ההתעוררות הגדולה שקמה ברחבי תנועתנו, לשם בחינת המעשים, תיקון ההליכות ועיון בהלכות, לנוכח תוצאות הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, היא עדות ניצחת לחיוניותה ולשרשיותה של תנועתנו, משל ל“אילן שענפיו מועטים ושרשיו מרובים, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו” (פרקי אבות ג').
ומאחר ש“חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה”, הרי שלפחות מותר לברך על הפגיעה שנפגענו, שתיהפך לנו מקללה לברכה, בבחינת “מתוק מעז”. והברכה צפונה בעצם ההתעוררות הגדולה שאנו עדים לה.
התעוררות זו היא, כאמור, פרי הפגיעה שנפגענו בבחירות הללו. לאשרנו, לא היתה זו אלא פגיעת אזהרה ואזעקה בלבד. מפא"י הפסידה אמנם בבחירות הללו הפסד ניכר ממעמדה כמפלגת שלטון. אך נוספו לה, אגב אורחא, כמה וכמה עמדות אחריות ושלטון בלתי מבוטלות כלל, כשם שהצליחה לחזק כוחה בכמה וכמה עמדות שנמצאו בידה קודם לכן.
אף־על־פי־כן, מן הדין שנראה התעוררות זו בעין־יפה ואף נעודדנה. כל מי שמחשבה או דאגה בלבו יקום וישיחנה. תנועתנו, כחוליית־המשך בשרשרת התולדה הלאומית הישראלית – נתברכה תמיד במידת הביקורת העצמית ושאבה ממנה עוז ותעצומות להרים מכשול ולתקן מעוות. ובלבד שהביקורת העצמית תהא עשויה בכוונה טובה, לשם ראייה נכוחה ולשם מציאת עצה נבונה ונכונה.
לשם כך נחוצים לנו שלושה סייגים.
סייג ראשון – כלפי היבוא של ביקורת עצמית, זמן רב אני מתהלך בהרגשה שיש גורמים מחוץ למפלגתנו, השוקדים בשיטתיות לספק לנו, כמויות הגונות, של ביקורת־עצמית, במטרה לזרוע מבוכה, להרבות חשדנות, לעורר אי־אמון ואי־רצון בכל מישור ממישורי חיינו. זרם ה“אספקה” שלהם מכוון בעיקר אל בני הנעורים ואל העולים החדשים. מקצתם של אותם גורמים־מעוניינים הם גלויים עד שאפשר להראות עליהם באצבע. אך מרביתם סמויים ומלאכתם נעשית דרך חשאי. בין הגורמים הגלויים אפשר להכיר את רוקמי אגדת עצמם, אישית ותנועתית, את מקלסי המעשים של עצמם, את הזוקפים לזכות שלהם כל חלקה טובה וכל מעשה מקודש ומפואר. בעקביות ובתדירות הם מטפחים אמונה, תוך הסכמה שבשתיקה, או שבהתעלמות, מצדנו, שהם ורק הם יסוד הכל – “ראשונים תמיד אנחנו”. אך מכלל הן אתה שומע לאו. בעלי תורת “אנחנו” מימין ומשמאל – כבר העמידו תלמידים רבים, שקנאותם ואדיקותם ב“תורת” רבותיהם היא עיוורת עד כדי כך שהם רואים בנו, בתנועתנו ובראשיה, כמכשילים את עצמאות ישראל, כמתנכרים לערכי ההסתדרות ולציווים הלאומיים והחלוציים, כחפשים מכל עול מוסרי, כבנים אין אמון בם…; עד כדי כך שאינם יכולים לסבר לעצמם, שנושאי דבר עצמאות ישראל, יוצרי הערכים של תנועת העבודה, ונוצרי הציוויים הלאומיים, הם בראש וראשונה חברי תנועתנו וראשיה. קל וחומר שאינם מסוגלים כלל להבין שהם ורבותיהם אנשי “אנחנו” אינם אלא הולכים בעקבותינו, או שהפריעו, או שמפריעים לנו בעשיית הדברים הללו. אחד מגדולי ההוראה של תנועתנו ברל כצנלסון ז"ל, טבע את המטבע הנודעת: “בזכות המבוכה ובגנות הטיח”. והנה באים אנשי “אנחנו” ומחלקים מטבע זו לשניים. מצד אחד משליחים בנו את “זכות המבוכה” תוך המעטת דמותנו, כאילו מה אנו ומה חיינו, ומצד שני נהנים מן הטיח עם שזוקפים הכל לחשבונם ולזכותם. מצב זה נחוץ להם לאנשי “אנחנו” לשם גיבוש של מפלגותיהם, לשם יצירת קנאות כיתתית ואדיקות מפלגתית נחושה. אך כלום רשאים אנו לסייע להם – במישרין או בעקיפין, ביודעין או בלא יודעין – שיחרכו רמייה צידם?
