אילו אירע בימים כתיקונם מה שאירע השבוע בכנסת, היינו אומרים: נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו. בושנו לעיני העם היושב בציון והמפוזר בתפוצות ונכלמנו לעיני אומות העולם. בושנו על חילול כבוד הכנסת, בית־הנבחרים של ישראל, ונכלמנו על הפגיעה המחפירה בכבוד ראש ממשלת ישראל שאינו רק ראש ממשלה, אלא בחיר האומה ומנהיגה. מימי שמעי בן גרא, אשר פער פיו נגד מלך ישראל וכינהו “איש בליעל”, ועד היום, לא כיסתה כלימה כזו את פני כולנו.

עכשיו שהימים אינם כתיקונם, כשהאוייב לוטש חרבו בחמת זעם כדי להניפה עלינו, הרי מה שקרה הוא בחזקת אור אדום של סכנה חמורה, שאם לא נקום עליה, תקום היא עלינו ותוליכנו מדחי אל דחי.

למרבה הצער, הכלימה והסכנה שובש וסולף סיפור המעשה, הן על־ידי רגשנים רודפי שלום והן על־ידי סלפנים מומחים, ובדעת־הקהל נוצר רושם של קטטה בין ראש־הממשלה לבין מנהיג “חירות” חבר הכנסת בגין, שכאילו שניהם לקחו בה חלק במידה שווה פחות או יותר. הילכך מחובתנו לשחזר את השתלשלות הדברים מראשיתם, בהסתמכנו גם על הפרוטוקול הסטנוגרפי ועל מה שראו עינינו ושמעו אוזנינו באותו מעמד, למען יידע העם וישפוט ובעיקר למען נבחין כולנו בסכנות האורבות לנו.

* * *

וכך היה מעשה:

מלך ירדן הדיח את המפקד האנגלי של הלגיון. אותו מפקד לא נמנה מעולם על ידידי ישראל או דורשי שלומה וטובתה, וגם ממשלת בריטניה, שראתה בו כעין שומר מפתחות של עמדותיה במדינת ירדן, אינה חשודה על חיבה לישראל או על דאגה כנה לקיומה. הדחה זו היתה מכה קשה ומרה לבריטניה עצמה. ואילו מזווית־ראייה של ישראל יש בהדחה זו משום עדות נוספת על ההכנות הקדחתניות הנעשות במדינות־ערב לקראת מלחמה בישראל. ממשלת־ישראל אינה יושבת בחיבוק ידים, אלא עושה את כל אשר לאל ידה, כדי למנוע פרוץ מלחמה, ובעיקר אוגרת היא כוח ועצמה כדי לעמוד באותה מלחמה, אם אמנם תפרוץ. היא מבקשת נשק בכל מקום וצוברת כלי־נשק מכל סוג שמוצאת ידה. אחד מכלי־הנשק החשובים, הנחוצים במלחמה ושהממשלה שוקדת לרכשו בכמות מלאה, הוא כוננותו הלוחמת של העם, על כל שכבותיו, גם מבחינה נפשית.

יש מי שסבור, שכדי לקדם כוננות זו היה צריך לצרף את כל המפלגות לתוך הקואליציה הממשלתית. ואמנם, כזכור, ביקש בן־גוריון להקים ממשלה “מקיר אל קיר” ולא עלה הדבר בידו אלא בחלקו. מחוץ לקואליציה נשארו ארבע מפלגות, שנציגיהן מהווים יחד קרוב לשליש מנבחרי הכנסת. הציונים הכלליים והאגודה נתבקשו להצטרף ולצערנו סירבו מטעמים של חשבונות שאין שעת הסכנה הולמתם. ואילו “חירות” ומק“י, המהוות חמישית של הכנסת, אין צירופן לממשלה הולם את שעת הסכנה. מק”י – על שום עמדתה הבוגדנית. ו“חירות” – על שום התנהגותה בעבר, ובעיקר על שום שהיא מפצירה בנו לפתוח במלחמה עם הערבים לפני שהם יפתחו בה. מגמה זו של “חירות” מתנגדים לה כל חלקי העם, ואולי גם רבים מחברי “חירות” עצמה, הרואים בכך מעשי טירוף והסתכנות איומה. הכל סבורים, פרט למנהיגי “חירות”, שאם אנחנו נפתח במלחמה נעורר עלינו זעמן של כל מדינות העולם, נקפח את אהדת העם היהודי בתפוצות ונגרום להרהורי־ספק חמורים שיכרסמו בלב אזרחי המדינה שעה שיצטרכו לשאת בסבלות המלחמה. ואילו אם הערבים יפתחו במלחמה נגדנו נעמוד בה בלבב שלם ובמלוא היכולת של עם העומד על נפשו, כשלימיננו אהדתו ועזרתו של עמנו בתפוצות, וידידי ישראל שבין אומות העולם לא יתביישו ולא יהססו להזדהות אתנו ואולי גם לסייע בידנו.

