א. בין אוֹח לאוֹח    🔗

מה מקור ההשראה הרוחני של קול ישראל – קולה היחיד של אומה קטנה, רעוּדָה מבדידות ומאומץ – בזירה ההוֹמָה של העמים? האם זה הבעת' הסורי, אש"ף הבירוּתי, אגאטה כריסטי, הליגה נגד כפיה דתית, צ’ה גווארה, יוקי ולאנון – מה, לאלוהים, הוא מקור היניקה של הקול הזה?

אנו שוֹאלים זאת כהמשך לדבריו של “אוֹרַח”¹ על הלָחמה הפסיכולוגית מבפנים. שואלים ומנסים לתהות על כך תוך האזנה צמודה לקול ישראל.

מן העֵבר ההוא של האוקינוס משַׁדר חיים יבין. צעיר נלבב עם חזות רדיוֹגֶנית מאוד, לכל הדעות. עוד בטרם משמיע קולו הוא מוריד עלינו חַשרָת אֵימה. הוא פותח בנוֹשֶם־ונוֹשֶף דרמטי כאילו הגיע למיקרוֹפוֹן היישֵר ממִרדף. קרוב לודאי כנרדף. כמו בקושי מילט את חייו. מבין האו"מ, כנראה. אחר־כך הוא משקיף עלינו מזוית־ראיה אוניברסלית ואנו, כמובן, מתקטנים עוד יותר משהננו באמת ורק לעתים נדירות אנו ממלאים את ציפיותיו במה שלדעתו מצוּוים היינו לעשות באמריקה, ואיננו עושים. אחר־כך הוא מוֹעיד לנו בתוך אמריקה הגדולה ורחבת־הידים מזומן של שלושת פרופסורים. אחד גדול מחברו. אחד מהם משמיע נבואה על חורבן אפּוקליפּטי חד־משמעי, מבוסס ונסמך על אדני המדע. החוּרבּן, טוען הוא, ודאי כמו משוָאה לוגריתמית. כפי שאפשר להבין, זוהי נבואתו של יהודי. על־פי המוצא, לפחות. פרופסור שני, שלא כעמיתו הראשון, עדיין אינו רואה את החורבן כּאכּסיומה. אפשרות אולי, אבל וַדאוּת? – לאו דוקא. אם לדייק, זוהי אפשרות בדרגת סבירוּת גבוהה או וַדאוּת בדרגת מתינוּת גבוהה – וזה כמעט הינו־הך בשיח המתוחכם של האקדמיה בימינו. השלישי מאמין בנו קצת יותר – אבל מי זוכר אותו? הרי טפטוף־דברים כזה של אמונה אנו שומעים יום־יום מפי אנשי העליה השניה בארץ וכבר אנו יודעים טעמם. התלת­־שיח המעודד הזה מועף אלינו באמצעות לויין בין פּלַנֶטרי. הוא מסיים מעופו ואנו נספגים הרבה אמונה. הרבה מאוד. לא ספקנות. לא פקפוק. רק אמונה. אמונה וַדאית בחורבּן. כמעט בטחון בו. שיר־הרס לקראת שינה ערבה. קול ישראל.

מן העבר הזה של האוקינוס־המילים אנו מועברים קיבוץ סעד. קיבוץ של אנשים נפלאים, עובדי אדמתם, ענווים כמו כל החורשים מענית. מוציאים לחם מן האדמה ותוהים לשורש. רק הוֹשבנו על בימתם פרופסורים אחדים – כל בי ישראל על במותיהם חלל. האלוף־הדוקטור מתפנה מעט מטוּר הקינות והתמרורים השבועי שלו בעתון־בערב חשוב. טורח ובא לכאן. לומר “איכָתוֹ” באופן אישי. בזיקוּף־גבות הנראה בעליל. מזרה אש. אילו רק שמעו. אבל לא שמעו – והתוצאות ידועות. שוּרוּ וראו – מערבה מן התעלה. שאלוּ את חיילי ישראל ליד איסמעיליה.

