על דרך הפּאראפראזה של דבר תורה ודבר המשורר ניתן לומר על ימנו, כי בחוץ אמנם לא ישוד אויב ולא תשכל עוד חרב, אבל בחדרים עדיין מהלכת האימה. לאו דוקא אימת המלחמה. זו שוכבת מעט ואנו חוזרים בהדרגה אל אותה מידה של איזון עדין בין תחושת בטחון ובין ראיית הסכנות שציינה אותנו מאז. האיזון הופר מעט בשנים האחרונות, אך הטלטלה הנוראה משיבה אותו על כַּנוֹ, ועמו – את פּכחון הראיה ואת הצלילות שהיא, ולא השכרון, בן בריתם הנאמן של הנועזים. מי שלא סבור היה מעולם שצה"ל יכול – או צריך – לכבוש את לנינגרד, יכול להוסיף ולשים מבטחו במיוחד שבצבאות, שרק צירוף של שוֹאַת היהודים ותקוּמתם יכול היה לעצבו כך.

אך לבד מן השכול – האימה האופפת אותנו היא אימה שמבית, שמתוך ראיית עצמנו. אנו מסוגלים, כנראה, על דרך ההסדר החלקי או הקבוע להפריד בין כל כוח שבינינו לבין שכנינו ולגשר על־פני כל תעלה. אך אפילו נוכח להט החרב המתהפכת איננו מסוגלים להפריד זמנית בין הכוחות הערוכים בפנים ולהקים כמה גשרי־מעבר על־פני התעלות החוצות בין פלגים שונים בתוך מחננו. מי שיביט בנו בעתיד הלא־רחוק ברטרוספקטיבה היסטורית יתקשה להאמין, כי אף בשעה שקיומנו תלוי היה לנו מנגד לא נמצאו בנו, פרט לרגעי הסכנה ממש, לא הנכונות השקוּלה ולא הנדיבות הספונטנית לויתורים פנימיים בתחום מפלגות ומצעים – אף לא כחוט השערה. כביכול, אפילו חרב חדה מונחת על הצואר לא תמנע עצמה שום מפלגה מן הרוָחים. ובענין זה אין כל הבדל בין צעירים לזקנים. כגדיים כתישים. הקנאות הקטנונה עוברת כמורשת־עוז מדור אל דור.

ב    🔗

פסולי חיתון? – לכל הדעות ענין אנושי נוקב שאינו יכול שלא להטריד חברה מתוקנת. זוג האנשים שמצא את נתיבי־חייו המשותף, אינו יכול לבנות אותם בשל מוסכמות ארכאיות שנולדו בזמנים אחרים ובשל תקנות שנתקנו באוירת הימים ההם. אילו צמחה ליהדות ביחד עם הגדלוּת הלאומית גם גדלות הלכתית, כפקעי־תאומים של התקומה, היתה גדלות זו עצמה מעניקה חנינה לכל אלה שלאחר השוֹאה ניסו לאָחוֹת מחדש את קרעי חייהם, אפילו שלא לפי פלס ההלכה. אם יש אל מלא רחמים – זו היתה שעתו. הוא בודאי לא היה נוהג במידת הדין גם בפוסקי ההלכה המקילה הזאת.

אך לדאבון הלב גדלות זו לא נראתה ונתיביה של ההלכה בתחום זה כמו נמתחו במקביל, ללא כל מִפגש וכוונת־מפגש, עם נתיב־התקומה והדברים מבחינה זאת עומדים על עָמדם, קופאים על קפאַם. איננו בטוחים כי הדבר טוב ליהדות ווַדאי שהוא נושא עמו סבל ויסורים ליהודים רבים, אך מי שסבור, כי זוהי השעה לעשות את ענין פסולי־החיתון “עילת המלחמה” של התקופה – ניחן בקפיאות־המוחין לא פחות משניחנו בה מקנאי־הדת בתוכנו. ואפשר, כנראה, להיות מאובן בתאוָת־הקִדמה לא פחות מאשר בדבקות־בפיגור, הכל לפי מהות הימים והתקופה.

ומהות התקופה וחומרתה כמו פרושות בבהירות של גזר־דין לפני כולנו: המתקדמים והאדוּקים, הטהורים והממזרים – לפני כל מה שמכוּנה יהודי בארץ הזאת, כהלכה או שלא כהלכה.

