רקע
ישעיהו אברך
בּוֹרא מאוֹרי הלב

[לדיוקנו של נשיא]


– – – אתה יושב בבית זה, בית הנשיא, ואתה חש פעימותיה של תקופה הקרובה אל שיאה. באישיות זאת עוּצב הבית כך. היא חותמת פרק. היא חותמת, כמדומה, פרק בתולדות הקצרות של הנשיאות בישראל. איננו יודעים מה עומד לבוא בעקבותיה. אבל אנו יודעים כי צביון זה של נשיאות עממית, שתוּלה על פלגי יהדות, נושאת־כתר ונושאת־סַבּל, הולך ונמוג. יש קובלים על מיעוט גינוני־המלכות בתוך בית הנשיא. על היעדר מעט קשיחות, פקידות, ממלכת לבלרים. אולי. אולי אפשר לעשות עוד כמה פרוזדורים בדרך אל הטרקלין הזה. לצורך הריחוק, “הדיסטנץ”, כביכול. אפשר לעשות זאת והתקופה או העידן – בלשון ימינו – בַודאי יעשו זאת. דור־דור ודורשיו. דור־דור וטעמו. וסימנים אמנם נתרמזו כי גם כהונות רמות בכהונות העם עלולות להיכלל בשער־החליפין המפלגתי. וכשם שתקופת ראשי־הממשלה הגדולים של העם – ראשי־ממשלה המגלפים פני אומה – הולכת וקרבה אל שיאה, כך מתקרבת, כנראה, אל פסגה תקופת הנשיאות הגדולה. דמדומיה של תקופת הנפילים.

בעשרים השנים הראשונות של המדינה, עדיין היה היחס אל כהונות נישאות אלו בחינת תערובת של היענוּת לצרכי־העם בימנו עם מבט אל ההיסטוריה היהודית – שלא יהיה שיעור־קומתם של ראש־מדינה ונשיא נמוך מקומת הימים של העם. קנה־המדיה לבחירת האנשים לכהונות הרמות היה מנותק בעיקרו מן החולין של יום־יום ומבית־המִבשל המפלגתי. הדמויות שרמזו ממעבה ההיסטוריה היהודית ושעל־פיהן נקבע קנה־המידה היו ראשי ישראל, חוזיו ושופטיו. הבראשיתיות של העצמאות המחודשת כמו נתחברה בתודעת העם במישרין אל ימי־מלכותו הגדולים. תחושה היסטורית של קדומים ליותה את הימים הראשונים ואת השנים הראשונות למדינה. היא ליותה את העם כולו והיתה חריפה במיוחד אצל ראשי מנהיגיו. הרבה מעטים נשקלו והוּשווּ אם יאים הם ומתמודדים עם הילת ריבונותו הקדומה של העם ובעיצוב כמה תכנים של עצמאותו המחודשת מילא קנה־מידה זה של עברנו הקדום, במוּדע ושלא במודּע, תפקיד חשוב מאוד. ככלות הכל, אף כי ביקשנו והתפלננו כל הימים להיות ככל הגויים מצד המסגרת לחיים ממלכתיים, הרי לעצם תכנם של חיים ממלכתיים אלה היו לנו כמופת ימי־חירותו הקדומים של העם ולא שום גויים אחרים, בעבר ובהוֹוה.

אי־אפשר שלא לראות כי במרוצת השנים – קנה־המידה ההיסטורי למעשינו הממלכתיים הולך ונמוג. אנו מתרגלים להשווֹת את עצמנו – אל עצמנו. חריפותה של הרגשת־המעבר משעבּוּד לחירות מתקהה והולכת. הדברים מבחינה זאת נעשים מובנים מאליהם. אין עוד צורך להצדיע כל יום מחדש לפני הקורות ולעמוד לפניהן על בהונות. שנת העשרים ושלוש למדינה הולכת ומוּשוית, לכל המרובה, אל שנותיה הראשונות. טוָח האסוציאציות הממלכתיות אל העבר הולך ומתקצר וכמדומה דלג כבר לחלוטין על אַלפּיִם הנה והוא נתון בתחום המצומצם של שתי עשרות שנים. הדגמים והמופתים העומדים היום לפנינו מתרחקים יותר מתכניה הקדומים של העצמאות העברית ומתקרבים יותר אל תכניה – אם לא אל קליפותיה – של הריבונות הלאומית הנהוגה והמקובלת בעמים אחרים. אין צורך להצביע על גילויים של נטיה זאת. הם חדים ובהירים כבדולח.

