אם לא יארעו מאורעות־פתע, מיוחדים במינם, תהיה השנה הבאה עלינו שנה של חשבון, של סיכומים ושל הכרעות.

מפלגתנו עומדת עכשיו בעיצומה של היערכות פנימית לקרא ההכרעות. מיפקד החברים המתנהל זה כמה חדשים מכוון לשתי מטרות:

האחת – להיות פעמון מעורר לרבבות חברי המפלגה, העומדים בשורותיה, כדי שהפעילים יגבירו פעילותם והשאננים יעורו משאננותם.

השניה – להרחיב כתלי ביתה של המפלגה כדי לקלוט לתוכו את העולים, שהגיעו לארץ בארבע השנים האחרונות ואת ארבעת השנתונים הצעירים, שבגרו בינתיים.

סיכומי־הביניים של המיפקד – שיימשך עוד כשני חדשים – מעודדים ביותר והם מעידים, בכמותם ובאיכותם, עד כמה שופעת תנועתנו חיוניות ועירנות ועד כמה רב הכוח המושך שלה.

יש להניח, שבסיום המיפקד יתקיימו בחירות למועצות הסניפים ולוועידה התשיעית של המפלגה, כדי להשלים בזה את מעגל ההיערכות הפנימית ולאחר מכן להתייצב במערכות הכלליות, של הבחירות לכנסת הרביעית ולרשויות המקומיות, שיתקיימו בסתיו של השנה הבאה, במועד אחד או אולי בשני מועדים נפרדים. כך יתכן שעוד לפני כן ייערכו הבחירות לוועידת ההסתדרות ולמועצות הפועלים.

פירושו של דבר, שהשנה כולה, מתחילתה ועד סופה, תעמוד בסימן של מערכות הבחירות. זוהי אמנם תקופה גדולה למדי בשביל מדינה המוקפת אויבים, שעל שכמה רובצות משימות גדולות של עליה, קליטה ופיתוח. מערכות של בחירות, עם כל חשיבותן לביצור הדמוקראטיה בחיינו, דרכן להאפיל על בעיות בוערות ולדחות לקרן זוית, עד לאחר ההכרעה, מעשים חיוניים.

משום כך היה מוטב אולי לעיין מחדש בלוח המערכות של השנה במגמה לקצר את החזית ולהעתיק מקצת מאותן המערכות לתקופת השנה הבאה.

יש מערכות שהן בגדר חובה, כגון הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, ויש מערכות שהן בגדר רשות, כגון הבחירות הפנימיות במפלגה ואולי גם הבחירות להסתדרות.

אולם גם אם יתברר לנו, לאחר עיון ושיקול־דעת, שמוטב דווקא לקיים כל מה שכלול בלוח־המערכות, בתנופה אחת ללא הפסק, נעמוד בכך!

הדמוקראטיה היא לנו נכס יקר־ערך כל כך, שכדאי לשלם בעדו את המחיר של מאמץ ושל מתיחות, במשך שנה שלמה, אך בתנאי בל יעבור שמעל כל מאמץ וכל מתיחות – תישמר עדיפות ראשונה לטיפול בבעיות הבוערות ולעשיית המעשים החיוניים. ולא זו בלבד אלא שחובה לשקוד על כך שהמעשים יוסיפו להיעשות במשך שנה זו אך ורק כפי שהם נחוצים לגופם וכפי שהם צריכים להיעשות לשמם. מי שעושה מעשה כלשהו, שלא היה עושה אותו אלמלא הבחירות, ומי שחדל מלעשות מעשה, שהוא נחוץ וחיוני, רק בגלל הבחירות, הריהו בבחינת חוטא שאינו נשכר. מצד אחד מתקיים בידו חטא העשיה או החדילה. ומצד שני הציבור חש ומבחין היטב בין מעשה או אי־עשייה, הבאים בתום־לב, ובין העשייה או אי־העשייה שאינם אלא בגדר פתיון של בחירות.

במקרה הראשון הוא מעריך את המעשה ומחזיק עליו טובה, במקרה השני הוא סולד וטורח לנער מעליו את אבק השפעתו. אולם אין ספק שמותר להחיש ולהקדים מעשים ותכניות בגלל הבחירות לדרבן ולזרז עשייה.

