רקע
שמואל ליב ציטרון
יסוּרי-נחם של בּעל-תּשׁוּבה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(מזכרונותי).

בּחוֹרף שנת 1882–3 הייתי מורה בּבית אחד הגבירים בּעיירה הפּרוסית הקטנה פּרוסטקין, אשר על גבול רוסיה, מרחק תּחנה אחת בּמסלת-הבּרזל מן העיר ליק, מקום יציאתו של זקן העתּונים העברים “המגיד”. באותו חורף פּרסמתּי בּ“המגיד” מאמרים הרבּה, ובּיחוד על התּנועה החדשה שהתעוררה אז בּעמנו, היא תּנועת חבּת-ציון וישוב ארץ-ישראל. בתּוך שאר דברים הדפסתּי אז בּ“המגיד” גם את תּרגום מחבּרתו המפורסמת של פּינסקר “אבטואימאַסיפּאַציה”, שהקציף בשעתּו מאד את המבקר לספרי-ישראל בּווילנה, יהושע שטיינבּרג, ובּעפּרונו האָדום עשה בּו שַמות נוראות… לפני הפּסח הזמין אותי עורך “המגיד” בּעת ההיא, ר' דוד גורדון, לבוא אליו ליקה לבלות בּחברתו את ימי-החג. מבּקורי זה בּבית גורדון נשארו בּזכרוני עד היום הדברים המעניינים הבּאים לקמן.

בּיום הראשון של פסח אחר הצהרים ישבתּי עם גורדון בּחדר-עבודתו ונשוחח יחד בענינים שונים, ספרותיים וצבּוריים. בּאותה שעה הביאו לו את דואַר-הערב. לאחר שעבר בּסקירה מרפרפת על אחד המכתּבים אמר כמו לנפשו:

  • נושא יפה למאמר של פּסח; חבל, שאין לי הרשות לפרסמו בּ“המגיד”.

ובאותו מעמד ספּר לי גורדון, כי כותב המכתּב הוא אברהם קונסטאַנטינובסקי, שהיה מפורסם אָז בּחוגים הרחבים של חובבי-ציון. קונסטאַנטינובסקי זה היה איש אודיסאי, גביר שירד קצת מנכסיו, משׂכּיל גדול, מלומד בּלשונות ובעל פּום ממלל רברבן, ועל כולם לאומי נלהב מאד. אחרי הפרעות בּנגב רוסיה, שדכאו את נפשו עד היסוד, נעשה חובב-ציון אָדוק. בּהיותו מטבעו בּעל-נפש סוערת וחם-המזג, עזב לעת זקנתו את עירו ומולדתּו וילך לונדונה כדי לעשות שם תעמולה לרעיון תחית האומה הישראלית בּארצה ההיסטורית בּין עשירי יהודי-אַנגליה, שתּלה בּהם מלכתּחילה הרבּה תקוות יפות. לאַחר שלא נתקיימו תקוותיו, פּנה אל גדולי הנוצרים האַנגליים, והללו קבּלו אותו בּמאור-פּנים וברצון מרובּה. קודם-כל בּקש את קרבת מליצו ומגינו המפורסם של רעיון ישוב ארץ-ישראל, לורנס אוליפאנט, והלה הציג אותו אחר-כך לפני לורדים אחדים, חברי הבּית העליון, אשר מנימוקים דתיים ומדיניים התיחסו אַף הם אל האידיאה ביחס של רצון וסימפּאַטיה. ההרצאות שקרא קונסטאַנטינובסקי בּחוגים הגבוהים האלה על מצב היהודים בּרוסיה עשו עליהם רושם כבּיר, וקולו הקורא אליהם לשוב ולטעת את עם ישראל על אדמתו, מצא לו הֵד חזק בּלבּם. לאחר מועצות אחדות, שהיו להלורדים הנזכרים בהשתּתּפותו של קונסטאַנטינובסקי, הוחלט, ליסד אגודת-נוצרים בּשם “החברה הפּלשתּינאית-הסורית” למטרת קנית חלקות-אדמה בּארץ-ישראל על-מנת למסרן חנם לקולוניסטים יהודים פּליטי רוסיה ורומניה עם כל המכשירים והצרכים הנחוצים למשק הכפר. המעוררת ליסוד החברה והעסקנית היותר חרוצה בּהנהגת עניניה היתה אשה ידועה בּאה בּימים, הגברת פין, אַלמנתו של מי שהיה משך שנים רבּות קונסול אַנגלי בּארץ-ישראל. אחרי התפּרצות הפּוגרומים הראשונים בּרוסיה נוסד בּלונדון, בּהשתּדלות האשה הנזכּרת, ועד של גדולי אנשי-השם מקרב הנוצרים האַנגליים למטרת אספת-כסף לצורך היהודים השדודים נגועי-הפּרעות, וכך נראתה עומדת בּראש כל המעשים הגדולים שנעשו על-ידי הצבּור הנוצרי בּאַנגליה בּימי-העברות ההם לטובת העם העברי, וכן גם עתּה, לאחר שבּעמל קונסטאַנטינובסקי נתעוררה בּחוג מכיריה הלורדים שאלת ישוב ארץ-ישראל.

