הוועידה השמינית של מפלגת פועלי א"י עמדה בסימן חתימתה של תקופה רבת־אירועים ומעשים, גדושת הישגים גדולים וכשלונות ידועים, לא רק במישור חיי העם והמדינה אלא גם בחלקת חייה היא עצמה, כמפלגה גדולה ומנהיגה, הצועדת בראש מסע ההתרחשות ההיסטורית הישראלית במשך שנות דור והיא גם אחראית על כיוון המסע, קצבו ומידות התקדמותו.

פרקי התקופה הועלו והוארו בהרצאותיהם של החברים בן־גוריון, אשכול, ספיר, כסה, בש ועובדיה פורת וכן גם בדברי החברים שנטלו חלק בוויכוח. ואף שהם שנו ושיירו, ויש עוד מה להוסיף לדבריהם, לא נעשה זאת כאן, כל שכן שלא נחזור על דבריהם. דיינו אם נציין כי ביטוי נמרץ ביותר לתמורות שהתקופה הזאת חוללה ראינו בדמות דיוקנה של הוועידה עצמה, הן בפסיפס החברתי של ציריה ובאיה והן באווירתה ובהלכי־רוחה.

ועידות רבות נתוועדו בארץ־ישראל, מראשית הישוב החדש ועד היום, וביניהן לא מעט ועידות פועלים. אך עוד לא היתה עוד כוועידה הזאת לרבגוניות מרהיבת לב ועין. ועידה זו היתה לא רק בבואה נאמנה של התמורות שחלו עד כה אלא אף נשקפו ממנה פני העתיד.

ומשום כך ראויה ועידה זו שנדבר בה ונלמד ממנה לקח לחיוב ולשלילה, לא רק משום היותה בעינינו מאורע, העומד בסימן של חתימת תקופה מזה ושל פתח תקופה מזה, אלא דווקא כדבר בפני עצמו, כחזיון ציבורי חברתי ומדיני רב־חשיבות, הן בחיי המדינה והן בחיי התנועה.

* * *

רושם בל יימחה עשתה העובדה של “חבישת הספסלים” ע"י אלף מאתיים הצירים ומאות האורחים, תוך הקשבה דרוכה, במשך חמש יממות בתנאי שרב קשים; האנשים התייחסו ברצינות ובהחשבה מרובה לוועידה עצמה ולתפקיד שהוטל על כל אחד מהם כציר בה. הם עקבו בעירנות אחרי מהלך הוועידה בלי כל היעדרות, רישול, אטימת אזנים והתחמקות לשיחה בטלה במסדרונות ובתי־קפה שבסביבה, כנהוג בקונגרסים ובכינוסים גדולים.

יכול תאמר שרובם המכריע של הצירים ושל הנואמים היתה זו להם ההשתתפות הראשונה בוועידה כלשהי, הן כצירים והן כנואמים. אבל, בכל כינוס גדול רבים המשתתפים ב“פעם הראשונה” ואעפ"י כן מתרופפת מתיחותם אחרי כמה ישיבות. אין זאת אלא שבשורות המפלגה צמח לאחרונה טיפוס חדש של עסקן המתייחס בכל הרצינות לתפקידו. דבר זה ראוי לא רק להערכה ותשומת־לב אלא גם לשמש דוגמה לעסקנים הוותיקים והרגילים שיראו את החדשים וילמדו מהם כיצד לכבד תפקידם כשליחי־ציבור.

* * *

העובדה, שמפלגת שלטון מובהקת כמפא"י עורכת ועידת המונים כזאת, על יסוד בחירות דמוקראטיות כשרות, לא הובלטה דיה, אנו מבליעים אותה בנעימה כדבר המובן מאליו. יריבינו מבליעים עובדה זו משום שלא נעים להם להבליטה, שמא יהיו נשאלים, מבית או מחוץ, כיצד נעשים הדברים אצלם.

