ראיון מיוחד עם מזכ"ל “העבודה” ישראל ישעיהו

★ המוצא החטיבתי של האישים המתווכחים אינו משפיע על חילוקי־הדעות שביניהם

★ אם הסגנון יהיה חברי וענייני, ספיר יקשיב לבן־אהרן ובן־אהרן יקשיב לספיר המזיגה בין החטיבות מבחינת ההתייחסות לנושאים ועניינים עלתה יפה. למעלה מכל המשוער

★ כאשר בוחרים מוסד של עשרות אנשים מוכרחים להביא בחשבון את כל גווני הקשת

★ מזכ"ל יכול להגיע לדרגת שיתוף גבוהה ביותר, ויכול להישאר בתחתית הסולם של השיתוף הכל בהתאם לאישיותו

★ הטיפול בבעיות של השכונות והעליות לא על־ידי מיבצעים ראוותניים, אלא על־ידי עבודה יום־יומית קשה ומסורה

★ על המשמרת הצעירה לפתח פעילות מוגברת בשטח, שהמוטיב המרכזי שלה יהיה התנדבות ושליחות

ש. מהי תעודת־הזהות של המפלגה, שאתה הוא המזכיר הכללי שלה! האם זו מפלגה אידיאולוגית, האם זו מפלגה פרגמטית? כינו אותה בשם “סופרמרקט” של רעיונות, איך אתה רואה זאת?

ת. מפלגת העבודה עכשיו, כמו מפא"י לפנים, ידועה כמפלגה ציונית־סוציאליסטית; זוהי אבן־היסוד האידיאולוגית שלה. יחד עם זאת היא מפלגה מגשימה. היא איננה עוסקת רק בעיונים, תיאורטיקה או דיאלקטיקה. היא מפלגה מגשימה, שבונה ציונות ובונה סוציאליזם. מנקודת־מוצא זו נפתחות דרכים רבות, דרכי הגשמה וביצוע. לגבי דרכי ההגשמה והביצוע יכולים להיות גישות ושיטות שונות ואף גם ויכוחים וחילוקי־דעות. ועל אלה דנים ומחליטים. לפעמים גם הולכים בדרכים שונות ופועלים בשיטות שונות כדי להגיע לאותן מטרות־יסוד. למשל: היה ויכוח בתנועת העבודה – קבוצה או קיבוץ פתוח, תנועה קיבוצית או מושבית? והתוצאה היא שיש גם זה וגם זה; גם קיבוץ פתוח, גם קבוצה וגם מושבים. זו הדוגמה של הליכה בדרכים שונות להגשמת הציונות והסוציאליזם.

ש. האם בדיוניה על דרכי ההגשמה מרגישה המפלגה, שעקרונות־רעיונות מחייבים אותה לקבל או לדחות פתרונות אלה או אחרים? נניח, שעומדות כמה אלטרנטיבות להחלטה. האם המפלגה בוחרת מתוכן את אותה אלטרנטיבה המתיישבת דווקא עם העקרונות שלה או את האלטרנטיבה הטובה והיעילה ביותר לפתרון בעיה אקטואלית? למשל, כאשר מתעוררת שאלה של מיסוי, האם המפלגה חושבת שהיא חייבת לפתור את השאלה הזאת לאור מערכת עקרונות מסויימת, או לאור הצרכים של תקציב המדינה?

ת. כאשר נבחרי המפלגה בממשלה דנים על תקציב המדינה, הם מודרכים בידי מערכת חשיבה, שהיא יונקת ממטרות־היסוד של הגשמת הציונות והגשמת הסוציאליזם. אולם כאנשי מעשה והגשמה הם נוקטים במדיניות הטובה ביותר, שהיא עשיית האפשרי. הם לא יעשו דבר, שהוא מנוגד למטרות־היסוד, אך יעשו כל דבר שהשעה צריכה לו, אם אינו סותר את העקרונות המתחייבים ממטרות־היסוד.

ש. אמרת שנבחרי המפלגה מודרכים בידי מערכת חשיבה. האם נערכים גם דיונים מעשיים במפלגה לפני שאותם נבחרים מאמצים קווים מדיניים במוסדות, שאליהם נשלחו בידי המפלגה?