ובבוא תקופה חדשה תפתיע אותנו חדוּת המפנה. מפני שמה שיבוא יהיה שונה בקיצוניות, ת"ק פרסה, ממה שהיה. מפני שתקופת הנשיאות של זלמן שזר ושל קודמיו יצחק בן־צבי וחיים וייצמן היא לא תקופה אחת, שלב אחד בסדר הכרונולוגי של הימים, אלא תמצית של תקופה שנתקפלו בה בחיבור היסטורי וביציקה אישית הרבה תקופות בתולדות העם. לאחר ריכוז כזה – באה מערכת־זכרונות חדשה. התקופה נחתמת היום. אך למן הרגע שהיא נחתמת היא נהפכת לא לאתמול רגיל אלא לאיזה תמול רחוק ועמוּם המניח אחריו שובל של זכרונות וכמיהה.


 

ב    🔗

בשום כתר מן הכתרים שהעניקה לו הריבונות לא ראה מן החולין הקרויים תפקיד ולא מן השיגרה המליצית הקרויה: שליחות. באספקלריות שלו כמו היה בכל גרגיר של כהונה שהעניקה לו הממלכה משהו, אחד מששים של הקדום, של הילת המלכות. חושיו ההיסטוריים של ז. שזר נעוצים בכל אחת מן התחנות של הגלות המתמשכת, מימי בבל דרך ספרד ואשכנז עד המרה בגלויות שסופה היו משרפות. אלא שענינו לא רק בקדרויות גולה כי אם – ובעיקר – בזיקוקי התחיה שהיבהבו לאורך כל הדרך. הבהובים של תחיה משיחית ונצנוצים כדי אש מתלקחת של תחיה רוחנית־תרבותית ולשונית. על שום תחנה מתחנות אלו אין רכבתו הרוחנית של זלמן שזר עוברת ביעף, בהאטת המהלך בלבד. היא נעצרת בכל אחת מהן ומגלה אף בתמרור־דרכים רגיל איזה ציוּן דרך, איזו תפנית, איזה יחוּד של מקום והתרחשות, אֵילוּ “סוכות” או “רפידים” – בדרכו הארוכה של העם באלפיִם שנות מדבּרוֹ. וכל גילוי־שכינה של יצירה רוחנית או תרבותית בדרך־המדבר הזאת הוא לגביו כעין מעמד הר־סיני בזעיר־אנפין, כאילו ביקש לומר: גלו ישראל וגלתה שכינה עמם ואף בהיותם בארץ אויביהם לא מאסה בהם ולא הפרה ברית־יוצרים עמם. כל אשר היבהב בתחנות אלו וכל אשר יצרה רוח ישראל בהן לא היה בעיניו רק בגדר גִצים שהועפו מן המפחה הקדומה של העם, ניצנצו ודעכו, אלא שלהבות, עתים קטנות, עתים גדולות יותר, שהן גם חלק מאש־התמיד של רוח העם גם תוספת לה, לאורה ולחומה. כך ימי־ספרד הזוהרים, כך המשיחיות, כך החסידות – כך כל תקופת הפאר של אשכנז. פרצופה הרוחני של היהדות לא רק שנשמר עם תנועות אלו, אלא שהן הוסיפו על יחודו, על אצילותו, על עושר גוניו. גולה ככל שמעוּנה היתה לא הובישה מעיינותיו הרוחניים של העם אלא העשירה אותם, ולא היו יהדות ויהודים מתקיימים ומקיימים עצמם ויחוּדם בגולה זו אילו לא רק רווּ ממעיינות קדומים אלא גם הֵקֵרו מתוכם מעיינות נוספים. תהליך ארוך זה של גלות – יהודים החזיקו בו מעמד לא רק מכוח נכסי־צאן ברזל רוחניים שרכשו עם התורה והמלכות עד גלותם, אלא גם מכוח נכסים שיצרו והוסיפו הם עצמם תוך גלות ושעבּוּד, או בדרך לגאולה. וכשם שאת המסד למוסר החברה ולתרבותם הרוחנית ואמונתם – “עשרת הדיברות” – הניחו לא בעת חירות אלא במדבר־הבינים שבין מצרים לכנען, בין שעבוד לגאולה, כך הניחו במדבר הגדול שבין עבדוּת לריבונות מחודשת אבני־מסד שאין תרבות ישראל בימינו יכולה עוד בלעדיהן.