בזכרוננו מהדהדת עדיין קריאתו במאמריו לתושבי עזה – כמעט קריאה ישירה – למרוד. אבל למזלנו, לא רק מצד זה של החזית יושבים חֵרשים. גם שם. חרשים ואטומי־מוח. פשוט, אין הם קוראים את האלוף ואינם יודעים איך מנהלים מלחמת־שחרור לאומית. אבל כאן? גם חרשים גם סומים והעיקר – פיסחים. שאם לא כן היו רצים דחופים מזמן לקראת השלום המזומן להם בחיקם של סאדאת ואסאד – שני ערביסטים מלידה ומן המוכן. לא מן הדוכן. בקיצור, בתוכנו הומה מחנה שלם של לא־יוצלחים. אם יש פה ושם יוצלח אחד, פרופסור לצבאות ולמזרח, הוא מוקלע אל מחוץ. אל אזור החוילות של הררי ירושלים. גם זה מקום שהיה שייך פעם לערבים. אבל זה היה מזמן. כאשר הציונות היתה עדיין תנועה נאצלה ורתועה ולא קשה כּמסַפַחַת.

האמת חייבת להיאמר כי קינתו הווֹקאלית של הדוקטור־האלוף מתונה מעט מקינת עטו. קורא בגרון – וחוֹשֵׂך. לא כל מוכיח חייב לקיים בגרונו את צו הנביא. מי ששומע אותו ועדיין אינו ממהר לשלוח יד בנפשו – ימתין־נא ויקרא בעוד יומים את טוּרוֹ השבועי. משם קל יותר להתגַרדֵם.

עוזר לידו פרופסור חשוב אחר מן הצוות. שמו אמנם איננו ירמיהו, אבל הוא מתחרה היטב בנביא זה בנהי. קינת סופרים תרבה – מה תרבה? עדיין לא ברור. גם אם תרבה מבוכה – אין רע. מחר יפגישו אותנו עם כמה פרופסורים אחרים בצירוף צייר או בדרן ידוע־שם והם, היו־נא בטוחים, יגוללו לפנינו בכובד־ראש אקדמי מבוכה שונה, אחרת. היא לא תנַחֵם אותנו יותר, אבל לפחות אולי תתחיל דעתנו להצטלל מעט. עד המאמץ האנליטי הבא של קול ישראל – קן התִנשָׁמוֹת והאוֹחים של עם נַצוּר.

מה פלא אם בגבור המכובה של ישראל – נוטל סאדאת המצרי ומפטר את הרמטכ"ל שלו ואת כל מפקדיו המצרים האחרים שניצחו על הכשלונות שלנו, ומַמעיד את רגל הפרופסורים ומטיל את המאזין הישראלי למבוכה עוד יותר גדולה מן המבוכה שאליה דחקו אותו המלומדים מן הרדיו? לא. אין פלא.

זוהי רק תמצית קטנה של הלקח הניגר יום־יום מתיבת־הנוגנים הרשמית למצחה של ישראל לעת חרָדוֹת ומכאוב. עורֵף – כמאמר הנביא – כַּמָטָר ונוזל כַּטַל על פצעים דלוּקים. כנגד מה שאנו נוהגים עתה לקרוא שש שנים של התנַשאוּת מזומנות לנו כנראה עתה שש שנים של הֶשפּל עצמי. כל פּרופסור וכל איש־במה יהיו לנו בתקופה הקרובה מעין מַרה־סאד ישראלי. ויען כי אין בטחון שנוכל לשאת מנת התיסרוּת כזאת שש שנים תמימות – פשוט גבו של הזמן איננו עמיד עד כדי כך – משתדלים לתת לנו את היאוש במשקל סגולי. כלומר, אותו מטען של רפיון־ידים – אבל בזמן קצר יותר ובריכוז גבוה יותר. פּיק־ברכּיִם “פוֹרטה”. בחלק החינוכי – קינוח טוב. כאן מזומנים לנו שיטה וקו לא פחות בהירים. כירח בליל קוֹטֵב. מה היא לפי דעתכם הדמות האידיאלית שלקראתה עלינו לגַדל (כמעט אמרנו “לחנך” – אבל במילים כאלו אין באים היום בקהל מתקדמים ומשכילים) את בנינו? הסטטיסטיקה, כידוע, מיחדת את מקצוע הרפואה – לבנים, ואילו לבנות, לצרכי משק הבית, את הסוציולוגיה. אלא שמחקר אנליטי קטן מפריך זאת. מסתבר כי מרוֹם־האידיאל לצעירים בישראל הוא בלש פרטי. כן. לא רופא. לא רב. לא אב"ד. אפילו לא חבר־כנסת. רק בלש. ובלש פרטי. שאלו את קול ישראל.

