“אני מתחיל לפקפק אם הקמתה של מדינה ישראל, כפי שהיא כיום, מדינה ככל המדינות, בצורתה ובמבנה שלה, היוותה את ההגשמה המלאה של הרעיון הציוני”.

[ד"ר נחום גולדמן]

לקראת פגישתך הקרובה עם יאשר ערפאת עייַנוּ באחרונה בראיונות, בהגיגים ובויכוחים הגרציוזיים שלך על־פני רשתות הטלויזיה של העולם; השוינו קור־רוחך שלך לריגושם ולזעפם של אחרים; הגיונך הזורם בנחת כמימי הדוֹנאוּ מול סמבטיונם של אחרים; קראנו בין השאר זכרונותיך מימי מלחמת־העולם וספיחיה, דרך כבשני השוֹאה ועד אותו רגע דרמתי שבו הלכת בשלוַת־השקט לקונצרט של יצירות מוצארט בשעה שבאיזה שהוא מקום בארצות־הברית היה קוּמה או אי־קוּמה של מדינת ישראל נתון להכרעה כחוט־השערה – קראנו ונשמענו לנו סיפוריך הנוגעים בתמצית חייו של העם כסיפורי הופמן מזומרים בגונדולה או כהדו של ואלס וינאי. ואמרנו בלבנו: אולי אשרי העם שככה לו. אשרי העם שמנהיגותו יוצאת לשיט ולדיג, שמכנה את המאבק המדיני הנוגע לחייו או לאַבדנוֹ “פוליטיקה” ושאיננה רואה בכל המאבקים המדיניים זבי הדם והלשד אלא עוד תרגיל אינטלקטואלי בסַלוֹן הויכוחים עם מדינאים רמי־מעלה, או עוד משחק בשולחן־הרוליטה של דיפלומטים.

יש איזה מבע נוֹן־שאלנטי מצודד בכל דיבורך, עצותיך וביותר – בשויון־הנפש המופגן שלך לשאלה אם יקבלו עצותיך ואם לאו. עקרונותיך התקיפים ביותר מוגשים לנו בנוסח: קח או הנח, קחי או דחי. הרי זו רק הצעה: רצונכם – קבלוה, רצונכם – דחוה. ככלות הכל: אתם ההנהגה, ואתם בלבד תתבשלו ברוטב החלטותיכם ותוצאותיהן, ואשר לי –

ממילא אני ממהר לקונצרט.

 

ב    🔗

לפעמים אנו מתמלאים צער־בעל־חיים עליך. אין לך עַם, ד“ר גולדמן. אין. וינה איננה. ברלין איננה. ומה שנותר בישראל זהו עם “המוני” מאוד, ווּלגארי כמעט, של יוצאי מזרח – כל ה”המזרחים", של אירופה ושל אפריקה ואסיה גם יחד. בקיצור: “עמך – מספּריִם ומַגהץ”.

ועל אף כל תהום האינטלקטואלית והנימוסית שבינינו לבינך; על אף ההכרה כי עפר אנחנו תחת כפות מחשבתך האנליטית, הצלולה, המפוכחת והוראה למרחוק – נעם לנו כל הימים, וביחוד באחרונה, לדעת כי יש לישראל ידיד גדול בך וכי ידידותך נתונה לנו על אף האכזבות ובושת־הפנים שאנו גורמים לך מזמן לזמן בטרקליני העולם. נעם לנו באחרונה להיוָכח כי אתה, כדבריך: “רוחש הבנה מלאה לקשר ההיסטורי והרגשי העמוק שקשורה ישראל (בגוף שלישי – י.) למקומות כמו חברון, בית־לחם וכו'”. כשאדם רואה כל העמל והיגעה שמשקיעים ראש ממשלת ישראל, או כל נציג מכובד אחר של המדינה, כדי להשיג מינימום של הבנה כזאת, אפס־קִצהּ, אצל חסידי אומות כמו נשיא ארצות הברית, למשל – נראית ההבנה לענינה של ישראל שהושגה אצל מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, כמתנת־שמים ללא טרחה. בחינת: מצאת – ולא יגעת.

ואף כי אתה רוחש הבנה כה עמוקה לקשר ההיסטורי שלנו אל חברון – הנח לנו, ד"ר גולדמן.

 

ג    🔗

הנח לנו –

כי כל שנות חייך הציונות המבוגרות אתה לוחש באזננו סודות שכביכול שמע אותם מפי־הגבורה ובהם מפתח־קסם להבטחת שלומנו ועתידנו בארץ הזאת. וכאשר נטינו להאמין לך, נתברר שאתה פֶּה – לעצמך. כי דמיונך מצרף את ההזוי עם הרצוי, וגם את הרצוי לנו באמת אתה מזווג עם מה שאתה סבור כי רצוי לנו.

