המבוכה הגדולה והתהייה המרובה של הבוחר הישראלי בבחירות לכנסת השלישית ב־1955

עוד לא היו בחירות בארץ, מאז קום המדינה וגם לפני כן, כבחירות לכנסת השלישית ולרשויות המקומיות, שמתחת ידי הבוחר יצא סיכום הדומה למעשה תשבץ מסובך של הצלחות וכשלונות, שמחות ודאגות, בשביל כל מי שהשתת בהן, בלא יוצא מן הכלל. מובן מאליו, שיש הרבה מה לחקור ולדרוש במהלכי הבחירות הללו ובתופעותיהן השונות וכן יש ללמוד לקח מלא מתוצאותיהן.

אמנם, מבחינה חשבונית, מסתכמות תוצאות הבחירות באופן כזה, שלמפלגה פלונית נוספו כך וכך קולות וממפלגה אלמונית נגרעו כך וכך קולות.

אולם מי שיבחן בחינה כלשהי את ההבדלים בתוצאות ההצבעה בין עיר לעיר ובין שכונה לשכונה, בין איזור קלפי למשנהו ובתוך תוכם של גושים חברתיים ושכבות ציבוריות – אי־אפשר שלא יבוא לכלל מסקנה, שאין למוד את כל מסכת הבחירות במידה אחת בלבד, ואין למצוא בתוצאותיהן מגמה אחת ורצון אחת בלבד, אלא יש מגמות והיפוכן, רצונות רבים והיפוכם.

מסתבר, שהבוחר הישראלי הממוצע, שאינו נמנה על שום מפלגה, נכנס לתא ההצבעה כשהוא אחוז מבוכה גדולה ותהייה מרובה. ולא מפני שאינו יודע בעצמו מה חפצו ומה מגמתו, אלא משום שלנגד עיניו התייצבה בלבולת גדולה של מפלגות מרובות, שכל אחת מהן אמרה מעט דברי שבח על עצמה והרבה דברי קיטרוג ונאצה על שאר המפלגות. הוא לא נקרא הפעם, ע"י המפלגות, כדי לחוות דעתו ולהכריע בעד או נגד אידאה מסויימת, בין במדיניות החוץ והבטחון ובין במדיניות הכלכלית והחברתית. הוא לא עמד בפני ברירה בין שתי מפלגות שיוכל לנסותן, פעם זו ופעם זו בדעה צלולה ובהרגשת אחריות של פוסק ומחליט ונושא באחריות על מעשיו.

ועל כרחנו אנו באים לידי שאלה נוקבת: מה היה, איפוא, רצונו האמיתי של העם, או של מרבית העם, אם נדון לפי תוצאות הבחירות הללו? כלום הובע, או נקבע, ובא לידי ביטוי רצון ברור כלשהו של העם על־ידי עשרת האחוזים של הקולות שנתנו לציונים הכלליים, או 13 אחוז שניתנו ל“חירות”? על־ידי 15 אחוז שקיבלו הרשימות הדתיות או ע“י 15 אחוז שקיבלו סיעות מפ”ם ואחה“ע? ושמא רצון העם התבטא דווקא בחמישה אחוז שקיבלה המפלגה הפרוגרסיבית? אפילו קביעת גודלן של המפלגות – יש בה מקריות מרובה, ואין בה כלל כדי להביע רצונו הממשי של העם. ודאי הדבר שאין העם שש – פרט לאנשי “חירות” עצמם – להעמיד דווקא מפלגה זו ראשונה בשורה אחרי מפא”י, אם כי מפא"י גדולה ממנה יותר מפי שניים ומחצה.