ת. יש חשיבה יום יום ושעה שעה ויש תקופות של חשיבה פעילה ומקיפה. אחת התקופות, אולי החשובה ביותר, היא התקופה הקודמת לבחירות. או אז מכינים את המצע של המפלגה. המצע כולל למעשה את מרבית הדברים, שעומדים לעסוק בהם בתקופה שלאחר הבחירות. כזהו המצע של הבחירות לכנסת. המצע של הבחירות להסתדרות. כאלה הם קווי־היסוד של הממשלה שרובה חברי מפלגת העבודה. המצעים וקווי־היסוד הם הקווים המנחים את הנבחרים בתחומי העשייה השונים. הקווים האלה יונקים את כוחם ואת רוחם מנקודת־המוצא העיקרית, מאבן־השתייה – הגשמת הציונות והסוציאליזם.

ש. בזה מסתיימת ההדרכה השוטפת של המפלגה את שליחיה?

ת. אלה הקווים העיקריים. אחר־כך יש בעיות מעשיות שמתעוררות מפעם לפעם ועליהן דנים ומחליטים מוסדות המפלגה.

ש. ידוע לך ודאי, שבזמן שעלה אטלי לשלטון בבריטניה, בשנת 45', כתבו אז בעיתונים, שמעכשיו יקבל אטלי את התכתיבים של הארולד לאסקי, שהיה יו"ר של מפלגת הלייבור. האם המפלגה בארץ היא גוף המכוון באופן מתמיד את פעולת שליחיה בממשלה ובהסתדרות?

ת. עקרונית יש לכל שליחי המפלגה אחריות כלפי המפלגה ומוסדותיה. מעשית יש מוקדי־הכרעה שונים בעניינים השוטפים. השרים בממשלה מכריעים בכל הדברים המעשיים, שהם בהתאמה עם קווי־היסוד של הממשלה, הם מכריעים ועושים. חברי הסיעה בכנסת – אותו דבר. הסיעה בוועד הפועל של ההסתדרות – אותו דבר. אך כאשר מגיעים לנקודות השנויות במחלוקת, שיש ספק אם הן מבטאות את העמדה הכללית של המפלגה, פונים למוסד מפלגתי, ללשכה או למרכז. או בעניינים כלכליים – לוועדה הכלכלית, בעניינים מדיניים – לוועדה המדינית. לאמור, הסמכות מחולקת בין עושי השליחות למחנותיהם, לקבוצותיהם, כאשר כל מוקד פועל בשטח שהוא מופקד עליו, אבל הוא יודע שיש מרות המפלגה עליו, והוא אחראי כלפי המפלגה כולה.

ש. מעשית לא כך קורים הדברים. לא פעם אנחנו שומעים על ויכוחים בין נציג אחד של המפלגה, הפועל בתחום ממשלתי, ובין נציג אחר של המפלגה הפועל בתחום הסתדרותי. הוויכוחים נעשים בעיתונות, גם לפני שהם מגיעים אל המוסדות שאתה הזכרת.

ת. לא אומר שהוויכוחים האלה אינם לגיטימיים. חברי הסיעה בוועדה המרכזת פועלים בשטח שלהם, כפי שהם חייבים לפעול. זה מובן מאליו. בחברה דמוקראטית אי אפשר להכתיב ואי אפשר לסתום את הפה. כל אחד חפשי להביע את דעתו, להתווכח בכל מעגל של ויכוח הוגן. כל קבוצת שליחים עושה בתחום שהופקדה עליו לפי מצפונה, לפי הבנתה, והיא יודעת שהיא עושה בשליחותה של המפלגה. ואם היא נתקלת בנושא, שהיא חולקת בו על קבוצה אחרת, או שהמפלגה רואה שהקבוצה הזאת פועלת בכיוון שאיננו רצוי למפלגה, באים אל שולחן הדיונים ומחליטים לכאן או לכאן.

ש. אמרת קודם, שטבעי הדבר שישנם מוקדי־עשייה שונים ותוך כדי כך עשויות להתגבש דעות, שאינן תואמות זו את זו. האם יהיה זה הוגן להביע השערה, שהעובדה שהמזכיר הכללי של ההסתדרות היה איש חטיבה, אחת מהחטיבות המרכיבות של מפלגת העבודה, בעוד ששר האוצר הוא איש חטיבה ממרכיב אחר של מפלגת העבודה, שהעובדה הזאת משפיעה גם, בין היתר, על הבדלי־העמדות שביניהם?