ואולם גם לגבי ז. שזר כיבוד־גולה זה כמו נחתך כבתער בשעה שהדברים אמורים בסמליה ובמהותה של ישראל הריבונית, המחודשת. כל סמל מסמלי התקומה וכל כהונה מכהונותיה אינם מוליכים את חוטי הזכרון אל שום תחנת־בינים אלא היישר אל מלכות קדומה. הדימוי של הנשיאות בישראל בימינו פוסח על נגידי העם ומאורי הגולה, ומיישיר אל כל שלמותה וזהרה של תקופת ריבונות ישראל.


 

ג    🔗

הנאימה היא אחד מסודות יחודו. ההנחה היא שלא רק הדברים משפיעים אלא גם עטיפתם, גלימתם. העושר הלשוני כשלעצמו אינו מליצה. החיפוש אחרי יפי הלשון כעיטור אל תכנה הוא ביסודו מן הנהיות האסתיטיות הסמויות של האדם. יפי הלשון הוא דיוקה. יפי הלשון הוא הצליל המתחייב ממנה והנלוה לה. אין בכלל לשון בלי ניגון, בלי נעימה. החוש המוסיקלי העמוק רק מפתח ניגון זה, מרחיבו ומעמיקו. יש בדרך הנאימה של ז. שזר כל המעלות והמורדות של סולם מוסיקלי בנוי כהלכתו. יש בו תופים ומצלתים וכנור ועוגב יש קרן־יער ויש קצבים חדים וקטועים של “סטאקאַטו” ויש התמשכות ניגונית של “לאֶנטו” – וכל כולו מגרפה שמשמיעה אלף קולות. ויש תמיד איזה מוטיב ראשי שקובע דמות ההרצאה או הנאום, אָפִיוֹ, רינתו או עצבונו, פיזומו או שאגתו, כאילו פתחת מסכת תוים ובראשה סימון המפתח, למינור או למאז’ור, לקינה או לתרועה.

בהעמדת פנים? – הבלי רשעוּת. בטבעיות שבטבעיות. כחלק מן האופי ומן הטבע. כזרימת איתנים מתוך המזג הנסער, מתוך עושר של אסוציאציות, מתוך רצון להעניק יותר ויותר, לפרוס לאחרים קסמה של תורה, של אמידות רוחנית, של מעמקים. זהו נאום של תאוה גדולה, כאילו עברה עליו תוך נאימה חויה מטלטלת. הוא יורד מדוכן־הנואמים לא רק כמי שהשקה אלא גם כמי שרוה בעצמו. הוא חוזר מן הדוכן אל מושבו בהילוך של השתוחחות, של התביישות מעט, כהילוכו של רב־אמן ברדתו מבמת השחקנים. כאילו ביקש לומר: יותר מזה איני יכול, אך אשר נתתי רב הוא לשד עצמותי. ויותר משהוא מבקש לומר בכל הילוכו ובכל צעדי־ההפטרה של נאומו: אני העשרתי את הקהל, כאילו אמר: השקיתי אתכם – ורויתי.