רשאית כל מפלגה לשמוח על כל פירור עלוב שנפל בחלקה מחשבון מפלגה אחרת. אך מה זכות לבעלי 10 אחוז ו־13 אחוז להכריז בקולי קולות, שהם יודעים את רצון העם וכל אחד מהם כאילו הוא בלבד נמשח על־ידי העם לבטא רצונו? הרי העם לא הורשה כלל להביע רצונו כרצונו, אלא נתבקש לעשות רצונה של מפלגה זו או אחר זו; ואפשר שלא היה נעשה כלל, אלא היה נמנע ממש מללכת להצבעה, אלמלא קסמה לו אשליה תמימה אחת והיא: שהמפלגה שהוא מצביע בעדה תצטרף לממשלה ועל־ידי כך ימעטו המדנים וירבה השלום, ואפשר שאף יתקרבו הלבבות ויבואו ימי האחדות וההבנה ההדדית.

צא ולמד מן העובדה, שהבוחר פנה עורף באופן נמרץ למפלגת הציונים הכלליים דווקא שעה שנתחוור לו – עפ“י האירועים בסוף ימי הכנסת, ועפ”י הדברים שנאמרו ע“י קברניטי הממשלה, ועפ”י דבריהם של הציונים הכלליים עצמם – שאינם יכולים עוד לבוא בחשבון כשותפים לקואליציה הממשלתית. אותה שעה עצמה הרבו אנשי “חירות” ו“אחדות העבודה” להשמיע קולות, ברמז ובפשט ובדרש, עד מה גדולים סיכוייהם להשתתף בקואוליציה הממשלתית – לעתיד לבוא. מצד אחד עשה מלאכה זו בשביל “חירות” עורך “ידיעות אחרונות”, שהשתמש בק“ן טעמים והביא תרפ”ט סמוכין וראיות, שהנה הנה כבר מתקרבת השעה שבה תוזמן “חירות” אחר כבוד לממשלה, ואף טרח לשכנע את קוראיו שהמבדיל בין “חירות” למפא"י הוא עכשיו דבר מועט בתכלית… מצד שני קבעו אנשי “אחדות העבודה” לעצמם את הדבר כסיסמה לבחירות והכריזו בראש כל חוצות שהם הולכים ישר “לממשלה”.

וכשם שהבוחר נתן קולו למפלגות הדתיות, ולמפלגה הפרוגרסיבית, מתוך בטחון שהן באמת הולכות להשתתף בממשלה, יחד עם מפא“י, ואף הגדיל לתת להן כדי לחזק מעמדן, כך נתן קולותיו ל”חירות" ול”אחדות־העבודה" מתוך שנפתה להאמין שהנה גם הם הולכים להשתתף בממשלה, ואילו שלוש רבבות הקולות שנגרעו ממפא"י הפסדם בא, לדעתי, בעיקר על־ידי גורמים ארגוניים ואין לייחס לכך משמעות מהותית או סמלית כלשהי. אף שראוי ללמוד לקח מכל דבר.

אין לי שום ספק, שהמוני בוחרים ותיקים של “הציונים הכלליים” העדיפו ליתן קולותיהם ל“חירות” מתוך שהאמינו, שדווקא “חרות” תצטרף לממשלה, ולא הציונים הכלליים לאחר כל מה שאירע אתם. ואין לי שום ספק, שלא מעט בוחרים של מפא“י נתנו קולותיהם למפלגת “אחדות־העבודה” מתוך בטחונם, שזו עומדת לילך לממשלה ותהיה לעזר למפא”י, וכי טוב לעודדה בהליכתה ובהשתתפותה.

מה תימה, שהבוחר הישראלי, אשר עמד אין אונים בפני תשבץ של מפלגות מרובות ומנוגדות, לא היה יכול אלא ללכת בעקביהן, וע"י כך להעמידן לפני תשבץ מסובך של תוצאות, שאין מוצא ממנו אלא ישיבה בצוותא. אם היה גזר־דין כלשהו מצד הבוחר, ואם יש משהו שאפשר לכנותו כרצון ממשי וכולל של רוב הבוחרים הרי הוא זה: שכל המפלגות תשבנה יחד ותשתווינה ביניהן. ומי שאינו יכול, או אינו רוצה או אינו רצוי – יתגלה טבעו ועניינו ברבים ולהבא יסתייג ממנו הבוחר ולא יבוא עוד בקהל.

