רקע
ישעיהו אברך
הטעות הנמשכת

אנו יודעים היטב כי הירי הקל ביותר שלא בכיווּן הנכון והמקובל עלול להביא אחריו מיד וללא כל היערכוּת מיוחדת שאגה של תותחי־ירי ותותחי־סרק העומדים על הסוללה הציבורית שלנו ערוכים להשתיקו; אנו יודעים כי ילדי־הכתיבה של שנת המהומה הזאת – כלכלנים, מארגנים, מומחים ליִחוּס הציבור, אנשים שהוּשטה ושלא הוּשטה להם יד – עלולים להתעורר ולהשיב אל החוֹמֶש, כדי להבהיר שעולם־הכתיבה בימנו איננו הפקר וכי הופקדו עליו שומרים; אנו יודעים גם דבר, שידידנו הטוב לא צריך היה כלל להעמיד אותנו עליו, כי הסכנה של מה שהוא כינה “חָרַקירי ציבורי”, היא מוחשית מאוד לכל מי שמנסה לנשׁוף בכיווּן המנוגד לכיווּן הרוח. ואף־על־פי־כן –

כל עוד אנו חלק מאותו גוף ציבורי גדול שאליו התחברנו לפני כמה עשרות שנים – נאמר אשר עם לבנו ולא נלמד גם מן הטוב בידידים היכן קו־המשווה של הצפון הציבורי ומה הם גבולותיו. ונאמר אשר עם לבנו, יען כי לא נקבל לעולם את הנוסחה שיכול אדם לתמוך כל הימים בהשקפת־עולמה של מפלגה – אם בספטמבר 1965 הוא סבור כי ראש ממשלת ישראל טועה – הוא עוֹכֵר הציבור. וכותב־הטורים סבור שראש־הממשלה, הוא מנהיג המפלגה, טעה וטועה – על אף התשואות הסוערות מסביב.


 

ב    🔗

נאמר מיד: אין לבנו עם הפילוג ועם ההליכה בנפרד. אנו מאמינים כי במסגרת המקיפה של תנועת־עם ניתן להיאבק על השקפות בפנים, גם אם נכון הוא שיש במאבק כזה מעלות ומורדות הקשורים במידה לא מועטה גם במה שהרוב נכון או אינו נכון לתת לקבוצת מיעוט. אנו מאמינים בשמירת המסגרת הזאת גם משום שהחתך הנוכחי בפנים, שנוצר תוך צירוף־מקרים לא רגיל, אינו נראה לנו בשום פנים כחתך של קבע, ובעיות שונות העולות כפעם בפעם בזירה של חיים ציבוריים דינמיים עשויות כמעט בוַדאוּת ליצור היערכוּת אחרת לגמרי בתוך תנועה רבת־עם ורבת־גוַנים. פילוג אינו מקרב הכרעה אפשרית כזאת אלא מרחיק אותה.

ואולם חמוּר וטפל בהרבה הוא יצר ההכרעה והחתך שתקף את מפלגת פועלי ארץ־ישראל ואת ראשיה והוא כבולמוס מתגבר והולך ופורע כל הגיון זה חדשים מרובים – ואין לו הסבר. כי אין להסביר בשום הגיון ובשום טעמים של תועלת מה ענין יש או היה למפלגה זאת ולראשיה לדחוק את הקץ, לנתק – במהירות, כחתף, בתקיפות מאוּנסת על אָפיה – כל קשר עם קבוצה שכתבה דפים כלל לא־מביישים הן בקורות העם והן בקורות המפלגה, ועם גדוֹל מנהיגיו של העם עד עצם היום הזה – גדול מנהיגיו למרות חתימות הפרופסורים והשחקנים והחרשתנים וכותבי הדברים בַּשוּליִם. אין להסביר מה צהלה היא למפלגה, כפי שצהלו מודעותיה, שיזהר סמילנסקי אמנם הודיע סוף־סוף על פרידתו ומה רע היה אילו נשאר חריץ או פתח לחזור זה אל זה באחד הימים – גם אם אין זה חופף בדיוק נמרץ את תגי־התקנון של אותה מפלגה; כשם שאין להסביר בשום פנים איך יכולה מפלגה לשאת בתוך כתליה ומפי דוברה מִשלי־השוָאה תפלים עם הרב צולי, המושמד מרומא, בלי להרגיש כי היא מגלגלת את עצמה בנתיב החרפה.