 

ד    🔗

יש מונים בו תכונת חמיקה מהכרעות. עולם זה שבו הכל, כידוע, קצוב ונחתך ושכולו סופי־פסוקים, אינו סובל כתר־לי­־זעיר, השתהות, עיצורים.

אולי זה נכון. אין הוא אץ להיות כפוי להכריע. אבל אין זו אלא בריחה־מדעת מהיתקלוּת, מריב, מעגימת־פנים. פעמים – מגרימת צער למי שיוכרע נגד דעתו. אולי המכריע ביותר הוא הרצון לא לראות בעלבון המנוצח. אִושת הפשרה תמיד גדולה בעיניו מתרועת מנצחים. לא זו בלבד ש“בנפול יריבך אַל תשמח”, אלא שאין אתה צריך כלל לשאוף לנפילתו, להבסתו הגמורה. עצם נפילת היריב כבר פוגמת בנצחונך. ומה אם ניצחת כאשר יריבך אבד?

אך כמידת הוָתרנוּת בענינים של יום־יום כך האדיקות במידות, בעיקרים, במה שמצטבר ל“אני מאמין” רוחני, מוסרי, אידאי. עמדה שאחוזה בחבלי העולם־הזה הציבורי – כמו מה יהיה נתחוֹ של פלוני באַלית הכיבודים ומה יהי חקו של אלמוני – ניתן לערער אותה בלי עודף טרחה. ולא זו בלבד שניתן לערער אותה אלא שבהגיע עמדות מנוגדות ממין זה לעימות – תמצא פתאום נחלתו נטושה. אך עמדה שאחוזה באמונה, בעיקרים, בהויה הרוחנית והמוסרית שלו, היא מצודה עם סוללות זו־לפנים־מזו, עם צריחי־משמר של נימוקים ובני נימוקים – ואין לצרפם.

אלא שגם לעמדה זו – שלב אצילות משלה. הויכוח עמו בענין עקרוני יכול, באין עמק־השוה, להגיע אל פסגת התחדדות הדעות, אך באין הכרעה – על חוד הפסגה ממש הוא נעצר. לא דרדור. לא גלגול במורדות המחלוקת. רק עיקול רב־חן אל נושא אחר וכמו פתיון של סקרנות נתלה בחַחוֹ של הנושא החדש, המאולתר, ואתה נמשך אליו ונסחף עמו ורק מאוחר יותר, בשוך היצירים, אתה ניעור לדעת כי בעצם לא היתה כאן אלא הטיה מכוּונת של זרם השיחה אל אפיק אחר שנחפר מניה וביה.

וכך יקרה לפעמים שבענין עקרוני השנוי בויכוח פתחת אתו בכד של נושא אחד וסיימת בחבית של נושא אחר ולא חשת כלל כי באיזה שהוא שלב בויכוח היתה כאן הטיה חדה ביודעין. רק הרגיש כי דפנות הכד נעמסים מתחי ויכוח – מיד הטה אותך אל חבית.

ובגִתוֹ של זלמן שזר חביות לאין ספוֹר. מן המשומר והחריף. אגדה והכלה, גלוי וסמוי, פשט ודרוש, קדומים ועתידות ומעל לכל – סיפור. יפי הסיפור ויפי הרצאתו.

דומה, רק בסיפורי ר' נחמן מברצלב אתה מוצא רתק כזה של ענין־אחוז־בענין, רז־אחוז־ברז וחן של לולאות־דברים הקושרות נושא בנושא – כפי שאתה מוצא בשיחו של זלמן שזר. רבדי־שיחה הקשורים זה בזה בשלשלת אסוציאציות חוליה בתוך חוליה, אִזכּוּר בתוך אִזכּוּר. דמות אחוזה בדמות, דיוקן אחד גורר אחריו סיעה מרהיבה של דיוקנאות, אור־האישים שהועלו ונוגה האיש המעלה אותם.

העושר הזה השמור מבעליו – לטובתנו.


