ישראל ישעיהו היה פולמוסן חריף־עט, שאינו מותיר התקפה על תנועתו ללא מענה וללא נימוק משכנע. הוא שקד גם על טיפוח המוראל הפנימי בתנועת העבודה, על רימום הישגיה, על למידת לקחים מכשלונותיה וקשייה ועל ביצור אחדותה הדמוקראטית־הפנימית

כאשר הוא יוצא להתקפה נגד יריביה של תנועת העבודה – אין הוא בורר במלים. למשל, בנתחו את תוצאות הבחירות לכנסת השלישית ב־1955, הוא אומר, כי “חירות נושאת עדיין בחובה את ענבי הרעל של הפאשיזם, כפי שנתגלה בכל נוולותו בנאומיו של מנהיג מפלגה זו לפני יושבי המעברות ודרי שכונות־העוני”. כך הגדיר לפני כשלושים וחמש שנים את התופעה שאנו קוראים לה היום “נאומי הכיכרות” ונתן ביטוי לסלידתו מ“חירות” כתנועה פאשיסטית וממנהיגה מנחם בגין.

כל אלה באים לידי ביטוי ברשימות הבאות:

★ אין אלטרנטיבה לתנועת הפועלים (1968)

★ חוק שירות התעסוקה

★ מסקנות מהבחירות (1955)

★ הביקורת העצמית

★ שערוריית “חירות” בכנסת (1956)

★ עיתון יומי למפא"י

★ בעקבות הוועידה השמינית של מפא"י

★ מערכות מפא"י ב־1958

★ הבחירות לוועידת מפא"י ב־1959

★ “חירות” בבדידותה (1959)

★ “קואליציית־ניר” בכנסת (1959)

★ המרקחה של המיעוטים

א

צדקה עשה הקב"ה עם התנועה הציונית – התנועה לגאולת העם היהודי מגלותו ולחידוש עצמאותו במולדתו ההיסטורית – שזימן לה בדרכה את תנועת הפועלים העברית; התנועה הציונית פתחה במהלך, שהוא מהפכני במהותו, התארגנות של עולים לארץ ודאגה למתיישבים בו. זה היה ייעוד מהפכני, שכמוהו לא ידע עם בעמים: עקירת המוני יהודים ממקומות־מושבם בארצות רבות ושתילתם כאן, בארץ שההיסטוריה הועידה להם, אך לא היתה נמצאת ברשותם. הנושא להגשמת הייעוד הזה היה העם היהודי, כמות שהוא, למשפחותיו ולפרנסותיו, דבר שהיה קשה “כקריעת ים סוף”.

לימים הובן, שבלי תנועה חלוצית, שתלך בראש המחנה ותגרוף אותו בעוז – יתש כוח־תנופתה של המהפכה והיא תצטמק ותידלדל. מנגד תראה את יעדיה ואליהם לא תגיע.

אילו הצטמצמה התנועה החלוצית בחתירה אל היעד של עליה לארץ בלבד, ספק אם גם היא היתה נותנת למהפכה הציונית את מה שחסר לה. ומה שחסר לה היה כושר הגשמה של יישוב הארץ וייעוד של תמורה והתחדשות חברתית.

כך נעשתה התנועה החלוצית לתנועת פועלים. הצעירים, שנימנו על התנועה הזאת, קידשו את העבודה כמכשיר עיקרי, חמרי ורוחני, להגשמת המטרה הציונית. כיבוש היהודים לעבודה וכיבוש העבודה ליהודים, כדי שבמו ידיהם יהיו החורשים והזורעים, הסוללים והבונים והעושים בכל מלאכה – נתן תקווה של ממש לעליה לארץ ולהיאחזות בה. כיבוש הקרקע להתיישבותם של יהודים והשאיפה להקמת חברה חדשה של עם עובד ויוצר חברה הבנויה על מידות של צדק ושוויון, הנותנת מעמד של כבוד ועדיפות לעבודה ולאדם העובד – הלהיבה את הדמיון ומשכה לבבות.

האפיק החדש, שנפתח בדרך הגשמתה של הציונות, נעשה לנהר גדול; תנועת הפועלים, אשר ראשיתה היתה מיצער, הלכה וגדלה וגברה עד שנעשתה לזרם כביר, אשר גרף בנחשוליו עם־רב, מכל הגילים והמעמדות ומכל ארצות הגולה, והוליך אותם לעליה, לעבודה, להתיישבות, לתחיה לאומית ולעיצוב דמות חברתית חדשה לעם המתקבץ לארצו. וכאשר בלט הצורך להגן על הנפש ועל הרכוש, ועל מטרותיה ויעודיה של התחיה – נחלצה תנועת הפועלים למשימה זו בכל עוז וצעדה בראש המגינים ולאחר מכן בראש הלוחמים לעצמאות. ומאז ועד היום מוסיפה תנועת הפועלים להיות הזרם הראשי, המתמיד והיציב, ההולך בראש העם ומוליך אותו אל יעדיו.

ב

ואעפ"י כן לא פסקו הטענות והשאיפות, בקרב חלקים ידועים בעם, למצוא אלטרנטיבה לתנועת הפועלים. אך היא לא נמצאה.

היו שסברו, שהפועלים אמנם רצויים אבל עליהם להיות נושא לטיפולם ולמנהיגותם של “נכבדי העם” – ולא עלתה בידם. והיו שסברו שנותני הכסף הם שצריכים להיות ה“בעלים” – המוציאים והמביאים – ולא נתקבלה דעתם.

לאחר כן הירפו מן הטיעונים הללו והחלו נותנים דעתם להוציא מידי תנועת הפועלים את נשקה ע“י הקמת ארגוני פועלים נפרדים ומתבדלים מן הזרם הראשי; ואעפ”י שהצליחו במקצת, וכמעט כל מפלגה ציונית הקימה לעצמה “משענת” פועלית – לא השיגו מבוקשם. תנועת הפועלים הצליחה לשמור על עיקר כוחה; מצד אחד על־ידי קיומה ותנופת מעשיה של ההסתדרות הכללית של העובדים, ומצד שני על־ידי קיומה וכושר מנהיגותה של מפלגת פועלים גדולה, בדמותה של מפלגת פועלי א"י.

השואפים להקים אלטרנטיבה לתנועת הפועלים לא נואשו. תקוותם נתלקחה מחדש כל אימת שהתחוללה מריבת פילוג בתנועת הפועלים. כשנתפלגה “אחדות העבודה” ממפא“י דימו שהגיעה השעה לדחוק הצידה את תנועת הפועלים; אך היא לא נדחקה, הן משום שמפא”י אזרה חיל והן משום ש“אחדות העבודה” שמרה אמונים – ביתר שאת – למהלכים העיקריים של תנועת הפועלים גם כשנהגה כאופוזיציה לכל דבר. וכמוה נהגה גם מפ“ם, שעל אף סטיותיה השמאלניות לא סרה מדרך ההגשמה של הציונות העובדת. רק פעם אחת, בתקופתה המדינה, סטו שתי המפלגות הללו – אחה”ע ומפ"ם – כאשר הוקם “מועדון הארבע”; אבל עד מהרה התברר, שזהו חזיון חולף. השרשים התנועתים גברו על הסטיה הטכסיסית.

אך, כאשר נתפלגה רפ“י ממפא”י חזרו וגברו התקוות להקמת האלטרנטיבה לתנועת הפועלים. התקוות הללו ניזונו מן העובדה, שבראש המתפלגים עומדים אחדים מראשי מאחדיה ומנהיגיה של תנועת הפועלים. היה נדמה, שהנה הנה תקום האלטרנטיבה לתנועת הפועלים, כשרפ"י נותנת לה תרומה רבת־ערך של מרץ ותנופה.

אך כפי שאומר הפתגם התלמודי: “זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי (זרוק מקל לאוויר והוא יפול על עיקרו). האלטרנטיבה בעזרת רפ”י ובתנופת כוחה –לא קמה וגם אילו קמה – לא היתה מתקיימת. שכן זו יכלה להיות אלטרנטיבה של כלאיים ושעטנז, שאין לה אפיקי זרימה וקיום טבעיים. היא היתה מתפוררת במוקדם או במאוחר. יתירה מזו, ספק אם היתה מצליחה להגיע לכלל אלטרנטיבה – מול כוחן האיתן של מפא“י, “אחדות העבודה” ומפ”ם ומול אהדתם, הכמוסה והגלויה, של האגפים הפועליים בשאר המפלגות.

לשמחת כולנו לא הגענו לכלל נסיון זה. רפ“י חזרה בראש מורם אל עיקרה ואל מקורה. ונתגלגלה זכות על ידה שעם חזרתה זה עומד לקום איחוד כולל של כל החלקים, שפעם היוו את מפלגת פועלי א”י ההיסטורית, היינו, מפא“י עצמה, “אחדות העבודה” ורפ”י.

עם האיחוד הזה תחזיר לעצמה תנועת הפועלים את תפארת כוחה ואת מלוא כושרה להוסיף ולהנהיג את האומה בעתיד כבעבר. השאיפה למצוא ולהקים אלטרנטיבה לתנועת הפועלים נהדפה אחור וסיכוייה – נתרחקו מרחק רב.

ג

האכזבה שנחלו עכשיו שואפי האלטרנטיבה אינה מוצדקת משום בחינה. אלטרנטיבה אינה מטרה לעצמה וודאי שאינה מטרה קדושה. היא נחוצה כאשר הכוח הקיים מכזיב. תנועת הפועלים לא הכזיבה ולא תכזיב. אלטרנטיבה דרושה כאשר דרכו של הכוח הקיים חדלה להיות דרך לרבים. תנועת הפועלים עדיין לא חדלה ולא תחדל להיות דרך לבניין הארץ, לקיבוץ הגלויות ולעיצוב דמותה של החברה הישראלית. אלטרנטיבה מתבקשת כשהכוח הקיים מפגר וחסר־כושר התחדשות. תנועת הפועלים נמצאת כל הזמן במעלה הדרך של קידמה, פעילות והתחדשות, המדע אינו זר לה והטכנולוגיה היא כבשונה. שאיפות האומה ומטרותיה בידה האחת והחתירה לגיבוש חיי העם כעם עובד בידה השניה.

אלטרנטיבה היא מהפכה. ומהפכה משמעותה לעשות היפוכו של הדבר הנעשה. מהי המהפכה שמתכוונים אליה נושאי דגל האלטרנטיבה. לבטל את קדושת העבודה כעיקרון וכדרך לבניין הארץ והעם? להנמיך את מעמדם ולצמצם זכויותיהם של פועלי ישראל? להוציא מידם את שליחותם להגשמת משימות העם והמדינה? אם לא מהפכה כזו – מהי האלטרנטיבה הנכספת? להגיע אל כס השלטון ולמשול? זוהי אמנם שאיפה דמוקראטית לגיטימית. אך השאיפה אינה זכות בלתי־מעורערת. היא זקוקה לצידוק משכנע, להראות דרך אחרת, להציב מטרות אחרות, לעצב אידיאלים חדשים. מהי הדרך, מה הן המטרות, ומה האידיאלים ששואפי האלטרנטיבה מתכוונים להביא לעולמנו? סתמו ולא פירשו. וכשהם מפרשים מתברר שה“מלך ערום” או שכוונותיו המתפרשות אינן רצויות.

ד

זה מכבר מהלכים עלינו אימים מפני “שלטונה” המתמיד של מפלגה אחת. שרוי להם לבני־אדם הנמצאים באופוזיציה והשואפים להגיע לשלטון, לטעון כל טענה שבעולם. אך טענה זו היא קלה מסובין. עוד לא הוכח שחילופי מפלגות הוא תופעה בריאה, חילופי גברי – כן. חילופי מפלגות אין בהם שם ברכה, אלא אם המפלגה הנמצאת בשלטון נכשלה והכשילה. אך תנועת הפועלים אינה רק מפלגה. היא דרך, אידיאה, תהליך היסטורי. המבקש להגות את תנועת הפועלים מהגה המנהיגות באומה נותן עיניו בשלטון אך אינו מציע אלטרנטיבה של דרך, אידיאה ותהליך היסטורי. גזירה היא מלפני ההתפתחות ההיסטורית של האומה המתחדשת, שהזרם הראשי והמרכזי שלה יהיה פועלי. כל זרם אחר – אינו יכול להיות אלא משני ונלווה. יזמה חפשית ולאומיות צרופה ושאר פירורי אידיאות – כל אחת לחוד וכולן יחד – אין כוחן מספיק כדי לתת לאומה את הזרימה המלאה והנכונה של התפתחות. היזמה החפשית, כזרם מרכזי ועיקרי, לא תבנה ארץ ולא תבנה עם. הלאומיות הצרופה אינה יכולה לצעוד ולהצעיד אם אין עמם דרכים סלולות וברורות של הגשמה, בתחומי המשק והחברה. ואילו התנועה הדתית – שליחותה מוגבלת בתחום עיצוב דמותם של חיי הרוח והאמונה, אך אינה עשויה לשאת על שכמה הנהגתו של העם בכל מהלכיו.

כל הזרמים הללו קיומם לגיטימי בחיי האומה; אך על כרחם שיהיו זרמים נלווים לזרם הגדול של תנועת הפועלים שהוא הזרם הראשי, שכוחו עמו, ואפיקיו פתוחים לאורך הדרך של מהפכת התחיה הלאומית שלנו.

הפועל הצעיר 17.1.1968

ההצבעה של כל סיעות הכנסת, פרט למק"י, בעד קבלת “חוק שירות התעסוקה” בקריאה שלישית, היא עדות נאמנה להתקדמותה ולהתבססותה של התודעה הממלכתית בכל חוגי הציבור.

דברי הימים של דורות התחיה רצופים ויכוחים ומלחמות על עיצוב דמותם של חיינו הממלכתיים ובכלל זה על זכותו של האדם העובד להיות מאורגן ועל מאבקו בעד חלוקת עבודה מאורגנת. היו זמנים שכוחות ישוביים חזקים למדי שאפו לראות בקיום שוק של חלוקת עבודה, שיתנהל לפי חוקי היצע וביקוש חפשיים וכל מאן דאלים גבר. ובעוד שתנועת הפועלים המאורגנת נאבקה על קיום לשכה מוסמכת לחלוקת עבודה בין דורשיה בצדק וביושר, חתרו אותם חוקים לטפח ולעודד קבוצות פועלים מתבדלות כדי ליצור התחרות ביניהן ולהבטיח בדרך זו את ה“שוק” הנכסף.

מאבקו של ציבור הפועלים הצליח לסכל את הנטייה הזאת, בעזרת מאמצים מרובים של איחוד ושיתוף בין כל קבוצות הפועלים שהגיעו לשיאם בהקמת הלשכה הכללית לפועלים, שמילאה תפקידה בכבוד עד היום.

אולם מאז קמה המדינה, חוקקה הכנסת כמה וכמה חוקי עבודה שקיימו וביססו את הישגיו של ציבור הפועלים, שהגיע אליהם בכוחות עצמו.

עכשו בא גם תורה של לשכת העבודה שתתבסס על חוק ותתקיים במסגרת ממלכתית. שר העבודה הח' מרדכי נמיר הביא לפני כשנה את “חוק ארגון התעסוקה” לקריאה ראשונה בכנסת ולאחר דיון מפורט ומדוקדק הובא בשבוע זה לקריאה שניה ושלישית בכנסת ע“י יו”ר ועדת העבודה הח' עקיבא גוברין.

הח' גוברין הגדיר את יסודותיו של החוק הזה כהגדרות הבאות:

א. שירות תעסוקה ממלכתי.

ב. חובת הזיקה לשירות, הן של העובדים והן של המעבידים. בכל סוגי העבודה החשובים.

ג. אי־התערבות השירות בקביעת תנאי עבודה ובסיכסוכי עבודה.

ד. הטלת רישוי ופיקוח על תיווך עבודה פרטי והגבלתו למוסדות ציבוריים בלבד.

ה. סיווג מבקשי עבודה לפי מקצועיהם ודרגותיהם, מבחינת מישלח־יד ולא מבחינת שכר על־ידי ועדות פריטטיות של מומחים לדבר.

ו. שיתוף באי־הכוח היציגים של העובדים והמעבידים בשירות.

העמדת שירות התעסוקה לביקורתו של מבקר המדינה, כדי להבטיח אחת ולתמיד שהזכות לעבודה תהא תלויה אך ורק בזכות אחת ויחידה, שהיא למעלה מכל זכות אחרת והיא הזכות לעבודה.

עם כל ההסתיגויות שהסתייגו סיעות שונות בסעיפים שונים של החוק, והן היו מרובות ביותר, גמרו כל הדוברים את ההלל על החוק עצמו, גם לאחר שנידחו הסתיגויותיהם, ושיבחו את מאמציהם של שר העבודה ועוזריו ושל יו"ר ועדת העבודה בהכנת החוק הזה.

כל אחת מן הסיעות ביקשה לזקוף לחשבון עצמה את הזכות על שחוק זה הובא לכנסת. אך מבלי לזכור ולהזכיר להן חטאות נעורים שלהן מן הראוי לציין את ההתקדמות העצומה שהגיעו אליה בהבנת היסוד האלמנטרי של חלוקת עבודה מאורגנת ומסודרת ובהיגמלות מוחלטת מן השאיפות הישנות לראות את עניין חלוקת העבודה בין דורשיה כשוק של הפקר.

מכאן ואילך תהיה לנו לשכת עבודה ממלכתית, הפועלת במסגרת של חוקים ותקנות, ונתונה לפיקוח ולביקורת מעולים של הממשלה, בתי־המשפט ומבקר המדינה.

ולא זו בלבד אלא שהלשכה תקיים ותוחזק על חשבון המדינה ולא במיסיהם של ארגוני הפועלים, כפי שהיה בעבר. פירושו של דבר שהמדינה רואה עצמה חייבת להגיש לדורשי העבודה עזרה מלאה בקיום המוסדות שישרתו אותם. יש להניח שזה צעד מתקדם לקראת הימים שבהם תישא הממשלה בדאגה להמצאת העבודה לדורשיה בצורת ביטוח מפני אבטלה גם עכשיו אין הממשלה רואה עצמה פטורה מדאגה לתעסוקה, והיא פועלת תמיד מתוך הכרה, שהארץ היא ארץ של עליה, ומן ההכרח לספק תעסוקה להמוני העולים וכן להמוני העובדים הצעירים הגדלים בארץ. היא דואגת להכשרת העובדים ומקנה להם ידע מקצועי לפי דרגת יכולתם ולפי צרכי המשק.

אך עם קבלת האחריות על קיומו של שירות התעסוקה קיבלה הממשלה על עצמה עול יותר גדול ומשימה רחבה יותר משהה מוטל עליה עד עכשיו.

ואין לנו אלא לברך את עצמנו ואת הממשלה שהתודעה הממלכתית תוסיף לתת סעד מלא לאינטרסים של אנשי העמל והעבודה כשם שהם נותנים את כל לבם ונפשם לחיזוקן ולביצורן של התודעה הממלכתית ושל העשיה הממלכתית למען יהיה עמנו עם עובד מכובד ובן־חורין.

הפועל הצעיר, 1959.20

המבוכה הגדולה והתהייה המרובה של הבוחר הישראלי בבחירות לכנסת השלישית ב־1955

עוד לא היו בחירות בארץ, מאז קום המדינה וגם לפני כן, כבחירות לכנסת השלישית ולרשויות המקומיות, שמתחת ידי הבוחר יצא סיכום הדומה למעשה תשבץ מסובך של הצלחות וכשלונות, שמחות ודאגות, בשביל כל מי שהשתת בהן, בלא יוצא מן הכלל. מובן מאליו, שיש הרבה מה לחקור ולדרוש במהלכי הבחירות הללו ובתופעותיהן השונות וכן יש ללמוד לקח מלא מתוצאותיהן.

אמנם, מבחינה חשבונית, מסתכמות תוצאות הבחירות באופן כזה, שלמפלגה פלונית נוספו כך וכך קולות וממפלגה אלמונית נגרעו כך וכך קולות.

אולם מי שיבחן בחינה כלשהי את ההבדלים בתוצאות ההצבעה בין עיר לעיר ובין שכונה לשכונה, בין איזור קלפי למשנהו ובתוך תוכם של גושים חברתיים ושכבות ציבוריות – אי־אפשר שלא יבוא לכלל מסקנה, שאין למוד את כל מסכת הבחירות במידה אחת בלבד, ואין למצוא בתוצאותיהן מגמה אחת ורצון אחת בלבד, אלא יש מגמות והיפוכן, רצונות רבים והיפוכם.

מסתבר, שהבוחר הישראלי הממוצע, שאינו נמנה על שום מפלגה, נכנס לתא ההצבעה כשהוא אחוז מבוכה גדולה ותהייה מרובה. ולא מפני שאינו יודע בעצמו מה חפצו ומה מגמתו, אלא משום שלנגד עיניו התייצבה בלבולת גדולה של מפלגות מרובות, שכל אחת מהן אמרה מעט דברי שבח על עצמה והרבה דברי קיטרוג ונאצה על שאר המפלגות. הוא לא נקרא הפעם, ע"י המפלגות, כדי לחוות דעתו ולהכריע בעד או נגד אידאה מסויימת, בין במדיניות החוץ והבטחון ובין במדיניות הכלכלית והחברתית. הוא לא עמד בפני ברירה בין שתי מפלגות שיוכל לנסותן, פעם זו ופעם זו בדעה צלולה ובהרגשת אחריות של פוסק ומחליט ונושא באחריות על מעשיו.