אבל אין זה גדַל חטאיה של מפלגתי. חמוּר ממנו חטא הכשלונות ללא לקח וחטא הטעות הנמשכת. ולא היינו נזקקים נושא זה אילולא עומק הכרתנו שעדין – בעצם ההתגלגלות הזאת – אין זה מאוחר להזדקף, לחזור אל העשתונות ולהפסיק כמו בחתך־הסכין את הטעות הזאת – למרות המהומה והתרועה שמסביב.


 

ג    🔗

כשלון המרכאות.

לא בשם עקרון נגדי יצאה מנהיגות המפלגה להילחם נגד עקרון של מיצוי ובדיקת הדין, שהוא עקרוֹנָה של כל חברה מסודרת. הדבר היחיד שתרמה לחלק העקרוני של הויכוח הזה הוא מרכאות. מרכאות מלעיגות מעט, שהולבשו על־ידי ראשיה למושגים “אמת וצדק”, הן שצריכות היו לסתור מושגים אלה ולהעמידם לקלס. אבל שום מֵרכה, אפילו ילבישו אותה ראש הקואליציה עם ראש הכנסת עצמו, איננה יכולה לסתור מושג של עקרון אלא אם כן אתה מעמיד כנגדו מושג עקרוני אחר. וכל עוד אין אתה מעמיד להתמודדות מושג עקרוני אחר – אין האמת, בלי מרכאות, נגמרת באסיפות־עם ואינה מושפעת מקינת שרים על שנגזר עליהם לטפל בה ואפילו לא מקוצר־רוחו של עם ש“נמאס לו”, והיא חותרת למיצוי עצמה, ואין הבדל בין אמת קטנה לאמת גדולה כי אין מודדים אמת באַמוֹת. ואין הבדל בין אמת צעירה לאמת זקנה כי הצו לבחון אותה עד תום איננו קשור כלל בגילה של האמת. ואפילו כל כתב־ ידידינו מאזור המנגנון המפלגתי – לא ישנו את העובדה הניצחת כי הונחה תעודה של יועץ משפטי ממלכתי, ואף שלא נקבעה בה עדיין אמת אחרת – עורערה בה מוּסכַּמה שנחשבה לאמת. סוּפת־אש גדולה הועברה בזמנו על הארץ כדי לקבוע את המוּסכַּמה ההיא. אפשר היה - ונכון היה - לא לחוֹלל אותה כלל. אבל משחוללו אותה, כמעט בשם מערכות־אלוהים ומערכות־הצדק והצלת הדמוקרטיה, והולידו אמת שיש עליה עוררין – אין ברירה אלא לחזור אליה וּלמַצוֹתה. זהו אין־ברירה מוסרי וממלכתי כאחד. זהו אין־ברירה גם לפי חוקי ההתפתחות האוֹבּיֶקטיביים.

ואם אין שרים מבינים עדיין כי בחינה נוספת של האמת איננה תלויה עוד לא בהם, לא בהחלטת רוּבּים ולא בקלפי ואפילו לא בראש תובעיה, אלא שעל קיר הארץ הזאת חקוקות הודאות והגזירה שענין מפוּתל זה יבוא על התרתוֹ – כי אז עלה איזה תבלול על עינו הבהירה של השכל הישר. אלא אם כן העלו את התבלול הזה לא הגיונות אלא יצרים.


 

ד    🔗

כשלון השקט.

האמת היא שפרט למבחר המרכאות, שהפך בפי המפלגה ודובריה הקטנים והגדולים לאמצעי־השכנוע המוחץ ביותר בהתיחסות לתביעה עקרונית, לא העמידה המפלגה שום עקרון־שכנגד, אלא אם כן נחשוב את התחינה הגדולה לשקט ולמצב של נוֹחוּת ציבורית – לעקרון. ואולם שום דבר לא נחל כשלון חרוץ יותר מסיסמת השקט הזאת.

