דמותו של החכם ר׳ אברהם הכוהן ברוֶר, שהלך מעמנו שֹבע־ימים ושׂבע־רוגז, ניתנת להערכה מצדי־צדדים, הכל לפי מוקד־הראִיה, שהמעריך בורר לעצמו, או רואה עצמו מחויב בו, מתוך שהוא נראה לו חשוב, ואפילו מכריע, אם להבנת חיי האיש, אם להבנת פעלוֹ.

אשר לחיי האיש – הלא מגילתם פרוסה לפנינו בספר בן כשבע מאות עמוד, ושמו: “זכרונות אב ובנו” (הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ״ו), הכולל אוטוביוגרפיה של אביו, ר׳ מיכאל, המוֹנוֹגרפיסטן של ראשי צדיקי ז׳ידיטשוב; ושלו, ר׳ אברהם יעקב; ואשר לפעלוֹ, הלא גם עיקרי־סעיפיו מפורשים או מרומזים במגילה ההיא, והקורא יקרא. אך אם לקורא – הרי חיבוריו מונחים לפנינו, ביחוד בגיאוגרפיה של ארצנו, שנתפשט פרסומו בה ונחשבה ראש־מקצועותיו, ונודע לתהילה ספרו “הארץ” (הוצאת דביר, תרפ״ח) ובמהדורה תניינא “ארץ ישראל” (הוצאת מוסד ביאליק ודביר, תש״י) ושפירנס את עיונם ותלמודם של שני דורות ומעלה, וענינו היה גם ענין הוראתו רבת־השנים בסמינרים, שהיה בהם מורה־המורים בתחום הזה ואגפיו. ואף שארי חיבוריו על ארצנו וסביביה ידועים גם ידועים, וכאבן־חן משובץ בהם ספרו המנוקד בן הכרכיִם “אבק דרכים” (הוצאת “עם עובד”, תש״ו) שבו תיאר, מעשה שיחה נאה ומחכימה, ממראה־עיניו ומהלך־נפשו בסוריה, בבל, אשור, קורדיסטן ופרס.

ב    🔗

ומגיאוגרפיה להיסטוריה – אלה חיבוריו, ביחוד בקורות עמנו, וראש להם ספרו “גליציה ויהודיה” (הוצאת מוסד ביאליק תשכ״ה), שחלקו אחד נכתב אף נדפס, בימי־שחרותו, בלשון הגרמנית, וחזר וּכתבוֹ בלשוננו, וענינו מחקר סטטיסטי־היסטורי על מעמדה של גליציה עם סיפוחה, לאחר חלוקת פולין, למלכות אוסטריה; וחלקוֹ אחר מחקר מעמדם של יהודי גליציה בימי מלכותו של הקיסר, שנזדווגו לו נאוֹרוּת ושנאת ישראל, הוא יוסף השני; וחלקו אחרון מחקר תולדות יאקוּבּ פראנק וסיעתו, ועיקר בסיסו כתב־היד של ר׳ בר בולכובר, “דברי בינה”, שנמצא לו לחוקר באוצר בית פרל בטרנופול, כשם שנמצאו הרבה משׂפונותיו, מהן שלא ניתנה עליהן הדעת אלא מקץ רוב שנים.

ג    🔗

עד כאן מה שניתן במגילת־ספר, מכאן ואילך מה שלא ניתן בה, או לא ניתן בה עדיין, ושעניניו נוגעים בתחנות קצוויות של תולדות ספרותנו – מקצה מזה מחקריו המרובים במקרא, שפירסמם רצופים ורדופים, עד שנת־חייו האחרונה, והניח ברכה רוב דברים, שלא הספיק לפרסמם; ומקצה מזה עיוניו בסיפורי ש״י עגנון לצד בדיקת רקעם ההיסטורי ומצעם הפולקלורי ובירור גבול מהימנותם. ובין קצה לקצה לא היה, חלילה, חלל, כחללם של הכרוכים אחרי ראשונות ואחרונות בלבד, כשהאמצע, שפירושו רוב תולדות תרבותנו, כלא היה. אדרבה, האמצע היה לו עיקר חיוּת וקיים בו בחינת והגית בו והוסיף עליה בחינת והגית אותו, ואותותיו אותות –אם באתגַליא, כעדות פזורי כתביו, אם באִתכַסיא, כעדות נפוצות איגרותיו, אשר רבו כן רבו, ועוד עתידים מוקיריו ומכריו לגלגל את הדיבור על כך.

