את צימרמאַן יושב על הארץ וקורא בתּהלים; פעם שניה התנועע בּנגון מתוף מתיקות של דביקות כמו בּשבתּו לפנים לפני הגמרא הפתוחה בּחדר-עליה; בּפּעם השלישית התלהב מתוך התפשטות הגשמיות כדרך החסידים והתחיל רץ הנה והנה על פני הבּית כשהוא מזמר איזו נעימה בּלתי-מובנת. מאותה עת ואילך התרחק מחברת בּני-האדם, לא קבּל אדם בּבּיתו ולא בּקר איש. בּעיר, שלא ידעו שם עדיין מה שאירע לצימרמאַן, כי הדבר היה בּימי-הקיץ, כשהיה הליציי סגור והתּלמידים חפשים מלמודם, השתּוממו מאד על מהפּכת-פּתאום זו שהתחוללה במנהגי-חיין. כישר לא יכל להבין מה גרם לכך, שהבּית הזה, אשר היה תמיד עלֵז ומלא תנועה, נעשה עתה שמֵם ועזוב וכעין דומית בּית-הקברות שוררת בּו. לכֹּל נעשה צימרמאַן חידה סתומה, שאיש לא יכל למצוא את פּתרונה.

מרי, שנלחמה עת ראוכה בּמרץ מרובּה בּמצב נפשו המדוכּא של צימרמאַן ולא יכלה לו, הושפּעה ממנו מעט, מעט גם היא ונעשתה נוגה וקשת-רוח. גם בּה החל דבר-מה מנקר ומכרסם. אבל קשי-רוחה מצא לא בטוי אחר לגמרי. היא נעשתה דתית קיצונית, לא זזה כל היום מבּית-הכניסה והצטלבה בּלי-הפסק. בּבּוקר היתה קופצת מעל המטה נפעמת ונדהמת תחת רושם חלומות וחזיונות לילה קשים, וממהרת לעזוב את הבּית מבּלי שוב עד הערב. בּיום אחד הלכה אל בּית-העלמין אשר ליהודים ותדרוש את שומר-הקברות לקברו של היהודי הזר, שמת פה לפני זמן ידוע מיתה חטופה בּבּיתו של הפּרופּיסור צימרמאַן, וכאשר נשארה אצל הקבר לבדה, תלתה שם את עצמה על העץ.

מות מרי לא עורר אצל צימרמאַן צער מיוחד. עוד נראה, להפך, כי מאז התחילה נפשו שוקטת בּו. גרמה לדבר ההכּרה שהכיר בּסתר לבּו, כי אלמלא מרי לא היה בּוגד בּעמו מעולם. מסירתה העוֶרת לאמונה הנכריה הכעיסה אותו תּמיד תּמרורים, יען כי הוא עצמו היה בּעצם איש הוגה דעות חפשיות. בּעת האחרונה, כשנעורו בּו רגשי-החרטה הראשונים, היה לבּו מהסס שמא תעשה מרי דבר לדכֵּא בּקרבּו את הרגשות האלה בּחזקת היד. עתה, אחרי מות מרי, הרגיש את עצמו מוצל מסכנה זו, וזה הרגיע את רוחו בּו. כשנמצא עתה שוב תחת ההשפּעה היחידה של רוחו עצמו ורצונו החפשי, ראה ונתון אל לבּו כמה העמיק לחטוא בּתּתו עורף לעמו בּגלל תּועלת חמרית, והוא החליט החלטה נמרצה לשאוף מעתה לתקון מעֻות על-ידי תּשובה וכפּרת-פשע.

בּשובו הפכו במצבו מצא לעצמו נוחם בּזה, שלא השאירה לו מרי דור של נוצרים, הוא נושא את אחריות בגידתו הלאומית רק בּעד עצמו … זה נתן תקוה בּלבּו, כי בּהשארו לבדו יעלה בּידו סוף-סוף למצוא דרך איך להשלים עם העם העברי.