כי זה למעלה משנה נתונים המפלגה ושריה וכל ראשיה כולם במאמץ שכלי ונפשי נסער – שאין להבין הגיונו התכליתי יותר משאפשר להבין טעמו המוסרי – להוכיח לעם כי טוב השקט. זה למעלה משנה – עוד בטרם הוקפצנו ליורה הרותחת של ערב בחירות – שאין שרי המדינה נלאים לצאת למסעות־של־פרך כדי להסביר, בחוֹם היום ובצינת הערב, למתישבים ותיקים ולעולים חדשים, לזקנים וצערים מדוע – מדוע מוטב שיהיה שקט. להסביר – בלי להניח כלל ששום דבר אינו מסעיר יותר את העם ואינו מכה אותו יותר בתמהון ובסקרנות ואינו פּוֹרֵע כל־כך את השקט כמו המסע המשקיט, כביכול, הזה שבו נתונים טובי המדינה מאז אוקטובר 1964.

אין אנו אוהבים להזדקק אל “תיבת הפאנדורה” – ביטוי שנראה לנו יותר כפליטת־פה פולקלוריסטית. אבל ככל שמשל זה נועד לבטא מדיניות של מניעת־סערות – כל פאנדורה שהיתה יוצאת מתיבת הבירור המשפטי היא כּרוּב תמים לעומת המפלצות שיצאו ועוד יֵצאו מן הארגזים שהכל וכולם פותחים אותם יום־יום. שום בירור משפטי, שאותו נתכוון ועדיין מתכוון מסע השרים למנוע, ושום תוצאות של הבירור הזה כאשר ייוָדעו לא יקרעו עוד את העם לגזרים, לא ירעישו אותו ולא יזעזעוהו עוד כאשר זיעזעה אותו המהומה הגדולה הזאת למען השקט, המחלוקת המלוּבַּה הזאת למען השלום, המסע הבהול הזה אל המנוחות. סיעה שלמה של דוברים נוסעת זה שנה בערי הארץ ובכפריה וזועקת – על־פי המשל הידוע של גדוד־החיילים המנסה להרדים את המלך – “שַׁא”, ואין כַּשַׁאוֹן שהקימה בקריאות הארגעה שלה, ואין כסערה שהיא מחוללת בהן ואין היא חשה כלל שהיא עושה בדיוק את הדבר שממנו באה להזהיר ושסכנתו לא היתה קיימת כלל אילו מִמצא אחד היה מופנה לתגובה לא לראשי מפלגה ולא לראשי כנסת אלא אל מקום שגם מדינה מתוקנת פחות מישראל היתה חייבת להעבירו: אל הדין.

וספק אם נתקיימה פעם אִמרת הנביא “ובינת נבוניו תסתתר” כפי שהיא מתקיימת לנגד עינינו כל יום במסע־הדיבור הזה הבא לנמק את השתיקה.


 

ה    🔗

ואולם שום שם לא חוּלל כל־כך בתקופה המביכה הזאת כפי שחוּלל שם האחדות.