לכאורה, כל המפלגות הפוליטיות במדינה נשבעות לדמוקראטיה ולוחמות לה. מקצתן אף מעיזות להצביע על מפא“י כמתנכלת לדמוקראטיה ומצירה צעדיה. אולם עד עכשיו שום מפלגה מאותן מפלגות לא ניסתה לקיים דמוקראטיה בביתה, בתוך עצמה ובין חבריה, אף על פי שהן מייצגות או מתיימרות לייצג המונים רבים. דבר זה חל על מפלגות הימין – “חירות” ו”הציונים הכלליים“; על מפלגות השמאל – “אחדות העבודה”, מפ”ם ואין צורך לומר מק“י; ועל המפלגות הדתיות – “המזרחי־הפועל־המזרחי” “אגודת ישראל” ו”פועלי אגודת ישראל“. פעם בפעם עורכים הם ועידות עם כל הגינונים, אבל לא על יסוד של בחירות דמוקראטיות המוניות אלא על יסוד מינויים מלמעלה והסכמים אישיים וכיתתיים. בדרך ההשאלה אפשר לומר שכל המפלגות, פרט למפא”י, מקיימות בעצמן “היה דמוקראט בצאתך ובלתי דמוקראט בביתך”.

חזיון זה מקורו בפחד מפני ההמונים והוא פחד כפול: מפני ההמון כהמון ומפני ההמון שלנו, שהוא המון של קיבוץ גלויות, שאין לדעת סתרי לבבו. הילכך מזמינים אותו המון להצביע בבחירות כלליות בעד מפלגה עשויה ומגובשת ואין נותנים לו אחיזה בתוכה פנימה.

פחד זה קינן גם בלב חברים רבים במפלגתנו, לקראת הוועידה הזאת. היו שחזו חזות קשה והיו שחששו, אבל ליבא לפומא לא גלי. והנה נתנה הוועידה הוכחה ניצחת שאין לחשוש מהמון נקבצי הגלויות. יש להם מטען מספיק של רגש אחריות, דרך־ארץ, בינת־הלב וחוש־מעשי ואפשר לסמוך עליהם שלא יכזיבו.

ולא זו בלבד, אלא שלא לתיכון דמוקראטיה אמיתית בחברה הישראלית בלי מיזוג עליות מקיף, בלי שיתוף המוני העולים כמות שהם. אפשר לומר זאת גם בדרך היפוך: לא ייכון מיזוג עליות אמיתי בלי דמוקראטיה מקיפה ויסודית. לא נגזים אם נאמר, שהבחירות לוועידה, וחלק גדול מסניפי המפלגה, וכן הוועידה עצמה, עשו למיזוג בני העליות יותר מהמון נאומים ודברי הטפה. זה היה כור־ההיתוך של ממש, שממנו עלול לצאת גוש חברתי, שהתנועה ומפעלה הם נשמת אפו מצד ההלכה ומצד המעשה.

יש אומרים: בדברי המתווכחים בוועידה לא היתה עליית־נשמה, לא היה ויכוח על ערכים ועל דרך וכו': האומרים כך מתעלמים משני דברים: א) שלאמיתו של דבר אין כמעט חילוקי־דעות במפלגתנו בענייני מדיניות חוץ ובטחון. יש הבדלים במזג, בתחושה בענייני מוקדם ומאוחר, ותו לא. כלום יש להצטער על אחדות ההבנה והתחושה בעניינים עדינים אלו? ב) הרבדים החדשים, שנוספו למפלגה, מן העליות ומן הדור החדש, הם משוחררים מהרקעת שחקים אידיאולוגית ומחבקת זרועות עולם של “איזמים”; הם תכליתיים ומעשיים ורואים בעליל את אשר לפניהם מי באפק רחב יותר ומי באופק צר יותר. ומאחר שהם מכירים הכרה ללא שיור בפרימאט העצמאות הלאומית והריבונות המדינית, וכפועל יוצא מכך הם מכירים הכרה מלאה בפרימאט העליה וקליטתה, העבודה, פיתוח הארץ והעשרת המדע – נמצא שלא נותר להם להתדיין אלא על ה“איך” בלבד, כלומר על דרכי העשייה וההגשמה. מה מגרעת יש בכך שהם דיברו רק לגופם של עניינים “איש איש ממלאכתו אשר המה עושים?”