ועל כרחנו אנו באים לידי שאלה נוקבת: מה היה, איפוא, רצונו האמיתי של העם, או של מרבית העם, אם נדון לפי תוצאות הבחירות הללו? כלום הובע, או נקבע, ובא לידי ביטוי רצון ברור כלשהו של העם על־ידי עשרת האחוזים של הקולות שנתנו לציונים הכלליים, או 13 אחוז שניתנו ל“חירות”? על־ידי 15 אחוז שקיבלו הרשימות הדתיות או ע“י 15 אחוז שקיבלו סיעות מפ”ם ואחה“ע? ושמא רצון העם התבטא דווקא בחמישה אחוז שקיבלה המפלגה הפרוגרסיבית? אפילו קביעת גודלן של המפלגות – יש בה מקריות מרובה, ואין בה כלל כדי להביע רצונו הממשי של העם. ודאי הדבר שאין העם שש – פרט לאנשי “חירות” עצמם – להעמיד דווקא מפלגה זו ראשונה בשורה אחרי מפא”י, אם כי מפא"י גדולה ממנה יותר מפי שניים ומחצה.

רשאית כל מפלגה לשמוח על כל פירור עלוב שנפל בחלקה מחשבון מפלגה אחרת. אך מה זכות לבעלי 10 אחוז ו־13 אחוז להכריז בקולי קולות, שהם יודעים את רצון העם וכל אחד מהם כאילו הוא בלבד נמשח על־ידי העם לבטא רצונו? הרי העם לא הורשה כלל להביע רצונו כרצונו, אלא נתבקש לעשות רצונה של מפלגה זו או אחר זו; ואפשר שלא היה נעשה כלל, אלא היה נמנע ממש מללכת להצבעה, אלמלא קסמה לו אשליה תמימה אחת והיא: שהמפלגה שהוא מצביע בעדה תצטרף לממשלה ועל־ידי כך ימעטו המדנים וירבה השלום, ואפשר שאף יתקרבו הלבבות ויבואו ימי האחדות וההבנה ההדדית.

צא ולמד מן העובדה, שהבוחר פנה עורף באופן נמרץ למפלגת הציונים הכלליים דווקא שעה שנתחוור לו – עפ“י האירועים בסוף ימי הכנסת, ועפ”י הדברים שנאמרו ע“י קברניטי הממשלה, ועפ”י דבריהם של הציונים הכלליים עצמם – שאינם יכולים עוד לבוא בחשבון כשותפים לקואליציה הממשלתית. אותה שעה עצמה הרבו אנשי “חירות” ו“אחדות העבודה” להשמיע קולות, ברמז ובפשט ובדרש, עד מה גדולים סיכוייהם להשתתף בקואוליציה הממשלתית – לעתיד לבוא. מצד אחד עשה מלאכה זו בשביל “חירות” עורך “ידיעות אחרונות”, שהשתמש בק“ן טעמים והביא תרפ”ט סמוכין וראיות, שהנה הנה כבר מתקרבת השעה שבה תוזמן “חירות” אחר כבוד לממשלה, ואף טרח לשכנע את קוראיו שהמבדיל בין “חירות” למפא"י הוא עכשיו דבר מועט בתכלית… מצד שני קבעו אנשי “אחדות העבודה” לעצמם את הדבר כסיסמה לבחירות והכריזו בראש כל חוצות שהם הולכים ישר “לממשלה”.

וכשם שהבוחר נתן קולו למפלגות הדתיות, ולמפלגה הפרוגרסיבית, מתוך בטחון שהן באמת הולכות להשתתף בממשלה, יחד עם מפא“י, ואף הגדיל לתת להן כדי לחזק מעמדן, כך נתן קולותיו ל”חירות" ול”אחדות־העבודה" מתוך שנפתה להאמין שהנה גם הם הולכים להשתתף בממשלה, ואילו שלוש רבבות הקולות שנגרעו ממפא"י הפסדם בא, לדעתי, בעיקר על־ידי גורמים ארגוניים ואין לייחס לכך משמעות מהותית או סמלית כלשהי. אף שראוי ללמוד לקח מכל דבר.

אין לי שום ספק, שהמוני בוחרים ותיקים של “הציונים הכלליים” העדיפו ליתן קולותיהם ל“חירות” מתוך שהאמינו, שדווקא “חרות” תצטרף לממשלה, ולא הציונים הכלליים לאחר כל מה שאירע אתם. ואין לי שום ספק, שלא מעט בוחרים של מפא“י נתנו קולותיהם למפלגת “אחדות־העבודה” מתוך בטחונם, שזו עומדת לילך לממשלה ותהיה לעזר למפא”י, וכי טוב לעודדה בהליכתה ובהשתתפותה.

מה תימה, שהבוחר הישראלי, אשר עמד אין אונים בפני תשבץ של מפלגות מרובות ומנוגדות, לא היה יכול אלא ללכת בעקביהן, וע"י כך להעמידן לפני תשבץ מסובך של תוצאות, שאין מוצא ממנו אלא ישיבה בצוותא. אם היה גזר־דין כלשהו מצד הבוחר, ואם יש משהו שאפשר לכנותו כרצון ממשי וכולל של רוב הבוחרים הרי הוא זה: שכל המפלגות תשבנה יחד ותשתווינה ביניהן. ומי שאינו יכול, או אינו רוצה או אינו רצוי – יתגלה טבעו ועניינו ברבים ולהבא יסתייג ממנו הבוחר ולא יבוא עוד בקהל.

ואולם, שאלה גדולה היא כיצד יוכלו לשבת מפלגות יחד, לאחר שכבלו ידי עצמן בנדרים ובחרמים אין קץ? וכיצד יוכלו מפלגות מסויימות לשבת מכאן ואילך עם מפא"י לשולחן אחד לאחר שהציגוה לפני אנשיהם ככלי שאין תקנתו אלא שבירתו?

כיצד יוכלו להצטרף, אנשי “אחדות־העבודה” למימשל, כאשר הם חולמים חלומות־שווא לפחות על שלשה דברים שאין להם שחר: א) שנטה למענם את מדיניות החוץ שלנו בכיוון של נייטראליות כביכול, שמשמעותה הסתייגות מן המערב, מעזרתו וממענקיו. ב) שנראה אותם כצדיקים וטהורים שמתפקידם לעסוק ב“תיקון המידות שהושחתו על־ידי קודמיהם בממשלה”, משימה שגם כת הקצינים המצרית נטלה על עצמה כנודע. ג) שנסכים ל“הסכם מוקדם” בין שתי המפלגות הפועליות (ויש אומרים: החלוציות) לבין מפא“י במשמע שאין עוד מפלגות פועליות מלבד מפ”ם ואחה“ע, ואולי “גם” מפא”י. ואילו הפועה“מז, למשל, אינו מפלגת פועלים ואין לו חלק ונחלה בחלוציות. וכן פועלי אגודת ישראל, וכן “העובד הציוני” המהווה רוב בניין ורוב מניין של המפלגה הפרוגרסיבית, בקיצור: אני ואפסי עוד… ומכאן השאיפה ל”הסכם מוקדם" שפירושו שאין לעשות שום דבר אלא אם עשרה חברי הכנסת מסיעת “אחדות העבודה” יסכימו לו ואין לעשות שום דבר שהם מתנגדים לו. כלומר: ויטו ומכאן ואילך תהיה המפלגה הגדולה, וכן שאר המפלגות המשתתפות עמה בממשלה, כפותות בידיים וברגליים ונתונות לחסרי “אחדות־העבודה” ומפ"ם.

וכיצד יוכלו אנשי מפ“ם לשבת אתנו בקואליציה, יחד עם הדתיים והפרוגרסיביים ואולי גם אחה”ע, והציונים הכלליים, לאחר שהקיפו עצמם דייק מזרחי־סובייטי, מכל רוח ומכל עבר?

וכיצד יוכלו “הציונים הכלליים” לחזור ולשבת אתנו בממשלה, לאחר כל מה שאירע אתם, ובייחוד לאחר שהם יוצאים לתרץ כשלונם בבחירות בתירוץ הנואל – שהוא ההיפך האמת – שכאילו כשלונם בא להם מחמת שלקחו חלק בקואליציה הממשלתית.

קל וחומר סיעת “חירות” הנושאת עדיין בחובה את ענבי הרעל של הפאשיזם, כפי שנתגלה בכל נוולותו בנאומיו של מנהיג מפלגה זו לפני יושבי המעברות ודרי שכונות העוני ולא עוד אלא שהיא מוסיפה להיות רחוקה מכל נסיון להבנה מעשית ומכל נכונות לעשייה קונסטרוקטיבית.

ולא זו אף זו: כלום רצונו הקיבוצי הכן של הבוחר הוא עשיית קואליציות ממשלתיות, שבדרך הטבע אינן יכולות להיעשות אלא על בסיס של פשרות, ופשרות הן לעתים גם ויתור בלתי־מוצדק למיעוט מצד הרוב? ומה יעשה הבוחר המסכן שחשקה נפשו בקואליציות דווקא, כאשר המפלגות שהוא הצביע בעדן הן מפלגות הפכים, זו שמאל וזו ימין, ואין כל אפשרות להכניס שתיהן לחופה אחת?

נמצא שהבוחר הישראלי הלך שולל! הוא ביקש להקטין מידתה של האופוזיציה ולהרחיב מעגל האחדות, השלום והנשיאה באחריות, ולצערנו לא עלתה בידו.

וכל כך למה? משום שהרעה מונחת ביסודה של שיטת־בחירות זו. זוהי שיטה הכופה על מפלגה גדולה, כגון מפא"י, לשאת בכל האחריות לניהול העניינים ולכל כשלון ותקלה הנובעים מכך – אף על פי שהיא מהווה מיעוט. ואילו הרוב, המורכב ממפלגות, שמאליו וימניות, שמאליות שבשמאליות וימניות שבימניות – יכול לשבת באופוזיציה, כשכל פלג ופלג ממנו מקדש מלחמה, על פי דרכו, במפלגה היושבת בממשלה, משחיר פניה ומנאץ מעשיה, כאילו כדי למצוא חן בעיני הבוחר, דבר המבטיח שגם בשנית יתן קולו לאותו פלג, ואולי עוד ימשוך אחריו קולות נוספים. חוששני לומר, שליהודים נוח לשבת באופוזיציה יותר מאשר בשלטון. זוהי המשכיות נפסדת של באות־כוח היהודים בפני הגויים השליטים, לשם הגנה על זכויותיהם! במדינת ישראל, קיום אופוזיציה לשם אופוזיציה – ולא כאלטרנטיבה לשלטון – זהו הרס וחורבן. האופוזיציה כמקצוע, כשהיא מופעלת כנגד שלטון יהודי, כדי “להגן” באופן מקצועי ותדיר, על זכויותיו של צד מעוניין, בין שהוא מסויים ובין שהוא מופשט, נושאת בחובה סכנות חמורות לעתידם הנפשי של האופוזיציונרים המקצועיים. ביום מן הימים יימאס עליהם הדבר. הם יראו עצמם והנה הם עקרים וגלמודים, שלא נותר בידם אלא “סכום מסויים” של דברי קיטרוג והטחה וטינה – ותו לא. אך הדבר הזה נושא סכנות חמורות יותר – למדינה עצמה!

אי מפלגה, שיש לה מוח בקדקדה, אשר תסכים להטות כתפה למשאוי־כבד, במשך תקופה גדולה, בשביל העם כולו, ויחד עם זאת תבליט חזה שלה כמטרה לחיצי אופוזיציה של מפלגות, נוגדות ועוינות זו את זו, בעוד שהן מרכזות בידן מרבית קולותיו של העם?

מסתבר, שגם במסיבות שנוצרו על־ידי תוצאות הבחירות, נשארה מפלגת פועלי ארץ־ישראל המפלגה הראשה והאחראית, שבלעדיה לא תוכל שום מפלגה ליטול לידה הרכבת הממשלה, ומובן שאין להוציא מכלל אפשרות ממשית הקמת קואליציה יציבה, על בסיס מצומצם או על בסיס רחב למדי. תיתכן קואליציה המורכבת ממפא“י, דתיים, פרוגרסיביים, אחדות העבודה ומפ”ם. בהרכב כזה יתכן גם צירופם של “הציונים הכלליים”, אפשר שבקואליציה תשתתף “אחדות העבודה” ולא תשתתף מפ"ם, או להיפך. ויש אפילו מקום לתקווה – קלושה ביותר – ששלוש השנים הבאות תהיינה דווקא שנים של עשייה שקטה, על בסיס של פשרות מתקבלות על הדעת, ורק בשנה האחרונה שלפני הבחירות יתעוררו היצרים ויתלקחו הרגשות.

אעפ"י כן, אסור לנו להעלים עין מן התקלות הרציניות שבמשטר הקואליציות, הנובע משיטת הבחירות היחסית. אמנם המפלגות השונות כבר נזדרזו לסתום את הגולל על התכנית לשינוי שיטת הבחירות. אולם אנו אל נרפה ממנה גם בכנסת הזאת במשך כל זמן קיומה, בין שתתקיים ארבע שנים ובין שתתקיים פחות מכך. אם לתכנית זו לא יהיה רוב בכנסת – יש לדרוש משאל־עם. אין מפלתנו נמנית עם אוהדי השיטה של משאל־עם. אולם שאלה יסודית וגורלית כזו דין הוא שתמצא את פתרונה ע"י הכרעת העם כולו, היעזו המפלגות האחרות להתנגד ששאלה זו תוכרע במשאל־עם?

מוטל עלינו להעמיד את הבוחר הישראלי במצב ברור של פוסק אחראי ומחווה דעה רציני, לכאן או לכאן, בעד מפלגה זו ותכניתה או בעד המפלגה ההיא ותכניתה. כל עוד הוא יהא נדרש להיענות לבקשותיהן של מפלגות ממפלגות שונות, בקשות המלוות באמצעי־לחץ נפשיים מהממים – לא תהיה הכרעתו ברורה ויציבה ולא תהא חוות־דעתו שקולה כל צרכה.

מפא"י חייבת, כמובן, ללמוד מן הבחירות הללו לקח רב, לא בלבד מבחינת שיטת הבחירות. הפגיעה שנפגעה על־ידי גריעת כוחה בכמה אחוזים מן הדין לבקש סיבותיה וגורמיה גם בכיוונים אישיים, חברתיים, ארגוניים וטאקטייים. אפשר שביתר בינה וביתר חריצות ופעילות היתה מצליחה למנוע מעצמה פגיעה זו. כשלעצמי אני סבור, שהקדמת הבחירות להסתדרות היתה גם היא בעוכרינו משתי סיבות: א) כוח המחץ והדחף הושקע בבחירות להסתדרות והגענו אל הבחירות לכנסת כשאנחנו תשושים. ב) תוצאות הבחירות להסתדרות – שנערכו במסיבות נוחות לאין שיעור מן המסיבות שבהן נערכו הבחירות לכנסת – הטעו אותנו לחשוב שאנו עלולים לקבל שוב אותו רבע מיליון הקולות בתוספת כמה רבבות. מסתבר, שהיה צריך להשקיע מאמץ מחודש ונמרץ לרכישת אותם הקולות, שכבר ניתנו לנו בבחירות להסתדרות, ומאמץ עוד יותר נמרץ לרכישת תוספת קולות.

על כל פנים אין לקונן על הפגיעה, יריבינו כבר הזדרזו לרשום בשולי הגליון של תוצאות הבחירות הערות־סיכום פסקניות לרעתנו, מתוך הרהורי־לבם. אין ספק שמחשבתם תופר. אנו לא נתווכח אתם על הערכת כוחנו, בין שהם יודעים אותו ומתעלמים ממנו ובין שאינם יודעים אותו. הפסד מועט שלנו מקניט אותנו אך אינו מקטין בכלשהו מן הממשות היסודית של כוחנו והווייתנו.

ברי, שעלינו לעשות בדיקה יסודית של מעשינו, שיטותינו והליכותינו, אך עלינו לעשות זאת בישוב־דעת גמור ומתוך אמון חברי והערכה הדדית, וכן מתוך אמונה בצדקת דרכנו, או־אז תוסיף לנו הבדיקה כוח מאיר, מנחה ומעודד. אך נזהר־נא, תכלית הזהירות, לבל ניתפש במלכודת של האשמות הדדיות, חשדות והחשדות, כדי לתלות על הזולת את קולר הכשלון או הפגיעה, הקטנה או הגדולה. יריבנו מצפים לזאת. אל־נכון משלחים אצבע זה מכבר, בנסיונות בלתי־פוסקים לסכסכנו בענייני מוסר ובענייני חברה וייצוג. וגדול הצער כשאתה פוגש חברים בתוכנו שנתפסו להרגשה מוטעית, כאילו ביתנו מלא מראות נגעים, מבחינה מוסרית ומבחינת יחסי־חברים ומבחינת הדמוקראטיה הפנימית. אין זו אמת. זהו רעל נאלח שמדליפים אותו בשיטתיות לתוך גופנו, כדי להביא לידי דמוראליזציה בתוכנו. היחסים בתוכנו תקינים לא פחות מאצל אחרים, והדמוקראטיה הפנימית שלנו אינה מן הגרועות. דווקא משום שביתנו טהור נתפסו וסולקו ממחננו עושי מרמה ומשחיתים. אחרים אינם תופסים חוטאים בביתם; – כלום משום שהם טהורים ותמימים כמלאכי השרת? לא. משום שהם מחפים על אנשיהם. לא כן מפלגתנו. גם אם אירע חיפוי – הוא נתגלה ונעקר. זו הדרך לטהרה.

הנה מה הרבו כל המפלגות להטיח בנו האשמות על שיחוד הבוחרים, בכסף ובשווה כסף, ועל לחץ ואיומים כלפי הבוחרים כדי שיבחרו בנו.

אך מי שעקב קצת אחרי מהלך הבחירות, לא במרכזים ששם כותבים מאמרים נאים וחסודים, אלא “בשטח”, ודאי ישום וישרוק על הירידה המוסרית האיומה שהגיעו אליה כל המפלגות, פרט למפלגתנו. את “שוק הבחירות” הקימו ההגונות שבמפלגות וההגונים שבמנהיגיהן. בושה כיסתה פנינו לראות כיצד התרוצצו שליחי אותן המפלגות ופיזרו כסף תועפות, והמון הבטחות, על ימין ועל שמאל, לשם קניית משפחות של בוחרים ולשם התקשרות עם גבאים ותקיפים ובעלי זרוע. לשמחתנו ידינו לא נגואלו בסיאוב ממין זה. ואשר ללחץ על הבוחר, הרי יש בינינו היודעים עד כמה היתה קשה תגרת־ידם של אנשי “חירות” ביום הבחירות. כאנשי מחתרת ותיקים הם הופיעו פתע ביום הבחירות והשתלטו על שכונות ועל סביבות מסויימות לפי תכנית ערוכה מראש, והוליכו את הבוחרים כשהם כפויים ואנוסים לעשות רצונם, ולא היה מי שיפצה פה. ולא עוד אלא שבעתונות שהופיעה למחרת היום נרשם שחור על גבי לבן: הבחירות התנהלו בשקט ובחופש למופת. כלום אנו נגיד שלא כך היה מעשה? כלום אנו נגרום להשחרת פני המדינה? די לה בהשחרה שבאה מיד מפלגות האופוזיציה.

ודאי. התמרמרות של מקופחים וקשיי־גורל, השקועים עדיין במעברות ובקצוות של חיי המדינה – היתה וישנה. לא נתעלם ממנה, ומחובתנו להבין לה, ולסלוח לה ולעשות לתקנתה – ויפה שעה אחת קודם. אך בבחירות הללו לא היה “מרד” – לא שלהם כשכבה חברתית שלמה ולא של גושים חברתיים אחרים, אך היתה הפרעה והכשלת אפשרות שיפוטו של הבוחר, הן על־ידי השיטה הנפסדת של הבחירות והן על־ידי דמגוגיה זולה וחסרת־מצפון. והבוחר לא רצה לחזק את כוח האופוזיציה, אלא דווקא רצה להגביר כוח ההנהגה, השיתוף והנשיאה באחריות.

אין זו אשמתו של הבוחר שדרכו נשתבשה. המפלגות המרובות הן אבי אבות כל השיבושים. לצורך קיומן, ולמען קיומן, הן משבשות ביודעין ובאגב.

עקירת השיבושים הללו תלויה בידי הבוחר עצמו. ואילו דעת הבוחר מצפה להדרכתנו ולהסברתנו וסוף ההבנה וההצלחה לבוא.