ג    🔗

הצבעה חפשית – איש לפי השקפתו ומצפונו? זהו בודאי גן־העדן האישי של הדמוקרטיה. דמוקרטיה לעילא. מי שנושא נפשו לכך – לא בנקל יתחבר למסגרת פוליטית מחייבת. יחיד – מצביע לפי ראותו. מתחבר עם חארים למצע – הוא נכבל אל חוקיה של ההתחברות וסופו נמצא מוַתר על שלמות חירותו. החזיון של שלומית אלוני והצלחתה הוא בוַדאי גילוי ספונטני של הצמאון לדיבור חפשי, בלתי־כבול, צמוד לעקרון כפי שהוא מתגלה למחפשו בכל מקרה ומקרה – לעקרון ולא לדוֹגמה. סך־הכל: משב רוח. אך, פרדוכּסלי ככל שהדבר ייראה, משעה שההצלחה מאירה פנים ליחיד או ליחידה כזו והקלפי מעניקה לו או לה סיעה שלמה של שלושה – בא הקץ במסגרת זאת עצמה על הצבעה יחידית, חפשית. ולא נטעה, כמדומה, אם נניח כי גם בתוך סיעה תאבת־חירות זאת ישלטו אחדות הצבעה ומשמעת פנימית, כנהוג בכל סיעה. ומשעה שהדבר באופן עקרוני אינו פסול מבחינה דמוקרטית בקבוצה קטנה – הוא חדל להיות מוּם גם כשמדובר בסיעה גדולה יותר או בקואליציה.

אפשר, כמובן, גם בענין זה ללכת – כדיבור הווּלגארי הנפוץ עתה בין מדינאים של מלחמת־שוָרים – “עד הסוף”. אך יהיה צורך אז להסביר היטב לפשוטי־עם לאיזה סוף או לסופו של מי הדברים מכוּונים.

ד    🔗

מיהו יהודי? – השאלה מיהו יהודי אוּמצה כמדומה על־ידי המחנה הדתי במדינת ישראל כשאלת־מוקד רק בשנים האחרונות. ביסודה זוהי שאלה ששואל אותה כל הימים העולם שמסביבנו, מוסלמי או נוצרי, והוא אינו חדל לשאול אותה עד היום הזה. והוא שואל אותה לא כדי ליַחדנוּ ליִחוּס אלא כי ליַחדנוּ לאפליה. כדי לתייג אותנו כראוי לצורך הסימון והאבחנה. הוא שואל בסעודיה והוא שואל בצרפת; הוא שואל אותה בלוב והוא שואל אותה בבריטניה הנאורה, ואין מבחינה זאת שום הבדל בין מדינה מתפתחת ובין מדינה מפַגרת.

ואם עד היום לא חדלה השאלה מי הוא יהודי להעסיק את העולם המוּאָר והחשׂוּך גם יחד, יש מיטב ההגיון בכך שגם העם היהודי עצמו ישתהה עליה מעט. מי שאינו מכיר בכך כי להיות יהודי עדיין פירושו לשאת יִחוּד מוּסרי והתנסות לאומית ואישית מתמדת – נלחם לשוא על אדמת הארץ הזאת ואולי גם לשוא שופך עליה את דמו.

מכל המיקוחים על הצטרפות או אי־הצטרפות לממשלה תביעת ההגדרה “מיהו יהודי” איננה, איפוא, יוצאת־דופן בעינינו כלל וכלל. אבל גם שאלה זאת, חשובה כאשר תהיה, יכולה להיגנז לארבע שנים בלי שתקפא. לפי מספר המקרים שבהם היא נתעוררה עד כה, אין כל סכנה שהנצרות או האיסלאם יותקפו בארבע השנים הקרובות קדחת של התיהדות המונית – ואצל הרבנים הרפורמיים, דוקא. אין עדיין – לצערנו או לשמחתנו – גילויים כאלה של התאהבות אי־רציונלית בעם היהודי. שאלה חשובה זו יכולה גם להמתין כי איננה לגמרי חסרת תשובה. רק לעתים נדירות נתן לה העולם הסובב אותנו תשובה בהירה וחד־משמעית יותר מאשר היום. יהודי בימינו הוא, בתשובה פשוטה ולאקונית: אדם שנרצח על־יד ערבים באתונה ומרצה ענשוֹ בידי האירופים בלילהאמר. זוהי תמצית הזיהוי של יהודי בימינו. האם אין תשובה זאת וכל מה שמתחייב ממנה במאמץ־הגנה יהודי מספיקים לתקופה של ארבע שנים אפילו לשלומי אמונת ישראל?