היינו רתוקים למכאוב חדשים אחדים ועקבנו אחרי הקול וסרטיו. סופנוּ שנכבשנו למשאת־נפש אחת: להיות קֶנוֹן או איירונסייד או מק־גארט ולפחות – הוואי־5־אפס. יעבור עלינו מה: חמש פעמים אפס. כאשר נקום על רגלינו – נשליך אחרי גו כל משלח־יד אחר. אפילו בגילנו אין זה מאוחר לבלוש קצת.

צירוף כזה של חכמה, התמצאות, ערמה, כשרון ל“סידור” אחרים, בינה לעתים, כוח־התאפקות בענינים שבינו לבינה שלא יהיו מסיחים את הדעת מן העיקר, לוליינות גופנית לעילא ותחבולות־רצח מעוררות קנאה! והעיקר – נצחון. תמיד לנצח. לעולם לא להיות מובס. אף לא פעם אחת. כולם יפלו מן הצוקים – הבלש יעמוד על עָמדוֹ. לא תאמינו: חי בחורנו – חי! איזה עוד מקצוע מבטיח לאדם הילה כזו, נצחים כאלה, עולם־וָעֶד יהודי כזה?

ב. בין צדפה לצדפה    🔗

מי שמבקש לראות מידת רגישותו של העם היהודי מאז ומתמיד למה שאומרים עליו, לטוב או רע, האחרים־הזָרים, ישים־נא לבו לכך כי את תפילת יומו, המקדימה את תפילת־השחרית, פותח הטוב ביהודים בציטטה לא מנביאיו שלו, אלא מדבריו של איש מִדיָן. את קריאת ההתפעמות “מה טובו אהליך יעקב!” שאנו חוזרים עליה כל בוקר מיד לאחר פרקי ההודיה לריבון־העולמים קרא, כידוע, לא אחר מאשר בלעם המִדיָני. אילו אמר זאת יהודי על יהודים, ספק אם היינו מכבדים אותו בזכות־הפתיחה של כל יום מימי חייינו בחלד. אך כיון שאמר זאת עלינו דיפלומט לא־זהיר של אוּמה עוֹבדת־אלילים, אנו חולקים לו הכבוד הגדול להיות מצוטט בכל בתי־התפילה ובכל מקום שבו אנו מתיחדים עם אלוהינו. בדקו־נא היטב את כל המסוּפּר בעתונות ישראל יום־יום ובשידורה בנוסח “פלוני אמר” – ותיוָכחוּ כמה עקיבה ונשמרת מסורת יהודית זאת.

זוהי הערה בלבד שמתוך התבוננות באָרחוֹת־חיינו, בדיגושים שאנו נותנים באחדים מהם ובהסחוֹת־הדעת שאנו נוהגים באחדים מהם.

הִית – כן הית, ראש הממשלה של הבריטיים – רמז ברורות בנאומו בקולצ’סטר כי הרגשות הפרוֹ־ישראליים בבריטניה אינם הולמים את האינטרס הלאומי הבריטי. מילא: אמר – אמר. עוד בלעם־מהופך אחד. אבל היכן ובאיזו הזדמנות אמר זאת? בהיותו אורח־כבוד בחגיגות השנתיות המסורתיות לעידוד אכילת צדפוֹת. הוא אמר את הדברים הנשגבים האלה – מספר הכַּתָּב – לאחר שאכל כתריסר צדפוֹת. ומתי אמר זאת האציל המצודף מקולצ’סטר? בעצם השעות שבהן ניגר דם ברוּאים בצלם, יהודים ולא יהודים, בדרומה ובצפונה של ארץ ­הבחירה, היא הארץ המקוּדשה כידוע גם לנטבלים אוכלי־צדף.

בין צדפה לצדפה ובין עילוּע לעילוּע הספיק ראש הבריטים לומר, כי מן המלחמה האחרונה אפשר להפיק כמה לקחים צבאיים וכי גם לבריטניה יש מה ללמוד מהפעלת כלים חדשים, מהטקטיקה של הלחימה ועוד.

טוב לדעת כי בכל־זאת מלחמתנו לא היתה לריק וכי בין שַׁבּלוּל לשבלוּל לימדנו משהו גם אומה כה ותיקת־קרבות כמו האומה הקיסרית הבריטית. בכל זאת: אור לגויים.

עם זאת, כאשר אתה שומע דבריו של קברניט האנגלים בפסטיבל של יצוּרי־הים, אתה מהרהר כי אולי אין רע בכך אם תוך ניגוד קל ליעוד היסטורי שלנו אנו גורמים להם באחרונה – בעקיפין אמנם, ורק ימים אחדים בשבוע – גם קצת חוֹשֶׁך.