האזנו אל מִשאלי הרדיו בענין אָפיה הרצוי של הנשיאות בישראל ושמענו מכל הנשאלים כמעט אחדות־דעים גמורה לגבי התכונות המבוקשות בכהונה זאת: כתר־תורה ונזר־החן ואהבת־הבריות וחכמת־ישראל ושרשים בעם היהודי ושאר מידות תרומיות של הרוח היהודית והאנושית. והירהרנו בלבנו: תכונות אלו שמָנוּ המוֹנים הלא הן קוי־דמותו המדויקים של הנשיא הנוכחי וממנו – כמו מקודמיו, כנראה – נטבעה הדוגמה. ואם אלו, לדעת הכל, התכונות הרצויות – מדוע לא ייאמר לו לנשיא ישראל: שליחותך ברוכה – קום והמשך בה!

מבין צוות המרואיינים – בינהם גדול ספרות־ישראל ומנהגי־ציבור מכובדים – היה רק אחד אמיץ־מסקנה שאמר זאת, כדרכו, מפוֹרשוֹת – הוא מזכיר ההסתדרות יצחק בן־אהרן. אחרים מָנוּ אחת לאחת סגולות שהן מסגולותיו של זלמן שזר, אך לא העֵזוּ לומר את המסקנה ההגיונית הזאת.

אנו יודעים כי בהצטרפנו אל המחשבה הזאת נַמרה אולי רוחם של ידידים צעירים – שנפשם יוצאת לחילופין, ל“דם חדש”, לכל אותם דברים שאין, כנראה, להשיגם בנקל בכהונות מבצעיות אחרות. אך יש, כמדומה, עיוּוּת מסוים בהפעלת תורת המשמרות ובמיצויה הקפדני של תורה זו דוקא במקום שאין תחוּלתה תחוּלה. משל, נכוים ברותחין – ומפיחים בצוננים.

ב    🔗

כי הטענה הנמרצת הזאת לאיש צעיר בכס הנשיאות הישראלית, במשמעותה החוקית ובמעמדה השלטוני הנוכחי של כהונה זאת בישראל, היא הפָחָה מובהקת בצוננים. ללא הגיון ציבורי, ללא תכלית מעשית. כי סמכויות הנשיא בישראל אינן כסמכויות נשיא ארצות־הברית ואפילו לא כשל נשיא צרפת ברפובליקה החמישית.

אילו היה צריך ר' זלמן שזר להיות על־פי תפקידו מפקד עליון של צבא־ההגנה־לישראל – היה בודאי הוא הראשון דוחה בחיוך סלחני הצעה דמיונית כזאת. אילו הוטל עליו לקבוע מדיניות כלכלית ופיסקלית – בודאי שלא היה שמו מוֹעלה כלל לכהונה.

ואולם משמעותה המיוחדת של הנשיאות בישראל טמונה דוקא בהיעדר הכּוח הסמכותי המעשי. דוקא בהיעדר כוח זה היא מתעלית למעמד רוחני וסמכותי מיוחד שרק יחידי־סגולה נמצאים ראויים לו.

ג    🔗

כי נשיאות ישראל בימינו היא הרבה פחות משלטון יומיומי על הכרעות, אך גם הרבה יותר ממנו. זוהי כהונה בספֵירות היִצוּג והסימוּל הרוחני של העם. יִצוּג לא רק של דור אחד החי עתה בארץ. זהו סימוּל של הרוח היהודית כולה, ככל שנעמוד לימין הדור הישראלי בכל הנוגע להטבעת חותמו על דרכי־מִמשל ואָרחוֹת־חיים – הדבר שאנו מכנים “הרוח היהודית” כולל אותו, את הדור הצעיר, ואת משקלו הסגולי המודגש, אבל לא רק אותו. הוא כולל תמצית העבר היהודי ומִצפּה עתידו; הוא כונף ציבור אדוק במסורת וציבור מרוחק ממנה; הוא מבטא מאויים עמוקים וניגונים שונים של דורות. זוהי כהונה של כל נעימוֹת המגרפה היהודית. כהונה זאת מצטללת עם הגיל ואינה מתקדרת עמו. בה, יותר מבכהונות אחרות, מבוטאת דמותו של ישראל סבא – לא במשמעות הגיל והזיקנה אלא במובן השרשיות היהודית היונקת מדורות. אם יש איזה צירוף שאליו צריכה מדינת היהודים לשאוף הרי הוא המיזוג של רעננות, כושר־מעשה והכרעה במערכות השלטון המעשי ואותה מידה של הדרת־רוח יהודית, נושאת משא הימים ותבונתם, בכס הנשיאות.

ד    🔗

רק מי שמפרט גדולתה וחשיבותה של העדה הספרדית לפרוטרוט של חלוקת תארים וכיבודים – יכול להעלות את הנימוק העדתי כנימוק של הכרעה בבחירת נשיא בישראל. הגדיר זאת היטב אחד מנציגיה הנבונים שלעדה זאת במשאל־הרדיו בשבת האחרונה (לצערנו לא קלטנו את שמו). מה שנחוץ לשכבות רחבות בעדה זאת איננו עוד תואר ועוד מראֵה־גדוּלה. נחוצה התאזרות מופלגה ומועדפת של המדינה, בנוסף על הגדולות שכבר עשתה, לא כדי להניף יחיד מתוך עדה אל ראש הסולם אלא כדי להרים שכבות־שכבות ברוכות־אדם מעלות רבות מתחתיתו. לא כדי לפצות מקוּפח אחד, או יחיד שאולי רואה עצמו מקופח, בתחומי התואר, אלא לגאול המונים ולהעלותם בכוח עצמם ובכוח הכלל היהודי בכל שלב החברה, הכלכלה והיִצוּג הציבורי.