בּאותה עת הרבּו הירחונים המיוחדים למדעי-המשפּט לטפל בּשאלת חוק-הירושה. כּמעט כל גדולי יודעי-הדין הרוסים חוו את דעתם בּשאלה זו. גם צימרמאַן לאחר שנרגע בּו רוחו קצת, לא נשאר עומד מרחוק. הוא ישב וערך בּענין זה מונוגראַפיה מפורטת, אשר הבליט בּה הרבּה עמקות וחריפות נאונית, שעשו רושם כבּיר ועוררו תמהון גדול גם מעבר לגבול רוסיה. כדי להפיק תועלת לעצמו מרושם זה, בּא צימרמאַן לפּטרבּורג. בּחוגי עורכי-הדין בּעיר-המלוכה ערכו לצימרמאַן קבּלת-פּנים נהדרה ויחלקו לו כבוד גדול. אבל על-ידי שיחות עם ידידים נודע לו שם, כי זה זמן ידוע נתעורר עליו בּ“חצר” קטרוג גדול ע"י השתדלות הכנופיה הקטנה של פרופיסורי האוניברסיטה הקיובית עם הרקטור בראש, שרק מקנאתם בּו נעשו לשונאיו בּנפש והשתמשו בּהשפּעתם על המקורבים למלכות להרחיקו מעל הקתדרה היורידית בּכּל בּית-מדרש עליון שיהיה. אותם הידידים עוררו את צימרמאַן גם על זה, כי נקל מאד יהיה לו לקבּל משרה מאת הממשלה בּמקצוע אחר, אשר יבחר לו.

אחרי שהרבּה צימרמאַן לחשוב ולהתיעץ עם לבבו מה לעשות, החליט להשתדל לפני מי שצריך בּדבר קבּלת משרה כזו, שתמציא לו את ההזדמנות לבוא בּיחוסים קרובים עם היהודים ולעשות עמהם טובות. הוא התחיל לדרוש בּשלטונות המיניסטריומים השונים ע"ד המשרות הממלכיות הפנויות לפי-שעה, וכך נודע לו, כי בּמיניסטריום-ההשכּלה דורשים אחרי אדם הגון למשרת דירקטור בּבית מדרש-הרבּנים שבּז’יטומיר. צימרמאַן קפץ ותיכך על המשרה הזאת, ולאחר השתדלות קצרה לפני מיניסטר-ההשכלה השיג את מבֻקשו.

 

ט.    🔗

כבא צימרמאַן לז’יטומיר בּתור דירקטור בּית מדרש-הרבּנים, השתּדל להסתיר עד כּמה שאפשר את מוצאו העברי. לתכלית זו התחפש במסוה נוצרי אדוק וגם העמיד פּניו כפקיד קשה, הנוהג בּכּל בּכל חמר הדין. מחמיר בּיחוד היה בּנוגע לחזוק היסוד הרוסי בּבית מדרש-הרבּנים. הוא השתּמש בּכל האמצעים לחנך את התּלמידים בתור פּאַטריוטים רוסים גמורים, וברוח זה בּקש תּמיד להשפּיע על המורים, שנמצאו בּיניהם אנשים מפורסמים כאייכנבּוים, צוויפל, בּאַקסט, סוכוסטאַבר ואחרים. אל האנשים האלה התיחס צימרמאַן בּדרך כבוד וחשיבות; אבל הוא נשמר מהראות להם התקרבות מיוחדת ונטיה יתרה, די שלא להתמיה על-ידי זה אותם גופא ואת הסביבה המקפת. מצד אחד בּקש לעשות לבית מדרש-הרבנים כל מיני הנחות והקלות, ומעת לעת היה מהללו ומשבּחו לפני השלטון. בּיחוד הרבּה להיטיב עם התּלמידים; את העניים שבּהם תמך בּכספּו, ולבעלי-הכשרונות שבּיניהם נתן את היכלת על-ידי המלצות שונות להמשיך את למודם בּבּתי-הספר הגבוהים הרוסיים. אחד מתּלמידי בּית מדרש-הרבּנים, אשר נכנסו בּעזרת צימרמאַן אל האוניברסיטה הנובורוסית בּאודיסה וקנו להם בּהמשך הזמן פּרסום גדול, היה היוריסטן והז’ורנאַליסט העברי-הרוסי הנודע מנשה מרגלית.