איש לא ימעיט כחוט־השערה ערכו של כל צעד הבא לקרב חלקים בתנועת־הפועלים זה אל זה. ולא היתה מעולם גוזמה באמירה שיום האיחוד אפילו החלקי – הוא ראשיתו של חג. כל פני חברתנו היו בודאי אחרים אילו כוחות הנפש והמחשבה שניתנו לטיפוח הבדלים כיתתיים היו מופנים לאפיקים פוריים יותר. אבל עוּבדה היא שאין מנוס ממנה כי מעט־ההסכמה על הליכה משותפת בא אלינו בשער הפילוג והריסוק – שער שלצערנו איננו מראה קצוֹ של נתיב־היסורים אלא רק תחילתו. עובדה היא כי מחיר ההיערכות עם פלג - חשוב כאשר יהיה – מבחוץ, שוּלם לא רק בהתפלגות קבוצה חשובה מתוך המפלגה אלא בקריעת הרקמות הפנימיות של אחדותיותה. אין ערוֹך אולי להתחברוּתם המוסכמת של שני כוחות ציבוריים לצורך פעולה משותפת, אך אין כל תחליף לאותה רקמה רעיונית ודַרכִּיית, המחַבּרת תאים יסודיים זה לזה, שנרקמה במשך עשרות שנים של הקמת המדינה, בנינה והבטחת קיומה. רקמה חיונית זאת נקרעה. ואין לך דבר מצער יותר מלראות כי אחד החוטים המחברים היום תאים מנוגדים זה לזה בתוך המפלגה, הוא גם הקרום הדק, אבל המטופח, של השלילה ושל ההתנגדות – קרום שיכלתו האוביקטיבית להאריך ימים אינה גדולה יותר מן היכולת לקיים עוד ימים רבים מעלות גבוהות כאלו של זעף ואיבה נגד חברים ומורים מאתמול.

לאחדות כזאת של תנועת־הפועלים לא נחוץ כלל אדריכל. אם במחיר זה של האחדות הדברים אמורים כי אז ניתן היה להשיג אותה מכבר. ניתן היה בודאי להשיגה לפני שבע־עשרה שנה על־ידי ויתור על צבא אחד ועל־ידי השארת הצבאות המפלגתיים השונים; ניתן היה להשיג אותה לפני עשר שנים על־ידי ויתור על חינוך ממלכתי; אך מעל לכל ייתכן כי ניתן היה להשיג אותה כבר לפני עשרים וחמש שנים ולחסוך כל הויתורים האחרים על־ידי ויתור על אחד מגדולי טרדניו־מעורריו של העם, אחוז דיבוק הקוממיות, שבאישיותו כמו נתגלמה מאז כל מטרת המלחמה והטרף של פלגים שונים בתנועת־הפועלים הציונית.

ואם בּשֹוֹרת ההיערכוּת המשותפת מגיעה אלינו היום מבעד לענן הזה – אין זו מצוָה הבאה בעבירה אלא מצוָה המטוּבּעת בעבירה. כי אם תוצאה זו של פילוג פנימי באה למפלגה כאפתעה – זהו כשלון־ראִיה חמוּר של מנהיגות. אך אם הוא בא לה כתכסיס מחוּשב ושקוּל – זהו אחד מגדולי הכשלונות המוסריים שלה.


 

ו    🔗

טעות ההכרעות.

תורת הרוב והמיעוט היא פרק ראשון בכל כרסטומתיה של חיים דמוקרטיים ואין צורך לסיים את קמברידג' כדי לדעת אותה. לומדים זאת בכיתה הראשונה. אך מי שעושה כלל יסוד יחיד בדינמיקה של חיים חברתיים ופוליטיים – מפרש כל מושג הדמוקרטיה פירוש דרדקי. ודרך מחשבה זה, המשנן לנו שוב ושוב את הנוסחה החשבונית של רוב ומיעוט, הוא מַטעה לא מפני שרוב אינו רוב אלא משום שחכמת ההנהגה של עם וארץ עובדת הרחק מעבר לנוסחה האלמנטרית הזאת – חשובה כאשר תהיה.

כי אילמלי היו חיינו בארץ ערוכים רק על־פי הנוסחה הפשטנית של רוב ומיעוט, ייתכן כי הרכבות שלנו היו מהלכות בשבת ולשכות של עורכי־דין היו רושמות נישואים אזרחיים ומי יודע כמה חנויות למִמכר בשר־חזיר היו פתוחות לרוָחה ברחובותינו. אילו היו הדברים כך, יכולנו אולי להשתבח בדמוקרטיה רוּבנית למהדרין, אבל ודאי וודאי שהיינו נתונים כל הימים במלחמת־אחים מרה וכל היצירה הריבונית של העם היתה נקרעת לגזרים.