הפועל הצעיר, 2.8.1955

ההתעוררות הגדולה שקמה ברחבי תנועתנו, לשם בחינת המעשים, תיקון ההליכות ועיון בהלכות, לנוכח תוצאות הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, היא עדות ניצחת לחיוניותה ולשרשיותה של תנועתנו, משל ל“אילן שענפיו מועטים ושרשיו מרובים, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו” (פרקי אבות ג').

ומאחר ש“חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה”, הרי שלפחות מותר לברך על הפגיעה שנפגענו, שתיהפך לנו מקללה לברכה, בבחינת “מתוק מעז”. והברכה צפונה בעצם ההתעוררות הגדולה שאנו עדים לה.

התעוררות זו היא, כאמור, פרי הפגיעה שנפגענו בבחירות הללו. לאשרנו, לא היתה זו אלא פגיעת אזהרה ואזעקה בלבד. מפא"י הפסידה אמנם בבחירות הללו הפסד ניכר ממעמדה כמפלגת שלטון. אך נוספו לה, אגב אורחא, כמה וכמה עמדות אחריות ושלטון בלתי מבוטלות כלל, כשם שהצליחה לחזק כוחה בכמה וכמה עמדות שנמצאו בידה קודם לכן.

אף־על־פי־כן, מן הדין שנראה התעוררות זו בעין־יפה ואף נעודדנה. כל מי שמחשבה או דאגה בלבו יקום וישיחנה. תנועתנו, כחוליית־המשך בשרשרת התולדה הלאומית הישראלית – נתברכה תמיד במידת הביקורת העצמית ושאבה ממנה עוז ותעצומות להרים מכשול ולתקן מעוות. ובלבד שהביקורת העצמית תהא עשויה בכוונה טובה, לשם ראייה נכוחה ולשם מציאת עצה נבונה ונכונה.

לשם כך נחוצים לנו שלושה סייגים.

סייג ראשון – כלפי היבוא של ביקורת עצמית, זמן רב אני מתהלך בהרגשה שיש גורמים מחוץ למפלגתנו, השוקדים בשיטתיות לספק לנו, כמויות הגונות, של ביקורת־עצמית, במטרה לזרוע מבוכה, להרבות חשדנות, לעורר אי־אמון ואי־רצון בכל מישור ממישורי חיינו. זרם ה“אספקה” שלהם מכוון בעיקר אל בני הנעורים ואל העולים החדשים. מקצתם של אותם גורמים־מעוניינים הם גלויים עד שאפשר להראות עליהם באצבע. אך מרביתם סמויים ומלאכתם נעשית דרך חשאי. בין הגורמים הגלויים אפשר להכיר את רוקמי אגדת עצמם, אישית ותנועתית, את מקלסי המעשים של עצמם, את הזוקפים לזכות שלהם כל חלקה טובה וכל מעשה מקודש ומפואר. בעקביות ובתדירות הם מטפחים אמונה, תוך הסכמה שבשתיקה, או שבהתעלמות, מצדנו, שהם ורק הם יסוד הכל – “ראשונים תמיד אנחנו”. אך מכלל הן אתה שומע לאו. בעלי תורת “אנחנו” מימין ומשמאל – כבר העמידו תלמידים רבים, שקנאותם ואדיקותם ב“תורת” רבותיהם היא עיוורת עד כדי כך שהם רואים בנו, בתנועתנו ובראשיה, כמכשילים את עצמאות ישראל, כמתנכרים לערכי ההסתדרות ולציווים הלאומיים והחלוציים, כחפשים מכל עול מוסרי, כבנים אין אמון בם…; עד כדי כך שאינם יכולים לסבר לעצמם, שנושאי דבר עצמאות ישראל, יוצרי הערכים של תנועת העבודה, ונוצרי הציוויים הלאומיים, הם בראש וראשונה חברי תנועתנו וראשיה. קל וחומר שאינם מסוגלים כלל להבין שהם ורבותיהם אנשי “אנחנו” אינם אלא הולכים בעקבותינו, או שהפריעו, או שמפריעים לנו בעשיית הדברים הללו. אחד מגדולי ההוראה של תנועתנו ברל כצנלסון ז"ל, טבע את המטבע הנודעת: “בזכות המבוכה ובגנות הטיח”. והנה באים אנשי “אנחנו” ומחלקים מטבע זו לשניים. מצד אחד משליחים בנו את “זכות המבוכה” תוך המעטת דמותנו, כאילו מה אנו ומה חיינו, ומצד שני נהנים מן הטיח עם שזוקפים הכל לחשבונם ולזכותם. מצב זה נחוץ להם לאנשי “אנחנו” לשם גיבוש של מפלגותיהם, לשם יצירת קנאות כיתתית ואדיקות מפלגתית נחושה. אך כלום רשאים אנו לסייע להם – במישרין או בעקיפין, ביודעין או בלא יודעין – שיחרכו רמייה צידם?

האם לא יקום בנו הכוח להציג אותם לעיני עצמנו ולעיני הכלל כמתכונתם, ללא כחל ושרק וללא יעלת־חן, ועם זה נראה עצמנו כפי שהננו באמת ולא כפי שהם רוצים שנראה עצמנו?

מאידך, טופפים בנתיבות חיינו, בחשאי־חשאין, נחשי־ספקנות, לחשי־אין־אמונה וסיוט רפאים של חוטאים וחטאים שדרוש מאמץ רב כדי לגלות שרשם ולזהות מקורם. והנה נשמעת בזמן האחרון טענה ששערי המפלגה נפתחו לרווחה יתר על המידה, ולתוכה נכנסו המונים, שכאילו מקצתם אינם יציבים או שאינם מהימנים, והיא אחת מפירות הלענה של ספקנות ואין־אמונה. מעיקרא זוהי כמובן טענת־הבל. תנועתנו היא תנועת המונים וכך תהיה תמיד. חברה סגורה, סגירה מלאה או חלקית, היא ניגוד גמור למהות תנועתנו ולמשאת נפשה. אפשר שלשורותינו הסתננו כאלה, שחברותם אינה לשמה, אלא באו לחסות בצל מפלגה בעלת אפשרויות גדולות, כד להשיג בכך טובת הנאה כלשהי. אך שכאלה מצויים בכל חברה ובכל מפלגה, כל שכן במפלגתנו המקיפה רבבות, ועשר ידות לה בהשפעה ובשלטון. הם מסתתרים בסתר ריעים, ומי שמבקש לזהותם ספק אם יצליח להבחין ביניהם לבין זולתם וסופו שיצמית “צדיק” עם “רשע”. ואילו ההישמרות מפניהם היא עניין לטביעת־עינם ולשיקול־דעתם של המנהיגים, שמתפקידם לקרב ולרחק, להעמיד אדם על חזקתו או להוציאו מחזקתו. בנידון זה חובתנו לסמוך עליהם גם כשהם נראים בעינינו כטועים. שכן מבקשי רעתנו מצפים לכך שכל אחד מאתנו יטול רשות לעצמו להחשיד זולתו שאין דאגת התנועה בלבו וכל פניו רק להנאת עצמו. ואילו יציבות רוחם ושלמות הרגשתם של המוני החברים שקלטנו לתוכנו, תלויה קודם כל בנו, בהסברה פעילה וכהדרכה שיטתית שניתן להם.

סייג שני הוא שלא לחזור ולדוש במוסכמות, לא בשטח הרעיוני ולא בשטח המעשי והמוסרי. מוסכם בהחלט, שאמנם אין לטהר, או להצדיק, או לחפות על מעשים רעים ועל עושיהם, ושדווקא עלינו מוטלת החובה לדקדק ולהחמיר באלה יותר מאחרים, לפי שאנחננו הולכים בראש ועיני הציבור נחות עלינו תחילה. בגלל זה נקפיד בבדיקה ונחמיר בדין. איש מפלגתנו, או אדם העושה בשליחותה, אם סרח, חטאו כפול, לפי שנוסף על עצם העבירה הוציא שם רע על התנועה כולה. מכל מקום כל הבא להוסיף על המוסכמות הללו אינו אלא גורע. אך יחד עם זאת עלינו להקפיד ולהחמיר ביותר כלפי הולכי רכיל ומוציאי דיבה. נראה אותם כשיקוץ משומם, בין שהם מתוכנו ובין שהם מחוצה לנו. סבורני, שגם מבחינת חוקי המדינה נצטרך לעשות גדרים וסייגים לשם הגנה מפני משמיצים בזדון ומרשיעים זולתם להנאת עצמם. דמוקרטיה משמעה חופש מחשבה וחופש דיבור, אך אין משמעה חופש החשדה וחופש לחישה ארסית. כן ניתן דעתנו על כך, שלא ייזקף עלינו כל חטא וכל נגע, גם כשעושיו אינם חברי מפלגתנו.

סייג שלישי הוא כלפי ה“תכלית”. ביקורת עצמית צריכה להתלוות במסקנה מעשית ובעצה נבונה. ביקורת לשם ביקורת בלבד אינה כלי מחזיק ברכה. ואילו ביקורת הבאה מתוך מחשבה מעמיקה, ומסתכמת בעצה נבונה, נושאת בחובה פרי ברכה שכולנו צריכים לו. אם ביקורת היא סתירה, הרי העצה היא בניין, ולכך עלינו להתכוון. אם שלושת הסייגים הנ"ל יתקיימו בידינו נוכל לעסוק בביקורת עצמית כחפצנו, באין מכלים דבר.

הפועל הצעיר, 9.8.1955

אילו אירע בימים כתיקונם מה שאירע השבוע בכנסת, היינו אומרים: נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו. בושנו לעיני העם היושב בציון והמפוזר בתפוצות ונכלמנו לעיני אומות העולם. בושנו על חילול כבוד הכנסת, בית־הנבחרים של ישראל, ונכלמנו על הפגיעה המחפירה בכבוד ראש ממשלת ישראל שאינו רק ראש ממשלה, אלא בחיר האומה ומנהיגה. מימי שמעי בן גרא, אשר פער פיו נגד מלך ישראל וכינהו “איש בליעל”, ועד היום, לא כיסתה כלימה כזו את פני כולנו.

עכשיו שהימים אינם כתיקונם, כשהאוייב לוטש חרבו בחמת זעם כדי להניפה עלינו, הרי מה שקרה הוא בחזקת אור אדום של סכנה חמורה, שאם לא נקום עליה, תקום היא עלינו ותוליכנו מדחי אל דחי.

למרבה הצער, הכלימה והסכנה שובש וסולף סיפור המעשה, הן על־ידי רגשנים רודפי שלום והן על־ידי סלפנים מומחים, ובדעת־הקהל נוצר רושם של קטטה בין ראש־הממשלה לבין מנהיג “חירות” חבר הכנסת בגין, שכאילו שניהם לקחו בה חלק במידה שווה פחות או יותר. הילכך מחובתנו לשחזר את השתלשלות הדברים מראשיתם, בהסתמכנו גם על הפרוטוקול הסטנוגרפי ועל מה שראו עינינו ושמעו אוזנינו באותו מעמד, למען יידע העם וישפוט ובעיקר למען נבחין כולנו בסכנות האורבות לנו.

* * *

וכך היה מעשה:

מלך ירדן הדיח את המפקד האנגלי של הלגיון. אותו מפקד לא נמנה מעולם על ידידי ישראל או דורשי שלומה וטובתה, וגם ממשלת בריטניה, שראתה בו כעין שומר מפתחות של עמדותיה במדינת ירדן, אינה חשודה על חיבה לישראל או על דאגה כנה לקיומה. הדחה זו היתה מכה קשה ומרה לבריטניה עצמה. ואילו מזווית־ראייה של ישראל יש בהדחה זו משום עדות נוספת על ההכנות הקדחתניות הנעשות במדינות־ערב לקראת מלחמה בישראל. ממשלת־ישראל אינה יושבת בחיבוק ידים, אלא עושה את כל אשר לאל ידה, כדי למנוע פרוץ מלחמה, ובעיקר אוגרת היא כוח ועצמה כדי לעמוד באותה מלחמה, אם אמנם תפרוץ. היא מבקשת נשק בכל מקום וצוברת כלי־נשק מכל סוג שמוצאת ידה. אחד מכלי־הנשק החשובים, הנחוצים במלחמה ושהממשלה שוקדת לרכשו בכמות מלאה, הוא כוננותו הלוחמת של העם, על כל שכבותיו, גם מבחינה נפשית.

יש מי שסבור, שכדי לקדם כוננות זו היה צריך לצרף את כל המפלגות לתוך הקואליציה הממשלתית. ואמנם, כזכור, ביקש בן־גוריון להקים ממשלה “מקיר אל קיר” ולא עלה הדבר בידו אלא בחלקו. מחוץ לקואליציה נשארו ארבע מפלגות, שנציגיהן מהווים יחד קרוב לשליש מנבחרי הכנסת. הציונים הכלליים והאגודה נתבקשו להצטרף ולצערנו סירבו מטעמים של חשבונות שאין שעת הסכנה הולמתם. ואילו “חירות” ומק“י, המהוות חמישית של הכנסת, אין צירופן לממשלה הולם את שעת הסכנה. מק”י – על שום עמדתה הבוגדנית. ו“חירות” – על שום התנהגותה בעבר, ובעיקר על שום שהיא מפצירה בנו לפתוח במלחמה עם הערבים לפני שהם יפתחו בה. מגמה זו של “חירות” מתנגדים לה כל חלקי העם, ואולי גם רבים מחברי “חירות” עצמה, הרואים בכך מעשי טירוף והסתכנות איומה. הכל סבורים, פרט למנהיגי “חירות”, שאם אנחנו נפתח במלחמה נעורר עלינו זעמן של כל מדינות העולם, נקפח את אהדת העם היהודי בתפוצות ונגרום להרהורי־ספק חמורים שיכרסמו בלב אזרחי המדינה שעה שיצטרכו לשאת בסבלות המלחמה. ואילו אם הערבים יפתחו במלחמה נגדנו נעמוד בה בלבב שלם ובמלוא היכולת של עם העומד על נפשו, כשלימיננו אהדתו ועזרתו של עמנו בתפוצות, וידידי ישראל שבין אומות העולם לא יתביישו ולא יהססו להזדהות אתנו ואולי גם לסייע בידנו.

ההבדל בין שתי הגישות הוא תהומי ואין בו מקום לפשרה, משום שהוא קובע גורלנו לחיים או למוות, לנצחון או חלילה למפלה.

* * *

עם הדחתו של גלאב פחה עמדה סיעת “חירות” והגישה “הצעה דחופה” לסדר־היום של הכנסת, שתדון במאורע. מה יש לכנסת לדון בפומבי על אותו מאורע, שלא ידינו ביצעו אותו ולא בידינו לשנותו – למנהיגי “חירות” פתרונים. נשיאות הכנסת לא הכירה בדחיפות הצעתם ואז נקטו בנשק פרלמנטרי אחר, הלא הוא הצעת אי־אמון לממשלה. ואף שנשק זה הוא לגיטימי מבחינת ההלכה הפרלמנטרית, הרי השימוש בו בכנסת נעשה לאחרונה מוגזם ומופרז ביותר. במקרה דידן היה השימוש בהצעת אי־האמון לא רק מגוחך אלא גם מתגרה. מי שמציע אי־אמון לממשלת ישראל על שחוסיין הדיח את גלאב אינו רק מגוחך אלא גם מתגרה. מי שמציע אי־אמון לממשלת ישראל על שחוסיין הדיח את גלאב אינו רק מגוחך אלא גם מתגרה ומתעלל. הממשלה והעם שרויים בדאגה ומטכסים עצות כיצד לקדם פני הסכנות ואתה שעה באה “חירות” ומציעה אי־אמון לממשלה ולשכל הישר של העם ברובו המכריע. בנאומו של מנהיג “חירות” לביסוס הצעת אי־האמון היו כל הסימנים של התגרות, התעללות והתרברבות, ואין תימה שהם הרתיחו דמם של רבים מחברי הכנסת. הצעת אי־האמון נדחתה על־ידי סיעות הקואליציה והסתייגו ממנה כל סיעות האופוזיציה. “חירות” לבדה הצביעה בעדה ולמעשה היתה משמעות ההצבעה בכנסת הבעת אי־אמון לסיעת “חירות”.

אולם, בעת נאומו של ראש־הממשלה, שלפי הנוהג המקובל הוא צריך לענות על הצעת אי־האמון, הקימו אנשי “חירות” שערוריה, ללא תקדים, הם שיסעו דבריו ונאחזו במשפטים קטועים ובלתי־מוגמרים כלפיו על פגיעות, שכאילו פגע בהם.

ראש הממשלה פתח דבריו במלים אלו: “בדבר אחד אני מסכים לנואם, שהלוחמים שלנו יילחמו. אבל הוא קצת הגזים. הוא אמר: אנו נלחמנו ונלחם. הנואם לא נלחם במלחמת השחרור ולא יילחם…”

מייד הסתערו עליו אנשי “חירות” בשצף קצף, ולא נתנו לו לגמור את כל פסוקו, שכפי שיראה הקורא הוא קטוע ואינו גמור, ויתכן שאילו הושלם לא היה נשאר בו מקום לעלבון.

אנשי “חירות” שארבו להזדמנות, כדרכם תמיד, כדי להחריף את ההתגרות, לא הניחו לו לראש הממשלה לומר בדיוק את מה שרצה לומר וזקפו עליו כאילו פגע בכולם וכאילו אמר שהם לא לחמו ולא יילחמו (בלשון רבים) בעוד שהערתו נשאה אופי אישי כלפי מר בגין. לא במקרה נפתחה ההערה במלים: “אני מסכים לנואם שהלוחמים שלנו יילחמו”. ויתכן שראש הממשלה התכוון לומר בהמשך הערתו, שעכשו לא יהיה כמו בראשית מלחמת השחרור, כאשר מר בגין עמד בראש כוח מזויין שלא נלחם כתף אחת עם כולם, אלא תוך פרישה, ופעמים אף במנוגד למערך הכללי. ואילו עכשיו לא יילחם עוד בנפרד, כמו שהיה, אלא “הלוחמים שלנו יילחמו”. אם נבין כך את משמעות ההערה – אין לה לדעתי משמעות אחרת – קרי שאין בה כל דופי או עלבון, אלא היה בחזקת ציון עובדה, שבעבר היתה מצערת ועכשיו מעודדת. שאם לא כן מה טעם הדגיש ראש־הממשלה ש“בדבר אחד הוא מסכים לנואם שהלוחמים שלנו יילחמו, אבל הוא קצת הגזים כשאמר לנו נלחמנו ונלחם”.

ואולם, השערוריה העיקרית עשו אנשי “חירות” בשלב מאוחר יותר כאשר ראש הממשלה התקרב לסוף דבריו והעיר בתרעומת, כי “הדיבורים האלה, אם כי לא בכוונה, מסייעים לאלה הרוצים להבעיר תבערה, כי הם מציגים אותנו כמחוסרי יכולת וסבילים”. זו היתה הערה על דבריו של מר בגין, שכאילו הממשלה נוקטת “סבילות פטאליסטית ומוליכה את העם למלחמת יאוש”. כאן ולא קודם, נתלקחו קריאות־הביניים כלפי ראש הממשלה, שלדברי בגין “אמר דברי נאצה” “ויש לנו כל הזכות להשיב על זה”. תוך כדי כך הסמיך בגין את קריאת־הנאצה שלו כלפי ראש־הממשלה, אשר בושה לחזור עליה.

* * *

מי שעוקב אחרי התנהגות אנשי “חירות” בכנסת יכול לקבוע בנקל, שהם סיגלו לעצמם טכסיסים שקופים: האחד – להתקיף, להקניט, להשמיץ ולהרגיז את הממשלה ואת תומכיה, אך אם מישהו מחזיר להם, ולו במידה זעומה ביותר, הם מייד מתקוממים וצועקים ככרוכיא. כלומר, מה שהם מתירים לעצמם אינו בחזקת מותר לזולתם. הם אינם חשים בכאב שהם מכאיבים לזולתם אך כואבת להם כל דריכה קלה על יבלתם. הטכסיס השני הוא: התעלמות מן העיקר ויצירת נקודות־מוקד בהשתלשלותו. דוגמה מובהקת לכך היתה פרשת ינון, שעיקרה היה היחלצותם כמפלגה פוליטית לעזור למשפחה אחת נגד משפחה שניה בין מתיישבי ינון, בסכסוך שאינו פוליטי ואינו מפלגתי, ובמקום, שאין להם ולא היה להם כל קשר אליו. את חטא התערבותם בסכסוך טרחו להעלים ואילו טענותיהם נתבססו על דברים שנגרמו על־ידי עצם התערבותם. וכן היה הדבר הפעם. הם פתחו בהתגרות על־ידי הצעת אי־האמון לממשלת ישראל בגלל הדחת גלאב; מנהיגם נשא נאום קנטרני ורהבני; אחר־כך הפריעו לראש הממשלה בפתח דבריו וגרמו שיצאו מקוטעים; ולא עוד אלא שלאחר השערוריה פתחו בפרשנות, בכתב ובעל־פה, המציגה את ראש־הממשלה כאשם לפחות במידה שווה עם מר בגין. לפי העתונות טוען מר בגין שהוא כבר “אמר פעם” כי “את מכבדיו יכבד ואת מחרפיו יחרף”. זוהי דוגמה מובהקת לא רק לרברבנות אלא גם לעשיית דין לעצמו, שסכנתה וחומרתה גדולה למדי. פירושו של דבר שמר בגין עצמו, הוא ולא זולתו, יקבע מה נחשב לכבוד לו ומה נחשב לחירוף וגידוף. היכול מישהו לעמוד בדינו ובמשפטו של אדם חולה־גדלות, שכל מילת־ביקורת כלפיו תיחשב בעיניו כפגיעה בקודש, בעוד שדברים שלו נחשבים בעינו כדבר השם? אדם המתהלך בהרגשה ש“אלקים בחר בו לשלטון” – במה נבדל הוא מטיפוסים ידועים בהיסטוריה שעשו עצמם אלוהות? כל דיבור היוצא מפיו של מנהיג “חירות” כולל בתוכו פעמים אין ספר את המלה “אני”, “עמי” ועוד ועוד. ומה שחסר במלים משלים טון הדיבור.