ת. אני משוכנע שהמוצא החטיבתי של שני האישים אינו משפיע על חילוקי הדעות שביניהם. לוויכוחים ביניהם יש שתי פנים. פן אחד – ויכוח ענייני. הוויכוח הענייני הוא לגיטימי. מי שעומד על גשר־הפיקוד של המדינה יש לו זווית־ראייה ממלכתית כוללת. הוא רואה את משק המדינה ואת צרכיה. ומי שיושב ליד ההגה של ההסתדרות יש לו זווית־ראייה של מצב הפועל בסדנא ובשדה, של שכרו ושל צורכי משפחתו. הוויכוח הוא לגיטימי. הפן השני הוא של הסגנון. אני שולל סגנון לא־חברי, וצריך לנסות לסלק אותו, כיוון שהוא מפריע לראייה הדברים באופן אובייקטיבי.

ש. אמרת שהוויכוח בין מזכיר ההסתדרות לשר האוצר איננו ניזון מהשקפות של חטיבות בעבר. האם אתה מרגיש, שהמזיגה בין המרכיבים השונים של המפלגה עלתה יפה?

ת. המזיגה בין שתי החטיבות מבחינת ההתייחסות לנושאים ועניינים עלתה יפה, למעלה מכל המשוער. הדעות והעמדות מתחלקות לפי חתכים שונים והן חוצות ומפצלות את כל החטיבות. אך בנוגע לייצוג במוסדות המפלגה, ובסיעות המייצגות את המפלגה, עדיין שומרות החטיבות על זכויותיהן.

ש. מדוע הייצוג חייב להיות עדיין על בסיס חטיבתי?

ת. זה קיים, זה יתקיים הרבה זמן. נסיון העבר מלמדנו, שכאשר התאחדו “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה”, שמרו בגלוי ובסתר על זכויות הייצוג שלהן הרבה שנים. וזה טבעי. המדובר בבני־אדם, בני־אדם אינם מתבטלים. מתבטלות מחיצות רעיוניות מלאכותיות. על־ידי האיחוד נתיישבו חילוקי־הדעות הרעיוניים, אבל מבחינת הזכות הלגיטימית להיות שותף לביצוע, לעשייה ולייצוג, זכותו של כל אחד להיאחז בקרש שלו. ונאחזים. אני חושב שצריך להחליש את המחיצות, לערבב את השורות ככל האפשר ולגרום לכך, שאיש מחטיבה זו יהיה מקובל על חטיבה שנייה. אבל זה יקח זמן, ואין להתייחס לזה בחוסר־סבלנות.

ש. האם אינך חושב, שאת כל מערכת הגופים המרכזיים, מלמעלה למטה, לא היה צריך להרכיב על בסיס של ייצוג חטיבתי, או על בסיס של ייצוג לפי גופים, אלא דווקא על בסיס אישי? האם אינך חושב, שלפחות גוף אחד מהגופים האמורים לא היה צריך להיות מורכב על בסיס חטיבתי ייצוגי?

ת. אם אתה שואל לדעתי האישית, אומר לך, שאני מזמן עומד ותובע, שהמפלגה תקבע לעצמה קריטריונים של ייצוג, בין על־פי כללים אישיים ובין על־פי כל כלל אחר: סניפים, חטיבות, קבוצות מקצועיות וכיוצא בזה, ובלבד שיהיו קריטריונים ברורים וקבועים לייצוג. מה קורה אצלנו? יש ערבוביה של כל הקריטריונים, גם לפי אישים וגם לפי חטיבות, עדות, גילים, מינים ומקצועות ולא יוצאים מזה, אלא מסתבכים ומסתבכים, ולעולם אינך יכול לדעת, מדוע הוחלט כך ולא אחרת, מדוע יצא שפלוני הוא חבר במוסד, ואלמוני – לא. עניין הבחירה האישית מושך את הלב, אך לא בכל מקרה הוא בר־הגשמה. אילו היינו אומרים בכל מקרה רק בחירה אישית, לא היינו מגיעים לייצוגם של הרבדים, השכבות, העדות, המקומות ואזורי הארץ. מפלגה גדולה צריכה לדאוג, שכל צבעי־הקשת שלה יהיו מיוצגים. בחירה אישית היא דבר נכון ואפשרי, כשמדובר בבחירת איש אחד מתוך שניים או שלושה מועמדים. אילו היתה אצלנו שיטת מימשל מפלגתית או ממלכתית, של בחירת איש, נשיא או יו"ר – פה אתה יכול בהחלט ללכת על גשר־הברזל של בחירת איש. היתה לנו דוגמה. רצו לבחור מזכיר כללי למפלגה. בחרו איש. כל העניין של חטיבות, קבוצות ועדות נבלע לתוך המאבק האישי, והכריעו. אבל כאשר צריכים לבחור מוסד של 20 או 30 או 100 איש – מוכרחים להביא בחשבון את כל גוני־הקשת. ואין שום אפשרות להכריע, שכל אחד מהם ייבחר רק לפי קריטריון אישי.