בספירת זו של אינטריסים יהודיים מיוחדים מצא צימרמאַן, לאחר כל-כך הרבּה שנים של התנכּרות גמורה ליהודים וליהדות, הקלה לנשמתו הרצוצה. אולם הוא לא הסתפק עדיין בּזה. היהודים היחידים, אשר בּא אתם יום יום בּמגע ומשא, היו מעטים בּשבילו; הוא התגעגע על הכלל הישראלי, על העם העברי, אשר בּגד בּו מתוך קלות-דעתו. געגועיו אלה התחזקו בו מיום ליום, ומאין לא יכלת לתת להם ספוק, גרם לו הדבר עגמת-נפש מרובּה ויסורים פנימיים קשים מאד. לא אחר ושתּים כבר החליט להזמין אליו את משגיח בּית מדרש-הרבּנים, יעקב אייכנבּוים, שנודע בּזמנו לפקח גדול, ולשפוך את מרי-שיחו לפניו, אולי יקל לו, אבל בּכל פּעם נמנע מבצע את אשר יזם לעשות בּיראו מפּני עין זרה. בּעתּ ההיא היה מסוכּן מאד למומר, וביחוד אם הוא נושא משרה בּממלכה, להתיחס אל היהודים יחס של קרבה יתרה. איש לא השגיע, אמנם, על צימרמאן, כי נחשב בספירות לנוצרי אדוק בּאמונתו, אף-על-פּי-כן מצא לנחוץ להיות זהיר בּיחוסיו של היהודים.

אבל לא זמן רב יכל צימרמאן להתאפּק ולכלוא את סודו בּחובּו. כמו נדחף מכח פנימי נעלם קפץ בּיום אחד בּבּקר השכּם אחרי שנת-נדודים מעל משכּבו בּהחלטה נמרצה, לעשות דבר, אשר ימחה בּו סוף-סוף לגמרי את פּשעו, המעיק עליו כאבן-מעמסה וגוזל את מנוחת-נפשו. אולם הוא לא ידע בּמה להתחיל.

אז שב ועלה על לבּו הרעיון, כי קודם כּל עליו לחפש ולמצוא לו בּתוך הסביבה היהודית המקפת איש, אשר לפניו יקרע את סגור לבּו וישפוך נפשו, כדי שלו יֵחָנק תחת כֹּבד משא הרהוריו. מאז התחיל מבקש לו הזדמנות להוציא את מחשבתּו אל הפּועל.

והזדמנות שכזו לא אחרה לבוא לידו. ומעשה שהיה כך היה:

בּין מורי בּית מדרש-הרבּנים נמא האחד, ר' צבי הירש סגל שמו. סגל זה, שהיה מורב התּלמוד בּמחלקות הגבוהות, נודע בּשעתּו בּתור אישיות מצוינת מאד – הוא היה מופלג גדול בּתּורה, בקי בּש“ס ופוסקים וגם בּספרי-קבּלה. בנעוריו זכה לשמש את האדמורי”ם המפורסמים, את הרבּי מאפּטא ואת ר' אברהמלי הסלונימאי, ומפי שניהם נגלו לו תעלומות החסידות. מלבד זאת ידע על פה את כּתבי-הקדש, היה מדקדק גדול, אף היתה לו ידיעה מרובּה בלשונות אחדות ובּמדעים שונים. עם זה היה ירא-שמים. בּשעות-הפּנאי שלו ישב ולמד, מעולם לא עבר על מצוה קלה שבּתּורה, גם נזהר לטבול בּכל יום בּמקוה. נוסף על כל מעלותיו אלה היה מפורסם לפקח גדול בּהויות-העולם, תּמיד היו בּאים אליו גדולי נכבדי העיר להתיעץ אתו בּענינים היותר חשובים, ענינים של יחידים ושל צבּור. לעתּים קרובות היה יושב בּדין ומברר בשכלו השנון את הסכסוכים היותר מסובכים. בּין מורי בּית מדרש-הרבּנים הז’יטומירי היה היחיד, אשר נלחם מלחמה נמרצה נגד השאיפות הקיצוניות של ההשכּלה, כּמו לעשות תּקונים “בּשלחן ערוך”, להתאים את הדת עם החיים, וכדומה. אבל הוא נודע לסבלן בדעותיו, ולפיכך הטו הכל אליו רצון. יחוסיו אל צמרמאן בתור דירקטור בּית מדרש-הרבּנים היו תמיד רחוקים וקרים, יען כי לא יכל בּשום אופן להסכּים בּלבּו, כי איש נוצרי יהיה מנהל בּית ספר עברי. אבל בּאותה עת התיחס אל צימרמאן בּיחס של כּבוד על יחוסיו החמים והנלבבים אל תּלמידי בּית-מדרש הרבּנים.

ור' צבי סגל זה נכנס פּעם בּליל-חורף – הוא כבר היה אז זקן בּא בּימים – בּאופן בּלתי-צפוי לביתו הפרטי של צימרמאן. כראות אותו צימרמאן הבין תיכף, כי הוא בא אליו לצורך ענין מאד נכבד. הוא הגיש לו כּסא ויבקש ממנו לשבת לימינו.

– אין אני יודע, אמנם – התחיל הזקן – אם בּבאי עתּה אליך הלכתּי בּדרך הנכונה; אולם -

צימרמאַן הבּיט בּו בּעינים תמֵהות.

– כפי שהיתה לי ההזדמנות להכּירך – הוסיף סגל – הנך מאלה הנוצרים היחידים, שאינם מבדילים בּין הֶלֶני ליהודי. הכן?

– כן; – ענהו צימרמאַן – אולם לענין מה אתּה שואלני זה?

– הענין נוגע לחפּשתו של אדם, אולי גם לחייו …

–ואני אוכל לעזור בּדבר?

– אני מקווה… קודם – אלהים, ואחר-כך-אתּה.

– ספּר!

– אפשר שיודע אתּה, כי בּין היהודים נמצאים חסידים?

– שמעתּי דבר-מה על אודותם – נסה צימרמאַן להעמיד את פּניו כאינו מבין בּמה ידבּר – הם, כמו שאומרים, כתּה של יהודים חרדים מאד…

בּדברים קצרים ורבּי-ענין באר סגל לצימרמאַן את מהותם של החסידים והחסידות ואת התפקיד שממלאים האדמורי"ם בּחייהם של אלה, ויסיים:

– ואחד היהודים הגדולים האלה, צדיק-הדור, נמצא עתה בּסכּנה גדולה בּגלל עלילה.

– מי הוא האיש הזה? – שאלהו צימרמאַן.

– ר' דוד’ל טוורסקי, הרבּי הטלנאי של היום, בּנו של ר' מרדכי הצ’רנובילי!