ואולם, שאלה גדולה היא כיצד יוכלו לשבת מפלגות יחד, לאחר שכבלו ידי עצמן בנדרים ובחרמים אין קץ? וכיצד יוכלו מפלגות מסויימות לשבת מכאן ואילך עם מפא"י לשולחן אחד לאחר שהציגוה לפני אנשיהם ככלי שאין תקנתו אלא שבירתו?

כיצד יוכלו להצטרף, אנשי “אחדות־העבודה” למימשל, כאשר הם חולמים חלומות־שווא לפחות על שלשה דברים שאין להם שחר: א) שנטה למענם את מדיניות החוץ שלנו בכיוון של נייטראליות כביכול, שמשמעותה הסתייגות מן המערב, מעזרתו וממענקיו. ב) שנראה אותם כצדיקים וטהורים שמתפקידם לעסוק ב“תיקון המידות שהושחתו על־ידי קודמיהם בממשלה”, משימה שגם כת הקצינים המצרית נטלה על עצמה כנודע. ג) שנסכים ל“הסכם מוקדם” בין שתי המפלגות הפועליות (ויש אומרים: החלוציות) לבין מפא“י במשמע שאין עוד מפלגות פועליות מלבד מפ”ם ואחה“ע, ואולי “גם” מפא”י. ואילו הפועה“מז, למשל, אינו מפלגת פועלים ואין לו חלק ונחלה בחלוציות. וכן פועלי אגודת ישראל, וכן “העובד הציוני” המהווה רוב בניין ורוב מניין של המפלגה הפרוגרסיבית, בקיצור: אני ואפסי עוד… ומכאן השאיפה ל”הסכם מוקדם" שפירושו שאין לעשות שום דבר אלא אם עשרה חברי הכנסת מסיעת “אחדות העבודה” יסכימו לו ואין לעשות שום דבר שהם מתנגדים לו. כלומר: ויטו ומכאן ואילך תהיה המפלגה הגדולה, וכן שאר המפלגות המשתתפות עמה בממשלה, כפותות בידיים וברגליים ונתונות לחסרי “אחדות־העבודה” ומפ"ם.

וכיצד יוכלו אנשי מפ“ם לשבת אתנו בקואליציה, יחד עם הדתיים והפרוגרסיביים ואולי גם אחה”ע, והציונים הכלליים, לאחר שהקיפו עצמם דייק מזרחי־סובייטי, מכל רוח ומכל עבר?

וכיצד יוכלו “הציונים הכלליים” לחזור ולשבת אתנו בממשלה, לאחר כל מה שאירע אתם, ובייחוד לאחר שהם יוצאים לתרץ כשלונם בבחירות בתירוץ הנואל – שהוא ההיפך האמת – שכאילו כשלונם בא להם מחמת שלקחו חלק בקואליציה הממשלתית.

קל וחומר סיעת “חירות” הנושאת עדיין בחובה את ענבי הרעל של הפאשיזם, כפי שנתגלה בכל נוולותו בנאומיו של מנהיג מפלגה זו לפני יושבי המעברות ודרי שכונות העוני ולא עוד אלא שהיא מוסיפה להיות רחוקה מכל נסיון להבנה מעשית ומכל נכונות לעשייה קונסטרוקטיבית.

ולא זו אף זו: כלום רצונו הקיבוצי הכן של הבוחר הוא עשיית קואליציות ממשלתיות, שבדרך הטבע אינן יכולות להיעשות אלא על בסיס של פשרות, ופשרות הן לעתים גם ויתור בלתי־מוצדק למיעוט מצד הרוב? ומה יעשה הבוחר המסכן שחשקה נפשו בקואליציות דווקא, כאשר המפלגות שהוא הצביע בעדן הן מפלגות הפכים, זו שמאל וזו ימין, ואין כל אפשרות להכניס שתיהן לחופה אחת?