ש. האם אינך חושב, שחסר יסוד חיוני ביותר בשיטת ייצוג, והוא דיונים מוקדמים וקביעת עמדות מוקדמות של הגופים, שאותם מייצגים האנשים הנבחרים לייצג אותם, בשאלות העומדות על סדר־היום או אפילו בבחירת נציגים מתוכם? והאם אינך חושב שבין הגופים שיש להם נציגים ישנם כאלה, שבעצם התביעה לייצג אותם היא הסיבה היחידה לקיומם? האם כל הגופים פעילים כל השנה באופן סדיר, או שחלקם גופים, שהורכבו לצורך תביעת הייצוג?

ת. יש דיונים במעגלים השונים של התובעים ייצוג. כאשר הדיונים הם על עניינים – חילוקי־הדעות נוחים, ואינם גורמים לשום משברים. יתר על כן, הם מלווים קבלת עוד סמכות או העברת הכרעה לסמכות יותר גבוהה. ניקח לדוגמה את המשמרת הצעירה, אם יש בתוכה ויכוח על תפיסות מדיניות, אז הוויכוח איננו מפלג את המשמרת ואיננו מחריף את היחסים בתוכה. היא לא תצביע ותכריע ותילחם מלחמה עד הסוף על עמדה, שהרוב שם קיבל, שהרי המשמרת הצעירה, החברות, העדות – כולם תובעים ייצוג, ותביעתם לגיטימית. אך כיצד הם בוחרים את הנציגים שלהם? גם לזאת אין קריטריונים. הם חסרים, ולכן המצב לא טוב.

ש. גם אין קריטריונים של בחירה בגופים הקובעים את הייצוג, וגם אין דיונים על השאלות, שאותם האנשים צריכים לייצג אחר־כך. אותם האנשים צריכים לייצג את הגופים אחר־כך במרכז. הם אינם ניזונים מאיזה דיון קודם בגופים האלה, שהם נציגי הסיכום של אותו הדיון.

ת. לא קיבלנו את השיטה הזאת של נציג מייצג אך ורק את הדעות והאינטרסים של חבריו. בכנסת יש נציג של הנגב ויש נציג של ההתיישבות. אבל הוא אחראי על כל העניינים במידה שווה. וכפי שהסיעה נוהגת – הוא חייב גם במשמעת סיעתית באותם הדברים, שחלה עליהם חובת משמעת. הוא מתבטא כפי שהוא מבין, כפי שמצפונו אומר לו. אך הוא איננו נציג אזור, או אינטרס, הדואג אך ורק לענייני אזורו או האינטרס של הגוף, שהוא נימנה עמו, בלבד.

ש. האם אתה שבע רצון ממעמדו של המזכ“ל במפלגה! האם אתה חושב שמעמדו של המזכ”ל וסמכויותיו מוגדרים כראוי? האם משתפים אותו בדיונים שהוא צריך להשתתף בהם?

ת. האמת היא, שנסיוני בתפקיד מזכ“ל עדיין קטן. חודשיים – אין זה זמן מספיק כדי להביע שביעות רצון או אי־שביעות רצון. ביקורת או אי־ביקורת. בדרך כלל, אני מכיר את התפקיד הזה ואני יודע, שמעמדו של המזכ”ל נקבע מתוך יכולתו האישית, משקלו האישי, יוקרתו וכשרונו. הוא יכול להגיע לדרגת שיתוף גבוהה ביותר. ויכול להישאר בתחתית הסולם של השיתוף, הכל לפי מה שהוא אישית. מה יקרה אתי – אינני יודע. כאשר אגיע לסוף הדרך, אוכל להביט אחורנית ולדעת איך הייתי.

ש. האם אתה חושב להציע הצעות כדי למסד יותר את ההתחייבויות שיש לך כלפי התפקיד הזה?

ת. אני חותר למיסוד המפלגה. דיברנו קודם על מוקדי ההכרעות. אני רוצה להגיע לכך, שלמפלגה יהיו שני מוסדות תקינים מסודרים, כל אחד בסמכותו, ובמלוא הסמכות. מוסד אחד – המרכז – שיהיה מעין פרלמנט של המפלגה. ומוסד שני – הלשכה – שהיא ה“קבינט” של המפלגה. שתהיה זו לשכה דנה ומחליטה ומתכנסת לעיתים קרובות, ושיהיו בה חברים בעלי תפקידים במפלגה ונושאי שליחותה. לזה אני נושא את נפשי.