לשמע דבריו האחרונים של סגל נודעזע צימרמאַן על כסאו. אבל סגל לא התבּונן אל הדבר ויוסף לספּר:

– ר' מרדכי הצ’ירנובילי הזה הסתּבּך בּשעתּו בּמחלוקת גדולה עם ר' ישראל/טשי הרוזשיני, ואחרי מות שניהם עבר הריב אל צאצאיהם. והנה נמצאו בּני-בּליעל מצדו של הרוזשיני, אשר הכּו את ר' דוד’ל הטלאני בּלשון לפני השלטון הרוסי, כי הוא חושב את עצמו לדוד מלך ישראל והוא מורד בּמלכות. בּשבוע שעבר, כשעבר ר' דוד’ל דרך בּרדיטשוב, נאסר שם ואתמול הובא אסור בּאזקים הלום לז’יטומיר. כאשר נודע לי הדבר, עלה תּיכּף הרעיון על לבּי, כי רק אתּה בהיותך קרוב לפקידי-השלטון תוכל לברר את הדבר ולהציל איש נקי, ובּפרט איש נקי שכמותו, מסכּנה גדולה.

– אני אעשה בּזה את כל אשר אוכל – הבטיח צימרמאַן את סגל; - כי רבּן של חסידים אינו מורד בּמלכות, דבר זה לא יקשה ממני, כמדומני, להוכיח. בּהוָתרו לבדו שקע צימרמאַן בּמחשבותיו ונזכּר, כי ר' דוד’ל הטלנאי הזה הוא מכּירו משכבר הימים, אשר התפּלפּל אתּו כמה פּעמים בּתורה ובחסידות בּבואו לפנים לימים הנוראים לצ’ירנובל. עם זה עלה על לבּו, כי הפּרוקורור הז’יטומירי, שר' דוד’ל נמצא עתּה בּרשותו – היה לפני איזו שנים תּלמידו בּהליציי הניז’יני, ויחלט להכנס אליו מחר בּבּקר.

זה כּבּר לא עבר על צימרמאַן לילה של מנוחה שלֵמה כאותו לילה. הרעיון, כי מחר יעשה דבר, אשר יפעול על הרבּה אלפי יהודים להבּיע לו בּרכות חמות ונלבבות – הרעיון הזה הרגיע את עצביו המזועזעים ויישן שֵׁנה מתוקה.

למחר בִּקר צימרמאַן את הפּרוקורור, וכמעט בּשלש מלים השפּיע עליו להוציא תּיכּף את ר' דוד’ל לחפשי. אז בּא צימרמאַן אל בית מדרש-הרבּנים וישלח לבקש את סגל להכנס אליו אחר הצהרים.

סגל בּא, וכשמו מפּי צימרמאַן את הבּשורה הטובה, קרא בּשמחה רבּה:

– תּהא בּרוך ומבורך! קנית לך עולמך בּשעה אחת! שוכנת בּך כעין נשמה יהודית!….

– כן דבּרת, רבּי צבי! – קרא צימרמאַן יהודית ויתּן את קולו בּבּכי.

סגל נשאר יושב על מקומו נפעם מאד מבּלי יכולת להוציא מלה מפּיו.

כעבור שעה קלה ספּר לו צימרמאַן את תּולדות ימי-חייו בּפרוטרוט ויחתום בּדברים האלה:

– הנה זה הוא מצבי היום; עתּה עוצה לי עצה מה לי לעשות ואיך אוכל לתקון מעות?

על זה ענהו סגל:

– קודם כל אל נא תֵּעָצב; העצבות היא מדה מגונה בּכלל. אל נא יפּל לבּך עליך. אם כבר התחרטת פּעם, כבר שבת בּזה גופא ליהדותך. מחשבה טובה מצטרפת למעשה טוב, ומה גם אם עושה אתּה טוב בּפועל ממש. מה שוה, למשל, פּעלך שפּעלת היום לטובתו של ר' דוד’ל? עוד שנים, שלשה מפעלים כאלה, והנך יהודי ירא וחרד לכל הדעות.

אם כן יוצא לפי דעתּך – שאל צימרמאַן – כי על-ידי מעשים רצויים לטובת היהודים והיהדות אוכל לתקן את אשר העויתי?

– זוהי הכּרתי הפּנימית.