סבורני שזוהי דווקא מעלה יתירה ולקח טוב.

* * *

שני הצירים, שעליהם נסבו ההכרעות בוועידה היו: א) העניינים הכלכליים, שבמרכזם עמדה, בצדק או שלא בצדק, בעיית תוספת היוקר. ב) העניינים הארגוניים. בשני הדברים נתקבלו הכרעות חשובות. יש מי שאינם מרוצים ממה שיש בהחלטות אלו ורבים מצטערים על מה שאין בהן.

אין ספק, שהוועידה השכילה לעשות שלא הרחיבה את שטח ההכרעות. הדברים טעונים עיונים ודיונים נוספים בטרם תיפול בהם הכרעה. בייחוד אמורים הדברים במסכת הארגונית. הרוחות שנשבו בוועידה, ולקראתה, לא כולן רוחות טובות. הכל כמהים לשינויים, לתמורות ולחידושים. אבל יש שאחד נשא נפשו לדברים הפוכים ממה שחברו רצה. וכדי לאזן את השאיפות ולהגיע לידי שלמות – אין טוב מן המתינות ושיקול־הדעת.

הנה ראינו כיצד החליטה הוועידה החלטות סותרות – בהשפעת דעות קדומות, שהתהלכו בין שורות החברים ולא נבדקו כל צרכן מלכתחילה. ביומה הראשון החליטה הוועידה על שריון לאלתר של שני שלישים מן הייצוג במרכז לסניפים. סמוך לכך החליטה בעד מרכז של מאה ועשרים, אף שידעה שכבר נבחרו מטעם הסניפים 120 נציגים למרכז על פי תכנית מוקדמת של מרכז בן 191 חברים שלא היו עליה עוררים רבים. כן ידעה הוועידה שאפילו יחזרו הסניפים לבחור מחדש נציגותם, תוך הקטנתה לכדי שליש ממאה ועשרים, הרי שהדבר יגרום פגיעה בעשרות חברים של התנועה שלא יוכלו להיות חברי המרכז, אעפ"י שהם ממיטב אישיה המרכזיים של התנועה או אנשים שהתנועה מעוניינת וזקוקה להם כשליחיה ועושי־דברה.

הוועידה נאלצה איפוא לחזור ולתקן החלטתה פעמיים. פעם כשקיבלה הצעת בן־גוריון שהמרכז יהיה לא מאה ועשרים אלא מאה ושמונים, ופעם שניה כאשר קיבלה הצעת משה שרת להעמיד מספר חברי המרכז על 193, ובכך חזרה למעשה אל ההצעה המקורית של הוועדה המתמדת, בשינוי קל שנגרם ע"י לחץ של הרגע האחרון, ובמקום 191 נבחרו 193.

דבר זה מלמדנו שיש להכין עניינים כאלה מראש הכנה מלאה וקפדנית. רגישותם של צירי הוועידה בסוגיה זו נבעה מן החשש מפני גמישות יתירה ב“מעשי מרכבה”, המסלפת את רצון הציבור. אבל לא פחות מכך היתה זו מחאה נמרצת נגד קבוצות־הלחץ המבקשות להשיג מלמעלה מה שלא הצליחו להשיג בשטח. עכשו שקבענו הלכה לעצמנו חובתנו להקפיד על קיומה ככתבה וכלשונה ללא כל נסיון של עקיפה. אולי אף נבסס ונרחיב הלכה זו על־ידי כך, שכל הייצוג יבוא מן הסניפים בלבד אלא שהסניפנים עצמם יהיו חייבים לבחור אחוז של חברים מרכזיים, שאינם תושבי המקום, כחלק מן הנציבות הנבחרת שלהם.