עמדת לפני שנים אחדות, כמדומה, אוט־אוט־אוט לדבר עם כרושצ’וב, עם קוסיגין, עם ברזניֶב. הנה־הנה הם הזמינו אותך בשם ובמלכות. מובן, לא הם, רק איזה שליח־של­־שליח ששמע מפי אחד ששמע מפי אחר, ועוד בטרם היו הדברים לדבר, כבר הסערת אותנו בסנסציה, במחלוקת, במריטת איש עצבי רעהו

---

ואחר־כך הלכת, כפי שאפשר לשער, לקונצרט.

אילו עסקת עיסוקי־תחביב כלאה בקטנות – אדרבא. בין האַלפּים והאפֶּנינים, בין הרהיין והדוֹנאוּ – חלום על כל אשר תאוה וימתקו לך רגעי הזיותיך. אך תמיד אתה מערב עצמך בענין של פסגות. בענין של בבת־העין. בפחות מזה אין אתה יכול. בפחות מזה לא תוכל רוחך הנוסקת. אתה מצליח, לפעמים, לסחרר אותנו בגבהים ושם־שם, בחוד הפסגות של עניני החיים שלנו, להעמיד אותנו על רגל אחת, כהעמד חסידה. כדי שנמעד. ויש שאנו מוֹעדים.

 

ד    🔗

הנח לנו – לא מפני שאיננו ערים לכל אִושה של שלום, לא מפני שאין לבנו יוצא כל שעה למעט רגיעה, לשלוָה, לרצון הקמאי של בן־תמותה לחיות את החיים כפשוטם, כפי שחיים אותם בני שוייץ, למשל. הנח לנו משום שהשלום ואף הדיבור עליו גם הם מכות־אש ויאנם סובלים שום ליצנות; שום זיוף. ובודאי לא שום להטוט של לוליינים.

אם אתה מרגיש צורך נפשי בשובע שנותיך לחיות דוקא חיי גבהים דיפלומטיים מדוּמים, מלאכותיים; חיי “נדמה לי” – חֲיֵה אותם בכל תחום שתבחר. הן חיינו רחבים כנהר וצבעוניים כיין – חיה אותם באשר תבחר, רק לא בתחום הזה שבו חיינו תלויים לנו מנגד.

 

ה    🔗

אנו יודעים –

אנחנו נושמים את האויר המפוחם של המלחמה הזאת ואתה נושם אויר־פסגות. אנחנו, כפי שאמנם אמרת פעם לדויד בן־גוריון, רואים את הארץ מכפר מדבּרי נידח כשדה־בוקר, למשל, ואתה רואה אותה ממעוף המטוס, מגובה שנים־עשר אלף רגל ומקיף במבטך פיסה רחבה של כדור־הארץ; אנחנו אנשי־פרזות ואתה איש כרכים – לרבות כל הכרכים של ספרי הגיון והנימוס הסַלוֹני. אולי בשל כך נתקצרה ראייתנו ואיננו רואים אלא את הגבול הניצב כעמוד־אש ואילו אתה רואה הרחק מעבר לו, אל אין־קצוֹ של האופק. אולי.

ואף־על־כן: הנח לנו. תן לנו בקרתנותנו זאת. בפיסת הארץ היודעת, כביכול, רק את אופק־שמיה שלה, – תן לנו להחליט בעצמנו באיזה מרחק מן החצר שבה משחקים ילדינו אנו רוצים לראות את לועי התותחים של אויבים.

 

ו    🔗

הנח לנו –

כי אף שספק אם אתה מסוגל לעורר פיוס כלשהו בינינו לבין שכנינו (והן אתה עצמך בקושי שכן שלהם) – אתה מחונן בכשרון בלתי־מצוי לעורר מחלוקת ודאית בינינו לבין עצמנו – כשרון שאיננו חסר לנו גם בלעדיך. ואתה ממתין מעט עד שהמחלוקת מגיעה לשיאה ובשעה שאתה נוכח, כי אמנם אנו קוטמים כבר איש את אפו של רעהו – אתה נעלם פתאום מן הארץ הקרתנית הזאת “שלא גישמה את חלומותיך הציוניים” אל אחת הארצות המרובות שבהן אפשר לעמוד נשען אל מעקה נוסח חוזה הציונות ולחלום את הציונות הטהורה – עד אפס אופק.