 

ה    🔗

שמור עמו תמיד מבע של פיוס. של חסד גדול. נתון מראש. לא רק כמחילה על עולל שכבר נעשה לו, אלא כמקדמה על חשבון עוולות שבוודאי ייעשו. כאילו ידע לאין פקפוק כי באותו סיוף שאינו חדל בחיי הציבור, שבו עומדים תמיד שלופי־חרב וערוכים לקרב תככנים, מגלגלי־עינים צדקניים, מושיעי־עולם וסתם תרוָדים מפלגתיים – סופו ממילא להיות מנוצח. לא משום שחרבו קהה אלא משום שהוא עומד בכל מערכות מסוג זה מלכתחילה מפורק מכל אזֵן ונבוך מעט ועוד בטרם יֵצא לקרב כבר מסגיר אותו הפיוס, הכפרה מראש. המלחמה לפעמים אבודה, אך מובטח נצחונה של אנינות הרוח. ניטל אולי פה ושם כתר כהונה, אך מעולם לא נשמט שרביט האצילות.

פעמים היית רוצה לראותו מעורב יותר, נוקט עמדה, ניצב בשערי מלחמה, גם – מוכיח. קובע בעצם שיעור־קומתו המוסרי גם שיקוליהם של אחרים. אך מידת הרתיעה מריב והחרדה לשלום – שלום ופיוס הנתפסים כאחד הערכים העליונים בחיי אדם וציבור – דוחקת כל מידה אחרת וגזרה עליו לא פעם עמידה מן הצד. עמידה רותחת רתחים מלגו, אך סבילה ורגועה מלבר והדברים עוברים על פניו כנחשול־אש ואתה יודע כי רואה אותם ברור ושקוף לפנַי ולפנים – ואינו נראה.

אם אמנם כך יש למַצוֹת כל ציווּיה של האצילות – לא נשפוט. אך כי ממנה ומטהורי מקורותיה ההסתגרות הזאת גם ביום־סוּפה, בכך לא היה לנו מעולם שום ספק.


 

ו    🔗

מצד היחס אל הדת לא צריך היה ז. שזר לעבור אותה מטמורפוזה המציינת באחרונה משכילים רבים וחשובים מדור־ההנהגה הראשון. היתה זו, ככלות הכל, הקבוצה המנהגת של התנועה החלוצית־ציונית שכרכה את האידיאלים החברתיים שלה בפניית עורף אל הדת. הסוציאליזים הלא־ציוני של ה“בּוּנד” ושל אחרים ראה בדת מִפגע וכרך התמרדותו נגד שעבּוּד לאומי וסוציאלי גם בהתמרדות נגד הדת. אך גם הסוציאליזם הציוני ככל שנעשה קיצוני יותר כן העמיק את החינוך האנטי־דתי בתוכו. במרדם נגד הדת, גם של ציונים־סוציאל־דמוקרטים מסוג פועלי־ציון למיניהם, ניכרו היטב עקבותיה של תקופת־ההשכלה שממנה – או על ברכיה – גדלה מנהיגותה של התנועה הציונית־הסוציאליסטי. ביהדות מזרח־אירופה, יהדות העיירה היהודית שנתרכזה במידה ניכרת גם סביב מפלגות דתיות אנטי־ציוניות, היתה למלחמה זו משמעות של מאבק על רפורמה כללית בחיי העם.

חלק מכוחה האינטלקטואלי כילתה התנועה הציונית־סוציאליסטית גם על פולמוסים בעניני דת ואמונה. ואי־אפשר שלא לציין בצער אמת אחת: התנועה החלוצית המגשימה, זו שבנתה קיבוצים וכפרים קולקטיביים – חלק נכבד ממנה ראה במהפכה האנטי־דתית, בהתנערות מאמונה דתית וממצווֹת מעשיות, אחד ההישגים של הרנסנס החברתי והלאומי שהיא היתה סוללת דרכו.