ד    🔗

ועדיין לא הזכרנו שדה גדולה ורחבה שהאריך למעניתה – הפובליציסטיקה, שחרש בה ועדר בה, למן קדמת־נעוריו עד לשני גבורה ושוח; כתיבה מרובת ענין וענינים תחילתה ביידיש והמשכתה הארוכה והמתמדת, בעברית; ואילו זכה, לפחות, מִבחרה לכינוס, ונתגלו יִחודו וסגולותיו מלוא־שיעורם. כי הנה, ברשותכם, אעֵז ואומַר, כי אף שהוא עצמו ראה את הפובליציסטיקה שלו כמִשנה לראש־עשייתו, הגיאוגרפיה וההיסטוריה, וכתיבתו זו היתה לו בחזקת תגובתו המצויה של אזרח מצוי, שמצוַת הוכח תוכיח מתירה לו עיכוב הקריאה ואף מחייבתו בו; הרי בהצטרף חוליות־העראי של תגובה ותגובה כשרשרת־קבע, נעשתה הטפלה־לעיקר, כעיקר־לגופו, ומה שנראה לו לבעליו כערך חולף נעשה ערך קיים, ובו באו על גילוים כמה ממיני היכולת שבו, ומה שראוי, פה ועתה, להבלטה מיוחדת, כי בה, בפובליציסטיקה, נבלט ביותר כוחו בלשון, ובה גם עיקר־תרומתו ללשון.

ה    🔗

וברשותכם אפרש את דברי: ודאי, כי הוא הִרבה אף הגדיל לעשות לה ללשון בגיאוגרפיה של ארצנו, והגדרים הרבה הוא שבדקם ומונחים הרבה הוא שקבעם, ומקורות לשוננו ורוחה וחוקתה היו לו לעינים, ויגיעתו ניכרת בבית הזה, בית האקדמיה, שבחרה בו חבר־כבוד, גם בקודמו, ועד־הלשון, ואין צריך לומר, כי כאמן פדגוג קנה לו זכויות הרבה, בהשגירו אלה וכאלה בפי תלמידיו המרובים שסופם מורים ומורי־מורים. אבל הוא עצמו, על אָפיוֹ החם ומזגו הרוגש, בא על ביטויו בפובליציסטיקה, או כפי ההגדרה ששמעתיה מפי ש״י עגנון, ושהיה מיצר על שלא נתעורר קודם לנסחה כך, והיה מביאה בהרצאתו על עמיתו, במלאות לו יובל וחצי יובל. וכך הגדרתו ההיא של הלוי על הכוהן: הדוקטור ברוֶר – שיעור־חכמה; ח׳רבי אברהם – שיְעור־קומה.

ו    🔗

וצידוקה של ההגדרה הזאת נראה בעליל בבדיקת הפובליציסטן החד והשנון – לשון שהיא כנובעת מאליה, כשטפו של דיבור, שאין דוברו נוהג תיקון בתר תיקון, לא כן־שכן יִפוי וסלסול, כמוצאו מפי הדובר ומובאו באזני השומע, כן מוצאו מעֵט הכותב ומובאו לעיני הקורא, עצם גיחתו של הביטוי הוא־הוא גיבושו. אין בידי להינבא, אם ומתי תבוא שעה להבר זרויות אלו, לקיים בחינת עת לכנוס, אך זאת ידעתי, כי בהיכתב קורות הפובליציסטיקה שלנו, ישתהה חוקרה אצל התחנה הזאת ויבדוק דרכה ודרכיה וימצא את הצדדים השוים והצדדים השונים שבין האיש לבני־דורו, שעדרו, כמותו ועמו, באותה שדה, שהיא גם שדה־צופים, גם שדה־כובס, גם שדה־החרם.

ולא אעלים השערה המדמדמת בי, כי אם הבדיקה תחול תחילה על תחילתו, בארץ־מוצאו וירשתה, יימצאו לו אחים, כגון יצחק לופבן – לשנינה, וכגון אברהם שרון – לעזוּת, ואם לצד השונה גם מהם גם משכמותו – הרי היא ישירותה של לשונו ואמצעיה. וכסיוע לבדיקה זו והמשכה ומיצויה תהא גם עשייתו האפיסטולרית, שהיה כותב־איגרות מופלג ובה תוספת עדות לתכונת ישירותו ופשיטותו.