ועל אדות האלמנה הזאת כתב קונסטאַנטינובסקי בּמכתּבו לגורדון כדברים האלה:

“יש לי היום בּשבילך חדשות סנסאציוניות, אבל רק בּתּנאי, כי ישארו הדברים בּסוד בּין אַנ”ש גרידא. זה עתּה שבתּי מאת הגברת פין, שהזמינה אותי אתמול לבוא אליה לשיחת-חשאין בּשבתּי על-ידה בּחדרה, ואין איש אתּנוּ, שאלה אותי:

– אפשר שיודע אתּה ספר עברי בּשם “נתיבות-עולם”?

– יודע אני, – עניתיה.

– התוכל, אולי, להגיד לי מה טיבו של ספר זה?

– ספר זה הוא תּערובה של בּלבּולים ועלילות על היהודים ואמונתם. בּיחוד הוא מרבּה לדבּר סרה בּתּלמוד שלנו.

– מי הוא המחבּר?

– המחבּר לא קרא את שמו על ספרו. אבל לפי השמועות שהתפשטו על אדותיו בּשעתּו, הוא יהודי ליטאי; בּתחלתו היה למדן מופלג ואַחר-כך נשתּמד ויצא ללונדון, ושם נעשה מיסיונר ובעבור לטרות שטרלינג אחדות חבּר את כתב-הפּלסתר הנמבזה על אחיו בּני אמונתו לפנים.

אחרי הפסקה קטנה שאלתני:

– האם הסב הספר הזה ליהודים רעה רבּה?

– בּודאי. כמו שספּרו בּעת ההיא, ומאָז כבר עברו למעלה מאַרבּעים שנה, נמצאו אנשים, אשר תרגמו את הספר ללשונות אַנגליה וצרפת, וכך הלך ונעשה מעין נרפּש, אשר שונאי-ישראל למיניהם שאבו ממנו דברי דבּה ומלשינות על היהודים והיהדות.

– האם לא נמצא בּין היהודים איש, שנסה לצאת בּפולמוס של קולמוס על המחבּר ולהרוס את טענותיו?

– כן. נמצא אדם שכזה, אשר –

– אשר נקרא בּשם לווינזון! – הפסיקה אותי פּתאום בּדבּורי.

– כן, כן; רבּי יצחק בֶּר לווינזון; אבל, סליחה, הגברת! מה לך ולכל אלה?

– מה לי? מה לי ולכל אלה? הדבר הוא פּשוט מאד.

ופּתאום נזרק מפּיה:

– מחבר הספר "נתיבות-עולם” היה אבי!

כשמעי את הדברים האלה בּאתי, בּשים-לב למה שאמרתּי בּפניה על הספר “נתיבות-עולם”, בּמבוכּה גדולה מאד, ומצאתי את עצמי בּמצב בּלתי-נעים. כנראה הרגישה בּמבוכתי, ותוך-כדי-דבּור הוסיפה:

– סלחה-נא לי על אשר הבאתיך לידי שיחה בּלתּי-נעימה זו. אמנם אמת דבּרתּ בּאָמרך, כי מכר אבי את עמו בּשטרלינגים אחדים. אני עצמי יכולה להעיד על זה. נערה צעירה הייתי בּזמן שפּרסם אבי בּדפוס את ספרו “נתיבות-עולם”, ועדיין אני זוכרת יפה, כי קודם ידענו מחסור, ולאחר שנדפּס הספר הוקל לנו קצת. אבל זוכרת אני עדיין גם זאת, כי כמעט משעה ראשונה ואילך, לאחר שנתפּרסם ספרו בּדפוס, כעוף התעופפה מנוחת נפשו. מאָז לא ידע שלֵו; עבודתו המיסיונרית נעשתה עליו למשא, מיום ליום התרשל בּה יותר ויותר ויתהלך קודר כצל. אָמרתּ, כי אָבי היה מיוצאי ליטה, וזה לא נכון, אָבי היה מן היהודים הראשונים, שבּאו לרומניה, שם, בּעיירה קטנה, בּקרבת גבול רוסיה, השאיר אָחות צעירה, שהחזיקה בּית-מרזח קטן. ומאחותו זו קבּל אָבי בּיום בּוקר אחד מכתּב של קינה על האָסון, אשר קרה לה: אנשים מולדאוואַנים מתּושבי העיירה העלילו על אישה, כי רצח ילד נוצרי כדי להשתּמש בּדמו לצורך הפּסח. המכתּב הזה מלא את סאתנו: לא ארכו הימים ואָבי נעלם, ואיש מאתנו לא ידע לאָן. כעבור שני ירחים קבּלנו ממנו מכתּב מניו-יאָרק, ובמכתּב ההוא כתב לנו, כי מן היום שהוציא את ספרו “נתיבות-עולם” מכרסם אותו כתולעת מוסר-כליות נורא. עבר עוד כחצי שנה והוא הודיע אותנו מתוך ספּוק-נפשי, כי התחיל מרגיש בּלבּו קצת רווחה. הוא עומד לפרסם בּקרוב ספק חדש, שבו הוא סותר והורס בּעצמו את כל מה שבּנה בּ“נתיבות עולם”. ואמנם יצא ספרו זה, ואבי האמין שעל ידו כופּר לו עוונו למחצה. אבל למנוחתו השלמה לא שב עוד לעולם. לעת זקנתו גדלו נדודי-נפשו יותר ויותר. תמיד נשא בחיקו את ספרו של המלומד היהודי לווינזון, וכמעט לא זזה ידו ממנו. אני הייתי בּתו היחידה מאשתו הנוצרית, אשר נשא לו בּבואו לונדונה. לאחר שנעלם אבי ועקבותיו לא נודעו, אספני אליו אל בּיתו אחד מקרובי אמי היושב בשוטלאַנדיה, וחנך אותי חנוך אצילים. בּשעת-מסע של טיול התאהב בּי בּנו של אחד הלורדים, וכעבור עת קצרה נשאתי לו. את שנותיו האחרונות בּלה אבי בּבּיתי. לפני מותו קראני אליו אל חדרו ובדמעות על עיניו בּקש ממני, כּי אשתדל לתקן את אשר עוות הוא בּחייו, וכי אהיה תמיד לעזר ליהודים בּכל אשר אוכל. אני נשבּעתי לאבי, כי צוואתו קודש תהיה לי תמיד בּכל ימי חיי. עיניך הרואות, כי עד כה מלאתי את שבועתי בּדיוק; אני עצמי עשיתי ועושה טובות עם היהודים, וברוח זה השפּעתי תמיד גם על אישי המנוח, שנשא משרות שונות בּממלכת אנגליה. את אשר אני עומדת לעשות לטובת היהודים האומללים לימים יבואו – אותה תראה בּזמנה ותשתומם.

וקונסטאַנטינובסקי, שהאמין אז בּכל לב, כי עוד מעט והביאו הנוצרים האַנגלים עם אוליפאַנט בּראש לעם ישראל את הגאולה השלמה, שהוא רוצה בּה ומחכה לה, סיים את מכתבו לגורדון בּקריאות הנלהבות האלה:

“הבין תבין מה גדול ערכה של הגברת פין, בּתו של בּעל התשובה הגדול, לנו ולרעיוננו הנעלה? מעתה היה סמוך ובטוח, כי היה תהיה ארץ-ישראל ליהודים, בּעגלה ובזמן קריב…”

וכמעט בּכל עת הסדר לא פסק גורדון מדבּר בּהתפּעלות על האופּטימיות התּמימה של קונסטאַנטינובסקי, אף כי התיחס אליה בּלבּו שלא מתוך אֵמון מרובּה.

המלצות קוראים
תגיות