אלא שבינתים חלה תמורה קטקליסטית. יהדות מזרח־אירופה, שהיתה מבצר ומקור של חינוך ואמונה ומיסוד דתי יהודי, הוכחדה. הפארטנר העיקרי שעמד מול הסוציאליזם הציוני בזירת המאבק הרוחני הזה וכל הוָי החיים שארג במשך דורות – עלו באש. את ההתעוררות הלאומית בחיי־העם בימינו אינם מעכבים עוד יהודים עבדקנים, שומרי מצוות מרודי־יום ומקדשי שם יהדותם. מעכבים אותה יותר, או עומדים לעומתה, יהודים נוטשי מסורת, יהודי רוָחה בעולם כולו שרָוַח להם גם ממצוקות־החומר גם ממצוקות־האמונה והרוח היהודית. ואפילו היתה החירות־מאמונה דגל שראוי להניפו כנס מלחמה – אין מול מי להניפו. אפילו המלחמה על כמה חירויות והיתרים בעניני דת שמנהל בארץ ציבור לא דתי – אין בה עוד מאומה ממלחמת־האידיאות שציינה מאבק זה בין דתיים ללא־דתיים, וביחוד בין דתיים לסוציאליסטים יהודים, בדור קודם. המלחמה על הזכות לנסוע בשבת או לראות טלביזיה בשבת – היא בעיקרה מלחמה על נוחיות. אמנם – גם על עקרון של חופש האזרח. אך בשום פנים אין בה עוד – ולא יהיה בה – ממהות המלחמה האידיאית שהסוציאליזם הציוני, וגם החלוצי, ראה משום־מה לנכון לנהל נגד הדת כחלק מהשקפת־עולמו הכללית, ובז’רגון הסוציאליסטי: “מלחמה בדת כסם המרדים את ערנוּתוֹ של מעמד־העובדים ומסיח דעתו מן הניצול וממילא מהצורך במהפכה”.

אך אין זו התמורה האחת.

שרידי מנהיגיה של התנועה החלוצית הסוציאליסטית משקיפים, כמדומה, היום לא בלי דאגה – ואולי לא בלי חרטה – על כך שהכפירה, המינוּת, החינוך לאין־אלוהים נהפכו לחלק מהותי כל־כך במסכת החינוכית של חלק נכבד בתנועה זו. ההטחה הנשמעת מפי צעירים של דור שני ושלישי בתנועה הקיבוצית כלפי דור האבות: “מי הרשה לכם לעקור מראש את האלוהים מקרבנו” ומדוע לא הנחתם לנו, לבנים, את ההתלבטות בין יש­־אין אלוהים, בין אמונה לכפירה, בין תוכן של אמונה דתית לבין חלל ריק – הטחה זאת אין דור אבות יכול לעוד להתעלם ממנה.

העקירה המכוונת והעקיבה הזאת של אמונה דתית מלב דור צעיר – עקרה שורש, אך לא נטעה דבר תחתיו. הישועה החברתית בדמות שויון סוציאלי – היא עצמה לא נתמלאה בשלמות וגם לא מילאה את החלל הריק. אך מחיקת האמונה כקו בצלמו של היהודי הצעיר הותירה כתם־חסר־צבע גם בדמותו כיהודי, ובהיטשטש יחוד זה של יהודי בימינו הולך ונעלם לא רק אחד הקוים המיחדים אותו מאחרים אלא גם אחד הקוים המצדיקים יחוד זה.

תמורות אלו על מסקנותיהן הרציונליות מאוד, הן שחוללו בודאי את מה שנראה כמטמורפוזה דתית אצל משכילים ציוניים חשובים. אך לגבי ז. שזר אין זו התרפקות נוסטאלגית על גינונים דתיים אלא הכרה צלולה ומפורשת בסכנה של אבדן הצלם היהודי. הכרה עמוקה, שנקנתה ביסורי נסיון של התנועה החלוצית במשך שני דורות, כי תהליך ההתנערות מן המסורת היהודית היה נחפז מעט, אם לא פזיז; כי אפשר ונחוץ להאֵט מעט את הבהילות לשבירת כלים; כי בית־הכנסת, וביחוד בית־כנסת בישראל, הוא מקום שגם לסוציאליסט יהודי מותר לדרוך בו וכי מערכת־סמלים שלמה של המסורת היהודית עדיין יכולה וחייבת להיות מסד לחינוך יהודי, לגילוף דמותו הרוחנית של הישראלי הצעיר ולחישול חוּלית־החיבור שלו אל העם כולו.

