“בן־גוריון זרק את הכפפה בבית ברל”.

[מן העתונות]

כאשר החיים המדיניים והציבוריים נראים לך כמערבולת געושה, אין טוב, לפעמים, מעיון בכתביו של מוֹנטֵסקיֶה – הבּרוֹן־הפילוסוף־המדינאי הצרפתי המבריק שחי חיים מדיניים כמשתתף וכצופה כאחת ושבסופו של דבר ויתר על הכהונה והיה לאחד הצופים חדי־העיון וחריפי־הניתוח שהיו לא רק לצרפת אלא לאירופה כולה בראשית המאה השמונה־עשרה.

מי שקרא את “האגרות הפרסיות” שלו, שחוללו בעתן סערה באירופה כולה, מתגעגע לפעמים לשני פרסים נשואי־פנים, כדמויות הבדויות של מוֹנטֵסקיֶה, שיסיירו קצת גם בארצנו ויתארו על־פי דרכם את קִצפת חיינו הפוליטיים, הסוציאליים – ואם אתה רוצה: גם הדתיים – כפי שעשו זאת בזמנו שני התמהונים של הפילוסוף הצרפתי הגדול. יש מקומות באגרות לא־נפוצות אלו שבהן אין אתה צריך אלא להחליף את שם צרפת בשם המדינה הים־תיכונית של עצמנו והדברים חדלים להיות אנַכרוֹניים ונעשים עצם מעצמות החיים המדיניים של ימינו כאן.

כוחו של פילוסוף גדול ושל שני אנשים מדומים מפרס.

ב    🔗

אילו העתקנו קטעים אחדים להשוָאה היינו בודאי מקימים על עצמנו את כל השוק הפוליטי ואת צמרתו, המסוגלים לשאת כל דבר – ואפילו דבר של גנאי – רק לא מעט שנינה. כל שפטים – רק לא שפטים של חיוך. מדוע חוששת הבימה הפוליטית מאז ומתמיד מפני נשק זה יותר מאשר מפני כל נשק אחר – חידה היא מימי הממשיל אֶזוֹפּוֹס דרך דוֹמיֶה ועד ימינו. שלח בדַבּרים פוליטיים כל פגז מכל קוטר – רק לא את החץ ההודי הקטן שעל חוּדו המסוכנה בתמיסות: השנינה. הכל יודעים כי המראַה הישרה, המשקפת דברים כהוייתם, היא לפעמים ביקרתית ומסוכנת פי כמה מן המראה העקומה. אף־על־פי־כן אין לך דבר מפחיד אנשים יותר מן הראי העקום־מעט. ולא רדפה החברה הצרפתית הרשמית את שני התיירים הפרסים של מוֹנטסקיה אלא בשל החיוך הזה עצמו שהוציא את אירופה המהוגנת מכליה.

מפחד הנגיעה בחומר זה – אבל לא רק משום כך – פנינו אל מוֹנטסקיה האחר. מוֹנטסקיה של ההלכה. באחד משלושים ואחד הספרים של “רוח החוק” (“אֶספּרי דֶה לוּאַ”), שאפילו יריבו הגדול ווֹלטיר שיבח אותם כיצירה המדינית של המאה ההיא, מציב מונטסקיה את תקנות הדו־קרב – הוא מלחמת־השנַיִם. חושינו הוליכו אותנו אל היצירה הזאת דוקא של שנון המדינאים של צרפת – ולא במקרה.