* * *

לית מאן דפליג, שכל ההתנהגות הזאת והטכסיסים האלה ממיטים חרפה ובושת־פנים עלינו ועל המשטר הדמוקראטי שלנו, שבו יכול כל אדם להחציף פניו כלפי ראש־הממשלה ולעלבו כרצונו. זוהי דוגמה “חינוכית”, שכל איש, נכבד או נקלה, יכול לעשות כמותה כלפי ראש ממשלה זה או אחר. אם הרשות נתונה – אין להגבילה רק במקרה מסויים. ואם אפשר לעלוב בדוד בן־גוריון במי אי־אפשר לעלוב? אי השר, או הנבחר, או האזרח, אשר לא יהא מזומן לעליבה ואין מוחה?

אך כאמור, חל כל זה על ימים כתיקונם. ואילו בימי מסה וסכנות כימינו אלה, עשויה התנהגות כזו להצית אש שנאה ומדון, שלא קשה כלל לשור אחריתה, ובה ייעזר האוייב העומד מול חומותינו אולי יותר מאשר יכול הוא להיעזר בכל “המיגים” וה“אליושינים” שלו.

פרשת חורבן הבית השני הוא דוגמה מאלפת גם לבני זמננו. ומשום כך מובנת דאגתם וחרדתם של חברי כנסת מרובים מסיעות שונות, ובייחוד יו"ר הכנסת הח' יוסף שפרינצק, שהשערוריה הזאת גרמה לו ולסגניו עגמת־נפש מרובה ביותר.

יו"ר הכנסת והסגנים לא שלחו לבגין “אולטימטום”, כפי שסיפר עתונים יצרני סנסציות, אלא היתה מצדם השתדלות לחסל את השערוריה על־ידי מתן עצה כנה ונכונה למר בגין. שיתנצל על הביטוי המעליב שהוציא מפיו, מאחר שזוהי הדרך היחידה שיכולה להציל קורטוב של כבוד לאומי. מר בגין סירב להתנצל והעניין נמסר לטיפולה של ועדת הכנסת.

אולם, בין שיאות להתנצל ובין שלא יאות, הכנסת חייבת לעמוד על כבודה, על כבוד ראש ממשלתה ועל תקינות עבודתה, העלולה לסבול מאוד אם סגנון זה של שערוריות ישלוט בה. אם לא תעשה כן תמיט חרפה על עצמה. כל אזרח שואל וישאל: מה ייעשה לאיש אשר העז לפגוע בכבודו של ראש הממשלה? אם לא יבוא על עונשו תהיה לדבר מסקנה אחת ויחידה: שאין דין ואין דיין בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. למסקנה זו עלולים להגיע גם חברי הכנסת עצמם. מה משמעותה של מסקנה זו, בייחוד בשעת סכנה – מיותר לפרש.

יידע כל אזרח בישראל, ויידעו ידידנו בעולם ואוייבנו מסביב, המטים אוזן להקשיב לכל המתרחש אצלנו, כי כבודו של ראש ממשלת ישראל אינו הפקר, כי כבוד הכנסת הוא כבוד האומה כולה, וכי האמת והצדק – ולא החנופה, או הטישטוש או הדו־פרצופיות – הם ורק הם נר לרגלי מדינתנו.

הפועל הצעיר, 13.3.56

הבא לבדוק את מערכותיה של מפא"י אי־אפשר שלא ייתקל בעובדה המתמיהה, שמפלגה זו, הגדולה במפלגות ישראל, שיש לה יד ושם בכל מערכות החיים המדיניים, הכלכליים והחברתיים במדינה – שרויה בלא עיתון יומי ראוי לשמו, שיספק לציבור הרחב ידיעות מכלי ראשון, יפרנס את הקוראים בפרשנות הוגנת של האירועים וההתרחשויות וינחה דעת־הקהל להבנת נקודות־ההשקפה שלה ולהערכת מעשי שליחיה כערכם.

יש מי שסבור, ואולי בצדק, שצריך לשים פדות בין “עיתונות של השקפת־עולם” לבין “עיתונות של אינפורמציה”. לדעתם, "עיתונות של השקפת עולם, טבעי לה שתהא יוצאת מבית־מדרשן של מפלגות קיימות ומפלגות מתהוות וסתם חבורות של בעלי השקפות מסויימות; ואילו “עיתונות של אינפורמציה” טוב לה ובריא לה שתהא חפשית מתלות במפלגות, לפי שאין לה זכות קיום אלא על־ידי שהיא מספקת לציבור ידיעות כהוויתן, ולשם כך אינה צריכה להישען לא על כתפן ולא על בינתן של מפלגות.

אך, מה לעשות, שהעיתונות היומית בארצנו, שלא כבאנגליה ובארה"ב, רובה ככולה, טבועה בחותם מפלגתי מלא או חלקי, גלוי או מוסווה. אין לך מפלגה בארץ, גדולה או קטנה, שאין עמוד עיתון הולך לפניה וכל אחד מן העיתונים המופיעים כיום בארץ הוא בחזקת שופרה של מפלגה מסויימת. דוק ותמצא, שאלמלא התמיכה המפלגתית היו רבים מן העיתונים היומיים נעלמים מייד מן האופק, מאחר שהם מצויים בריבוי מוגזם, העולה לאין שיעור על כוח־הקיבול של קוראי עיתונים בכלל ושל קוראי עברית בפרט.

אפילו אותם עיתונים, המכריזים על עצמם קבל־עם כבלתי־תלויים – לעולם אין אי־תלותם חסרה משמעות מפלגתית כלשהי. שכן עיתון הנוקט כלפי הממשלה עמדה אופוזיציונית, נעדרת הבחנה גלויית־עין וגלויית־לב בין מעשים טובים לבין מעשים רעים שלה, רק משום שהרכבה של אותה ממשלה אינו לרצון לו, אינו יכול ליטול לעצמו כתר של “עיתון בלתי־תלוי” ולא נוכל אנחנו להבדיל בינו לבין עיתון של מפלגה אופוזיציונית מובהקת אלא בדבר אחד: שזה לוחם בגלוי וזה מן המארב; אך לשניהם אותה מטרה: חתירה לשינויים בהרכב הממשלה.

קל וחומר שאין עיתונים יכולים להתקשט בנוצה של אי־תלות רק משום שהם נוטלים תפקיד לעצמם לקרקר חומותיה של מפלגה מסויימת, שאינה חביבה עליהם, אם משום שהיא יושבת בשלטון ואם משום שאינם משלימים עם עצם קיומה. גם ההבדל בין עיתונים “בלתי־תלויים” אלה לבין עיתונים מפלגתיים מובהקים הוא בדבר אחד בלבד: שעל־ידי העיתונים המפלגתיים אתה יכול ללמוד מה שוללת ומה מחייבת מפלגתם, בעוד שמן העיתונים ה“בלתי־תלויים” אתה למד מה ומי הם שוללים ולעולם אינך יודע מה ומי הם מחייבים. אך מטרה אחת מאחדתם: חתירה להחלשת מעמדה ולערעור עמדותיה של מפלגה מסויימת. נמצא שיצור צנוע זה ששמו עיתון יומי, אשר חוקו המוצהר הוא לספק לקוראיו מדי יום ביומו ידיעות כהווייתן, כשם שהאופה מספק לחם לאוכליו, חדל מכבר להיות יצור נייטראלי, צדיק־תמים, שמימי ובלתי־תלוי. לא מיניה ולא מקצתיה. פרשנותם של העיתונים בארצנו, בין זו שמודבק עליה תו גלוי של פרשנות בשמה ובין זו הרחוקה בתוך השיטין ובין השיטין, בניתן ובמושמט, בנוסח הכותרת ובקביעת מקומה ומסגרתה של הידיעה – כוחה עמה להשפיע השפעה מרובה, ולפעמים מכרעת, על הקורא, על הלך־רוחו ועל דרך הבנתו.

* * *

גלוי וידוע, שהעיתונות בעולם כולו, לרבות אותן ארצות שמרבית עיתוניהן אינם מוחזקים על־ידי מפלגות, היא בית היוצר של דעת־הקהל, לפי שהיא בעצמה, יוצרת דעת־קהל ורק לפעמים היא נפעלת על־ידי דעת־קהל־מקורית־ועצמאית ומשמשת לה ביטוי. כל שכן עיתונינו, שכאמור טבועים הם בחותם מובהק של אינטרסים ושל מגמות־השפעה מפלגתיים.

כלום בנסיבות כאלה, רשאית מפלגה מדינית גדולה, עמוסת־אחריות מרובה בשטחי עשייה ושליטה, ושטופת מאבקים עם בעלי דעות ובעלי אינטרסים, לסמוך על “עירובי תבשילין” של אחרים? התוכל להחזיק מעמד לאורך ימים כאשר גבה כפוף תחת נטל העשייה, שעה שאחרים עומדים ומפזרים סביבה עשן־רב של ידיעות מסורסות ושל פרשנות עויינת ושרירותית?

התוכל המפלגה הראשה בממשלה ובהסתדרות ובסוכנות היהודית וברחבי העם, להחריש, מול שמונה או תשע סיעות פרלמנטריות, שלכל אחת מהן עיתון משלה, וכולן יחד, וכל אחת מהן לחוד, קשה ביקורתן וקיטרוגן דרוכה כלפיה, בין שיושבות עמה בקואליציה ובין שיושבות באופוזיציה?

היתכן שמפלגה הרואה עצמה, בצדק, אחראית כמעט יחידה על איזון הלכי־רוחם המדיניים והחברתיים של אזרחי המדינה, עולי ארצות שונות, שטרם הגיעו לכלל אופי מגובש וברור – תגזור על עצמה אלם ושתיקה מול 12 עיתוני־בוקר עבריים ו־2 עיתוני ערב ועוד כ־6 עיתוני־יום ללועזיים, כאשר כולם, פרט לשלושה או ארבעה, עומדים כנגדה בכשיל וכילפות, תולים על צווארה כל קולרים שבעולם ונטלים שכרם מהלקאתה?

* * *

יש אומרים: דיינו בעיתון “דבר” שהוא עיתון גדול וחשוב והוא יעשה שליחותנו. אך הללו מתעלמים כנראה מן העובדה ש“דבר” אינו עיתונה של מפא“י, אלא עיתונה של ההסתדרות לכל מפלגותיה. והוא חייב לא רק ביציאת ידי חובת כל המפלגות, או רובן, בבואו לנקוט עמדה או קו כלשהו, ולא רק במתן ביטוי הולם לכל אחת מאותן מפלגות, אלא גם בהעמדת עצמו מלכתחלה ובמתכוון על הבסיס המשותף לכל המפלגות, שהוא בחזקת רשות הרבים של ההסתדרות, ועד כמה שאפשר בהרחקת עצמו מהזדהות מובהקת עם רשות היחיד של מפלגה אחת. וכך באמת נוהג “דבר”. הוא אמנם נותן למפלגת פועלי ארץ ישראל ביטוי ההולם את מעמדה כמפלגת הרוב בההסתדרות, ואעפ”י כן תכופות אנו זועמים על “דבר” שאינו ממלא את כל משאלותינו, בעוד שלאמיתו־של־דבר אינו רשאי ואינו יכול לעשות זאת. אין הדברים הללו נאמרים לשם הגנה על “דבר”, שכוחו עצמו להגן על עצמו, כל שכן שאין מטרתם לחפות על כשלונות ועל תקלות, קלות וחמורות, ש“דבר” לקה ולוקה בהם, דרך מקרה או דרך קבע.

אך כוונת הדברים היא להבהיר לעצמנו א המחשבה, שלמפא“י אין עיתון משלה ושגם “דבר” אינו יכול למלא חסרון זה. אמת, ש”דבר" נוסד בזמנו על־ידי ההסתדרות, בעידן של אחדות פועלית כמעט מלאה, ובמגמה ברורה לטפח ולבצר את האחדות הזאת, עורכו הראשון ברל כצנלסון ז"ל, שיקע בנדבכיו את להט נפשו לאחדות פועלית וזמן ניכר אף עלתה בידו. “דבר” היה כלי־הביטוי היחיד של פועלי ארץ־ישראל וממילא של מפא"י ששלימותה היתה זהה כמעט עם ההסתדרות.

אולם, מאז נשתנו סדרי־בראשית של “דבר”. עוד בימי חייו של ברל “נטבחו” רעיונות האיחוד לעיניו, כפי זעק מנהמת לבו זמן מעט לפני פטירתו. “השומר הצעיר” הוציא עיתון יומי משלו ונתלקטו אליו כל אותם שרצו לעמוד “על המשמר” לראות איך יפול “דבר”. סיעה ב' הוציאה בזמנה שבועון ולאחר גילגוליה המרובים, כשנאלצה סוף סוף לצאת למרחב משבי מפ“ם, עמדה והוציאה גם היא עיתון יומי בשם “למרחב”. בינתיים נוספו מפלגות הסתדרותיות חדשות. מק”י מוציאה עיתון לעצמה. זמן מה הוציאו גם הפרוגרסיבים – שחלקם ההסתדרותי מכונה בשם “העובד הציוני – עיתון לעצמם. ייחודו של “דבר” כעיתון פועלים פסק אמנם עם הופעתם של כמה עיתוני פועלים, אך נותר לו ייחודו כעיתונה של ההסתדרות, בעוד ששאר עיתוני הפועלים הם בעלי אופי מפלגתי מובהק. ודווקא ייחוד זה של “דבר” חשוב ביותר לא רק משום שהוא סיבת קיומו אלא גם משום שיקר ייחוד זה למפלגת פועלי ארץ ישראל עצמה. מציאותו של עיתון, שאינו מוחזק במישרין על־ידי מפא”י, והוא נותן לה ביטוי הולם והוגן, זהו ערך שאין לזלזל בו כלל. אבל אינו יכול, בשום פנים ואופן, לבוא במקום עיתון הזהה זהות גמורה ומלאה עם המפלגה, נושא דברה, עושה שליחותה ולוחם מלחמתה.

* * *

יש אומרים: הנה היה עיתון “הדור”, ועל אף כל המאמצים שהושקעו בו לא הצליח להצדיק קיומו, הן מהצד העסקי והן מצד יחס הציבור אליו, לרבות ציבור הקוראים חברי המפלגה. אך, סבורני שאין זו ראייה לסתור, משום שהצלחה או אי־הצלחה של עיתון תלויה בגורמים רבים. “הדור”, עם שלקה בחילופים אישיים תכופים, ובתקופות נסיון ממושכות, שיש בהן כדי להתיש כוחו של עיתון גדול ומבוסס, כל שכן עיתון חדש. ודומני שעלינו ללמוד מנסיון הופעתו של “הדור”, ובייחוד מנסיבות כשלונו, ארבעה דברים חשובים ואלו הם:

א) שעיתון־ערב אינו הולם מפלגה כמפא“י ואין מפא”י הולמתו. כשערכנו לו דמות של עיתון גדול ורציני היתה לו שעת הופעתו למכשול, לפי שהציבור לא רצה ולא יכול היה לעכל עיתון רציני וגדול בשלהי היום, בייחוד, לאחר שהתרגל לעיתון קל וקליל; וכאשר שווינו לו צורה קלה וקלילה, לא בלבד שהיינו כמביאים תבן לעפריים ונמצא שלא תיקננו כלום אלא גם שלא יכולנו, וכמדומה לא נוכל לעולם, להשתוות בקלילות שעיתוני־ערב מצויינים בה, שכולה רקוחה ממור הסנסציה ומאבקת הרכילות, דברים ששום מפלגה רצינית ואחראית כמפא"י אינה יכולה להתחרות בהם. וסימניך, ששום מפלגה מן המפלגות הרציניות לא העלתה על דעתה להוציא עיתונה כעיתון־ערב.

ב) שעיתוני הערב הקיימים מהווים עכשיו מעין קארטל, והצליחו לכבוש לעצמם מונופולין בהפצה, עד כדי כך, שנחוץ כוח ארגוני וכספי עצום, כדי לעמוד בתחרות עסקית אתם. הם, אבירי החופש הפרטי ומטפחי האנרכיה, לא נתנו ולא יתנו קיום כלשהו לצדם לשום עיתון אחר זולתם.

ג) שהשמטנו מידינו את היזמה בצימוח כוחות חדשים למלאכת העיתונות והספרות. כשהיתה נתונה יזמה זו בידי תנועת העבודה, לפני הופעת “דבר” ובעשור הראשון לקיומו, היה נמשך כל אדם בעל שאר־רוח אל תנועת העבודה ואל עיתונותה וספרותה כפרפר אל האור. עיקר כוחם של ברל ושל עוזריו הראשונים היה בכך ששקדו לגלות ולקרב אליהם ואל מפעלם, כל כוח חדש וכל כשרון צעיר.

אולם, משעה שכאילו הגענו לנקודת־רוויה וחדלנו לא רק לעודד כוחות חדשים, אלא גם לקלוט כוחות חדשים שנתגלו בשטח – ביקשו אותם כוחות לפרוץ אפיקים חדשים לעצמם. מקצתם נשארו אמנם בשדות תנועת העבודה, אך רובם ככולם עלו ופרחו דוקא מחוצה לה.

אי אפשר להתעלם מן העובדה הגלויה והברורה, שאלמלי לא נוספו עיתוני־בוקר ועיתוני־ערב לא היו באים לידי גילוי וביטוי עיתונאים חדשים, שביניהם יש בלי ספק גם בעלי כשרונות מובהקים ומבריקים. הווה אומר, שחוסר־יזמה שלנו בטיפוח כוחות חדשים, וביצירת שדות פעולה חדשים, גרם לכך, שכמעט כל הדור החדש של אנשי־עט נמנה רק בחלקו הקטן ביותר על תנועתנו, ואילו רובו נוסף גם הוא על יריבנו.

בייחוד ראויה לתשומת־לב העובדה, שכוחות צעירים רבים, אשר לפני קום המדינה נמנו על מחתרת הפורשים, יצאו אחרי קום המדינה לדרך העיתונות, הסתערו עליה וכבשו לעצמם את מלוא חללה. צאו וראו שלא רק עיתון “חירות” ועיתון “הבוקר” הומים מעיתונאים יוצאי אצ“ל ולח”י, אלא גם שני עיתוני־הערב, “מעריב” ו“ידיעות אחרונות” ו“העולם הזה”. כן הסתננו גם ל“הארץ” ועוד. מקהלת השיסוי במפא“י, הנשמעת מעל דפי עיתונים שונים, מקורה אחד: הרביזיוניזם, אותם כתבים פרשנים, פליטוניסטים וקריקטוריסטים וכל העוקצים והנושכים והדוקרים והמדגדגים, רובם ככולם, יצאו מבית־מדרשם של אצ”ל־“חירות”. הללו הם אנשים עמוסי טינה, משל העבר ומשל עכשיו. בעבר חונכו ופעלו נגד המוסדות הרשמיים של הישוב, שהיתה זהות דעות ועמדות בינם לבין תנועת העבודה. עכשיו הם רעבים להשתתפות פעילה במערכות החיים, להשפעה, לשלטון וכיצד יגיעו לכך כל זמן שמפא"י כאילו אוחזת כל אלה בידה? מה תימה, שהם מכלים את ארסם בגופה של מפלגה זו יום־יום ושעה־שעה בנגלה ובנסתר. במפורש ובמרומז.

ורב הצער, כאשר אתה סבור, שההתפתחות זו לא היתה גזירה מן השמים. ייתכן שאילו מצאו אותם בחורים, כולם או מקצתם, מקלט חדש, חם ומעודד בשורותינו מיד לאחר צאתם מן המחתרת, היה מהלכם עכשיו אתנו ולא נגדנו. יכולנו לעשות זאת אילו למשל הקדמנו אנחנו בהוצאת עיתון יומי גדול וחשוב נוסף על “דבר”. עד שלא הופיע עיתון־הערב הראשון של המנוח קרליבך ז"ל – היה רגיל “דבר” להוציא עיתון צהרים פעם בלפעם. משהרפה מכך כלשהו, נוצר חלל ריק ודרכו של חלל רק שהוא מתמלא מכאן או מכאן. וגם אז, לפני שפרש קרליבך ממוזס והלך להקים לעצמו את “מעריב” עדיין היינו יכולים להוציא עיתון־ערב גדול ורב־תפוצה. אימתי התעוררנו? כאשר שני העיתונים כבר מילאו את החלל וכבשו לעצמם עמדות כמעט מונופוליסטיות, לא רק בשעת התפוצה אלא גם ברכישת כוחות עבודה עיתונאיים, חדשים ורעננים.