ש. האם במקרה לא הזכרת את המזכירות – האם אתה מתנגד להצעה של 151?

ת. אני לא מתלהב מהרעיון של בחירת מזכירות. אני חושב שזו שיטה לא טובה, אם לוקחים מוסד פרלמנטרי ועושים ממנו מוסד מוקטן, ועל ידי כך מתקיימים שני “פרלמנטים”, אחד גדול ואחד קטן ומצומצם, כשאפשר בהחלט להסתפק באחד – הגדול והכולל. מה תעשה המזכירות? בדיוק מה שיעשה המרכז. זה לא טוב למרכז ולא טוב ללשכה. אם תהיה לשכה גדולה של 40 איש – זה שוב ועד פועל בעל אופי של פרלמנט – ולא הנהלה מעשית של המפלגה. אני מעדיף שהמרכז יהיה פעיל, חי, מתכנס לעיתים קרובות, עם סדר־יום רצוף, ומחליט על דברים עקרוניים וקונסטיטוציוניים. ואילו הלשכה – צריכה להיות הנהלה ממש, שתדון ותחליט בכל העניינים השוטפים, והמזכיר הכללי הוא המבצע. אם יקבלו את דעתי זאת, אשמח. אני משוכנע שהמוסדות הגדולים מכרסמים את הדמוקראטיה. לא נשאר מוסד להחלטות שוטפות; להכרעות עקרוניות – כן. אלא שבשביל הכרעות עקרוניות אין צורך בשלושה מוסדות. די באחד. ואילו בשביל החלטות מעשיות, שוטפות, יום־יומיות, כמעט שאין לי מוסד. יכולים להגיד לי: מה איכפת לך, נותנים לך סמכות כל כך גדולה, תחליט לבד ותבצע. אינני חושב שזה טוב. זה לא טוב לי, לא טוב למפלגה. האחריות של ההכרעות המעשיות צריכה ליפול על כמה כתפיים, ורק הביצוע צריך ליפול על שכם המזכיר.

ש. התיאבק על הדעה הזאת?

ת. אני נאבק. אך מאבק פומבי אינו הולם את תפקידו ומעמדו של המזכיר הכללי. המזכיר הכללי צריך להיות מוביל, ולא נאבק. אינני אופוזיציה. אם היה קונסנזוס שלא לפי הדעה שלי, אני חייב להוליך על פי אותו קונסנזוס, גם אם אינו כדעתי, וכל זמן שהעניין עדיין בדיון ובבירורים ליד השולחן, אני נאבק.

ש. מה הן התוכניות שלך לתקופה הקרובה, והאם גיבשת לעצמך גם תוכניות לטווח יותר ארוך של עשייה במפלגה?

ת. לתקופה הקרובה יש כמה נושאים, שאני רוצה להפעיל אותם. נושא אחד הוא, לחדש את ההשראה, ההשפעה והזהות בין המפלגה ובין חברי המפלגה בוועדי עובדים. בתחום זה חל איזה קצר – לא בזמן האחרון אלא לפני שנים מספר – ולכן מנותקת המפלגה עכשיו מהשפעה ישירה על חבריה בוועדי העובדים, שהם אמנם חברי מפלגה ומשלמים לה מיסים ומצביעים בעדה, אבל בענייני שכר ושביתות הם עושים איש הישר בעיניו – גם בניגוד למדיניות המפלגה וההסתדרות. אני רוצה איפוא לקיים בשנה הקרובה סמינריון ל־4,000 חברי מפלגה בוועדי עובדים, בקבוצות של 50–60, כל קבוצה לשניים־שלושה ימים. אם תתחדש הזהות בין חברים בוועדי עובדים ובין המפלגה הם יתייצבו לימין הממשלה וההסתדרות בביצוע מדיניותן הכלכלית והמקצועית. ידוע, שלעיתים קרובות דווקא חברי המפלגה הם העומדים בראש משבשי המרות והקשר עם ההסתדרות, בשעה שאנו מצפים מהם, שיהיו שליחי המפלגה ונושאי דברה.