ג    🔗

כי זה שבועות אחדים נטויה האסוציאציה שלנו אל הדוּאֶל. לא שאנו שומעים הד־יריות או רואים את לועי־הקנים של האקדחים המוארכים מימי האבירים אלא שאנו שומעים את הסקונדנטים. קחו עתוני־ערב – וגם עתוני־יום – של הארץ ותראו בעליל איך על כל הצריחים, מן המאמר הראשי ועד טורי הרכילות, עומדים הסופרים – וסופרים זמן. לא ימים. לא שעות. שניות. עד? עד הירי. עד שסוף־סוף יירו מעט זה בזה. מי? – הם. השנַיִם. איזה שנַיִם? – לא חשוב. השנַיִם האלה. השנים בהרכב אחר. האחד באחת ולהיפך. ובלבד שיירו. לא מפני שהם דוקא רוצים לירות. אלא מפני שהסקונדנטים רוצים. באין דו־קרב אין תנועה. אין חיוּת. אין חיים ציבוריים מלאים, וגרוע מזה – הדמוקרטיה מתנוונת ואין במה למלא את הטורים המרובים שבין המודעות בעתון המוגדל של ימינו. אין במה לדבר אל הקורא הצעיר, הרוצה פּעמַיִם מתח ופעם אֶספּרֶסוֹ; אל המשפחה, העסוקה בקטלוג של הריהוט הדֶני; אל כל אלה שלימדו אותם לחשוב שחיים מדיניים אינם חקר מצולות־ים או התפלה גרעינית; אלא חקר הדברים – התפלים – שבינו־לבינו־לבינה; אל כל הרבים שיותר משעניין אותם הרחש ההולך מסוף־הארץ־עד־סופה של הרבים שיותר מימי הירדן היורדים דרומה מעניין אותם הבחש בשלולית העכורה מעט שבצדי חיינו הציבוריים. לכן עשו אתם חסד ו-ירו. תנו חלוקי־אבנים וכבר יעשו מהם בליסטראות. תנו חץ לאשפתם. קרב הבו להם. דו־קרב, תלת־קרב, כל־קרב ובלבד – קרב. כראוי לקורא בימינו שאוהב מתח ו–חשפון. של הכל. של כל מה שנשעה מאחורי בית־החזה הפוליטי.

ד    🔗

האליגוריה הזאת על דו־קרב לא משלנו היא. ספק אם מעופנו – הספרותי או הסייפני – היה מספיק לנו כדי להגיע אל דימוי מבריק כזה. גנבנו אותו. את הדימוי, כלומר, לא ממחזה־היתולים. ממאמר ראשי אחד בעתון רציני, החמוּר, לפעמים, כגלימה של קרדינל. יש רושם – פותח אותו מאמר – “כי הוא הרים את הכסיה שנזרקה לעברו בהיעדרו מן הארץ… ואין אנו יודעים לכמה זמן הרים את הכסיה ואם יתיצב בעוז נגד המסתערים” וגומר.

הכל יודעים מי הוא ההוא הזה ושל מי צריכה להיות הכסיה ואין צורך לחזור על שמות. כל הזכויות על החלק האינפורמטיבי לעתון הרציני כבישוף. אנחנו נגע מעט בשולי הדברים וברוחם. בכסיה ובסופרים הסופרים את הזמן.