נשיא ישראל נבחר מתוך כלל ישראל על־פי צירוף התכונות האישיות הנדרשות ממי שמיועד לשאת כתר זה. ומי שהופך את המוצא העדתי לתכונה מבוקשת בנשיאות – כמו מבקש להלביש עלינו נוסחת־חיים מפוּשָרָה של מדינה כלבנון, הנותנת אולי מסגרת שימושית לקיום עבודת מדינה בעם מפוּלג, אך איננה מבטאת תמצית יִחוּדוֹ, גאונו ואחדותיותו של עם מתלכד לתחיה.

ה    🔗

אולי יש גם מי שמתאווה לנשיאות של טקסי חברה החוגגת יום־יום ומהַנה בחגיגותיה שכבות בישראל שהמשתה היה להן חוק והמחפשות פורקן נוסף לרהב, לניפוח חברתי, להתנשאות. ייתכן כי דמות כזו של נשיאות היתה משתבצת יפה יותר בצמרות המִרקם החברתי החדש ההולך ונרקם בישראל. אין כל קושי, כמובן, לעשות גם את חצר־הנשיאות מוקד לערבי־קוקטייל, לטוּרי־רכילות ולתצוגות־אָפנה – כארמונותיה של חברה שהעוני מכרסם בשרשיה ובצמרתה פורחת ההתנשאות.

יש ויש אולי מאויי־נפש בלתי־נסתרים כאלה גם בשדרות שונות של הציבור הפוליטי. אך מדינת ישראל יכולה עוד שנים רבות לחיות בלי זאת, ובראשה צריך להתנוסס עוד ימים רבים סמל יִחוּדה הרוחני. בהיותה כזאת, בהיותה ניחומים לדורות שהיו ובשורה לדורות שיבואו, היא נותנת בסמליה העיקריים – והנשיאות היא אחד הבולטים בסמלים אלה – חותם של עבר ועתיד ואינה מלבישה עצמה באָפנת המיני־החברתי של התקופה.

ו    🔗

שלוש תקלות, חמוּרוֹת כנראה עד־אין־כפרה, מונים בכל עשר שנות כהונותו של גדול־הרוח – זלמן שזר. ויען הן כה מנוּיוֹת – אי־אפשר שלא להזדקק להן.

החטא הקדמון הלא הוא אהבת חב"ד. כבר היתה לנו הזדמנות לעמוד על מידת האטימוּת – אם לא הרשעוּת – שבביקורת זאת. משל, הדבר המבוקש בין השאר מנשיא־ישראל הוא בּוֹהוּת רוחנית גמורה וקוי־דמות ערוכים לפי סדים של טקסי פקידים: בלי רצִיוֹת משלו, בלי נטיות־הרוּח, בלי אותם סממנים מובהקים של גדוּלה נפשית שביִחוּדם – כוחה. ואין הוא היחיד בין ראשי המדינה הזאת שבתאוָה מרוּשעת מונים בהם יחוד כזה כמוּם.

נחזור, איפוא, ונאמר כי לא רחוקים הימים שבהם נחפש ביגיעה יציאות־דופן רוחניות כאלו בין נושאי כהונה בישראל, ואם לשפוט לפי אמות־המידה שבהן מציעים לנו לנקוט בבחירתם – ספק רב אם נמצאֵן.

החטא השני, אומרים האומרים, הוא בקשתו לשחרר את מציתי “אֶרוֹס” לצוֹם יום־הכיפורים, ולצוֹם בלבד. אילו נשפטו עבריינים על ביצוע תעלולי־אֶרוֹס עצמם ודאי היתה כל התרבות המתקדמת של ישראל צובאת לפתח הנשיאות בהפגנה נמרצת לחוֹננם. עכשיו שהדברים אמורים בצעירים עבדקנים תועים, טרופי־אמונה – הנסיון לשחררם ליום־צום אחד הוא כמובן, “חטא בעגל”.

ובכן, אין רע, אפשר לשאתו.

והחטא האחרון הוא חטא אי־התלהבותו – שמעולם לא הביא אותה לכלל ביטוי מפורש – לפרס המחזה המקורי על שמו של הנשיא שניתן באחרונה, בחוסר־טעם מובהק, למי שניתן. משל, איש־רוח משיעור קומתו של זלמן שזר, סופר ואסתיטיקוֹן מיוחד־טעם, משעה שנמשח לנשיאות צריך לצמצם לא רק את זכותו החפשית להביע דעה אלא גם לאבד באופן מוחלט את חוש הטעם.

אפילו כך, אשרי אדם שבעשר שנות־כהונה מפוארות ניתן למנות כך תקלותיו – והן מדומות.

לא קשה להמשיך ולרקוחַ ענינה של הנשיאות בבית המִבשל המפלגתי, ובסופו של דבר אולי להקדיחו. אך שורת האצילות, לא פחות משורת הנחיצות של המדינה, מחייבת לפחות את תנועת־העבודה לחזור ולהזמין בדרך החוק את אחד משרידי גדוליה – כל עוד יחליט כי ביכלתו הדבר – ליתן בינתו ואצילותו וחום לבו היהודי גם להבא לפיאור נוף ההנהגה של ישראל.

1973