ה    🔗

דברים אלה שהזכרנו, ואחרים שלא הזכרנו, יש בהם מקדושת העקרון בימים רגילים, אך הם מאבדים מעט מקדושתם בימים אלה. לא שהם נעשים חשובים פחות מצד עצמם אלא שמשקלם של דברים אחרים מַטה את הכף. כי הדבר שיעמוד על הפרק בגלוי או בסמוי בתקופה הקרובה, בשנים הקרובות, הוא יכולת ההתקיימות לא רק של עקרונות יהודיים אלא של יהודים. כפשוטו. בעֵירומו. השאלה, שהעתיד הקרוב ביותר חייב עליה מענה לגבי העתיד הרחוק יותר, היא לא אם נתקיים בדיוק לפי כל תגי ההלכה, עם או בלי ממזרים, אלא אם נתקיים, כפשוטו. אין טעם לעשות אנַלוגיות היסטוריות ולראות מה ענין תרנגול ותרנגולת לטור־מלכא או מה עשה יצול של עגלה לביתר. אך גם בלי אנלוגיה כזאת נקל להבין, כי מי שמעביר בימים אלה את נקודת־הכובד של הויכוח הציבורי – ואין לך ויכוח ציבורי יהודי שלא יהיה מלוּוֶה סיוף שלקנאים – מחצר–המטרה של העם אל חצרות־ההתגודדות של הכת והפלג, עלול לגזור כּלָיה על כל החצרות גם יחד. מכל־מקום: מאה ועשרים נבחרי העם היושבים בכנסת נבחרו אולי קודם־כל כדי לדעת בשעה הנכונה, ברגע הנכון, בשבריר הזמן המדויק, להבחין כחוט השערה בין עיקר לטפל ולהטות לב הציבור בחדות חד־משמעית אל העיקר.

ועיקר התקופה הזאת הוא התחברות של שמאל וימין, יונים ונצים, מאמינים ואפיקורסים, כדי להוליד מחשבה קיבוצית בהירה כבדולח על הדרך להגנת הקיום היהודי בנסיבות החדשות של ההתהווּת הצבאית ומדינית באזור ובעולם.

ו    🔗

בנסיבות אלו יש לתת לכל הכוחות הציבוריים הגדולים לפעול את פעולתם, גם בתוצאה גם בבלימה, ומה שיתהווה כתוצאה ממִפגש זה או מהתנגשות כזאת לא יהיה בשום פנים מצב של מבוי סתום. החיים כמו מוצאים בעצמם את ה“מודוס ויוֶנדי” הנכון בין שבילים שונים ומעולם לא נתקעו במבוי כזה. מודוס זה יהיה לא רק ביטוי נכון יותר לרצון העם אלא גם הצטללותו של השכל הלאומי הישר, שמעולם – יש לומר זאת – לא היה קנינה של מפלגה או כת אחת בלבד, חשובות כאשר היו בתולדות התחיה. השתתפותו של ה“ליכוד” כגורם מעצב במדיניות הישראלית החדשה היא כורח התקופה וגזירתה. ייתכן אפילו כי מפלגת־העבודה, כמפלגה השקודה תמיד על איזונים פנימיים בתוכה, חייבת ביזמתה שלה לחפש אחרי השותפות החיצונית הזאת כדי שלא יעורער בתוכה גופה האיזון הפנימי ושלא תוטה בה הכף לכיווּן של רוב מקרי העשוי להתהוות למען דרך מסוימת – רוב בתוכה שלא יהיו אלא מיעוט בתוך העם כולו ובתוך רצונו. הכורח להידבר בשעה דחוקה זאת איננו רק עם אנשי “בכל־זאת”. הידברוּת עם דרך המיוצגת על־ידי כארבעים מנדטים בכנסת ישראל – איננה חשובה פחות.