ה    🔗

במו גופנו היינו במקום שבו היא נזרקה. הכסיה, כלומר. זוהי פינה בשרון הצפוני שבשעה שלא מתקיים בה דו־קרב – לומדים בה תורה. אנו נקלענו דוקא ביום מיוחד כזה. יום של תורה או יום של קרב בלי דו. שמענו את הכסיה שנזרקה שם. כסיות אלו, כידוע אינן ויזוּאליות. שומעים אותן. כסיה ארוכה שנמשכה כשעה וחצי. חזרנו לביתנו והירהרנו מעט. בחלק הסכמנו בחלק לא. אך לא הבאנו משם לא חניתות ולא רמחים ובודאי לא קרנים לנגח איש. דברים שנאמרו על־ידי אחד שעדיין הוא בעינינו גדול מכתפי הדור – משקלם, כמובן, משקל. אך משום שמשקלם משקל אין זכותו לבטא אותם קטנה מזכותו של כל בן־תמותה. הכסיה – כּמטפחת אדומה – של בחירות אזוריות מתגוללת זה שנים אחדות בחצרה של מפלגה גדולה ולא הומצאה בבית־מדרש בשרון; ואילו “הכסיה” בעניני בטחון, שנאמרה במלוא כובד האחריות של מי שנשא כימי דור את העול הכבד והמושיע הזה על שכמו, בין דעת כולם כדעתו בין לא – מותר לאמרה. בכל נוכחות ובכל אי־נוכחות. כי הדבר הנוכח בארץ הזאת, תמיד, יומם ולילה, עשרים וארבע שעות ביממה כסנה בוער, הוא הבטחון ודאגת־הבטחון שהם כציר חיינו ומרכזם. הנסיון להפוך כל חילופי־השקפה – לסיוף; כל סיוף־מדומה – להצגת מתח; כל חד־שיח לדו־קרב וכל השמעת־דעה בענינים הנוגעים בשרשי קיומנו – ליצרי קנתור – הוא קרתני לא פחות משהוא מרושע. הוא מנמיך מנהיגות של משמרת אחת ואינו מרומם מנהיגות של משמרת אחרת. אך יותר משהוא מתכוון לאמץ, כביכול, ידיה של מנהיגות־ההמשך הוא מתכוון להביך אותה ואותנו ביחד, להשפיל קרן כל הנהגה וללכוד את כולנו ברשת של סיוף רכלני כאשר יַצִיע גדול של סקונדנטים צופים בהישגי התעלולים של עצמם ושולחים לנו לשון. הם ממעמידים פנים מטלי־אור, אך למעשה אינם אלא מבעירי־אש. עטם, כביכול, נוטף שמן־זיתים של אחריות ציבורית, אך למעשה איננו אלא שמן־בעירה של מסיקים. טובים וגדולים נלכדים, לצערנו, בקריאת־הקרב הזו של מחרחרי־השלום בלי להרגיש כלל שכל הסבר שהם נותנים להם – איננו אלא פתח לשאלה; וכל הבהרה מפורשת של התמוה, כביכול, לסקונדנטים אלה – היא פתיחה לחשרת־עננים חדשה, על הרוב: עם ברקים.

כאילו הכרח הוא – מדיני או ציבורי – שהילה של זה תפריע לכתר של זה ושרוממות האחד תעֵם גדלות האחר, וכאילו קיומם של שני עבדיו הגדולים של העם איננו ברכתה הגדולה של אומה אלא קללתה. רק הגיונם המעוקם של מוני־השניות, המבוצרים בטורים הקדמיים והאחוריים של עתונים מסוימים, יכול לטפח את הנוסחה המרושעת הזאת בהכרתו של עם נצור.

ו    🔗

ואולם גם מוני־השניות האלה אינם שבט גלמוד. הם חלק מעדה שלמה של תרוַדים פוליטיים קטנים הבוחשים בקדירתנו יום־יום ואין זה מתמיה אותנו עוד שהם מצליחים גם להרתיח אותה גם להקדיח אותה. המלחמה הפוליטית מעל דפי העתונות הנייטרלית, כביכול, חדלה מכבר להיות מלחמה אידיאית והיתה למלחמת־רכיל. היא נעה במהירות מן הטרקלין אל בית־המִבשל וכבר עומדת על סף חדר־המיטות. זה שנים עובר על הארץ תהליך של התקהות החושים הפוליטיים־האידיאיים, ובמקומו מטופח תהליך של השחזת חושי הרכילות הפוליטית. חילוף אישי מקרי של כתבים בעתון־ערב יכול להשפיע על המראה המצטייר של דעת־הקהל בישראל יותר מתוצאות של הצבעה ציבורית. נחשוּלם או ריגועם של חיינו הציבוריים תלוי בימנו פחות באירועים מדיניים רבי־הכרעה מאשר בזריזותו, בנטיית־אפו ובכושר הבחישה של פרח־כתבים אחד. לא זו בלבד שביכלתו לעצב את דמותה, המסתלפת על הרוב, של דעת־ הקהל אלא שבכוחו להעציב אותה או לשמחה, ללבות ריב ולכבותו, להשכין מלחמה ולחרחר שלום. שום הפגנה המונית אינה מסוגלת להוציא פרנס־ציבור משלוַתוֹ כפי שמסוגלת בימנו לעשות זאת כתבה של אחד מאנשי הכיתוב הסוציאלי במדור של הפרט התוך הכלל.