ואם הדברים אינם כך – הרי זה משום שתבונת הנהגה איננה חזרה תלמידית על נוסחה, אלא הכרה מפוכחת של הכוחות המעורבים בחילוקי־הדעות ומשקלם; של השפעת המחלוקת הממושכת, והצורות שהיא עלולה לקבל, על חינוך העם ועל עיצוב אזרחותו הממלכתית, מוֹנֵי־קולות יכולים להתעלם מכך. הנהגה – לא.

אך הכשלון איננו רק באימוץ הנוסחה הזאת. הכשלון הוא בלחץ לקראת הכרעות על־פי אותה נוסחה; בריצה קצרת־נשימה לקראתן; באמונה שהכרעה כזאת – הכרעה של מנין בלבד בענינים שבמהותם הם ענינים שבמצפון – וּהיא סוף־פסוק ואך תתקבל, תרד עלינו הדממה הנוהרת של הנצחון ואפשר יהיה, כמאמר האומרים, לקטוף פירות. לא פעם אחת הוחשו והומרצו הכרעות כאלו; לא פעם אחת טיפחו את הוַדאוּת המַשלָה כי עוד הכרעה אחת של רוב והפרק תם. אך הוא לא תם ולא נשלם גם אחרי כל ההכרעות האלו שכמעט הכריעו את המפלגה כולה. שוקת החיים הציבוריים נשארה שבורה כמקודם – וגרעין המחלוקת בעינו.


 

ז    🔗

אך הדבר הנושא עמו סכנה של השחתת קלסתר פניו של העם והרס חינוכו לדעה ולביקורת הוא חזיון ההסכמה הטוטלית, חזון ההתחרטות והוידוי, הנחשב בודאי על־ידי מארגנים לפסגת ההצלחה הציבורית ואיננו אלא כתם מדכא שארץ זאת לא ידעה אותו מעולם.

זה חדשים אחדים שפעילים ומארגנים שואבים עידוד ועָצמה ממעייני התשואה ומחיאת־הכפים השוטפים עתה את הארץ כסוּפה; זה חדשים מרובים שהם עוקבים תוך קורת־רוח גדולה אחרי התאוה הזאת להזדהות – אם או בלי הצטלמות – שאחזה בשחקני־במה, בפרופסורים, בחרשתנים ובאזרחים תומכים ונתמכים למיניהם; ויותר מכל גדולה ההתמוגגות למראה התור המרהיב של המתחרטים והמתוַדים, שרק עתה נפקחו עיניהם לראות כמה טחוּ עיניהם מֵראוֹת, ורק עתה נוכחו לדעת כי היו שרויים לפחות חמש־עשרה שנה באַנֶסתֶסיה גדולה ומרדימה, וכתבו ספרות וקיבלו כתרים וקשרו – ולא ידעו. ולא ידעו כי בעצם אין כאן אלא תרמית גדולה אחת. ובעצם – אם אתה מתעמק בדבר – כל השנים היפות האלו לא היו אלא השנים המרומות ביותר בחיינו. ומי יודע מה היו הקנוניות והמזימות בכל מערכת המעשים שהבטיחו קיומו של העם הזה והעלו אותו לפסגות – אותו ואת הכותבים והמזדהים והמתחרטים גם יחד. איש אינו חסר במקהלת־האוּנִיסוֹן הזאת. כל הלשונות נשחזו. כל העטים נשלפו. כותבים, הרגילים זה שנים לנסוך סם־תרדמה על קוראיהם, נהפכו לפרשים שולפי־חרב וצמאי־קרב; רודפי־שלום מקצועיים נהפכו לחלוצי המלחמה, לחלוצי הקריאה למלחמה: רק אַל תֵחת. אל תוַתר. במאומה. כחוט השערה. ומצטרפת אל כל אלה קבוצה שלמה של אנליטיקנים־פסיכולוגיים, מומחים מכוח עצמם, היודעים בדיוק כי בעצם קיימים שני ב.ג. ואחד המומחים האלה – כך קראנו השבוע – אפילו יודע בדיוק באיזה תאריך נגמר הראשון ומתי התחיל השני.