האם לא יקום בנו הכוח להציג אותם לעיני עצמנו ולעיני הכלל כמתכונתם, ללא כחל ושרק וללא יעלת־חן, ועם זה נראה עצמנו כפי שהננו באמת ולא כפי שהם רוצים שנראה עצמנו?
מאידך, טופפים בנתיבות חיינו, בחשאי־חשאין, נחשי־ספקנות, לחשי־אין־אמונה וסיוט רפאים של חוטאים וחטאים שדרוש מאמץ רב כדי לגלות שרשם ולזהות מקורם. והנה נשמעת בזמן האחרון טענה ששערי המפלגה נפתחו לרווחה יתר על המידה, ולתוכה נכנסו המונים, שכאילו מקצתם אינם יציבים או שאינם מהימנים, והיא אחת מפירות הלענה של ספקנות ואין־אמונה. מעיקרא זוהי כמובן טענת־הבל. תנועתנו היא תנועת המונים וכך תהיה תמיד. חברה סגורה, סגירה מלאה או חלקית, היא ניגוד גמור למהות תנועתנו ולמשאת נפשה. אפשר שלשורותינו הסתננו כאלה, שחברותם אינה לשמה, אלא באו לחסות בצל מפלגה בעלת אפשרויות גדולות, כד להשיג בכך טובת הנאה כלשהי. אך שכאלה מצויים בכל חברה ובכל מפלגה, כל שכן במפלגתנו המקיפה רבבות, ועשר ידות לה בהשפעה ובשלטון. הם מסתתרים בסתר ריעים, ומי שמבקש לזהותם ספק אם יצליח להבחין ביניהם לבין זולתם וסופו שיצמית “צדיק” עם “רשע”. ואילו ההישמרות מפניהם היא עניין לטביעת־עינם ולשיקול־דעתם של המנהיגים, שמתפקידם לקרב ולרחק, להעמיד אדם על חזקתו או להוציאו מחזקתו. בנידון זה חובתנו לסמוך עליהם גם כשהם נראים בעינינו כטועים. שכן מבקשי רעתנו מצפים לכך שכל אחד מאתנו יטול רשות לעצמו להחשיד זולתו שאין דאגת התנועה בלבו וכל פניו רק להנאת עצמו. ואילו יציבות רוחם ושלמות הרגשתם של המוני החברים שקלטנו לתוכנו, תלויה קודם כל בנו, בהסברה פעילה וכהדרכה שיטתית שניתן להם.
סייג שני הוא שלא לחזור ולדוש במוסכמות, לא בשטח הרעיוני ולא בשטח המעשי והמוסרי. מוסכם בהחלט, שאמנם אין לטהר, או להצדיק, או לחפות על מעשים רעים ועל עושיהם, ושדווקא עלינו מוטלת החובה לדקדק ולהחמיר באלה יותר מאחרים, לפי שאנחננו הולכים בראש ועיני הציבור נחות עלינו תחילה. בגלל זה נקפיד בבדיקה ונחמיר בדין. איש מפלגתנו, או אדם העושה בשליחותה, אם סרח, חטאו כפול, לפי שנוסף על עצם העבירה הוציא שם רע על התנועה כולה. מכל מקום כל הבא להוסיף על המוסכמות הללו אינו אלא גורע. אך יחד עם זאת עלינו להקפיד ולהחמיר ביותר כלפי הולכי רכיל ומוציאי דיבה. נראה אותם כשיקוץ משומם, בין שהם מתוכנו ובין שהם מחוצה לנו. סבורני, שגם מבחינת חוקי המדינה נצטרך לעשות גדרים וסייגים לשם הגנה מפני משמיצים בזדון ומרשיעים זולתם להנאת עצמם. דמוקרטיה משמעה חופש מחשבה וחופש דיבור, אך אין משמעה חופש החשדה וחופש לחישה ארסית. כן ניתן דעתנו על כך, שלא ייזקף עלינו כל חטא וכל נגע, גם כשעושיו אינם חברי מפלגתנו.
סייג שלישי הוא כלפי ה“תכלית”. ביקורת עצמית צריכה להתלוות במסקנה מעשית ובעצה נבונה. ביקורת לשם ביקורת בלבד אינה כלי מחזיק ברכה. ואילו ביקורת הבאה מתוך מחשבה מעמיקה, ומסתכמת בעצה נבונה, נושאת בחובה פרי ברכה שכולנו צריכים לו. אם ביקורת היא סתירה, הרי העצה היא בניין, ולכך עלינו להתכוון. אם שלושת הסייגים הנ"ל יתקיימו בידינו נוכל לעסוק בביקורת עצמית כחפצנו, באין מכלים דבר.
הפועל הצעיר, 9.8.1955
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.