ז    🔗

אבל האמת היא שהסקונדנט איננו פרח־בר יוצא־דופן. הוא גוּדַל וטוּפח באקלים – אם לא בחממה – של טובי הציבור. הוא תאומו של יצור־מפתֵּח אחר שעלה למרום סולמנו: הקצין ליחסי־ציבור, רצונך: הקצין ליחסני־ציבור. שניהם פקעים בגבעול אחד, ושרשי הגבעול – בצמרת החיים הפוליטיים והחברתיים של ישראל.

כי בימינו אין פרנס יוצא אל הציבור אלא אם כן חיל־חלוץ של דוברים ומלחשים וקצינים ליחסי־ציבור ועתונות יוצא לפניו. לפַנוֹת לו דרך. ליַחֵס עליו את הציבור. לשמוע מה בפי הסקוּנדנטים ולשים דבר בפיהם. לשאת מלכודת־פרפרים ולצוד בה אִמרת־שפר או הברקה ולשבצה במדור שיחת־היום או שיחות הערב – להנאתו האינטלקטואלית של קורא בן־ימינו; לפרסם לציבור השכם והערב כי יותר מכל הוא – המיוחס על הציבור – שונא את הפרסום. א. ד. גורדון ומשנתו הגיעו איך־שהוא לציבור בלי איש־יחסים. ברנר מוכרח היה לצעוק באופן אישי יען כי לא היה לו רמקול. אבל רבים מן הפרנסים של ימינו אינם יכולים כלל בלי פרחי־כהונה הַמשַׁשבינים ביניהם לבין ציבורם, מולכים דבריהם לעתון ודבר העתון אליהם ותוקעים עניווּתַם של הממונים עליהם בחצוצרות.

האמת היא כי שירות זה של קצינים ליחסני־ציבור נחוץ לפקידים, אך איננו נחוץ כלל להנהגת העם. ולא רק מפני שהארץ קטנה וקולם של אנשים ומנהיגים והד מעשיהם – לטוב או לרע – הולך ממילא מסוף הארץ ועד סופה, אלא משום שמנהיגותה של ישראל בכל חילופי משמרותיה עדיין אינה צריכה להם. היא מוליכה עמה חותמם של פתח־תקוה ושל דגניה, של כינון עצמאות העם ושל תנופת התנחלותו; היא נושאת כחותם על מצחה את טביעת אַפיוֹ של דור חלוצי שפעימת לבו הזאת נשמעת עד היום יותר מקולם של קצינים ליחסני־ציבור למיניהם.

ח    🔗

אנו חוזרים אל מוֹנטסקיה בהרגשה כי הרבה מן החובות והמִגבלות שהטיל על העֵדים במשפטי הדו־קרב טוב היה להפעילם קצת גם על הסקונדנטים שלנו. אך אולי יתאימו לגביהם יותר חוקים שנתחברו במאה מאוחרת יותר, קרובה קצת יותר לתקופתנו. הרפובליקה הבאוארית קבעה כי “דין המעודדים או המשדלים או המסיתים לדו־קרב – שלושה חדשי מאסר, לפחות”. אם יפעילו חוק זה על הסקונדנטים בישראל אולי יהיה לנו משעמם מעט אך נוּכל, לפחות, שלושה חדשים להיפנות לקריאת סֵפֵר. אם ירחיבו חוק זה גם על הקצינים ליחסי־ציבור – אולי יתפנו לכך גם ראשי הציבור עצמם.