ד) בשנים האחרונות, נתערערה נאמנותם של רבים וטובים מקרב ציבור הפועלים לעיתונים. מהם שאינם מסתפקים עוד בקריאת עיתוני הפועלים ורואים צורך לעצמם לקרוא גם אחדים מן העיתונים ה“אחרים”. מהם שבכלל פנו עורף לעיתוני הפועלים והריהם מסתפקים לכתחילה בעיתונים אחרים. ויש גם השואפים לראות את פרי־עטם ואת ניב־שפתותיהם דוקא בעיתונים הלא־פועליים. אך, מה שגרוע יותר הוא, שהחלו להתפתח “יחסי גומלין” בין אישים רבים בעלי עמדות־מפתח, חשובות יותר או חשובות פחות, בהנהלת ענייני הציבור והמדינה לבין עיתונים ועיתונאים שאינם נמנים על תנועת הפועלים, ופעמים הם אף נמנים על יריביה הגלויים והמובהקים. אותם “יחסי גומלין” מיוסדים על בסיס של “קח ידיעות ותן פרסום”. ואילו היו “יחסי גומלין” הללו מסתיימים בכך – החרשנו. אבל במרוצת הזמן התפתחו גם יחסי העדפה וקדימה של עיתונים ועיתונאים לא־פועליים על פני עיתונים ועיתונאים פועליים. לכתחילה היתה הכוונה טובה, אבל היא ביססה את טיב השירות האינפורמטיבי של אותם עיתונים, והגדילה תפוצתם, הכל על חשבון טיב שירותם והיקף תפוצתם של עיתוני הפועלים; בסופו־של־דבר נעשו “כובשי המלכה בביתה” לשבויים בידה ותלויים בחסדה. עכשיו אותה עיתונות עושה בהם, ובתנועה העומדת מאחריהם, כטוב בעיניה, באין מכלים דבר. היא אינה עוד צריכה להם – לפי שגלגלי האינפורמציה כבר מסתובבים בעצמם. באמנה, מיום קום תנועת הפועלים העברית, עוד לא היתה ידה על התחתונה במסכת המלים המודפסות כפי שהיא כיום, כשם שמעולם לא עבר עליה נחשול גדול כזה של ארס, סכסכנות והשמצה בכתב.

אלה הם ארבעת הדברים שבלטו לעינינו תוך כדי הנסיון לקיים את עיתון “הדור”.

עכשיו דומני שאין עצה ואין תושיה אלא שהמפלגה תחזור אל ראשיתו של הסיבוב ותתחיל בו מחדש.

* * *

יש לה למפא"י שבועון אחד וירחון אחד הממלאים יפה את הצורך בביטוי השקפת עולמה, בין בדרך עיונית מחנכת ובין בדרך של פולמוס ולחימה. אך עכשיו זקוקה היא לעיתון יומי גדול ורציני, שיחזיר לה את מקומה הראוי לה בעולם החדשות והפרשנות היום־יומית, וכן בעולם העיתונות והעיתונאים. כל קורטוב של כוח, יכולת וידיעה צריכים להיות מושקעים במפעל זה, בלי לפגוע ובלי לגרוע במשהו, או בכל שהוא, מחלקו של עיתון “דבר”, ובוודאי לא מחלק של העיתונים הפריודיים של המפלגה.

מפלגה החפצה חיים, הזקוקה לדעת־קהל אוהדת ומבינה, המשתוקקת לשמוע מפי הציבור לא רק ביקורת על שגיאותיה אלא גם הערכה כנה על תפארת מעשיה, השואפת להפוך את המוני העולים ושבטי העדות לעם־עובד ולחברה פועלית מלוכדת – חייבת לדאוג לכך שדברה הגלוי יישמע ברמה יום יום. אסור לה שתסתתר אפילו מאחרי עיתון ההסתדרות, שמיטב מניינו, בניינו וקניינו, של מפא“י הם. העם צריך לשמוע במישרין מפי מפא”י מה שהיא חושבת, כיצד היא מפרשת ומה יחסה, לכל אירוע ולכל התרחשות שיש בהם עניין לכל אזרח ולכל פועל במדינת ישראל; העיתונים הידידים והיריבים יצטטו את דברה ואת דעתה כפי שייכתבו ויישמעו מעל דפי עיתונה שלה. והמוני חברי מפא"י, שמספרם כחמש־עשרה רבבות, עשויים להיות חומה ובית־קיבול לעיתון זה. אם לא כולם, לפחות חלק נכבד מהם. נצמיח סגל של עיתונאים חדשים צעירים ומסתערים, נטפח יחס של העדפה ועדיפות לעיתון המפלגה כלפי עיתונים לא־הסתדרותיים. בכוח אמונתנו ביעודינו, בזכות מעשינו ושליחותנו וכן בשל הרגשת כאב הפגיעה שמרבים לפגוע בנו – נקום ונכבוש מחדש את דעת־הקהל ואת אהדת הציבור למפלגתנו, ליעודה, לאישיה ולמעשיה. עת לעשות!

הפועל הצעיר, 9.5.1956

הוועידה השמינית של מפלגת פועלי א"י עמדה בסימן חתימתה של תקופה רבת־אירועים ומעשים, גדושת הישגים גדולים וכשלונות ידועים, לא רק במישור חיי העם והמדינה אלא גם בחלקת חייה היא עצמה, כמפלגה גדולה ומנהיגה, הצועדת בראש מסע ההתרחשות ההיסטורית הישראלית במשך שנות דור והיא גם אחראית על כיוון המסע, קצבו ומידות התקדמותו.

פרקי התקופה הועלו והוארו בהרצאותיהם של החברים בן־גוריון, אשכול, ספיר, כסה, בש ועובדיה פורת וכן גם בדברי החברים שנטלו חלק בוויכוח. ואף שהם שנו ושיירו, ויש עוד מה להוסיף לדבריהם, לא נעשה זאת כאן, כל שכן שלא נחזור על דבריהם. דיינו אם נציין כי ביטוי נמרץ ביותר לתמורות שהתקופה הזאת חוללה ראינו בדמות דיוקנה של הוועידה עצמה, הן בפסיפס החברתי של ציריה ובאיה והן באווירתה ובהלכי־רוחה.

ועידות רבות נתוועדו בארץ־ישראל, מראשית הישוב החדש ועד היום, וביניהן לא מעט ועידות פועלים. אך עוד לא היתה עוד כוועידה הזאת לרבגוניות מרהיבת לב ועין. ועידה זו היתה לא רק בבואה נאמנה של התמורות שחלו עד כה אלא אף נשקפו ממנה פני העתיד.

ומשום כך ראויה ועידה זו שנדבר בה ונלמד ממנה לקח לחיוב ולשלילה, לא רק משום היותה בעינינו מאורע, העומד בסימן של חתימת תקופה מזה ושל פתח תקופה מזה, אלא דווקא כדבר בפני עצמו, כחזיון ציבורי חברתי ומדיני רב־חשיבות, הן בחיי המדינה והן בחיי התנועה.

* * *

רושם בל יימחה עשתה העובדה של “חבישת הספסלים” ע"י אלף מאתיים הצירים ומאות האורחים, תוך הקשבה דרוכה, במשך חמש יממות בתנאי שרב קשים; האנשים התייחסו ברצינות ובהחשבה מרובה לוועידה עצמה ולתפקיד שהוטל על כל אחד מהם כציר בה. הם עקבו בעירנות אחרי מהלך הוועידה בלי כל היעדרות, רישול, אטימת אזנים והתחמקות לשיחה בטלה במסדרונות ובתי־קפה שבסביבה, כנהוג בקונגרסים ובכינוסים גדולים.

יכול תאמר שרובם המכריע של הצירים ושל הנואמים היתה זו להם ההשתתפות הראשונה בוועידה כלשהי, הן כצירים והן כנואמים. אבל, בכל כינוס גדול רבים המשתתפים ב“פעם הראשונה” ואעפ"י כן מתרופפת מתיחותם אחרי כמה ישיבות. אין זאת אלא שבשורות המפלגה צמח לאחרונה טיפוס חדש של עסקן המתייחס בכל הרצינות לתפקידו. דבר זה ראוי לא רק להערכה ותשומת־לב אלא גם לשמש דוגמה לעסקנים הוותיקים והרגילים שיראו את החדשים וילמדו מהם כיצד לכבד תפקידם כשליחי־ציבור.

* * *

העובדה, שמפלגת שלטון מובהקת כמפא"י עורכת ועידת המונים כזאת, על יסוד בחירות דמוקראטיות כשרות, לא הובלטה דיה, אנו מבליעים אותה בנעימה כדבר המובן מאליו. יריבינו מבליעים עובדה זו משום שלא נעים להם להבליטה, שמא יהיו נשאלים, מבית או מחוץ, כיצד נעשים הדברים אצלם.

לכאורה, כל המפלגות הפוליטיות במדינה נשבעות לדמוקראטיה ולוחמות לה. מקצתן אף מעיזות להצביע על מפא“י כמתנכלת לדמוקראטיה ומצירה צעדיה. אולם עד עכשיו שום מפלגה מאותן מפלגות לא ניסתה לקיים דמוקראטיה בביתה, בתוך עצמה ובין חבריה, אף על פי שהן מייצגות או מתיימרות לייצג המונים רבים. דבר זה חל על מפלגות הימין – “חירות” ו”הציונים הכלליים“; על מפלגות השמאל – “אחדות העבודה”, מפ”ם ואין צורך לומר מק“י; ועל המפלגות הדתיות – “המזרחי־הפועל־המזרחי” “אגודת ישראל” ו”פועלי אגודת ישראל“. פעם בפעם עורכים הם ועידות עם כל הגינונים, אבל לא על יסוד של בחירות דמוקראטיות המוניות אלא על יסוד מינויים מלמעלה והסכמים אישיים וכיתתיים. בדרך ההשאלה אפשר לומר שכל המפלגות, פרט למפא”י, מקיימות בעצמן “היה דמוקראט בצאתך ובלתי דמוקראט בביתך”.

חזיון זה מקורו בפחד מפני ההמונים והוא פחד כפול: מפני ההמון כהמון ומפני ההמון שלנו, שהוא המון של קיבוץ גלויות, שאין לדעת סתרי לבבו. הילכך מזמינים אותו המון להצביע בבחירות כלליות בעד מפלגה עשויה ומגובשת ואין נותנים לו אחיזה בתוכה פנימה.

פחד זה קינן גם בלב חברים רבים במפלגתנו, לקראת הוועידה הזאת. היו שחזו חזות קשה והיו שחששו, אבל ליבא לפומא לא גלי. והנה נתנה הוועידה הוכחה ניצחת שאין לחשוש מהמון נקבצי הגלויות. יש להם מטען מספיק של רגש אחריות, דרך־ארץ, בינת־הלב וחוש־מעשי ואפשר לסמוך עליהם שלא יכזיבו.

ולא זו בלבד, אלא שלא לתיכון דמוקראטיה אמיתית בחברה הישראלית בלי מיזוג עליות מקיף, בלי שיתוף המוני העולים כמות שהם. אפשר לומר זאת גם בדרך היפוך: לא ייכון מיזוג עליות אמיתי בלי דמוקראטיה מקיפה ויסודית. לא נגזים אם נאמר, שהבחירות לוועידה, וחלק גדול מסניפי המפלגה, וכן הוועידה עצמה, עשו למיזוג בני העליות יותר מהמון נאומים ודברי הטפה. זה היה כור־ההיתוך של ממש, שממנו עלול לצאת גוש חברתי, שהתנועה ומפעלה הם נשמת אפו מצד ההלכה ומצד המעשה.

יש אומרים: בדברי המתווכחים בוועידה לא היתה עליית־נשמה, לא היה ויכוח על ערכים ועל דרך וכו': האומרים כך מתעלמים משני דברים: א) שלאמיתו של דבר אין כמעט חילוקי־דעות במפלגתנו בענייני מדיניות חוץ ובטחון. יש הבדלים במזג, בתחושה בענייני מוקדם ומאוחר, ותו לא. כלום יש להצטער על אחדות ההבנה והתחושה בעניינים עדינים אלו? ב) הרבדים החדשים, שנוספו למפלגה, מן העליות ומן הדור החדש, הם משוחררים מהרקעת שחקים אידיאולוגית ומחבקת זרועות עולם של “איזמים”; הם תכליתיים ומעשיים ורואים בעליל את אשר לפניהם מי באפק רחב יותר ומי באופק צר יותר. ומאחר שהם מכירים הכרה ללא שיור בפרימאט העצמאות הלאומית והריבונות המדינית, וכפועל יוצא מכך הם מכירים הכרה מלאה בפרימאט העליה וקליטתה, העבודה, פיתוח הארץ והעשרת המדע – נמצא שלא נותר להם להתדיין אלא על ה“איך” בלבד, כלומר על דרכי העשייה וההגשמה. מה מגרעת יש בכך שהם דיברו רק לגופם של עניינים “איש איש ממלאכתו אשר המה עושים?”

סבורני שזוהי דווקא מעלה יתירה ולקח טוב.

* * *

שני הצירים, שעליהם נסבו ההכרעות בוועידה היו: א) העניינים הכלכליים, שבמרכזם עמדה, בצדק או שלא בצדק, בעיית תוספת היוקר. ב) העניינים הארגוניים. בשני הדברים נתקבלו הכרעות חשובות. יש מי שאינם מרוצים ממה שיש בהחלטות אלו ורבים מצטערים על מה שאין בהן.

אין ספק, שהוועידה השכילה לעשות שלא הרחיבה את שטח ההכרעות. הדברים טעונים עיונים ודיונים נוספים בטרם תיפול בהם הכרעה. בייחוד אמורים הדברים במסכת הארגונית. הרוחות שנשבו בוועידה, ולקראתה, לא כולן רוחות טובות. הכל כמהים לשינויים, לתמורות ולחידושים. אבל יש שאחד נשא נפשו לדברים הפוכים ממה שחברו רצה. וכדי לאזן את השאיפות ולהגיע לידי שלמות – אין טוב מן המתינות ושיקול־הדעת.

הנה ראינו כיצד החליטה הוועידה החלטות סותרות – בהשפעת דעות קדומות, שהתהלכו בין שורות החברים ולא נבדקו כל צרכן מלכתחילה. ביומה הראשון החליטה הוועידה על שריון לאלתר של שני שלישים מן הייצוג במרכז לסניפים. סמוך לכך החליטה בעד מרכז של מאה ועשרים, אף שידעה שכבר נבחרו מטעם הסניפים 120 נציגים למרכז על פי תכנית מוקדמת של מרכז בן 191 חברים שלא היו עליה עוררים רבים. כן ידעה הוועידה שאפילו יחזרו הסניפים לבחור מחדש נציגותם, תוך הקטנתה לכדי שליש ממאה ועשרים, הרי שהדבר יגרום פגיעה בעשרות חברים של התנועה שלא יוכלו להיות חברי המרכז, אעפ"י שהם ממיטב אישיה המרכזיים של התנועה או אנשים שהתנועה מעוניינת וזקוקה להם כשליחיה ועושי־דברה.

הוועידה נאלצה איפוא לחזור ולתקן החלטתה פעמיים. פעם כשקיבלה הצעת בן־גוריון שהמרכז יהיה לא מאה ועשרים אלא מאה ושמונים, ופעם שניה כאשר קיבלה הצעת משה שרת להעמיד מספר חברי המרכז על 193, ובכך חזרה למעשה אל ההצעה המקורית של הוועדה המתמדת, בשינוי קל שנגרם ע"י לחץ של הרגע האחרון, ובמקום 191 נבחרו 193.

דבר זה מלמדנו שיש להכין עניינים כאלה מראש הכנה מלאה וקפדנית. רגישותם של צירי הוועידה בסוגיה זו נבעה מן החשש מפני גמישות יתירה ב“מעשי מרכבה”, המסלפת את רצון הציבור. אבל לא פחות מכך היתה זו מחאה נמרצת נגד קבוצות־הלחץ המבקשות להשיג מלמעלה מה שלא הצליחו להשיג בשטח. עכשו שקבענו הלכה לעצמנו חובתנו להקפיד על קיומה ככתבה וכלשונה ללא כל נסיון של עקיפה. אולי אף נבסס ונרחיב הלכה זו על־ידי כך, שכל הייצוג יבוא מן הסניפים בלבד אלא שהסניפנים עצמם יהיו חייבים לבחור אחוז של חברים מרכזיים, שאינם תושבי המקום, כחלק מן הנציבות הנבחרת שלהם.

ואילו מה שמכונה “קבוצות הלחץ” אין לדונו לכף חובה בלבד. אין זה אלא טבעי ומובן שאנשי ההתיישבות, ואנשי האיגוד המקצועי, והחברות והעדות, יחתרו להגיע למלוא הייצוג המגיע להם ואין גנאי בכך. אם יש גנאי הריהו בשיטות ובטכסיסי־הלחץ שחלק מן החטיבות הללו השתמשו בהם כדי להגיע לייצוג מלא, או אם אפשרי, למעלה מזה. בנידון זה היו גילוים ותופעות מביישות, שהשתיקה יפה להן. רק אחת יש להדגיש בכל לשון של הדגשה: גילויים אלו לא באו מידם של הרבדים החדשים במפלגה, אשר היוו את מרבית צירי הוועידה כשם שהם מהווים מרבית חברי המפלגה, אלא דווקא מידם של נציגי הרבדים הוותיקים, המנוסים, המיוחדים בצדק והמיוחסים שלא בצדק.

חטיבות אינטרסנטיות הן הכרח לא יגונה של מציאותנו. אבל תכסיסי־לחץ אינם מוסיפים כבוד וכוח ויש לעקרם משדה חיינו שעה אחת קודם.

* * *

יש מי שרואה בוועידה רוחות מנשבות של מרדנות. אך לאמיתו של דבר היתה זו הבעת מורת־רוח ותביעה לתיקונים בכמה דברים הנמצאים כולם בתחום היחסים בין אדם לחברו לבין מורה לתלמידו ובין שליח לשלוחו. מורת־הרוח היא על המרחק המלאכותי, האישי והחברותי, שנוצר והולך בין הרבדים הקודמים של הנהגת המפלגה לבין הרבדים האחרונים. התביעה מהם היא שיראו גם במפלגה ובחבריה אחת המטרות החשובות לשליחות ולפעילות, שיקצרו את המרחק עד שיעלם כליל.

ישנו קומץ נודע של אישים, שעל שכמם רובצת אחריות מרובה ומשא טרדות גדולות ודווקא הם “יורדים אל העם” וקרובים ללבם של החברים מכל השכבות והרבדים, ולא בהם הכתוב מדבר, אלא באותה שכבת עסקנים ומנהיגים הנמצאת מהם והלאה. הללו עדיין אין מנהיגותם מובנת מאליה ומעמדם אינו מובטח בידם לעולם. הם צריכים להוסיף ולטרוח למענה. הציבור רוצה שהם יקבלו השראה ממנו ולא מן הנמנע שהם אף זקוקים לכך. הייבצר מהם לתקן פגם זה? ידוע שהרבה טירדה עושה, הרבה יגיעת נפש עושה והרבה עושים מזכירים ומזכירות להתהוות המרחק בין איש הציבור לבין הציבור. אבל במעט בינה לעתים וללבות החברים – נקל להתגבר על מרחק זה כלא היה. זו היתה תביעת הוועידה ולקח מחאותיה ויש ליתן דעת עליהם.

* * *

ואחרון אחרון, יש להבליט זכותה של המזכירות היוצאת, שהירבתה הכנות ובירורים מוקדמים לקראת הוועידה. כפי שלא נעשו בשום ועידה מוועידותינו בעבר. הצלחתה הכללית של הוועידה, מיעוט התקלות ואי־ההבנות בה – יש לזקפן לזכות ההכנה המוקדמת של המזכירות ושל הוועדה המתמדת וועדות המשנה שלה: ועדת ה־11 לענינים הכלכליים וועדת ה־23 לעניין הרכבת המוסדות.

יש אומרים, שההכנות המוקדמות עוררו יצרים והדליקו רגשות. אבל אין הצדק אתם כלל וכלל. אלמלא אותן הכנות היתה הוועידה עומדת באחד משני סימנים: או בסימן של חוסר־עניין, אדישות, והצבעה פה אחד. או בסימן של בוקה ומבוקה ומבולקה. ההכנות הביאו לידי עירנות מרובה ואותה עירנות הפכה את הוועידה למאורע בעל חשיבות אמיתית כלפי פנים וכלפי חוץ. זה הכלל וזה הלקח: מי שהכין לקראת הוועידה ימצא הצלחה בוועידה ומי שזרע עירנות יקצור ברכה וחוסן.