נמצא שהבוחר הישראלי הלך שולל! הוא ביקש להקטין מידתה של האופוזיציה ולהרחיב מעגל האחדות, השלום והנשיאה באחריות, ולצערנו לא עלתה בידו.

וכל כך למה? משום שהרעה מונחת ביסודה של שיטת־בחירות זו. זוהי שיטה הכופה על מפלגה גדולה, כגון מפא"י, לשאת בכל האחריות לניהול העניינים ולכל כשלון ותקלה הנובעים מכך – אף על פי שהיא מהווה מיעוט. ואילו הרוב, המורכב ממפלגות, שמאליו וימניות, שמאליות שבשמאליות וימניות שבימניות – יכול לשבת באופוזיציה, כשכל פלג ופלג ממנו מקדש מלחמה, על פי דרכו, במפלגה היושבת בממשלה, משחיר פניה ומנאץ מעשיה, כאילו כדי למצוא חן בעיני הבוחר, דבר המבטיח שגם בשנית יתן קולו לאותו פלג, ואולי עוד ימשוך אחריו קולות נוספים. חוששני לומר, שליהודים נוח לשבת באופוזיציה יותר מאשר בשלטון. זוהי המשכיות נפסדת של באות־כוח היהודים בפני הגויים השליטים, לשם הגנה על זכויותיהם! במדינת ישראל, קיום אופוזיציה לשם אופוזיציה – ולא כאלטרנטיבה לשלטון – זהו הרס וחורבן. האופוזיציה כמקצוע, כשהיא מופעלת כנגד שלטון יהודי, כדי “להגן” באופן מקצועי ותדיר, על זכויותיו של צד מעוניין, בין שהוא מסויים ובין שהוא מופשט, נושאת בחובה סכנות חמורות לעתידם הנפשי של האופוזיציונרים המקצועיים. ביום מן הימים יימאס עליהם הדבר. הם יראו עצמם והנה הם עקרים וגלמודים, שלא נותר בידם אלא “סכום מסויים” של דברי קיטרוג והטחה וטינה – ותו לא. אך הדבר הזה נושא סכנות חמורות יותר – למדינה עצמה!

אי מפלגה, שיש לה מוח בקדקדה, אשר תסכים להטות כתפה למשאוי־כבד, במשך תקופה גדולה, בשביל העם כולו, ויחד עם זאת תבליט חזה שלה כמטרה לחיצי אופוזיציה של מפלגות, נוגדות ועוינות זו את זו, בעוד שהן מרכזות בידן מרבית קולותיו של העם?

מסתבר, שגם במסיבות שנוצרו על־ידי תוצאות הבחירות, נשארה מפלגת פועלי ארץ־ישראל המפלגה הראשה והאחראית, שבלעדיה לא תוכל שום מפלגה ליטול לידה הרכבת הממשלה, ומובן שאין להוציא מכלל אפשרות ממשית הקמת קואליציה יציבה, על בסיס מצומצם או על בסיס רחב למדי. תיתכן קואליציה המורכבת ממפא“י, דתיים, פרוגרסיביים, אחדות העבודה ומפ”ם. בהרכב כזה יתכן גם צירופם של “הציונים הכלליים”, אפשר שבקואליציה תשתתף “אחדות העבודה” ולא תשתתף מפ"ם, או להיפך. ויש אפילו מקום לתקווה – קלושה ביותר – ששלוש השנים הבאות תהיינה דווקא שנים של עשייה שקטה, על בסיס של פשרות מתקבלות על הדעת, ורק בשנה האחרונה שלפני הבחירות יתעוררו היצרים ויתלקחו הרגשות.