זכורים לנו ימי ערב הבחירות לכנסת השלישית, כאשר משרד העבודה הכריז על מפעל ה“שיכון העממי” ונמצאו מי שניסו להציגו כ“שיכון ערמומי” שאינו בא אלא כדי למשוך את לב הבוחרים ואחר כך לעזבם לנפשם. הציבור האמין שהכוונה היא כנה ואמיתית – ולא שמע לקול מלחשים ומקטרגים.

אפשר שגם הפעם שומרת הממשלה בצקלונה כמה תכניו חשובו ומועילות, שביצוען יוחש ויוחל תוך שנה זו, וכמוה כן הוועד המרכזת של הוועד הפועל. אין ספק שהציבור יעריך את המאמץ לעושת רצונו ויחזיק טובה לעושים.

ואילו הדוגמה של התחל סלילת כביש בפרבר העניים, בערב הבחירות, אינה מוסיפה אמון אל העושים אלא להיפך, מפחיתה א האמון בהם.

ניזהר שלא ללכת בדרך זו, בשום מקום ובשום מקרה.

* * *

מבחינת חשבון וסיכומים, נעמוד הפעם לפני משפטו של האזרח־הבוחר בקומה זקופה, עם מאזן של מעשים גדולים ושל הצלחות גדולות, שכל אזרח חש ומרגיש אותם בביתו ובסביבתו הקרובה והרחוקה, גם לא נעמוד ונמנה אותם לפניו אחד לאחד.

במערכות קודמות של בחירות היו נוהגות המפלגות בישראל, בייחוד מפלגות האופוזיציה, להמעיט דמותם של ההישגים, ללגלג עליהם ולהכהות אורם. ולא עוד אלא שהתאמצו להעלות מסך של עשן שחור על פני ההווה ועוד יותר כלפי העתיד, הכל כדי לרכוש לבו של הבוחר ולהשפיע עליו שיתרחק ממפא"י ויצביע בעדם.

עכשיו, במלאת עשור שנים למדינה, הגיעו המעשים וההישגים לדרגה כזו, שהם כבר מאירים מכוח עצמם, באור גדול ומשכנע, עד שאפילו המומחים הגדולים ביותר במלאכת הקיטרוג וההשחרה יתקשו מאוד במלאכתם. מי פתי באזרחי ישראל שמישהו יוכל לקשור מטפחת על עיניו כדי שלא יראה את מה שגדל ועצם ופרח במדינה הזאת במשך עשר שנות קיומה?

יעידו על כך חגיגות העשור, שהעם חגג באהבה ובשמחה רבה בשל אותו מאורע היסטורי כביר של הקמת המדינה, ביום ה' באייר תש"ח, אך לא פחות מזה בשל קיומה והתפתחותה והתקדמותה והישגיה הממשיים של המדינה בעשור הראשון שלה.

וכאשר החלו אותן החגיגות – החשידו בנו כל המפלגות, שאין אנו מתכוונים בהן אלא להכין את הקרקע לבחירות. עם שיצאה מרבית השנה ובוצעו רובי האירועים – חייבים להודות, שמפלגת פועלי א“י הצניעה את עצמה ככל שיכלה כדי לדחות מעל עצמה את החשד של ניצול שמחת העם לצרכי הבחירות. האמנו והננו מאמינים שהמעשים ידברו בעד עצמם. ושום כוח בעולם לא יוכל לטשטש אותם או להעלימם או להאפיל עליהם. היש הוא ברור לעין. אולם בשביל יריבי מפא”י נשארו פתוחות עוד שתי דרכים: האחת – להתנבא נבואות שחורות לעתיד. והשניה – לטשטש ולהכחיש את זכותה ואת חלקה של מפא"י בכל החיל הרב הזה.

אשר לנבואות השחורות אין מה להתיירא מהן. מנסיון העבר למדנו, שנביאי השחור לא נשכרו מנבואותיהם והם יצאו וידם על ראשם. העם אינו אוהב כשמהלכים עליו אימים ומתארים עתידו בצבעים קודרים ושחורים.

ודאי שאסור להעלים מידיעת העם מה קשיים ומה סכנות אורבות לו בדרכו, יחד עם זאת אסור לזרוע בנפשו בהלות. לשמחתנו יש לנו עם נבון והוא רואה הדברים לאשורם. והוא מגיב מתוך שמירה מופלאה על קור־רוחו ועל יציבותו הנפשית, שהן ערובה לכושר העשייה והיצירה שלו.