הפועל הצעיר, 11.9.1956

אם לא יארעו מאורעות־פתע, מיוחדים במינם, תהיה השנה הבאה עלינו שנה של חשבון, של סיכומים ושל הכרעות.

מפלגתנו עומדת עכשיו בעיצומה של היערכות פנימית לקרא ההכרעות. מיפקד החברים המתנהל זה כמה חדשים מכוון לשתי מטרות:

האחת – להיות פעמון מעורר לרבבות חברי המפלגה, העומדים בשורותיה, כדי שהפעילים יגבירו פעילותם והשאננים יעורו משאננותם.

השניה – להרחיב כתלי ביתה של המפלגה כדי לקלוט לתוכו את העולים, שהגיעו לארץ בארבע השנים האחרונות ואת ארבעת השנתונים הצעירים, שבגרו בינתיים.

סיכומי־הביניים של המיפקד – שיימשך עוד כשני חדשים – מעודדים ביותר והם מעידים, בכמותם ובאיכותם, עד כמה שופעת תנועתנו חיוניות ועירנות ועד כמה רב הכוח המושך שלה.

יש להניח, שבסיום המיפקד יתקיימו בחירות למועצות הסניפים ולוועידה התשיעית של המפלגה, כדי להשלים בזה את מעגל ההיערכות הפנימית ולאחר מכן להתייצב במערכות הכלליות, של הבחירות לכנסת הרביעית ולרשויות המקומיות, שיתקיימו בסתיו של השנה הבאה, במועד אחד או אולי בשני מועדים נפרדים. כך יתכן שעוד לפני כן ייערכו הבחירות לוועידת ההסתדרות ולמועצות הפועלים.

פירושו של דבר, שהשנה כולה, מתחילתה ועד סופה, תעמוד בסימן של מערכות הבחירות. זוהי אמנם תקופה גדולה למדי בשביל מדינה המוקפת אויבים, שעל שכמה רובצות משימות גדולות של עליה, קליטה ופיתוח. מערכות של בחירות, עם כל חשיבותן לביצור הדמוקראטיה בחיינו, דרכן להאפיל על בעיות בוערות ולדחות לקרן זוית, עד לאחר ההכרעה, מעשים חיוניים.

משום כך היה מוטב אולי לעיין מחדש בלוח המערכות של השנה במגמה לקצר את החזית ולהעתיק מקצת מאותן המערכות לתקופת השנה הבאה.

יש מערכות שהן בגדר חובה, כגון הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, ויש מערכות שהן בגדר רשות, כגון הבחירות הפנימיות במפלגה ואולי גם הבחירות להסתדרות.

אולם גם אם יתברר לנו, לאחר עיון ושיקול־דעת, שמוטב דווקא לקיים כל מה שכלול בלוח־המערכות, בתנופה אחת ללא הפסק, נעמוד בכך!

הדמוקראטיה היא לנו נכס יקר־ערך כל כך, שכדאי לשלם בעדו את המחיר של מאמץ ושל מתיחות, במשך שנה שלמה, אך בתנאי בל יעבור שמעל כל מאמץ וכל מתיחות – תישמר עדיפות ראשונה לטיפול בבעיות הבוערות ולעשיית המעשים החיוניים. ולא זו בלבד אלא שחובה לשקוד על כך שהמעשים יוסיפו להיעשות במשך שנה זו אך ורק כפי שהם נחוצים לגופם וכפי שהם צריכים להיעשות לשמם. מי שעושה מעשה כלשהו, שלא היה עושה אותו אלמלא הבחירות, ומי שחדל מלעשות מעשה, שהוא נחוץ וחיוני, רק בגלל הבחירות, הריהו בבחינת חוטא שאינו נשכר. מצד אחד מתקיים בידו חטא העשיה או החדילה. ומצד שני הציבור חש ומבחין היטב בין מעשה או אי־עשייה, הבאים בתום־לב, ובין העשייה או אי־העשייה שאינם אלא בגדר פתיון של בחירות.

במקרה הראשון הוא מעריך את המעשה ומחזיק עליו טובה, במקרה השני הוא סולד וטורח לנער מעליו את אבק השפעתו. אולם אין ספק שמותר להחיש ולהקדים מעשים ותכניות בגלל הבחירות לדרבן ולזרז עשייה.

זכורים לנו ימי ערב הבחירות לכנסת השלישית, כאשר משרד העבודה הכריז על מפעל ה“שיכון העממי” ונמצאו מי שניסו להציגו כ“שיכון ערמומי” שאינו בא אלא כדי למשוך את לב הבוחרים ואחר כך לעזבם לנפשם. הציבור האמין שהכוונה היא כנה ואמיתית – ולא שמע לקול מלחשים ומקטרגים.

אפשר שגם הפעם שומרת הממשלה בצקלונה כמה תכניו חשובו ומועילות, שביצוען יוחש ויוחל תוך שנה זו, וכמוה כן הוועד המרכזת של הוועד הפועל. אין ספק שהציבור יעריך את המאמץ לעושת רצונו ויחזיק טובה לעושים.

ואילו הדוגמה של התחל סלילת כביש בפרבר העניים, בערב הבחירות, אינה מוסיפה אמון אל העושים אלא להיפך, מפחיתה א האמון בהם.

ניזהר שלא ללכת בדרך זו, בשום מקום ובשום מקרה.

* * *

מבחינת חשבון וסיכומים, נעמוד הפעם לפני משפטו של האזרח־הבוחר בקומה זקופה, עם מאזן של מעשים גדולים ושל הצלחות גדולות, שכל אזרח חש ומרגיש אותם בביתו ובסביבתו הקרובה והרחוקה, גם לא נעמוד ונמנה אותם לפניו אחד לאחד.

במערכות קודמות של בחירות היו נוהגות המפלגות בישראל, בייחוד מפלגות האופוזיציה, להמעיט דמותם של ההישגים, ללגלג עליהם ולהכהות אורם. ולא עוד אלא שהתאמצו להעלות מסך של עשן שחור על פני ההווה ועוד יותר כלפי העתיד, הכל כדי לרכוש לבו של הבוחר ולהשפיע עליו שיתרחק ממפא"י ויצביע בעדם.

עכשיו, במלאת עשור שנים למדינה, הגיעו המעשים וההישגים לדרגה כזו, שהם כבר מאירים מכוח עצמם, באור גדול ומשכנע, עד שאפילו המומחים הגדולים ביותר במלאכת הקיטרוג וההשחרה יתקשו מאוד במלאכתם. מי פתי באזרחי ישראל שמישהו יוכל לקשור מטפחת על עיניו כדי שלא יראה את מה שגדל ועצם ופרח במדינה הזאת במשך עשר שנות קיומה?

יעידו על כך חגיגות העשור, שהעם חגג באהבה ובשמחה רבה בשל אותו מאורע היסטורי כביר של הקמת המדינה, ביום ה' באייר תש"ח, אך לא פחות מזה בשל קיומה והתפתחותה והתקדמותה והישגיה הממשיים של המדינה בעשור הראשון שלה.

וכאשר החלו אותן החגיגות – החשידו בנו כל המפלגות, שאין אנו מתכוונים בהן אלא להכין את הקרקע לבחירות. עם שיצאה מרבית השנה ובוצעו רובי האירועים – חייבים להודות, שמפלגת פועלי א“י הצניעה את עצמה ככל שיכלה כדי לדחות מעל עצמה את החשד של ניצול שמחת העם לצרכי הבחירות. האמנו והננו מאמינים שהמעשים ידברו בעד עצמם. ושום כוח בעולם לא יוכל לטשטש אותם או להעלימם או להאפיל עליהם. היש הוא ברור לעין. אולם בשביל יריבי מפא”י נשארו פתוחות עוד שתי דרכים: האחת – להתנבא נבואות שחורות לעתיד. והשניה – לטשטש ולהכחיש את זכותה ואת חלקה של מפא"י בכל החיל הרב הזה.

אשר לנבואות השחורות אין מה להתיירא מהן. מנסיון העבר למדנו, שנביאי השחור לא נשכרו מנבואותיהם והם יצאו וידם על ראשם. העם אינו אוהב כשמהלכים עליו אימים ומתארים עתידו בצבעים קודרים ושחורים.

ודאי שאסור להעלים מידיעת העם מה קשיים ומה סכנות אורבות לו בדרכו, יחד עם זאת אסור לזרוע בנפשו בהלות. לשמחתנו יש לנו עם נבון והוא רואה הדברים לאשורם. והוא מגיב מתוך שמירה מופלאה על קור־רוחו ועל יציבותו הנפשית, שהן ערובה לכושר העשייה והיצירה שלו.

עדות ניצחת לכך ניתנה בבגרות התגובה של הציבור בימי מיבצע סיני ולהבדיל בימי ההפיכה בעיראק. בשני המקרים הפגין ציבורנו שלוותו ובטחונו, תוך ראייה מפוכחת של כל הסכנות ותוך נכונות לעמוד בפניהן ככל שיידרש על־ידי ממשלתו ומנהיגיו.

העם מחזיק טובה למי שבא לומר לו את האמת, אפילו היא קשה ומרה ביותר, ובלבד שאינו מתכוון אלא להנחותו ולהאיר דרכו, אך הוא דוחה בשאט נפש מי שמנחשל עליו הגזמות כדי להפחידו ולהחרידו במגמה ובכוונה לזכות בהצבעתו. זוהי צורה מסויימת של שוד: להפחיד ולהדהים את הקרבן כדי “שמרצונו” ימסור מה שיש בידו.

סבורני – ואולי יימצאו שיחלקו על סברה זו – שגם מפני טישטוש חלקה והכחשת זכותה של מפא“י אין לנו מה לדאוג. העולם אינו גולם. וכשאזרח ישראלי רואה מעשים ומרגיש בטובה – חזקה עליו שהוא יודע ומכיר שהנם, בראש וראשונה, פרי מדיניותה ומאמציה של מפא”י. ואם במקרה יתעלם הדבר ממנו – חזקה על המפלגות, ובייחוד מפלגות האופוזיציה, שיקומו ויזכירו לו. הכיצד? הם כדרכם יזקפו לחובתה של מפא"י, ולחובתה בלבד, כל קושי, כל משגה וכל כשלון אמיתי או מדומה. ואז ישא אותו אזרח קל וחומר בעצמו: אם הללו חייבים לבדם – מי “אשם” במעשים המוצלחים? כלום אין הזכויות והחובות שני חלקים של חשבון אחד?

המפלגות בישראל רגילות להתרעם על מפא“י, שכאילו היא זוקפת לזכותה, ולזכותה בלבד, את כל המעשים וההצלחות שנעשו לפני קום המדינה, בשעת הקמתה ומאז קומה ועד היום. אין אמת בתרעומת זו ודווקא היפוכה נכון: מעולם לא הכחשנו ולא קיפחנו חלקם של גופים ושל אישים, ראשונים ואחרונים, במעשי היצירה, לצורותיהם ולגווניהם, גם אם אותם גופים או אישים היו שרויים במחלוקת אתנו; מעולם לא עלתה על דעתנו, שחברי מפא”י נשאו ונושאים לבדם בכל משא המשימות, ושרק הם מבצעים אותן, שעה שאחרים כאילו עומדים מן הצד ומסתכלים. אנו יודעים ומודים שרובו הגדול והמכריע של העם נושא במשא ועושה במלאכה. אך גם זה הוא אחד מהישגיה ומשבחיה של מפא"י, שהצליחה ומצליחה להוליך את העם במסלול הזה והעם עצמו הולך אחריה ברצון ובהכרה, מי במישרין, על־ידי הצטרפות אל שורותיה ומי בעקיפין.

ולא עוד אלא שבמום הזה לקו דווקא המפלגות היריבות של מפא“י. מי שקורא מאמריהם ושומע נאומיהם של אנשי מפלגות מסויימות מבחין מייד כיצד הם זוקפים לחשבון זכותם כל מעשה טוב. “מפלגת “חירות” למשל מוכנה לזקוף לזכותה הבלעדית את הקמת המדינה ואינה נרתעת מלהצביע על שאר המפלגות, עם מפאי” בראשן, כמפלגות שהפריעו וחיבלו בהקמת המדינה “על־ידי חירות” ומשקמה המדינה הם “מבזבזים” אותה זה עשר שנים; ואם יש כיום שפע מסויים במדינה – מי “אשם” בו אם לא הציונים הכלליים, אעפ”י שהם, כמו “חירות”, יושבים באופוזיציה וכל תינוק בעריסה יודע שאין להם יד בעשייה זו ובתוצאותיה שכולם פרי ידה ומחשבתה של “הממשלה הזאת”, שהם משלחים בה בליסטראות השכם והערב. ואם קיבלנו נשק מצ’כוסלובקיה בזמן מלחמת השחרור, מי “אשם” בכך אם לא מק“י, אעפ”י שבימים ההם עוד היו מאסאריק ובנש ליד ההגה ואילו לקלמנטיס “הקומוניסט”, נזקף חטא זה בין שאר החטאים שהובילוהו אלי גרדום.

הפועל הצעיר, 1.10.1958

הבחירות לוועידת המפלגה ולמועצות הסניפים, שנערכו ב־80 סניפים עירוניים ומושבתיים וכן ב־300 סניפים בערך בהתיישבות, עם שהצביעו בהם יותר מ־120 אלף חברים וחברות, – שהם כ־75 אחוז מכלל חברי מפלגת פועלי א"י – היו גילוי מזהיר לא רק של החיוניות השופעת במפלגה וממנה, אלא גם של עוצמת־כוחה, עממיותה ונכונות דרכה.

עוצמת כוחה, כיצד?

יריבי מפא"י, שאינם שוחרים טובתה והצלחתה, אלא מתאווים לראותה בעגלא ובזמן קריב כשבולת דקה ושדופת־קדים – נחלו אכזבה עמוקה.

מאה ועשרים אלף החברים והחברות, שהלכו לקלפי להצביע, עשו זאת לשם בחירת נציגיהם במוסדות המפלגה – דבר חשוב ונכבד כשהוא לעצמו. אך באותה שעה הם הטילו לתוך קופה אחת את מטען רצונותיהם ומאווייהם ואת מלוא כוחם, כדי לעשות מכל זה חטיבה אחת של כוח־מלוכד, מניע ויוצר; לא שפירקו מטענם ונתנוהו בידי זולתם, בידי מעטים־נבחרים, אלא שהתפקדו, משל כאילו נקראו לדגל. ובצעידתם אל הקלפי כאילו צעדו אל עמדות ההיגוי והניווט, כדי למסרן בידים איתנות, אמונות ונאמנות, שיוליכו וינהיגו את ספינת המדינה וההסתדרות לבטח בנתיבות הימים הבאים.

דבר המובן מעצמו הוא, שאותן שתים־עשרה ריבוא המצביעים אינם ערירים ואינם ערערים, אלא הם חלק ממחנה גדול של פועלים ואזרחים, שאינם אלא חלוציו־נציגיו והוא להם עורף־רחב ובסיס־נאמן. נקל לשער, שאם כל אחד מ־120 אלף המצביעים יוליך עמו אל הקלפי, ביום הבחירות לכנסת הרביעית, רק עוד שלושה מצביעים, מתוך סביבתו הקרובה ביותר, תקבל רשימת מפא“י כחצי מיליון קולות מקרב הבוחרים היהודים בלבד. אין זה סיכוי רחוק כל כך מן המציאות והוא סיכוי שיש בו כדי להעגים נפשם של מבקשי מפא”י כשם שיש בו כדי לעודד רוחם של מבקשי טובתה.

נוכח ההליכה הנהדרת הזאת אל הקלפי, יודו כולם, ידידים ויריבים כאחד, שלא זו בלבד שכוחה של מפא"י איתה כמפלגה הגדולה ביותר במפלגות ישראל, כמפלגה ראשה שהכל צריכים לה והכל תלויים בה, אלא שכוחה זה הוא גם כוח דינאמי עולה ומתגבש ואינו עומד במקום אחד.

* *

עממיותה כיצד?

כל אחת מן המפלגות בישראל יש לה בסיס מסויים ומוגבל, שהיא עומדת עליו. אחה“ע ומפ”ם – בסיסן נמצא רק בקיבוץ המאוחד ובקיבוץ הארצי והן משחרות לקצת תוספות מבין פועלי העיר. הפועל המזרחי – מתבסס רק על חלק מן הציבור הדתי האשכנזי וחותר לקצת תוספות מקרב המוני העולים מארצות המזרח, שרובם ככולם הם דתיים. הציוניים הכלליים ו“חירות” מתבססים על חוגי הבורגנות והימין ומתבקשים קצת תוספות מקרב חוגי המעמד הבינוני ובעלי מקצועות חפשיים. “חירות” אף מתאמצת לחרוך רמיה צידה במשכנות העוני ובפרברי החברה הישראלית.

ואילו מפא"י – בסיסה העם העובד כולו. הוא – לה, והיא – לו.

שום מפלגה בישראל אינה יכולה לראות, אפילו בחלומה, חזיון כזה של מחנה רב ועצום, שהוא במהותו מחנה של חברים־פעילים, שליחי־ציבור וחלוצי־חברה, מורכב מכל החוגים והשכבות, ותיקים ועולים, מבוגרים וצעירים, יוצאי ארצות מזרח ויוצאי ארצות מערב, דתים ושאינם דתיים, אנשי עיר ואנשי מושבה וכפר, מתיישבים עצמאיים בקיבוץ ובמושב ופועלים חקלאיים שכירים, עובדי דחק ובעלי מקצועות אינטלקטואליים ותפקידים מינהליים, פועלי בניין וחרושת וחברי קואופרטיביים, חיילים ושוטרים ופועלי נמלים.

זוהי מפלגת העם במלוא המשמעות. העם מצמיח אותה מתוכו והיא נושאת משאו על כתפיה. יחסי הגומלין והזיקה בין מפא“י לבין העם והמדינה הם הביטוי הנמרץ ביותר לחפץ הליכוד וההתגבשות של שברירי האומה ופרודותיה. עמנו סבל באלפי שנות גלותו, בין השאר, גם ממארת הפירוד והפלגנות. אך משעה שעלה על דרך של קוממיות וממלכתיות – הריהו רואה בריבוי מפלגות וזרמים אתגר להתלכדותו דווקא. הליכתו במסלולה של מפא”י, מסלול של יצירת כח ממלכתי בעל בסיס רחב, היא תשובתו הניצחת לכל בעלי הרעיונות של פלגנות ובדלנות. הווה אומר, שלא רק כושר־ארגון ולא רק תנופת־התקשרות עשו למפא"י את החיל הזה אלא גם רצונו של העם לראות את כוחו הממלכתי והפועלי, כשאינו פרוט לפרוטות־אסימונים אלא מגובש כעשת יצוקה.

נכונות דרכה, כיצד?

מפא“י סברה וקיבלה, שאין לראות בעם “חומר ביד היוצר”. שלא כמפ”ם והדומים לה אין מפא“י רואה עצמה כת של “אבנגרדיסטים”, שהעם הוא חומר פאסיבי לשליחותה והנהגתה. ושלא כ”חירות“, האומרת: “אלקים לשלטון בחרתנו”, מפא”י מפקידה שליחות העם בידי עצמו, שאין נאמן ממנו על שליחות זו ועל פקדון יקר זה. לפיכך היא דבקה בשיטה של דמוקראטיה מלאה בביתה, כשם שהיא דברה בשיטה של דמוקראטיה מלאה בצאתה. היא צירפה ומצרפת אל שורותיה חברים מכל שכבות העם, ומכל רבדי העליה, ומוסרת לידם זכות מלאה של השתתפות בהכרעות בלי לחשוש מפניהם. חזקה, שאדם בר־דעת אינו הופך ברכה שבידו לקללה. מפא"י יודעת, וכל חבריה הנמנים עליה יודעים כמותה, שמעשיה ומחשבותיה גלויים לעין־כל ואין לה מה להסתיר. היא אינה מסתירה מתחת לבית־שחיה זיקה “לעולם המחר” או “לעולם האתמול”, ואינה נושאת בחובה זממים של הפיכות ומהפכות, של הורדת עליונים והעלאת תחתונים, אלא כל מעייניה ומגמותיה לפתח ולטפח את הליכות התחייה והקוממיות של העם, תוך שמירה מעולה על מידות סבירות של חירות אמתית, של חופש עשייה ויזמה, של יחסי הגינות ותרבות ושל צדק חברתי ויושר אנושי. היא שוקדת על הגברת הזיקה בין הכלל לבין הפרט, שהכלל לא יתעלם מצרכי הפרט והפרט לא ינער חצנו מצרכי הכלל.

זוהי הדרך אשר סללו אותו מורי ההוראה והוגי הדעת של מפא"י, מראשית דרכה ועד היום. והיא דרך של שמירה על ערכים קיימים ושל יצירת ערכים חדשים, שכולה בניין ואין בה ולא כלום מן השאיפה לסתור ולהרוס.