ואילו מה שמכונה “קבוצות הלחץ” אין לדונו לכף חובה בלבד. אין זה אלא טבעי ומובן שאנשי ההתיישבות, ואנשי האיגוד המקצועי, והחברות והעדות, יחתרו להגיע למלוא הייצוג המגיע להם ואין גנאי בכך. אם יש גנאי הריהו בשיטות ובטכסיסי־הלחץ שחלק מן החטיבות הללו השתמשו בהם כדי להגיע לייצוג מלא, או אם אפשרי, למעלה מזה. בנידון זה היו גילוים ותופעות מביישות, שהשתיקה יפה להן. רק אחת יש להדגיש בכל לשון של הדגשה: גילויים אלו לא באו מידם של הרבדים החדשים במפלגה, אשר היוו את מרבית צירי הוועידה כשם שהם מהווים מרבית חברי המפלגה, אלא דווקא מידם של נציגי הרבדים הוותיקים, המנוסים, המיוחדים בצדק והמיוחסים שלא בצדק.

חטיבות אינטרסנטיות הן הכרח לא יגונה של מציאותנו. אבל תכסיסי־לחץ אינם מוסיפים כבוד וכוח ויש לעקרם משדה חיינו שעה אחת קודם.

* * *

יש מי שרואה בוועידה רוחות מנשבות של מרדנות. אך לאמיתו של דבר היתה זו הבעת מורת־רוח ותביעה לתיקונים בכמה דברים הנמצאים כולם בתחום היחסים בין אדם לחברו לבין מורה לתלמידו ובין שליח לשלוחו. מורת־הרוח היא על המרחק המלאכותי, האישי והחברותי, שנוצר והולך בין הרבדים הקודמים של הנהגת המפלגה לבין הרבדים האחרונים. התביעה מהם היא שיראו גם במפלגה ובחבריה אחת המטרות החשובות לשליחות ולפעילות, שיקצרו את המרחק עד שיעלם כליל.

ישנו קומץ נודע של אישים, שעל שכמם רובצת אחריות מרובה ומשא טרדות גדולות ודווקא הם “יורדים אל העם” וקרובים ללבם של החברים מכל השכבות והרבדים, ולא בהם הכתוב מדבר, אלא באותה שכבת עסקנים ומנהיגים הנמצאת מהם והלאה. הללו עדיין אין מנהיגותם מובנת מאליה ומעמדם אינו מובטח בידם לעולם. הם צריכים להוסיף ולטרוח למענה. הציבור רוצה שהם יקבלו השראה ממנו ולא מן הנמנע שהם אף זקוקים לכך. הייבצר מהם לתקן פגם זה? ידוע שהרבה טירדה עושה, הרבה יגיעת נפש עושה והרבה עושים מזכירים ומזכירות להתהוות המרחק בין איש הציבור לבין הציבור. אבל במעט בינה לעתים וללבות החברים – נקל להתגבר על מרחק זה כלא היה. זו היתה תביעת הוועידה ולקח מחאותיה ויש ליתן דעת עליהם.

* * *

ואחרון אחרון, יש להבליט זכותה של המזכירות היוצאת, שהירבתה הכנות ובירורים מוקדמים לקראת הוועידה. כפי שלא נעשו בשום ועידה מוועידותינו בעבר. הצלחתה הכללית של הוועידה, מיעוט התקלות ואי־ההבנות בה – יש לזקפן לזכות ההכנה המוקדמת של המזכירות ושל הוועדה המתמדת וועדות המשנה שלה: ועדת ה־11 לענינים הכלכליים וועדת ה־23 לעניין הרכבת המוסדות.

יש אומרים, שההכנות המוקדמות עוררו יצרים והדליקו רגשות. אבל אין הצדק אתם כלל וכלל. אלמלא אותן הכנות היתה הוועידה עומדת באחד משני סימנים: או בסימן של חוסר־עניין, אדישות, והצבעה פה אחד. או בסימן של בוקה ומבוקה ומבולקה. ההכנות הביאו לידי עירנות מרובה ואותה עירנות הפכה את הוועידה למאורע בעל חשיבות אמיתית כלפי פנים וכלפי חוץ. זה הכלל וזה הלקח: מי שהכין לקראת הוועידה ימצא הצלחה בוועידה ומי שזרע עירנות יקצור ברכה וחוסן.

הפועל הצעיר, 11.9.1956