ז    🔗

לכן, אם יש פסולי־חיתון אמיתיים, שנגד פסילתם יש ללחום בכל כוח גם בשעה זו, הרי הם לא בתחום האישוּת אלא בתחום המדינות. הדחיה החד־משמעית הזאת של אפשרות “חיתון” עם הליכוד לצורך הקמת הנהגה משותפת לעת כזאת היא קנאוּת המסוכנת בשעה זו למדינה לא פחות מן הקנאוּת הדתית. אין שלשלת־היוחסין של מחותנים אלה מבוּזה כל־כך, ככל שהדברים אמורים בדאגה לקיום העם ולעתידו. מאחורי ה“חיתון” הזה עומדים על־פי דרכם, אולי על־פי טעותם – אבל דורשי טובת עצם וטובת גורלו. אפשר לא להתחבר אליהם לצרכי מדיניות פנים ואין גם צורך לאַמץ תורתם, אך לא זו בלבד שאין לעשותם בשעה זאת פסולי חיתון – אלא שהם־הם הזיווג ההגיוני של המערך בתקופת־גורל זו למדינה. הם – ולא לשון־מאזנַיִם של בני המיעוטים ואפילו – עם כל הכבוד הראוי – לא שני נספחיה התמהוניים של שלומית אלוני.

ח    🔗

בעקבות דברים אלה בודאי יעוטו עלינו בנימוק, שנעשה נפוץ באחרונה עד כדי באנַליוּת, כי עם רתימת כוחות הליכוד להנהגה המדינית אנו מטשטשים את היִחוּד של תנועת־העבודה ואת הופעתה הסגולית בציבור. ענין זה ראוי לומר בו מילים אחדות.

אין אדם צריך להיות אַקטוּאַר כדי שיוכל לחשב אימתי יִתַּם שלטונה או תתם ריבונותה של תנועת־העבודה בארץ אם יישמך אצלה התהליך הנוכחי של אַטרוֹפיה חברתית ורוחנית.

אך אבדן זה לא יהיה תוצאת היחס שנשתנה בין תנועה זו לבין תנועות ציבוריות אחרות בארץ, אלא תוצאה של היחס שנשתנה בתוכה, בינה לבין עצמה, ואת החשבון הנוקב חייבת תנועה זאת לעשות קודם־כל עם עצמה. לא ההתחברות הזמנית עם גח"ל בעבר היא שגרמה לירידת כוחה של התנועה ולא ההתחברות – המחויבת בעינינו – עם הליכוד לצרכי הנהגה עתה היא שתעמיק ירידה זאת, דהירתה של תנועה זו בתהליך פרוגרסיבי אל כּיווּן האפרוריות המנגנונית, אל התכליתיות, אל קידוש הנכסים החמריים ואל פֶטישיזציה של כוחות אלה היא שדחפה אותה במדרונות הזמן. וחמוּר מכך: על אף הדינמיות המעוררת השתאות ויראת־כבוד בתחום המשקי, היא לא גילתה כלפי שכבות המצוקה אותה מידה של נדיבוּת, פתיחות־לב ותחושה של שותפות בגורל, ששכבות אלו היו ראויות להן מצד תנועה שערכי שויון ועזרה לחלש הם מיסודי חזונה החברתי ואפילו מסעיפי המצע הפּרגמַטי שלה לעת קלפי.

אם תושיט תנועה זאת מחדש יד של אחוָה לנתונים במצוקה; אם תגלה באופן חד־משמעי דאגה מיַחדת ומפלה־לטובה אל שכבות האדם שתלו בה תקוָתן; אם תשא עינה אל עברה הלא־רחוק כדי להחזיר מעט לקדמותו את סולם־הערכים החברתי שעל־פיו נתכוננה וחיתה; אם תעשה זאת – לא זו בלבד שלא ייפגמו יִחוּדה וכוחה בהתחברות מדינית עם אחרים אלא שדוקא על רק של שיתוף עם כוחות ציבוריים שאין דרכם כדרכה, לשם ביצור המדינה, יבלטו קוי השליחות החברתית המיוחדת שעמם נבראה תנועת־העבודה ושבלעדיהם תאבד את ריבונותה בעם, אפילו תקבל רוב קואליציוני אלמנט אחד לקיום שלטונה הארעי היום.

1974