כל פרשת המעשים שנעשו, וכל מסכת היצירה שנוצרה, במדינה ובתנועת הפועלים העברים, מכוחה ומכוח השראתה של מפא"י, הנם עדות ניצחת שאין דרך אחרת בלתה והיא היא הדרך לרבים, דרך לעבור גאולים, הדרך הטובה שיבור לו האדם מישראל.

* *

לשוא טרחו נוברים למיניהם לגלות במפא"י מדנים ופילוגים. לשוא השתעשעו בסיפורי “מוזרות בלבנה” על ריב בין צעירים וזקנים.

אמת נכון הדבר: יש מאבקים במפא“י, על עיצוב דמותה ועל כיוון דרכה. היינו מצטערים צער רב אילו לא היו מאבקים אלה, שהם עדות נאמנה למחשבה שאינה קפואה אלא תוססת, לחיוניות רעיונית ורצונית, לחתירה לעומק ושאיפה למרחב. איזה ערך לתנועת המונים ואיזה עתיד נשקף לה אם תהא סגורה ואטומה בפני כל משב־רוח מצויה? אין זו גזירה מן השמים, שהרוחות שנשבו במפא”י בעת האחרונה יהיו בהכרח רוחות רעות. מפא"י מסוגלת לבור את הבר מתוך התבן והמיזרה – במידה שיש בר כלשהו – כשם שהיא מסוגלת לעמוד איתנה בפני כל רוח מצויה או בלתי־מצויה, אם יתברר שאמנם היא רוח רעה.

ואילו אותם מאבקים, שנשאו אופי אישי בפרוס הבחירות, אינם אלא חבלי־גידול וצמיחה או גם ייסורי התרכבות של יסודות השונים במיזגם, בגילם ובנטיותיהם, דבר שהוא בגדר תופעה טבעית בחברה גדלה ומתרחבת.

אין ספק בדבר, שכל המאבקים האלה מוליכים אל מטרה אחת: חיזוק כוחה והאדרת כושרה והארת דרכה של מפא"י.

כהוכחה חותכת לכך תשמש העובדה, שהמאבקים הללו התנהלו לפי כל כללי הדמוקראטיה הכשרה וההוגנת, עפ"י חוקה ותקנות וסדרי נוהל שחברי המפלגה קיבלו עליהם מרצונם החפשי וקיימו אותם בנאמנות כמיטב יכלתם.

זו הפעם הראשונה בתולדות המפלגה, שהבחירות התקיימו בעתן, כשנתיים וחצי מאז נערכו הבחירות הקודמות; וזו הפעם הראשונה שהתנהלו עפ“י חוקה כתובה ותקנות מפורטות ועפ”י נוהל של הצבעה קפדני ומוסדר למדי, ששום בחירות אחרות בארץ או בעולם לא יתביישו בו. רשימות המצביעים היו ברורות ומוכנות מראש, שבהן נכללו רק שמותם של חברים המקיימים חברותם להלכה ולמעשה. כל חבר ששמו נמצא ברשימה קיבל כרטיס בוחר אישי ומעטפה חתומה ואטומה ורשימות מועמדים לעיון מוקדם. בעת ההצבעה בקלפי נדרש להציג תעודת זהות. שמות המצביעים נרשמו בגליונות ההצבעה כשהם מקויימים בחתימת־ידם.

לשעבר, היתה המפלגה קטנה יותר. ולפי ששררה בין חבריה היכרות קרובה לא נזקקו אלא לתקנות כלליות מאוד, ששימשו מסגרת לסדרים פנימיים, שפרטיהם נקבעו על־ידי תודעה של חברות וחושים אלמנטריים של צדק וסדר.

אך משנתרחבו כתלי ביתה של המפלגה, וגדל מספר חבריה לאלפים ולרבבות, נזקקה, כאמור, לחוקה ולתקנות מפורטות והללו עשו שליחותן כפי התקוות והציפיות שתלינו בהן.

אמנם פה ושם היו גם פרצות, אם שנפרצו במזיד על־ידי חברים מעוניינים ואם שהחוקה, הנוהל והתקנות לא חזו אותן מראש.

ואעפ"י שביותר מתשעים וחמישה למאה התנהלו הבחירות ללא דופי נצטרך בעתיד לגדור עוד אי־אילו פרצות, שנתגלו בחוקה ובתקנות ובנוהל, כדי למנוע כליל סילוף רצונם של הבוחרים אפילו באחוז הקטן ביותר.

אף ייתכן, שבעתיד נצטרף להקטין את יחידות ההצבעה, יתר מן המידה שהגענו אליה בזכות החלוקה של הסניפים הגדולים לסניפי־משנה, כדי להבטיח לבוחר את האפשרות להכיר כל המועמדים שברשימה, היכרות מלאה, ולא יצטרך עוד לתהות תהייה מרובה על רשימת המועמדים גדולה הכוללת עשרות שמות, ערוכים עפ“י סדר א”ב, שאינו מכיר אלא מקצתם. הפעם סייעו “המלצות” להתמצאותם של המצביעים. אבל הן גם קילקלו את השורה לא מעט, לפי שגרמו לתחרות מיותרת ואולי גם לסילופים מועטים ומסויימים. הקטנת היחידה של ההצבעה, יחידת הבוחרים, ובעיקר יחידת הנבחרים, תחסל את הצורך ואת השיטה של המלצות ותבטיח שההצבעה תשקף את רצונם של המצביעים במלוא דיוקו.

* *

ולבסוף ראוי לציין עוד שתי סיבות, שהגבירו את העירנות בהצבעה והעלו את אחוז המצביעים לדרגה גבוהה על כל המשוער.

הסיבה הראשונה היא הפעולה והפעילות הסניפית, שפותחה וטופחה בשנים האחרונות על־ידי מחלקת הארגון של מרכז המפלגה, במידה שלא היתה דוגמתה בעבר. אל “הרחוב” הציבורי הגיעו הדים מן הסיכסוכים המקומיים שנתגלעו בכמה מן הסניפים, אך לא הגיעה הדה של הפעילות המרובה והפעולה המבורכת, שנעשתה ברחבי הסניפים לרבות הסניפים ששררו בהם סיכסוכים.

מזווית־ראייה זו יש לראות בתוצאות הבחירות בפעם הזאת תעודת־כבוד למחלקת הארגון, שבראשה עומד הח' יצחק שפירא, שהוא גם יו"ר ועדת הבחירות המרכזית של המפלגה.

ואילו הסיבה השניה היא העובדה, שהפעם נערכו הבחירות הפנימיות במפלגה, לפני ולקראת מערכת הבחירות למוסדות ההסתדרות, לכנסת ולרשויות המקומיות, דבר שלא היה כמותו בעבר.

היו זמנים שחברים התרעמו ושמרו טינה על כך, שהבחירות הפנימיות למפלגה נערכו רק לאחר שהתקיימו הבחירות הכלליות בהסתדרות ובמדינה, ועל־ידי כך נשללה ההזדמנות מן החברים להשתתף בקביעת הרכב הנציגים של המפלגה בהסתדרות, במדינה וברשויות המקומיות.

הפעם תוקן המעוות הזה ואין ספק שהוא היה אחד המניעים לפעילות ולעירנות בבחירות הללו – אם כי לא היה היחיד ולא היה העיקרי.

אלא שגם תוצאות הבחירות הוכיחו מה רב האמון שהמוני החברים במפלגה רוחשים לנציגי המפלגה במוסדות ההסתדרות, בכנסת וברשויות המקומיות. השרים וחברי הכנסת, חברי הוועידה המרכזת של ההסתדרות, ראשי האיגוד המקצועי וראשי הרשויות המקומיות – לא זו בלבד שנבחרו כולם בלי יוצא מן הכלל אלא אף זכו במספר הגדול ביותר של קולות באזורי בחירתם.

גם זו היא תעודת־כבוד למפלגה והוכחה ניצחת שדמוקראטיה כנה ואמיתית שכרה בצידה: היא זורעת אחריות וקוצרת אמון. אין ספק שההכרעות העתידות לבוא, בשעת הרכב רשימות הנציגים של המפלגה בבחירות להסתדרות, לכנסת ולרשויות המקומיות, תהיינה מודרכות על־ידי אותו רגש אחריות ואותו אמון שציינו את הבחירות לוועידה התשיעית ולמועצות הסניפים.

היו ספקות אם היטיבה המפלגה לעשות בצאתה למערכת בחירות דווקא בשעה שמפלגות אחרות נערכות למאבקי הבחירות בהסתדרות ובמדינה. חששו הספקנים, וביניהם כותב השורות הללו, מפני הסחת הדעת מן המערכות הכלליות, אבל לשמחתנו נתבדו החששות כליל. המערכת הפנימית הפכה להיערכות אדירה ואנחנו יוצאים מחוזקים ומחושלים לקראת המערכות הכלליות.

הפועל הצעיר, 13.1.1959

הכנסת דחתה הצעת אי־אמון של סיעת “חירות” לממשלה ברוב עצום, תוך הימנעות כל סיעות האופוזיציה ובידודה הגמור של סיעת “חירות”.

ואם הצבעתן של סיעות הקואוליציה הממשלתית נגד הצעת “חירות” היתה בחזקת דבר המובן מעצמו, הן משום היותן משתתפות בממשלה העכשווית והן משום שהיו שותפות בממשלת הזמנית שהצעת אי־האמון של “חירות” היתה מכוונת בעיקר כנגדה – הרי הימנעותן המודגשת והמופגנת של שאר סיעות האופוזיציה, משמעותה הברורה היא סירוב גמור להזדהות עם סיגנון המשטמה והרהב של סיעת “חירות”, סיגנון החורג למרחק רב מתחומה של אופוזיציה רגילה, שמטרתה ותפקידה לבקר את מעשי הממשלה.

מי ששמע את נאומו של מנהיג “חירות” להנמקת ההצעה של אי־אמון הבחין בקלות, שיותר משהיו לו נקודות־טיעון לגופו של עניין – ויהא שמדובר בעניין שכבר עברה עליו תקופת “ההתיישנות” בת עשר שנים – ביקש מנהיג “חירות” לשפוך זעמו ומררתו על ראש הממשלה באורח אישי. מנהיג “חירות” חשף הפעם לעיני כל את רגש הנחיתות מזה ורהב־גדלות מזה. רק איש בעל תסביך כזה יכול להרשות לעצמו לפנות אל ראש הממשלה, שהוא אדריכל של קוממיות ישראל ונהנה מאמונו של הרוב המכריע בכנסת ובעם, בטון יהיר ומתנשא: “שב אתה שמה. שב ואל תפריע” – ב“תגובה” לקריאת־ביניים של ראש הממשלה, שהנואם אמר דברים בלתי־נכונים.

סיעות האופוזיציה עמדו על כך, ש“מעיקרא דדינא פירכא”, היינו שהצעת אי־אמון בהקשר עם “הערכות היסטוריות” היא מופרכת ועומדת בניגוד גמור לשכל הישר של הדמוקראטיה ושל הזכות הפרלמנטרית להציע אי־אמון לממשלה.

ואילו לגופם של הדברים לא זו בלבד שמנהיג “חירות” לא הצליח לסתור האשמותיו של ראש הממשלה אלא אף נתן להן אישור מלא, שמשום מה נתעלם מעיני העיתונות – מי ביודעין ומי בחוסר תשומת־לב מספקת.

זוהי התחמקות לומר; “לא חשוב מי היה כאן המתחיל”. אם שוללים העלאת פרשיות היסטוריות – הרי חובה לבדוק מי גורם לכך. אכן, לא ראש הממשלה הוא המתחיל וודאי שאינו הגורם לכך. מי שמקשיב לכל הנכתב והנאמר ע“י אנשי “חירות”, בשיטין ובין השיטין, אינו יכול להתעלם מן העובדה שהם נוהגים בשיטתיות ובהתמדה לא רק להצדיק וללמד זכות על מעשיהם בעבר, שהיו שנויים במחלוקת רצינית ביותר, אלא גם להטיל דופי ביריביהם בכלל ובראש הממשלה בפרט. הדיבורים על “הלשנה” ועל “שיתוף־פעולה עם השלטון הזר והמשעבד” חוזרים ונשנים בפיהם בכל הזדמנות הבאה לידם. הם אינם נוהגים ככל אופוזיציה המבקרת את מעשיה של הממשלה, כפי שהם נעשים עכשיו, אלא טורחים להקנות לדור הצעיר שגדל בארץ ולעולים החדשים, שהם ורק הם שהביאו לידי עצמאות ישראל וקוממיותו, ואילו “ראש מפא”י” העמיד את עצמו בראש אותה עצמאות ואתה קוממיות שפעל נגדה בצורה האיומה ביותר.

כל אדם המכבד את עצמו מוכרח להגיב על צורה זו של דיבור מסלף, מעליל ומשמיץ. ואילו אותם המבקשים מראש הממשלה ומחבריו להבליג ולעבור לסדר־היום, נוהגים בשיטה הידועה של “השכנת שלום” הבאה לכבול ידיו של אחד הצדדים, שיטה שנוהגים בה “ידידי” ישראל כלפיה ושאנו מתקוממים כנגדה בכל כוחנו.

דבר אחד נכון אמר מנהיג “חירות” שלא ייתכן מונולוג בוויכוחים מסוג זה, אלא שהוא עצמו מתכוון דווקא למונולוג. וכך נוהג הוא וחבריו בכנסת תמיד. חברי סיעת מפא"י וסיעות הקואוליציה אינם מפריעים למנהיג “חירות” בשעת נאומיו והוא מדבר ככל העולה על רוחו ללא הפרעה כלשהי. אבל כשעולה ראש הממשלה אל הדוכן הם מלווים דבריו במקהלה של קריאות־ביניים והפרעות. הם עוקצים ומעלילים ומשמיצים וכאשר מישהו מגיב עם דבריהם הם טוענים שזה לא יהיה מונולוג וחוזרים ועושים כהנה וכהנה.

לזכותן של סיעות האופוזיציה ייאמר, שבהימנעותן מהצבעה בעד הצעת אי־האמון של “חירות” – על אף שכרכו יחד את המתגרה עם המגיב – הצטרפו למעשה אל סיעות הקואוליציה שהצביעו נגד הצעת אי־האמון ובזה בודדו את “חירות” בשנאתה ובהשמצתה. ספק אם סיעת “חירות” תלמד לקח מן ההצבעה הזו, שנתנה כבוד לכנסת בכלל ולדמוקראטיה הישראלית בפרט, ויחד עם זאת כיפרה במקצת על חטאת ההשמצה והעלבונות המדאיבים, שהוטחו כלפי ראש ממשלת ישראל וכלפי חבריו מפי יריבים שקשה למצוא להם תקנה.

בתארו את פרשת “אלטלנה”, אגב הבאת עדויות מעצמו על עצמו בלי שתהא בידו אף עדות מסייעת אחת, נכשל חה“כ בגין בלשונו והודה הודאה מלאה, הסותרת את כל התיאור התמים כאילו “אלטלנה” הגיעה לארץ “בהסכמת” הממשלה הזמנית וכאילו היתה נכונות למסור את הנשק לממשלה ולצבא הגנה לישראל אלא ש”מישהו" זמם לסבך את אצ"ל בעלילה ולא חס על נשק יקר־ערך שהיה באניה.

הוא אמר: “שליחיו של שר הביטחון הציעו למומחים (!) שלנו כי האניה תבוא לכפר ויתקין. הסכמנו”. וכדי לבאר מה היה מקום ל“הסכמה” מודגשת זו כשהאניה הגיעה לארץ לפי דבריו על דעת הממשלה הוסיף: “באשר לחלוקת הנשק, הצענו את ההצעות הבאות – 20 אחוז של הנשק לגדוד אצ”ל בירושלים. את השאר יקבלו גדודי האצ“ל בתוך הצבא”. ואם ביחס לגדוד אצ“ל בירושלים היתה בפי מנהיג “חירות” טענה, שהופרכה הן על־ידי ראש הממשלה והן על־ידי סגן שר הביטחון דאז חבר הכנסת י. גלילי שלא היה צבא הגנה לישראל בירושלים אלא “רק” חיילות הגנה, הרי ביחס למסירת 80 אחוז של הנשק אך ורק ל”גדודי האצ“ל בתוך הצבא”, הוא אישר למעשה את האשמה שהאשים אותו ראש הממשלה והיא שהכוונה היתה לשמור על אצ“ל כצבא עצמאי־מיוחד בתוך מסגרת צה”ל, כדי לשמור בכך על אינטרסים מפלגתיים מרחיקי־לכת. ועוד הוסיף מ. בגין ואמר: “הצעתנו השניה (בדבר מסירת 80 אחוז לגדודי האצ"ל בתוך הצבא) נדחתה ומשהוספנו לעמוד עליה (היינו; סירבו למסור את הנשק לממשלה ולצבא), כי צודקת ומוצדקת היא” – קרה מה שקרה.

בזאת נתן חה"כ בגין את העדות הברורה ביותר נגד עצמו והודה באשמה שהואשם בה.

ואם בצדק ובדין הדגישו סיעות האופוזיציה, בנימוקי הסתייגותן מהצעת אי־האמון של “חירות”, את מורת־רוחן מהעלאת פרשיות היסטוריות לדיון בכנסת, הרי שלא בדין ושלא בצדק כרכו במורת־רוח זו את ראש הממשלה עם אנשי “חירות”.

הפועל הצעיר, 20.1.1959

משנבחר חבר הכנסת נחום ניר כיושב ראש הכנסת, נחלוק לו את הכבוד הראוי לנושא המשרה הזאת ונברכו שיצליח לשמור על כבוד הבית ועל מעמדו בעם, בהתאם למורשת, שהניח אחריו היושב־ראש הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק ז"ל. ולא רק כיושב־ראש הכנסת, אלא גם מבחינה אישית חלקנו ונחלוק לנחום ניר את הכבוד הראוי לו.

אכן, בחירתו כיושב־ראש הכנסת מעניקה לו חסינות מוסכמת ומובנת מאליה במילוי תפקידו, כשם שהיא מטילה עליו הגבלות מסויימות מבחינת אפשרות הוויכוח הציבורי; מצדנו נשמור ברצון כן ונאמן על אותה חסינות, שהוא זכאי לה; אך תהיה זו איוולת אם מישהו ידרוש מאתנו לעבור בשתיקה על כל השתלשלות הדברים, שקדמה לבחירתו ושהביאה לידי בחירתו כיושב ראש הכנסת.

נחום ניר אינו מיטיאור, שלפתע דרך בשמי חיינו; גם הוא אינו חושב עצמו כזה; כולנו מכירים אותו זה עשרות שנים; הוא אחד ממאה ועשרים חברי הכנסת ובלי ספק יש לו מעלות ומגרעות כמו לכל אחד מהם; הוא אמנם מן הזקנים ביותר בבית, וזוהי מעלה שבדרך כלל אנו מתייחסים אליה בדרך־ארץ; אך אינו הזקן היחיד בין חברי הכנסת ויש מקום לפקפק אם הזיקנה כשלעצמה צריכה להיות קוואליפיקציה הכרחית לגבי מישרת היושב־ראש, כשם שאינה יכולה להיות תנאי לגבי איזו מישרה רמה אחרת במדינה. גם הזקנים, שישבו בשער בימי אבותינו הקדמונים, לא תמיד היו זקנים של ממש אלא חכמי העם ובחיריו, שמעמדם הקנה להם את התואר זיקני העם.

זיקנתו של נחום ניר וסגולותיו האישיות לא היו הגורם המכריע בבחירתו. הגורם המכריע היה רצונן המוצהר של מפלגות האופוזיציה והמפלגות הקטנות שבקואליציה להקניט את מפא"י ולפגוע בכבודה.

הוריו “הידועים בציבור” של הרצון הזה הם “חירות” מימין ו“אחדות העבודה” משמאל, שמבחינת השאיפה והרצון “לדפוק” את מפא“י ולירוש אותה הן ממש זוג מן השמים; אלמלא ידע בגין נפש “אחדות העבודה” לא היה מציעה את חברה ניר לתפקיד היו”ר; ואלמלא נכונותה של אחה“ע להישען על כתפיו של בגין לא היתה מציעה מועמד שלה ולא היתה מתקיפה את מפא”י בעזות־מצח האופיינית לאחדים מדבריה של אחה“ע. כמפלגת פועלים קטנה היתה צריכה לנהוג צניעות בעצמה כלפי מפלגת הפועלים הגדולה, שגדלה הוא פי ארבעה מאחה”ע והיא רוב בניין ורוב מניין של תנועת הפועלים הישראלית.

אנשי אחה“ע טוענים להצדקת מעשיהם, שלא עשו כן אלא מטעמים אישיים. לדבריהם עשו כן משום שבין שורותיהן נמצא איש מתאים לתפקיד זה בעוד שמפא”י לא הציעה איש מתאים; והם מוסיפים שאילו היה משה שרת מסכים להיות מועמד, לא היו הם מציעים כנגדו את מועמדותו של ניר. אך טענה זו אינה עומדת במבחן האמת ודיו גירוד קל כדי לגלות בה גם לא מעט זדון־לב.