ז    🔗

ודאי שאי־אפשר דיבור על האיך בלא דיבור על המה, והוא ענין המחייב דיבור באורך, ואסתפק עתה במה שארמוז, כי הרבה למדתי עליו מקשרַי, קשרי ידידות ויריבות, עמדו, הן בעל־פה והן בכתב. אך עיקר לימודי הוא גילוי המפתח להערכתו, והוא לכאורה מפתח פשוט בתכלית; הלא היא ההכרעה, העזה והתמימה כאחת, שנפלה בלבו בימי־נעוריו, לעלות לארצנו ולהשתקע בה, והיא הכרעה משותפת לגל־עולים קטון, ברוַח הימים שבין אחרית העליה השניה וראשית העליה השלישית, שהוא וכמותו נישאו בו ועמו. אמרתי: גל קטון, ודין שאומר: קומץ מועט של יציאי גליל גידולו, שלא שפע רוב עולים בימים ההם –אלה מעט אנשים אחים, ששוב לא היו בהשכלה, אך נתקיים להם ממנה האור הבהיר של חפץ בינת הנגלות, ושוב לא היו בחסידות, אך נתקיים להם ממנה האור הנערב של תשוקת דעת הנסתרות, ודבקו בצמד־יסודות והתחדשו מכוחו – יסוד הציונות, שנדרש להם הלכה למעשה, ויסוד העבריוּת, שנדרש להם הלכה למעשה גם הוא, ולא הוצרכו לשם כך לפריצת גדרים ועקירתן, כרוב עולי הדור, אלא התגדרו בתוך השיטה ושולחנה הערוך.

ח    🔗

כדי להעמיד על אָפיה של החבורה הקטנה הזאת, דין שאזכיר את הארי שבה, הוא ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, וחבריו להוראה ולספרות. אם לחבריו־להוראה היו בהם שלא האריכו בארצנו, – כדוב הויזנר שהלך אצל פוליטיקה של ההוֹוה, בגולה, ואך מקץ שנים רבות שב אליה, והיו בהם שהאריכו אף התמידו בה, החל ביוסף זליגר, שנקפד באִבּוֹ, דרך אריה טויבר, שהפליג לחרידות בדלנית קיצונה, וכלה במרדכי בן־יחזקאל וחנוך ילון, ואם לחבריו־לספרות – הרי הני תרי צנתרי, ר׳ בנימין וש״י עגנון; אלה ואלה מידת הדבקוּת באתמול על אמונתו המסורה ומידת הזיקה להיום על אמנותו המודרנית וחידושה נתלכדו להם כדרך שהתלכדו.

ט    🔗

ולענין ההתלכדות, כפי שנתקיימה בדרכו ובמנהגו של אברהם יעקב בראור – הרי היתה שונה משל חבריו אלה. היא לא באה לו לא מכוחה של פרדוקסיה על חודה הפוצע, ולא מכוחה של הרמוניזציה על כודה המרגיע; לא מכוחה של אגדה ופיוסה, ולא מכוחו של פיוט והשלייתו, אלא מכוחו של זימון פשוט יותר וממילא טבעי יותר, ומה שאמרנו בטיבה של לשונו, ניתן לומר בטיבו של כלל עולמו, שהלשון הזאת היתה משמשתו.

י    🔗

פתחתי את דברי על האיש, לאמור: הלך מעמנו שׂבע־ימים ושׂבע־רוגז. שובע ימיו אינו טעון בירור – כי הם היו, אמנם, ימים רבים וגדושים עשיה, תלמוד־תורה ובינת־חיים, והכל מתוך רעננות־תמיד מפליאה; שובע־רוגזו טעון בירור, ועדותם של מוקיריו ומכריו יפה להם. והם ידעו אותו כפי שנשקף להם לרוב – מצחו על רחבוֹ קמוט ומקומט; מבטו על כחלתו חד ומחמיר; ודיבורו על אף נעימת פינוקו עז וחותך, והם־הם שגילו שורש רוגזו ושלוחותיו, – סערתו, סערת המוסר, והיא מוסרו של מי שתוכחתו לעצמו, שעל־פיה עיצב את חייו ואָרחם, מזכה ואף מחייבת אותו לתוכחת זולתו, תוכחת הציבור. ובהיאלם עתה דברוֹ, נאמר בשינוי מעט של מטבע קדום: חבל על מוכיח גדול שאבד מן העולם.

[ח׳ טבת תשל״ו]