– ואתּה לו שמעני – אמר סגל אחרי הפסקה קטנה – כי אז הייתי משיא לך את העצה הזאת: כמו ששמעתּי על אודותיך הנך אחד מגדולי חכמי-המשפּט בּרוסיה. לפי זה הלא נמצא בּידך הנשק היותר טוב להלחם בּו בּעד זכיותיהם של אחיך הסובלים יותר מאחרים מגזל-משפּט. כתוב בּעתּונים מאמרים נלהבים והוכיח, כי אַל לממלכה לשלול מאת מיליוני נתיניה את שתּי הזכיות היסודיות של האדם כמו אור ואויר, ואם היא עושה כך, עונה גדול מנשוא וחטאת שאין לה כפּרה, מי יודע? אפשר שמאמריך יקָראו בּמקום שצריך ויביאו תּועלת לעם ישראל, וממילא גם מנוחה לנשמתך המדוכאה.

דברי סגל עשו על צימרמאַן רושם עמוק. בּימים הקרובים התחיל לשקוד על משפּטי היהודים בּרוסיה החל מן התּקופות היותר קדומות עד העת האחרונה. אחרי-כן פּרסם בּעילום שמו מחברות אחדות תּכּופות, אשה אחרי רעותה על הסדר, שבּהן דן מתּוך כּובד-ראש בּשאלת היהודים בּרוסיה, ובהגיון-בּרזל הראה מצד אחד על הנזק הגדול, שהגבּלת זכיותיהם של היהודים גורמת למדינה, ומצד שני הוכיח את התּועלת המרובּה שהם עלולים להביא לממלכה לכשיוטב מצבם הזכיותי. עם זה ערך תּכנית שלמה ומפורטת כיצד להגשים בּחיים בּאופן מודרג את זכּוים של היהודים, החל בּנתינת זכיות להמשכילים, אחרי כן להסוחרים, ובעלי-המלאכה ועוד ועוד.

מחברותיו של צימרמאַן נקראו בּספירות-הממשלה – זה היה כבר בּימי אלכסנדר השני – ופּעלו שם פּעולה עזה. לא עבר זמן רב, ועל פּי המעשים, שהתחילה הממשלה הרוסית עושה בּנוגע ליהודים, נראה, כי קרובה היא ללכת בּדרך, שסמן לפניה הסופר הנסתּר בּעל המחבּרות הנזכּרות.

הסופר העברי הידוע אברהם יעקב פּאַפּירנא, שהיה בּאותו זמן תּלמיד בּית מדרש-הרבּנים בּז’יטומיר, מספּר את העובדה המעניינת הזאת:

"כשנתפּרסמה פּקודת אלכסנדר השני בּדבר נתינת זכות-ישיבה ליהודים בּכּל רחבי-רוסיה, בא צימרמאַן אל בּית מדרש-הרבּנים ויאסף את כל המורים והתּלמידים ובהתרגשות שמחה התחיל לקרוא לפניהם בּקול רם את פּקודת הקיסר. אבל פּתאום התמרמר בּבכי כילד קטן. “אין אני יכול, אין אני יכול! – אמר בּדמעות אל משגיח בּית-הספר, יעקב אייכנבּוים – קרא אתּה הלאה”…

**

צימרמאַן חשב, כי זוהי ההתחלה הראשונה, שעשתה ממשלת רוסיה בּדרך אל השויון המלא של זכיות היהודים, ובחשבו, כי רק הוא הוא שגרם לכך, התפּעל מזה מאד. הוא התחיל להאמין, כי נשמתו כבר מצאה לה את תּקונה, ואמונתו זו נתנה לנפשו סוף, סוף את המנוחה השלמה.

בּבית מדרש-הרבּנים נשא צימרמאַן את משרתו רק עד שנת 1865. מאז הרחיק את עצמו מן החיים הפּומבּיים, ויחי חיי בּדידות בּאחוזה קטנה, שקנה לו בּקרבת ז’יטומיר.

מתי מת – לא נודע.