ראשית, מי יאמין להם שהיו מצביעים בעד משה שרת אילו הסכים להצגת מועמדותו? הרי הם אמרו זאת רק לאחר שידעו שסירובו הוא ודאי ומוחלט; ואילו שמו של ניר כמועמד הוזכר על ידי בגין עוד לפני שנודע דבר הסירוב המוחלט של שרת;

שנית, מי נתן להם הזכות והסמכות להיות הפוסקים היחידים שהמועמד שהוצע על־ידי 41 חברי מפא“י אינו ראוי למלא תפקיד היושב־ראש; ומה הן הקוואליפיקציות הדרושות ליושב־ראש הכנסת שמועמדה של אחה”ע ניחן בהן ולא ניחן בהן מועמדה של מפא"י?

שלישית, סופם העיד על תחילתם שהם, בדומה לבגין, היו מוכנים לתמוך במועמדותו של שרת רק כדי לפסול כל מועמד אחר שיוצע על ידי מפא“י; האם לא היתה להם בטיעון זדוני זה כוונה להשפיל ולהבזות מספר גדול ככל האפשר של אישים, שמפא”י תבוא ותציע אותם והם יעמדו ויכריזו על פסילתם בזה אחר זה, ש“זה אינו שווה” ו“זה אינו מתאים”, ובדרך זו “לחסל” אותם ולהציג את סיעת מפא"י ככלי־ריק, שבין עשרות חבריה אין אף אישיות אחת ראוייה לשמה?

אם דרושה הוכחה לזדון זה, הריהי נתונה בצד השני של מטבע הטענות, כאשר “אחדות עבודה” ו“חירות” יצאו ואמרו: בכלל היכן כתוב שמישרה זו צריכה להיות בידי מפא“י? ומה אם היא המפלגה הגדולה – כלום יש עדיפות למפלגה גדולה? – אדרבא זוהי מגרעת להיות מפלגה גדולה; מכאן יצא אותו הסבר מגוחך, שלמען קיום הכלל הידוע של “הפרדת הרשות המחוקקת מן הרשות המבצעת” מוטב שתפקיד יו”ר הכנסת לא יהיה בידי איש ממפלגת הרוב.

אילו היו אומרים, שלמען השגת המטרה של “הפרדת הרשויות” רצוי למסור תפקיד יו“ר הכנסת לידי איש ממפלגות האופוזיציה דווקא – היינו מנסים “להבין” זאת, לאחר שזה מכבר אנו חיים בהרגשה, שמפלגות האופוזיציה רואות את הכנסת כנכס בלעדי שלהן; אולי היינו מביעים תמיהה מדוע לא הועלתה מחשבה כזו במשך עשור השנים, שבהן כיהן כיו”ר איש הנמנה על הקואליציה הממשלתית. אך איזו הפרדת רשויות יש כאן אם המועמד שהוצע ע“י אחה”ע נמנה גם הוא על מפלגה המשתתפת בשלטון? כלום רק איש הנמנה על סיעת מיעוט מסוגל לשמור על הפרדת הרשויות?

ועוד הוסיפו ואמרו: מפני מה צריכות להיות כל המישרות הרמות בידי מפא“י? לשם כך צירפו שלש מישרות: הנשיא, ראש הממשלה ויו”ר הכנסת, כדי להבליט ששלשתן בידי מפא“י ומוצדק להוציא אחת מהן מידיה; אך האמת היא, שאין אלו המישרות הרמות היחידות במדינה; ולא עוד אלא שמישרת הנשיא ניתנה על שכמו של יצחק בן צבי לא רק משום שהוא חבר מפא”י, בעוד שמישרת ראש הממשלה אינה ניתנת אלא בידי ראש הסיעה המסוגלת להרכיב ממשלה. הווה אומר, שכל ה“טענות” הללו לא באו אלא כדי למצוא “צידוק” הן לשלילת זכותה האלמנטרית של מפלגת הרוב והן למסירת זכויות־יתר למפלגת מיעוט קטנה, שציבור הבוחרים הקצה לה מקום צנוע ביותר. ואף כל פי שאין טיעון זה בא כדי לתת צידוק למעשה מסויים וקונקרטי הריהו חמור ביותר כיוון שהוא חושף לפנינו בכל חומרתה את השאיפה למסור את השלטון במדינה לידי קואופרטיב של מפלגות מיעוט, שתחלקנה אותו ביניהן; לא העם הוא שיקבע מי יהיה רוב ומי יהיה מיעוט אלא כושר התימרון הבינסיעתי ו“חכמת” ההתקשרויות הבינסיעתיות על בסיס של “שמור לי ואשמור לך”. וכן פירושו של דבר, שאין ערך לא לדרך ולא לשיטה, לא להשקפות־עולם ולא לאחריות כוללת; – כל אלו הם דיבורים יפים לצרכי בחירות, אך הביצוע יחולק בין מפלגות קטנות כשם שמחלקים נחלאות וכל אחד יעשה בנחלתו כבתוך שלו. האידיאולוגיה של שלטון מיעוטים, שדובריה הבולטים הם אנשי “חירות” ואנשי אחה“ע והיא קרוב ללבם של רבים מאנשי מפלגות אחרות, בייחוד קטנות שבהן, היא אחד המניעים החזקים לבחירתו של ניר כיו”ר הכנסת.

אולם, לבד מן ה“אידיאולוגיה” הזו פעלו במקרה זה עוד כמה “חשבונות מיוחדים” של כל מפלגה לחוד ושל כולן ביחד. כי בעוד שהציונים הכלליים נסחפו עם הזרם, משום שכנראה לא רצו לפרוש מן הציבור האופוזיציוני – הרי הדתיים, מייסודו של “הפועל המזרחי”, גבר בהם יצר הנקמה על השכל הישר והם גמרו אומר “לגזוז את זקנם” רק כדי להקניט את מפא“י, ולנקום בה, על שהעמידה בראש משרד הדתות אישיות רבנית נודעת ועל־ידי־כך הבליטה את חוסר הטעם שביציאתם מן הממשלה; ולא זו בלבד אלא שלאחר מעשה נקמנות שעשו – דאג עיתונם להפיץ שמועות בדבר “מסע נקם מצד מפא”י כלפי הסיעות שהעזו להוציא מידי מפא”י את ה“חזקה” וכו"; מום שבהם מונים אותו בזולתם;

הפעם אין אנו יכולים להתרעם על מפ“ם, שמפאת יחסי־הגומלין וההתחרות שבינה לבין אחה”ע לא יכלה, כנראה, להעמיד עצמה לצד מפא“י ונגד אחה”ע; היא גם הודתה בכתב ובע“פ בזכותה העקרונית של מפא”י, כמפלגת הפועלים הגדולה ביותר בכנסת וכמי שמישרת יו"ר הכנסת היתה בידה כל השנים, להציע את מועמדה לכהונה זו.

ואילו התנהגותה של המפלגה הפרוגרסיבית היתה “תקיעת סכין בגב”; היא הודיעה ביום האחרון על החלטתה להימנע מהצבעה בכלל ובכך גרמה להימנעות של אגודת ישראל ופועלי אגו“י, שכולם או רובם התכוונו להצביע בעד מועמדותו של חה”כ ברל לוקר, אולי לא כל כך מאהבת מפא“י אלא בעיקר כדי שלא ייבחר חה”כ ניר, שבעיניהם הוא נחשב כאפיקורוס־להכעיס.

לנמענים היו 11 קולות ויחד עם 44 קולות של מפא“י וחבריה הערבים היה מקבל ברל לוקר 55 קולות מול 53 קולות שקיבל ניר. אי אפשר להשתחרר מן הרושם, שהמכשילים העיקריים היו הפעם דווקא הפרוגרסיבים; ואילו הנימוק שנתנו להימנעותם הוא ממש מגוחך. לדבריהם באה הימנעותם משום שכל אחד מן המועמדים הנ”ל הוא “אישיות מפלגתית”. מאי משמע? כלום יש בין 120 חברי הכנסת מישהו שאינו אישיות מפלגתית? הן כולם נמנים על מפלגות ונבחרו באמצעותן.

הפועל הצעיר 10.3.1959

סלקו ידיכם מן הבחישה בקדירה העדתית

הח' גיורא יוספטל, מזכיר המפלגה, נתן בדברי פתיחתו בוועידת מפא"י פרטים מעניינים על הרכבה של הוועידה. האוזן שמעה את המספרים והאחוזים והעין ראתה את התמונה עצמה. קלסתר הפנים הקולקטיבי של הוועידה היתה בבואה נאמנה, מרהיבה ומעודדת, של אוכלוסי ישראל בכלל ופועלי ישראל – בפרט. בלטו בה הגילים הצעירים, יוצאי ארצות מזרח ותימן וציבור הפועלים הישראלי והחלוצי על כל גווניו!

ומכיוון שזאת היתה ועידה, הבאה לאחר מערכת בחירות פנימיות, אישיות וחשאיות. שלא חסרו בה גם מאבקים, הרי שהרכב זה של הוועידה אינו תמונה לנוי ולראווה, אלא תוצר אמיתי ותוצאה ממשית של המאמץ הכביר למזג יוצאי ארצות שונות ובני גילים שונים לחברה הישראלית מגובשת.

מפלגות אחרות שבהסתדרות, ושמחוץ להסתדרות, גם הן מעוניינות ומתעניינות בבני הגילים השונים, ובעולי ארצות השונות, בייחוד עולי ארצות המזרח ותימן, אולם התעניינותם בהם היא כבוחרים, שעה שמפא“י השקיעה ומשקיעה מאמצים לעשותם יחד חברים. היא שוקדת להפוך את הכמות הגדולה לאיכות של ממש. הוועידה עצמה מעידה, שאנו עומדים בעיצומו של התהליך הזה. זו זכותה ועליה גאוותה של המפלגה, שהיא הראשונה ועל פי רוב היחידה, המתמודדת בכל הרצינות ובכל הכנות, והמתרגמת הלכה למעשה, את הנושא הנכבד הזה ששמו מיזוג עליות ועדות, שהכל אמנם דשים בו ומדברים בו ובחשיבותו, אבל מתחמקים ממנו, משום שיראים אותו יראה גדולה. מפא”י שמחה בחלקה זה שזכתה בו. היא שמחה, שהמוני העולים מארצות המזרח ותימן זרמו וזורמים אל תוך שורותיה. הם רואים בה משענת יחידה ונאמנה להשתרשותם בארץ וערובה למשטר של שוויון, אחווה וחברות בשביל כל הפועלים וכל העדות. הם יודעים, שאין תקווה אמיתית להשלטת שוויון במדינה ובהסתדרות בלעדי ידה המכוונת של מפא“י. ומפא”י עצמה רואה בהם ציבור מבורך הנושא עכשיו על ראשו את כתר החלוציות בכבוד ובצניעות, הם בונים את ההתיישבות ואת ערי הפיתוח “הבונים בחומה והנושאים בסבל, עומסים”. הם נוטעים עצים וסוללים דרכים, שומרים גבולות בימים ובלילות ושומרים על גחלת היהדות.

אין נשמתם חצוייה בין כל מיני איזמים, אלא שהם שלמים עם אהבת ישראל ואהבת המדינה ללא שיור. עליהם אמר משוררנו ח.נ. ביאליק “יהיה חלקי עמכם, רוקמי חייהם בסתר; צנועי הגות ועלילה; למודי החרש וחדלי קול ודברים”.

אולם הגשמת מיזוג העליות והעדות אינה דבר קל ואינה דבר פשוט. היא אולי הקשה והנכבדה במשימות. בכסף, בחמרים, בעבודה ובידע אפשר לבנות ארץ שהיתה חרבה. אבל כל אלה אינם מועילים אלא מעט למי שרוצה לבנות עם שהיה חרב. לשם כך צריך להפעיל בחיים, ובהליכות של יום יום ושעה שעה את הלב, הבינה, רגשי אהבה וזכרונות אחווה ותודעה של עבר ועתיד משותף. זוהי יגיעה רבה שמפא"י מתייגעת בה קשות, לפעמים לבדה ולפעמים – תוך הפרעות וחבלות מצד יריביה.

לא אנחנו ולא בדורנו נוצרו ההבדלים העדתיים, בין כשהם קטביים ובין כשאינם קטביים. זוהי קללת הגלות וקלקלתה במשך אלפי שנים, בשביל עם הנודע כ“עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים”. ואנחנו עוסקים עכשיו ומצווים לעסוק בגירוש הקללה ובתיקון הקלקלה הזאת. ודווקא בזמן קצר ביותר.

לפיכך, מי שמנסה לגרות את הנימים הרגישות של עדתיות, כדי לעשות מזה רווחים של בחירות, לא זו בלבד שהוא מחבל באמצעי הריפוי של פצעי המארה הלאומית שלנו, אלא שהוא גם עושה איוולת גסה. זהו משחק באש ועלולה לאכול גם את מציתיה עצמם.

שמענו בזמן האחרון על נסיונות שונים להקים רשימות עדתיות נפרדות בבחירות למועצות הפועלים. בחלק מן המקרים באו הנסיונות האלה כתוצאה מתסיסה פנימית באותם המקומות או כתוצאה מחוסר כשרונות של האנשים במקום להסתגל לתהליך של מיזוג העליות והעדות ולשלם מחירו המלא.

אולם יש מקומות לא מעטים, שהנסיונות להקים רשימות עדתיות נפרדות הם פרי הסתה ועידוד של מפלגות יריבות למפא"י. ולא רק של מפלגות הימין, אלא גם של מפלגות המיעוט שבהסתדרות.

מחובתנו לקרוא אל כל המפלגות: סלקו ידיכם מן הבחישה בקדירה העדתית. התבשיל שייצא מן הקדירה הזאת הוא רעל מסוכן לכל המפלגות, בלי יוצא מן הכלל, ונושא בכנפיו חורבן לכל המבנה והמתכונת של חיי הציבור במדינה ובעם. ואילו ליוצאי ארצות המזרח עצמם יביא דבר זה מארה של פירוד וקללה של סיכסוכים ביניהם לבין עצמם; כי מי שאומר רשימה עדתית מוכרח להבין, שתהיינה רשימות עדתיות מרובות לאין קץ.

סיעות המיעוט בהסתדרות קבעו מטרה לעצמן בבחירות האלה, והן מבקשות את ציבור הבוחרים לעזור להן בהשגתה, והיא הקטנת כוחה של מפא“י והגדלת כוחן הן, לא שאיזו מהן מעיזה לבקש מן הציבור שיתן לה רוב. אלא שכולן מתפללות זו על זו, שאף אחת מהן לא תהיה רוב. אפשר להצטרף לתפילתן זו בלב שלם אלמלא היו רוצות, שגם מפא”י לא תהיה רוב.

הן רוצות בכך כדי שאפשר יהיה ליצור בהסתדרות משטר, ששום החלטה לא תתקבל ושום מעשה לא ייעשה אלא אם הוא מוסכם. דמות כזאת רצו לשוות גם לקואליציה הממשלתית, שבמרכזה שלוש מפלגות הפועלים, הם רצו שההחלטות יהיו תמיד מוסכמות ושאם אחת משלוש המפלגות אינה מסכימה לדבר מן הדברים – לא יקום הדבר!

כל ימי הקואוליציה הזאת נמשך המאבק בינינו לבינם על כך שהחלטות המתקבלות ברוב דעות של כל שליחי ציבור הפועלים הן ורק הן דמוקראטיה אמיתית. ואילו הם טורחים כל הזמן לשכנע את עצמם שבמניין של רוב ומיעוט יבוא דווקא מספר המפלגות ולא מספר הנבחרים הממשי. אם יש 6 מפלגות מצד אחד, אפילו הן מהוות רק 40% – הרי הן רוב ודעתן דעת הרוב; ואילו מפלגה אחת, אפילו היא מהווה 60% – היא נחשבת בעיניהם כמיעוט ודעתה “דעת יחיד”.

אותן מפלגות פיתחו במרוצת השנים את האידיאולוגיה של ה“שיתופיות” ו“ההסכמיות”. אנחנו הלכנו לקראתן במהלך הזה של שיתוף המיעוטים מתוך רצון לקרב לבבות ולשמור על שלמות המחנה. אבל אצלם הלך הדבר הזה ונהפך לתורת־יסוד ולחוק־יסוד, שמוכרחים לשתף בניהול העניינים כל מיעוט. בדרך זו הגענו לאותו מצב מגוחך, שנציגי מפלגות שונות יושבים במוסדות־מבצעים ומשתתפים בהחלטות ובביצוע; אולם בחוץ הם מופיעים כאופוזיציונריים, זהו גן עדן של כסילות, להיות בפוזיציה ובאופוזיציה בעת ובעונה אחת.

כל “שותף” מרשה לעצמו לנהוג כך, שמה שנפל בחלקו – השתיקה יפה לו: ואילו כלפי מה שמתנהל בידי אחרים הוא צריך להיות מבקר ומקטרג.

התוצאה של שיטת שיתוף המיעוטים הביאה לידי כך, שהילודה של מפלגות מיעוטים נמצטת בתהליך בלתי־פוסק של עליה. פעם היו בהסתדרות מלבד מפא“י, רק תנועת השוה”צ ופועלי ציון שמאל; אח“כ נוספה “אחדות העבודה”, אח”כ “העובד הציוני”, אח“כ “העובד הדתי”, אח”כ מק“י ואח”כ ארגון העובדים הציונים הכלליים; הרי שש מפלגות־מיעוט ומי יכול לערוב לנו שזהו המספר הסופי?

עלינו להזהיר, שהשיטה הזאת של שיתופיות והסכמים בין סיעות־מיעוטים היא קוסמת ומושכת להוסיף וליצור סיעות־מיעוטים נוספות. אין מנוס מזה. כל אדם פשוט עלול לבוא לידי מחשבה כזו: עשה לך מפלגונת כל שהיא ותיכנס כשותף בכל העסקים; ייתכן אפילו שמזלך ישחק לך ואתה תהיה לשון־המאזניים: וכאשר השיטה הזאת מתנהלת לעיני המוני עולים, המתלבטים עדיין בחבלי השתלבותם בחיי הציבור; וכאשר נושאי השיטה הזאת מגרים גם את יצרי העדתיות, כדי להרוויח מהם ריווח לאלתר – הרי שהתוצאה תהיה שיילכו ויתוספו סיעות־מיעוטים במספר ללא־גבול; יש פיצול עדתי רב, יש הרבה עדות ובכל עדה יש חטיבות שונות. מי יכול למנוע שבהסתדרות תהיינה 20 סיעות־מיעוטים או יותר? רק אז תהיה זו הסתדרות, שאויביה יוכלו להסתער עליה ולכבשה! עלינו לטפח, בשקידה ובנאמנות ובעקביות, את התודעה של אחדות ושל ליכוד; שאם לא נגביר את האחדות ואת המאחד – עלול לקום עלינו גולם הפירוד והפיצול והוא מסוגל לרמוס את הכל ללא שיור. ולא זו בלבד אלא שאותה תועלתיות, שאליה חותרות סיעות המיעוט על־ידי טיפוח ה“שיתופיות” וה“הסכמיות” – והן מבקשות עוד להגביר אפשרויותיה ע“י הקטנת כוח הרוב של מפא”י – לא זו בלבד שהיא מסוגלת להרבות בפרייה ורביה של סיעות מיעוטים נוספות, אלא שהיא משחיתה גם את פרצופן והורסת נאמנותן של מפלגות־המיעוט עצמן כלפי כל ערך מן הערכים, פרט לערך האחד והיחיד, שהוא קבלת חלק במה שנחשב שלטון או הנאה.

היינו עדים לכך, שכאשר התועלת והריווח הכיתתי הם עיקר־היסוד יכול היה לקום קשר ושיתוף־פעולה, על בסיס של תועלתיות כיתתית, גם בין הימין הקיצוני לבין השמאל הקיצוני. ולא יתבוששו. הם עלולים להסתפק בתועלת עצמית מפלגתית גם אם הדבר יאלצם לוותר על תועלת הכלל ועל טובתו. האין זו דרך המוליכה לציניות, לכפירה בערכים, לאינטרסנטיות ולחילול כל קודש?

העם החדש במדינת ישראל טרם נכבש כיבוש מלא לתנועות ולזרמים המוערים עד עכשיו, בקרב ציבור הפועלים ובקרב אזרחי המדינה. זמן רב עוד יעבור עד לגיבושו וכיבושו. לפיכך צריכה להישמע הקריאה; למעט את מפלגות המיעוטים. אם נעשה את קיומן של מפלגות־מיעוט לדבר שאין בו כדאיות, שאינו משתלם, שאינו תנאי לקיום חיי הציבור ואינו יכול להיות “לשון־המאזניים” – יגברו תהליכי האיחוד והליכוד, בלי שתחסר לנו האופוזיציה, הנחוצה לקיומם של חיים דמוקראטיים. אך אם לא נעשה כן יגברו תהליכי הפירוד והפיצול ואז כל הדמוקראטיה תהיה פלסתר.

הפועל הצעיר, 15.4.1959