בכהונתו של זלמן שזר כנשיא עובר, כמדומה, הקו הזה כחוט־השָני. ומי שאינו רואה מעשיו אלה בהצטרפם, בשרשרתם, בחטיבתיוּתם – אינו מכיר כל מידת העקיבות וההחלטיות הסמויה, המוסתרת מעט, המדריכה אותו חד וברור במעשיו.

אולי נסמך לניתוח הרציונלי גם יסוד שבתחום החויה: הקינה בנבכי־לבו על יהדות רבת־פאר שאבדה; על העושר־הרוח היהודי שנעשק; על כך שעוד ימים רבים יהיה כל חייב לכבד את רצון־לבם של רבים־רבים מאבותיו ומבניו שהדת והאמונה היהודיות היו להם כל מאודם עד האחרונה בנשמת־אפם – עד הגרדום.


 

ז    🔗

דמותו הנגלית של אדם היא קצהו המועט, חודו, של הקרחון. במעמקים, בכך הרבדים, רוגשים החיים האמיתיים המלאים, הסמויים, החיים שבין אדם לבין עצמו. לגבי זלמן שזר אין צורך לנפץ מעטה של נוקשות או לקלוף קליפות הרבה כדי להגיע אל הגרעין. הקליפה עצמה היא קליפה של שיראין המכסה על גרעין של נודב־לב וגודל־רוח אצילי.

בתוך העלים הבּלים־מעט שאנו מעלעלים בהם מזמן באסופותיו – בלים אך מסודרים וערוכים והפליא – עוברת כחוט־השני הנדיבות הגדולה הזאת.

החריזה לעת מצוא היא אחד מגילוייו של עושר הרוח, של הֶמייתה. אין בה יומרות, אך מזמור־הנפש עובר בה כחוט שני. מזמור או פיזום לרעיו; תרגיל בחרוזים לומר בו מלת רעוּת או אהבה שאין מעיזים לומר אותה במישרין. החרוז כמו מעביר חלק מנקודת־הכובד מתוכן הדברים הנאמרים אל חירוזם, אל צלילם. כאן מועטים יותר הרתיעה, ההתאפקות, החשש מפני התגלות, ההתערטלות. רצונך, לא אמרתי אלא חרזתי. החרוז, המִקצב, הוא מעין מקלט לעת מצוקה. אם הטעמתי איזה רגש עודף הטעמה, רצונך – לא עשיתי זאת אלא מפני החרוז. רצונך – הן הדברים נאמרו והם שרירים.

ובתוך החריזה עצמה כמו מושחלת נימה של הומור דק. פה ושם – גם מבט ביקָרתי אך מפויס על דברים רבים. על עיקומים. עוד מקום־מקלט לעת הצורך. רצונך, הן הדברים נאמרים על דרך השחוק; רצונך, הם כבר נאמרו ומשנאמרו הם נטועים ועומדים – גם ללקח, למוסר־השכל.

מחרוזת זאת של שירי שזר הם העיטורים המלבבים של דיוקנו. בּרו רצוף פיוס ותוכו רצוף אהבה ואין צורך בחיבור ביניהם והם מפכים זה בתוך זה כשלמות.

הלבבות החסידיים האלה: פתוחי אופק־עד־אופק כערבה. נדיבותם שופעת וממיסה קפואים ומפיגה רגוזים ומנענעת אותך לשעה קלה כבערסל דמיוני – בורא מאורי הלב.

1971


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!