אעפ"י כן, אסור לנו להעלים עין מן התקלות הרציניות שבמשטר הקואליציות, הנובע משיטת הבחירות היחסית. אמנם המפלגות השונות כבר נזדרזו לסתום את הגולל על התכנית לשינוי שיטת הבחירות. אולם אנו אל נרפה ממנה גם בכנסת הזאת במשך כל זמן קיומה, בין שתתקיים ארבע שנים ובין שתתקיים פחות מכך. אם לתכנית זו לא יהיה רוב בכנסת – יש לדרוש משאל־עם. אין מפלתנו נמנית עם אוהדי השיטה של משאל־עם. אולם שאלה יסודית וגורלית כזו דין הוא שתמצא את פתרונה ע"י הכרעת העם כולו, היעזו המפלגות האחרות להתנגד ששאלה זו תוכרע במשאל־עם?

מוטל עלינו להעמיד את הבוחר הישראלי במצב ברור של פוסק אחראי ומחווה דעה רציני, לכאן או לכאן, בעד מפלגה זו ותכניתה או בעד המפלגה ההיא ותכניתה. כל עוד הוא יהא נדרש להיענות לבקשותיהן של מפלגות ממפלגות שונות, בקשות המלוות באמצעי־לחץ נפשיים מהממים – לא תהיה הכרעתו ברורה ויציבה ולא תהא חוות־דעתו שקולה כל צרכה.

מפא"י חייבת, כמובן, ללמוד מן הבחירות הללו לקח רב, לא בלבד מבחינת שיטת הבחירות. הפגיעה שנפגעה על־ידי גריעת כוחה בכמה אחוזים מן הדין לבקש סיבותיה וגורמיה גם בכיוונים אישיים, חברתיים, ארגוניים וטאקטייים. אפשר שביתר בינה וביתר חריצות ופעילות היתה מצליחה למנוע מעצמה פגיעה זו. כשלעצמי אני סבור, שהקדמת הבחירות להסתדרות היתה גם היא בעוכרינו משתי סיבות: א) כוח המחץ והדחף הושקע בבחירות להסתדרות והגענו אל הבחירות לכנסת כשאנחנו תשושים. ב) תוצאות הבחירות להסתדרות – שנערכו במסיבות נוחות לאין שיעור מן המסיבות שבהן נערכו הבחירות לכנסת – הטעו אותנו לחשוב שאנו עלולים לקבל שוב אותו רבע מיליון הקולות בתוספת כמה רבבות. מסתבר, שהיה צריך להשקיע מאמץ מחודש ונמרץ לרכישת אותם הקולות, שכבר ניתנו לנו בבחירות להסתדרות, ומאמץ עוד יותר נמרץ לרכישת תוספת קולות.

על כל פנים אין לקונן על הפגיעה, יריבינו כבר הזדרזו לרשום בשולי הגליון של תוצאות הבחירות הערות־סיכום פסקניות לרעתנו, מתוך הרהורי־לבם. אין ספק שמחשבתם תופר. אנו לא נתווכח אתם על הערכת כוחנו, בין שהם יודעים אותו ומתעלמים ממנו ובין שאינם יודעים אותו. הפסד מועט שלנו מקניט אותנו אך אינו מקטין בכלשהו מן הממשות היסודית של כוחנו והווייתנו.

ברי, שעלינו לעשות בדיקה יסודית של מעשינו, שיטותינו והליכותינו, אך עלינו לעשות זאת בישוב־דעת גמור ומתוך אמון חברי והערכה הדדית, וכן מתוך אמונה בצדקת דרכנו, או־אז תוסיף לנו הבדיקה כוח מאיר, מנחה ומעודד. אך נזהר־נא, תכלית הזהירות, לבל ניתפש במלכודת של האשמות הדדיות, חשדות והחשדות, כדי לתלות על הזולת את קולר הכשלון או הפגיעה, הקטנה או הגדולה. יריבנו מצפים לזאת. אל־נכון משלחים אצבע זה מכבר, בנסיונות בלתי־פוסקים לסכסכנו בענייני מוסר ובענייני חברה וייצוג. וגדול הצער כשאתה פוגש חברים בתוכנו שנתפסו להרגשה מוטעית, כאילו ביתנו מלא מראות נגעים, מבחינה מוסרית ומבחינת יחסי־חברים ומבחינת הדמוקראטיה הפנימית. אין זו אמת. זהו רעל נאלח שמדליפים אותו בשיטתיות לתוך גופנו, כדי להביא לידי דמוראליזציה בתוכנו. היחסים בתוכנו תקינים לא פחות מאצל אחרים, והדמוקראטיה הפנימית שלנו אינה מן הגרועות. דווקא משום שביתנו טהור נתפסו וסולקו ממחננו עושי מרמה ומשחיתים. אחרים אינם תופסים חוטאים בביתם; – כלום משום שהם טהורים ותמימים כמלאכי השרת? לא. משום שהם מחפים על אנשיהם. לא כן מפלגתנו. גם אם אירע חיפוי – הוא נתגלה ונעקר. זו הדרך לטהרה.