עדות ניצחת לכך ניתנה בבגרות התגובה של הציבור בימי מיבצע סיני ולהבדיל בימי ההפיכה בעיראק. בשני המקרים הפגין ציבורנו שלוותו ובטחונו, תוך ראייה מפוכחת של כל הסכנות ותוך נכונות לעמוד בפניהן ככל שיידרש על־ידי ממשלתו ומנהיגיו.

העם מחזיק טובה למי שבא לומר לו את האמת, אפילו היא קשה ומרה ביותר, ובלבד שאינו מתכוון אלא להנחותו ולהאיר דרכו, אך הוא דוחה בשאט נפש מי שמנחשל עליו הגזמות כדי להפחידו ולהחרידו במגמה ובכוונה לזכות בהצבעתו. זוהי צורה מסויימת של שוד: להפחיד ולהדהים את הקרבן כדי “שמרצונו” ימסור מה שיש בידו.

סבורני – ואולי יימצאו שיחלקו על סברה זו – שגם מפני טישטוש חלקה והכחשת זכותה של מפא“י אין לנו מה לדאוג. העולם אינו גולם. וכשאזרח ישראלי רואה מעשים ומרגיש בטובה – חזקה עליו שהוא יודע ומכיר שהנם, בראש וראשונה, פרי מדיניותה ומאמציה של מפא”י. ואם במקרה יתעלם הדבר ממנו – חזקה על המפלגות, ובייחוד מפלגות האופוזיציה, שיקומו ויזכירו לו. הכיצד? הם כדרכם יזקפו לחובתה של מפא"י, ולחובתה בלבד, כל קושי, כל משגה וכל כשלון אמיתי או מדומה. ואז ישא אותו אזרח קל וחומר בעצמו: אם הללו חייבים לבדם – מי “אשם” במעשים המוצלחים? כלום אין הזכויות והחובות שני חלקים של חשבון אחד?

המפלגות בישראל רגילות להתרעם על מפא“י, שכאילו היא זוקפת לזכותה, ולזכותה בלבד, את כל המעשים וההצלחות שנעשו לפני קום המדינה, בשעת הקמתה ומאז קומה ועד היום. אין אמת בתרעומת זו ודווקא היפוכה נכון: מעולם לא הכחשנו ולא קיפחנו חלקם של גופים ושל אישים, ראשונים ואחרונים, במעשי היצירה, לצורותיהם ולגווניהם, גם אם אותם גופים או אישים היו שרויים במחלוקת אתנו; מעולם לא עלתה על דעתנו, שחברי מפא”י נשאו ונושאים לבדם בכל משא המשימות, ושרק הם מבצעים אותן, שעה שאחרים כאילו עומדים מן הצד ומסתכלים. אנו יודעים ומודים שרובו הגדול והמכריע של העם נושא במשא ועושה במלאכה. אך גם זה הוא אחד מהישגיה ומשבחיה של מפא"י, שהצליחה ומצליחה להוליך את העם במסלול הזה והעם עצמו הולך אחריה ברצון ובהכרה, מי במישרין, על־ידי הצטרפות אל שורותיה ומי בעקיפין.

ולא עוד אלא שבמום הזה לקו דווקא המפלגות היריבות של מפא“י. מי שקורא מאמריהם ושומע נאומיהם של אנשי מפלגות מסויימות מבחין מייד כיצד הם זוקפים לחשבון זכותם כל מעשה טוב. “מפלגת “חירות” למשל מוכנה לזקוף לזכותה הבלעדית את הקמת המדינה ואינה נרתעת מלהצביע על שאר המפלגות, עם מפאי” בראשן, כמפלגות שהפריעו וחיבלו בהקמת המדינה “על־ידי חירות” ומשקמה המדינה הם “מבזבזים” אותה זה עשר שנים; ואם יש כיום שפע מסויים במדינה – מי “אשם” בו אם לא הציונים הכלליים, אעפ”י שהם, כמו “חירות”, יושבים באופוזיציה וכל תינוק בעריסה יודע שאין להם יד בעשייה זו ובתוצאותיה שכולם פרי ידה ומחשבתה של “הממשלה הזאת”, שהם משלחים בה בליסטראות השכם והערב. ואם קיבלנו נשק מצ’כוסלובקיה בזמן מלחמת השחרור, מי “אשם” בכך אם לא מק“י, אעפ”י שבימים ההם עוד היו מאסאריק ובנש ליד ההגה ואילו לקלמנטיס “הקומוניסט”, נזקף חטא זה בין שאר החטאים שהובילוהו אלי גרדום.

הפועל הצעיר, 1.10.1958