כי כל־אימת שאתה מופיע ומסעיר את חיינו בין בראיון בגרמניה בין בהסברה בקיבוץ בישראל, אתה ממחיש לנו בדיוק נמרץ, מה דמות הפרנס היהודי שממנו, בדיוק ממנו, ביקשנו להשתחרר כאשר ניסינו לבנות מערך חדש של חיי עם, חברה וציבור. ביקשנו להשתחרר מאותה שחות־קומה פנימית, מן העלה־הנידף היושב בלבותיהם של עסקנים יהודים ומראִיה מהרהורי־הלב. ביקשנו לא רק לעקור את היהודי מן הגלות אלא גם את הגלות היושבת בתוך היהודי ובתוך פרנסיו. ביקשנו לתת גט־כריתות לשביעות־הרצון העצמית שהיתה בנו לא בשל הדברים שעליהם השגנו הסכמתו של “גוי” חשוב, אלא מעצם העובדה שהוא שוחח אתנו, שהיינו בטרקליניו, שישבנו כה סמוכים – עד כי נגעה ידנו בידו וידו בידנו, אם כי על הרוב יצאנו בידים ריקות.

ביקשנו – והשתחררנו – מאותו מנהג של “name dropping”, הפרחת שמות, שיש בו כדי להדהים כסילים, אך מעולם לא ביטא קוממיות אישית או ציבורית.

 

ז    🔗

הנח לנו –

גם כדי שלא תביא אותנו לכלל מבוכה או מעשה־כשל. כדי שלא יקוים בך אי־פעם הפתגם על אלה שגם כאשר הם אומרים אמת אין שומעים להם.

כי גם אם נרצה להפריד בינך לבין הצעותיך, גם אם נרצה לפרום כל מטוה שאתה טוֹוה, חוט אחר חוט, רקם־אחר־רקם – לא נוכל. כה ארוגים אצלך זה בזה הדמיון עם המציאות, תאוַת הנאראציה הפוליטית עם אבק הממש – עד כי אין להפריד ביניהם. כסיוט היער ב“חלום ליל־קיץ” כן מנסרים בדמיונך שמות של אויבים וידידים, אנשים אמיתיים או מדומים שאולי פגשת ואולי תפגוש – כאילו אתה ממתיק סוד בכל “שלוש סעודות” עם המרשל הזקן מבלגרד ומפזם בכל “מלווה־מלכה” עם המלך חסאן ממרוֹקוֹ. הממש והדמיון אינם ארוגים אצלך כלל שתי־וערב אלא מהולים זה בזה כשיקוי ולא נמצא עוד אלכימאי שיורנו איזה יסוד כימי נחוץ כדי להפריד את הדבוקה הזאת.

 

ח    🔗

והנח לנו גם משליחוֹת השלום שלך.

כי בשלב זה אין אתה מטה דעתנו אל השלום (ואין צורך בכך, כי היא נתונה לכך כל שעה משעות חיינו), אבל אתה עלול להסיח אותה ממן המלחמה. מן האש הכפויה עלינו. מן הוַדאוּת, שהיא עצמה חדה כחרב, שמונפת עלינו חרב גם היום, בעצם הפוגת האש, בעצם השלוה הכולאת רעם.

אין לאֵל־ידך להושיט ידנו לשלום – כי אין אל מי להושיט אותה. אבל בכל הזיותיך המדיניות, בכל מסעות ה“מגידוּת” הפוליטית שלך ברחבי הארץ, אתה עלול להרעיד את היד המחזיקה בקת. את היד שרק בהיותה נטויה – היא מקיימת את החיים ואת התקוה.

ואף־על־פי־כן – אַל תראה את הדברים אבודים לצמיתות. אולי מנהיגי ישראל הם קרתניים וצרי־אופק, אך מנהיגי ערב הם, כידוע, מדינאים. נאצר, עליו השלום והמלחמה, לא ויתר בזמנו על המלחמה גם כאשר ידע כבר כי מולו יתיצבו דיין וברלב. וירשיו, קרוב לודאי, לא יוַתרו על השלום – אם אמנם ירצו בו – רק משום שלא תהיה להם הזכות לעשות זאת עם ד"ר גולדמן. הן רק אנחנו לכודים בפקעת של סבכים אישיים. אנואר סאדאת, כידוע, הוא מדינאי.

 

ט    🔗

ד"ר גולדמן –

קום סע לכל מקום שאליו מזמינים אותך – אם אמנם מזמינים אותך. קנה לך כל תהילה – של מסעות. אמור ליאסר ערפאת או לדוברינין כל רעיונותיך האישיים כאשר תאמרם. התחרה במאגאלאן, בקוק, בואסקו־די־גאמה – רק אל תיַגע אותנו. ככל שהדבר לא ייראה מוזר – השלום, אם יצטרך לבוא, יבוא באיזו שהיא קריאה אל החפירות. גם אל חפירות המדינאוּת הישראלית. אם לא יבוא לשם – ספק אם יבוא. ככלות הכל: את השלום, כמו את המלחמה, עושה הלוחמים.

1970