ההבדל בין שתי הגישות הוא תהומי ואין בו מקום לפשרה, משום שהוא קובע גורלנו לחיים או למוות, לנצחון או חלילה למפלה.

* * *

עם הדחתו של גלאב פחה עמדה סיעת “חירות” והגישה “הצעה דחופה” לסדר־היום של הכנסת, שתדון במאורע. מה יש לכנסת לדון בפומבי על אותו מאורע, שלא ידינו ביצעו אותו ולא בידינו לשנותו – למנהיגי “חירות” פתרונים. נשיאות הכנסת לא הכירה בדחיפות הצעתם ואז נקטו בנשק פרלמנטרי אחר, הלא הוא הצעת אי־אמון לממשלה. ואף שנשק זה הוא לגיטימי מבחינת ההלכה הפרלמנטרית, הרי השימוש בו בכנסת נעשה לאחרונה מוגזם ומופרז ביותר. במקרה דידן היה השימוש בהצעת אי־האמון לא רק מגוחך אלא גם מתגרה. מי שמציע אי־אמון לממשלת ישראל על שחוסיין הדיח את גלאב אינו רק מגוחך אלא גם מתגרה. מי שמציע אי־אמון לממשלת ישראל על שחוסיין הדיח את גלאב אינו רק מגוחך אלא גם מתגרה ומתעלל. הממשלה והעם שרויים בדאגה ומטכסים עצות כיצד לקדם פני הסכנות ואתה שעה באה “חירות” ומציעה אי־אמון לממשלה ולשכל הישר של העם ברובו המכריע. בנאומו של מנהיג “חירות” לביסוס הצעת אי־האמון היו כל הסימנים של התגרות, התעללות והתרברבות, ואין תימה שהם הרתיחו דמם של רבים מחברי הכנסת. הצעת אי־האמון נדחתה על־ידי סיעות הקואליציה והסתייגו ממנה כל סיעות האופוזיציה. “חירות” לבדה הצביעה בעדה ולמעשה היתה משמעות ההצבעה בכנסת הבעת אי־אמון לסיעת “חירות”.

אולם, בעת נאומו של ראש־הממשלה, שלפי הנוהג המקובל הוא צריך לענות על הצעת אי־האמון, הקימו אנשי “חירות” שערוריה, ללא תקדים, הם שיסעו דבריו ונאחזו במשפטים קטועים ובלתי־מוגמרים כלפיו על פגיעות, שכאילו פגע בהם.

ראש הממשלה פתח דבריו במלים אלו: “בדבר אחד אני מסכים לנואם, שהלוחמים שלנו יילחמו. אבל הוא קצת הגזים. הוא אמר: אנו נלחמנו ונלחם. הנואם לא נלחם במלחמת השחרור ולא יילחם…”

מייד הסתערו עליו אנשי “חירות” בשצף קצף, ולא נתנו לו לגמור את כל פסוקו, שכפי שיראה הקורא הוא קטוע ואינו גמור, ויתכן שאילו הושלם לא היה נשאר בו מקום לעלבון.