ההבל הטוטלי הזה, שאיש לא ניסה לתת לעצמו דין־וחשבון מה פירושו לגבי יחסו ואֵמוּנוֹ של העם בעתיד לכל הנהגה, רק מוכיח לאן עלול להוליך אבדן־החושים המודרך של ציבור שלם. כי אם זהו פקחונו של העם – אנו מעדיפים את סַנוריו; אם זוהי צלילות־דעתו – אנו מעדיפים את טירופו; ואם הגל העכור הזה הוא־הוא זרם־המים המחַטֵה של דמוקרטיה מתנערת – אנו מעדיפים את מה שקרוי בזדון־לב: הפולחן האישי, שאיננו אלא “פולחן” המעשים הגדולים והנועזים של חמש־עשרה שנה ששינו פני העם וכל מהלך קורותיו. שום עם שלא איבד עדיין את צלמו אינו צריך להתבייש אם עדיין יש בו מידה של דרך־ארץ ושל כבוד גם למעשים אלה גם למחוֹללם.

אך העוּבדה המדהימה יותר מכל היא כי מכל המקהלה הזאת לא עלה אף קול דיסוֹנַנסי אחד. אף לא קול מרתיע אחד; כי בכל הצמרת לא נשמעה אף אִושה אחת: עצוֹר! לא עלה אף לא צליל אחד שניסה להטות את המחשבה אל ההתפשרות, אל העוגן הקטן שבו עולה לפעמים בידי קברניט להציל את הכבדה והשוקעת בספינותיו.


 

ח    🔗

“מלחמה היא מלחמה” – כך נכתב לפני שבוע בַּמַאמרוּת הראשית, והשעה הזאת נראית בו בודאי לרבים כשעה שלאחר יאוש, מכל־מקום: שלאחר נעילת הדלת. הכל נטרק והמערכה היא חזיתית: הַפֵּל או נפוֹל. והדבר היחיד שיש לעשותו הוא להמשיך ולהריק את כל החִצים מן האשפה – או להיפך. בתוך החרפה הדוהרת הזאת אולי יתעורר ברגע האחרון איזה חוש של מנהיגות, עמוק יותר, צופה יותר פני הבא ופני השעות הארוכות שלאחר המהומה. לא חוּש רַדוּד, המוני כמעט, הנע תמיד בין הכניעה לבין ההכנעה, בין ניצחתי לבין נוּצחתי, והמושך אחריו עם מפורר שרגליו מוֹעדות, במעלה התלול של התמודדות, כביכול, לקראת נצחון, על מי?

זהו אותו חוש רדוד שכבר ניבא לא פעם שלב סופי ומכריע במאבק הציבורי הזה – ניבא וטעה וסופו להטעות גם הפעם.

וסופו להַטעוֹת – כי כל אשר ייאמר מתוך הזעף ומתוך חרון של יֵש־אונים לא ישנה את ההנחה הוַדאית שהסוּפה הנוכחית לא תַּראה סימנים לשכוך גם אחרי ההכרעה הנדמית כאחרונה. כן. גם אחרי הקלפי. והאש לא תדעך. איש אולי אינו רואה זאת עכשיו. איש לא רצה לראות זאת גם לפני הכרעות קודמות. מנהיגות של עם – חייבת. שום קלפי לא תעקור את העוּבדה הניצחת של דוד בן־גוריון כממשות ציבורית ומוסרית שרירה וקיימת. וכוח־ההטרדה המוסרי שלו, שאיננו נשען על מרכאות, שריר ומוחשי ויטביע חותמו על חיינו לא פחות משעדיין מטביע אותו עליהם כוח־ההנהגה הממלכתי שלו.

הוא לא צריך היה בשום פנים להיות האדם האחרון בארץ שעמו ועם עקרונותיו חייבת מפלגה – או חברים שנתעלו עמו ורוֹממו על־ידיו – להגיע לכלל פשרה. אפילו בעצם היום הזה ממש.

1965


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!