נושא שני: אני רוצה לנסות להסתער על השכונות והעליות. כל אותן שכבות הנקראות עדות. להעלות מתוכן אנשים, שישתלבו ויהיו שותפים מלאים בחיים החברתיים והציבוריים לכל דרגותיהם וגווניהם. הפעולה תיעשה בארגון סמינריונים לשם היכרות ולשם הכשרת האנשים והן ביצירת חוגי פעילים במקומות שונים בארץ, מקרב חברי המפלגה ואוהדיהם; אני מצפה להגברת פעילותן של ההסתדרות ושל הממשלה בתחום קשרי ידידות וטיפוח אישים, שמהם תצמח המנהיגות של הרבדים החברתיים האלה. אם לא יבוא השילוב, הם ייהפכו למוקדים של צרות. צריך ללכת אל האינטליגנציה הקיימת של העדות והעליות לעורר אותה ולהביא אותה לידי פעילות מגוונת על־ידי פעולות אישיות, הדורשות הרבה מאוד עמל והרבה מאוד מסירות. זאת פעולה שאי אפשר לעשותה במבצעים ראוותניים, אלא בעבודה יום־יומית מייגעת מאוד.

נושא שלישי: הפעלת המשמרת הצעירה במפלגה. הנושא הזה מתקשר אצלי עם שני הנושאים הקודמים. הייתי רוצה שהמשמרת הצעירה תפתח פעילות מוגברת בשטח, שהמוטיב המרכזי שלה יהיה התנדבות, שליחות (לא לחו"ל); שיקומו ו“יירדו” אל העם. אם יש לנו משמרת ויש במשמרת הזאת אנשים המסוגלים לתרום לחברה ולחיים הקהילתיים, צריך להעלות אותם ולהעמיס עליהם תפקידי שליחות. זה יעלה אותם. זה יעלה את המפלגה. זה יפתור כבדרך אגב גם את בעיית ייצוגם, שכן העשייה מביאה לידי ייצוג, ולא הייצוג מביא לידי עשייה. אפשר להושיב אדם בכנסת, או בכל תפקיד אחר כנבחר, אבל אם הוא אינו מייצג עשייה – הוא לא מייצג שום דבר. אני מקווה שאנשי המשמרת יילכו איתי בעניין זה.

נושא רביעי: ארגון המפלגה. בחוקה קבענו שיהיו מחוזות. מסתבר; שזמנם של הסניפים (אינני מדבר על הסניפים הגדולים) עבר. אין לסניף תפקידים לכל יום. התפקיד של הסניף למעשה הוא תפקיד ליום מועד, כגון לקראת הבחירות הכלליות, או גם כאשר מזכירות הסניף מתכנסת כדי לבחור חבר לאיזו ועדה קטנטונת. אין לסניף תפקידים. ומכיוון שאין לו תפקידים, יש חיכוכים. האנשים מתעסקים זה בזה. קיים כמין חוק פרקינסון של עסקנות, שמתעסקים זה עם זה ומרבים תעסוקה, שאין לה תכלית ואין בה צורך. לכן מתגבשת המחשבה, ויש לה כבר יסודות בחוקה, למחז את המפלגה, ליצור סניפים גדולים יותר, שיעסקו בפעולות הסברה, בדיונים מדיניים וכלכליים ובפעולות, שלא כל סניף קטן מסוגל לעשותן. הנה יש לנו התיישבות עובדת, שאנו מתברכים בה. אך היא נחשבת כמחוז בפני עצמו. המושבים כמחוז, הקיבוצים כמחוז. הקיבוץ המאוחד כמחוז. נראה לי שהם צריכים להיות משולבים בתוך מחוזות המפלגה, כדי שהמחוזות ייהנו מיכולתם, מתרומתם ומעצם נוכחותם. ההסתדרות של מחוזות ההתיישבות נוצרה כדי להבטיח את ייצוגם. בינתיים הם מנותקים. אך אין כל סיבה לכך, שבית־שאן לא תהיה מחוז, כולל העיר בית־שאן וההתיישבות שמסביבה. על־ידי כך תהיה השראה הדדית, השראה וחברות יחד.

נושא חמישי: הייתי רוצה להקים במה עיונית, אידיאולוגית, בשביל המפלגה. איזה קובץ שייצא לאור פעמיים־שלוש בשנה, לפי היכולת הכספית וריכוז החומר. שתהיה זו במה של הגות ומחשבה תנועתית. לא היום־יום ולא השבוע־שבוע, אלא הגות בסיסית מעמיקה. לזה נחוץ כסף ואנשים. אני מקווה שהמטרה תושג.

“אות”, שבועון מפלגת העבודה, 9.9.71