אנשי “חירות” שארבו להזדמנות, כדרכם תמיד, כדי להחריף את ההתגרות, לא הניחו לו לראש הממשלה לומר בדיוק את מה שרצה לומר וזקפו עליו כאילו פגע בכולם וכאילו אמר שהם לא לחמו ולא יילחמו (בלשון רבים) בעוד שהערתו נשאה אופי אישי כלפי מר בגין. לא במקרה נפתחה ההערה במלים: “אני מסכים לנואם שהלוחמים שלנו יילחמו”. ויתכן שראש הממשלה התכוון לומר בהמשך הערתו, שעכשו לא יהיה כמו בראשית מלחמת השחרור, כאשר מר בגין עמד בראש כוח מזויין שלא נלחם כתף אחת עם כולם, אלא תוך פרישה, ופעמים אף במנוגד למערך הכללי. ואילו עכשיו לא יילחם עוד בנפרד, כמו שהיה, אלא “הלוחמים שלנו יילחמו”. אם נבין כך את משמעות ההערה – אין לה לדעתי משמעות אחרת – קרי שאין בה כל דופי או עלבון, אלא היה בחזקת ציון עובדה, שבעבר היתה מצערת ועכשיו מעודדת. שאם לא כן מה טעם הדגיש ראש־הממשלה ש“בדבר אחד הוא מסכים לנואם שהלוחמים שלנו יילחמו, אבל הוא קצת הגזים כשאמר לנו נלחמנו ונלחם”.

ואולם, השערוריה העיקרית עשו אנשי “חירות” בשלב מאוחר יותר כאשר ראש הממשלה התקרב לסוף דבריו והעיר בתרעומת, כי “הדיבורים האלה, אם כי לא בכוונה, מסייעים לאלה הרוצים להבעיר תבערה, כי הם מציגים אותנו כמחוסרי יכולת וסבילים”. זו היתה הערה על דבריו של מר בגין, שכאילו הממשלה נוקטת “סבילות פטאליסטית ומוליכה את העם למלחמת יאוש”. כאן ולא קודם, נתלקחו קריאות־הביניים כלפי ראש הממשלה, שלדברי בגין “אמר דברי נאצה” “ויש לנו כל הזכות להשיב על זה”. תוך כדי כך הסמיך בגין את קריאת־הנאצה שלו כלפי ראש־הממשלה, אשר בושה לחזור עליה.

* * *

מי שעוקב אחרי התנהגות אנשי “חירות” בכנסת יכול לקבוע בנקל, שהם סיגלו לעצמם טכסיסים שקופים: האחד – להתקיף, להקניט, להשמיץ ולהרגיז את הממשלה ואת תומכיה, אך אם מישהו מחזיר להם, ולו במידה זעומה ביותר, הם מייד מתקוממים וצועקים ככרוכיא. כלומר, מה שהם מתירים לעצמם אינו בחזקת מותר לזולתם. הם אינם חשים בכאב שהם מכאיבים לזולתם אך כואבת להם כל דריכה קלה על יבלתם. הטכסיס השני הוא: התעלמות מן העיקר ויצירת נקודות־מוקד בהשתלשלותו. דוגמה מובהקת לכך היתה פרשת ינון, שעיקרה היה היחלצותם כמפלגה פוליטית לעזור למשפחה אחת נגד משפחה שניה בין מתיישבי ינון, בסכסוך שאינו פוליטי ואינו מפלגתי, ובמקום, שאין להם ולא היה להם כל קשר אליו. את חטא התערבותם בסכסוך טרחו להעלים ואילו טענותיהם נתבססו על דברים שנגרמו על־ידי עצם התערבותם. וכן היה הדבר הפעם. הם פתחו בהתגרות על־ידי הצעת אי־האמון לממשלת ישראל בגלל הדחת גלאב; מנהיגם נשא נאום קנטרני ורהבני; אחר־כך הפריעו לראש הממשלה בפתח דבריו וגרמו שיצאו מקוטעים; ולא עוד אלא שלאחר השערוריה פתחו בפרשנות, בכתב ובעל־פה, המציגה את ראש־הממשלה כאשם לפחות במידה שווה עם מר בגין. לפי העתונות טוען מר בגין שהוא כבר “אמר פעם” כי “את מכבדיו יכבד ואת מחרפיו יחרף”. זוהי דוגמה מובהקת לא רק לרברבנות אלא גם לעשיית דין לעצמו, שסכנתה וחומרתה גדולה למדי. פירושו של דבר שמר בגין עצמו, הוא ולא זולתו, יקבע מה נחשב לכבוד לו ומה נחשב לחירוף וגידוף. היכול מישהו לעמוד בדינו ובמשפטו של אדם חולה־גדלות, שכל מילת־ביקורת כלפיו תיחשב בעיניו כפגיעה בקודש, בעוד שדברים שלו נחשבים בעינו כדבר השם? אדם המתהלך בהרגשה ש“אלקים בחר בו לשלטון” – במה נבדל הוא מטיפוסים ידועים בהיסטוריה שעשו עצמם אלוהות? כל דיבור היוצא מפיו של מנהיג “חירות” כולל בתוכו פעמים אין ספר את המלה “אני”, “עמי” ועוד ועוד. ומה שחסר במלים משלים טון הדיבור.