הנה מה הרבו כל המפלגות להטיח בנו האשמות על שיחוד הבוחרים, בכסף ובשווה כסף, ועל לחץ ואיומים כלפי הבוחרים כדי שיבחרו בנו.

אך מי שעקב קצת אחרי מהלך הבחירות, לא במרכזים ששם כותבים מאמרים נאים וחסודים, אלא “בשטח”, ודאי ישום וישרוק על הירידה המוסרית האיומה שהגיעו אליה כל המפלגות, פרט למפלגתנו. את “שוק הבחירות” הקימו ההגונות שבמפלגות וההגונים שבמנהיגיהן. בושה כיסתה פנינו לראות כיצד התרוצצו שליחי אותן המפלגות ופיזרו כסף תועפות, והמון הבטחות, על ימין ועל שמאל, לשם קניית משפחות של בוחרים ולשם התקשרות עם גבאים ותקיפים ובעלי זרוע. לשמחתנו ידינו לא נגואלו בסיאוב ממין זה. ואשר ללחץ על הבוחר, הרי יש בינינו היודעים עד כמה היתה קשה תגרת־ידם של אנשי “חירות” ביום הבחירות. כאנשי מחתרת ותיקים הם הופיעו פתע ביום הבחירות והשתלטו על שכונות ועל סביבות מסויימות לפי תכנית ערוכה מראש, והוליכו את הבוחרים כשהם כפויים ואנוסים לעשות רצונם, ולא היה מי שיפצה פה. ולא עוד אלא שבעתונות שהופיעה למחרת היום נרשם שחור על גבי לבן: הבחירות התנהלו בשקט ובחופש למופת. כלום אנו נגיד שלא כך היה מעשה? כלום אנו נגרום להשחרת פני המדינה? די לה בהשחרה שבאה מיד מפלגות האופוזיציה.

ודאי. התמרמרות של מקופחים וקשיי־גורל, השקועים עדיין במעברות ובקצוות של חיי המדינה – היתה וישנה. לא נתעלם ממנה, ומחובתנו להבין לה, ולסלוח לה ולעשות לתקנתה – ויפה שעה אחת קודם. אך בבחירות הללו לא היה “מרד” – לא שלהם כשכבה חברתית שלמה ולא של גושים חברתיים אחרים, אך היתה הפרעה והכשלת אפשרות שיפוטו של הבוחר, הן על־ידי השיטה הנפסדת של הבחירות והן על־ידי דמגוגיה זולה וחסרת־מצפון. והבוחר לא רצה לחזק את כוח האופוזיציה, אלא דווקא רצה להגביר כוח ההנהגה, השיתוף והנשיאה באחריות.

אין זו אשמתו של הבוחר שדרכו נשתבשה. המפלגות המרובות הן אבי אבות כל השיבושים. לצורך קיומן, ולמען קיומן, הן משבשות ביודעין ובאגב.

עקירת השיבושים הללו תלויה בידי הבוחר עצמו. ואילו דעת הבוחר מצפה להדרכתנו ולהסברתנו וסוף ההבנה וההצלחה לבוא.

הפועל הצעיר, 2.8.1955