* * *

לית מאן דפליג, שכל ההתנהגות הזאת והטכסיסים האלה ממיטים חרפה ובושת־פנים עלינו ועל המשטר הדמוקראטי שלנו, שבו יכול כל אדם להחציף פניו כלפי ראש־הממשלה ולעלבו כרצונו. זוהי דוגמה “חינוכית”, שכל איש, נכבד או נקלה, יכול לעשות כמותה כלפי ראש ממשלה זה או אחר. אם הרשות נתונה – אין להגבילה רק במקרה מסויים. ואם אפשר לעלוב בדוד בן־גוריון במי אי־אפשר לעלוב? אי השר, או הנבחר, או האזרח, אשר לא יהא מזומן לעליבה ואין מוחה?

אך כאמור, חל כל זה על ימים כתיקונם. ואילו בימי מסה וסכנות כימינו אלה, עשויה התנהגות כזו להצית אש שנאה ומדון, שלא קשה כלל לשור אחריתה, ובה ייעזר האוייב העומד מול חומותינו אולי יותר מאשר יכול הוא להיעזר בכל “המיגים” וה“אליושינים” שלו.

פרשת חורבן הבית השני הוא דוגמה מאלפת גם לבני זמננו. ומשום כך מובנת דאגתם וחרדתם של חברי כנסת מרובים מסיעות שונות, ובייחוד יו"ר הכנסת הח' יוסף שפרינצק, שהשערוריה הזאת גרמה לו ולסגניו עגמת־נפש מרובה ביותר.

יו"ר הכנסת והסגנים לא שלחו לבגין “אולטימטום”, כפי שסיפר עתונים יצרני סנסציות, אלא היתה מצדם השתדלות לחסל את השערוריה על־ידי מתן עצה כנה ונכונה למר בגין. שיתנצל על הביטוי המעליב שהוציא מפיו, מאחר שזוהי הדרך היחידה שיכולה להציל קורטוב של כבוד לאומי. מר בגין סירב להתנצל והעניין נמסר לטיפולה של ועדת הכנסת.

אולם, בין שיאות להתנצל ובין שלא יאות, הכנסת חייבת לעמוד על כבודה, על כבוד ראש ממשלתה ועל תקינות עבודתה, העלולה לסבול מאוד אם סגנון זה של שערוריות ישלוט בה. אם לא תעשה כן תמיט חרפה על עצמה. כל אזרח שואל וישאל: מה ייעשה לאיש אשר העז לפגוע בכבודו של ראש הממשלה? אם לא יבוא על עונשו תהיה לדבר מסקנה אחת ויחידה: שאין דין ואין דיין בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. למסקנה זו עלולים להגיע גם חברי הכנסת עצמם. מה משמעותה של מסקנה זו, בייחוד בשעת סכנה – מיותר לפרש.

יידע כל אזרח בישראל, ויידעו ידידנו בעולם ואוייבנו מסביב, המטים אוזן להקשיב לכל המתרחש אצלנו, כי כבודו של ראש ממשלת ישראל אינו הפקר, כי כבוד הכנסת הוא כבוד האומה כולה, וכי האמת והצדק – ולא החנופה, או הטישטוש או הדו־פרצופיות – הם ורק הם נר לרגלי מדינתנו.

הפועל הצעיר, 13.3.56