רבים ומרובים היו שהכירו והוקירו את ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, מהם ריעיו הותיקים, מהם תלמידיו הותיקים, וודאי נמצאים בכללם המיטיבים לעשות לו נפש, וראש להם אלה, שבאו לאסיפת־זכרון זו לספר לנו מקצת מדרגותיו ואָרחותיו, והדברים ששמענו מפיהם נאים וערבים, ואם נצטרפתי להם, אף שצעיר הייתי מלהיות לו עמית, וזקן הייתי מלהיות לו תלמיד, הצטרפותי, וביותר עמידתי בראש המדברים, צריכה התנצלות. ומה התנצלותי, שאני בבאי אסיפת־האזכרה מן המעטים, העשויים לראותו ולהראותו, כפי שניטע במחצבתו ועלה מתוכה, הלא היא עיירת־מולדתו; ולא סגולה היא לי שניחנתי בה לראותו ולהראותו כן, אלא זכות היא לי שנתגלגלה לידי, ולפי שנתגלגלה בקדמת־נעורי, זכרונה וזכרה עשו בי רושם שאין לו מחיקה.

נער הייתי, על סִפה של שנת בר־מצוה, שמחמת יתמותי הקדימה, ואימי המלחמה, מלחמת־העולם הראשונה, הגלוני בכלל משפחת אמי חורגתי עליה השלום מעיר־מולדתנו השרופה והשדודה, ולאחר שלושת ימי טלטול ונדודים צידדנו לדרך־חול טובענית והגענו לעיר־מִצער, קהילת ישראל קטנה, הקרויה על שם אדמת־החומר גלינא, ואך הגענו אליה ומרוב ליאות ישבנו בשולי רחובו של השוק, נקהלו עלינו רוב אנשים ונשים, אלה בהולים לשמוע מוצאותינו ומתאנחים על כל שמועה ושמועה, מה עלה לה לעירנו, קהילת ברודי המהוללה, שבניה נמלטו ממנה מחמת המציק, ואלה כמתחרים זה בזה, מי יזכה לקיים בנו מצוַת הכנסת־אורחים, ולהביאנו אל תחת צל קורת־גגו ולערוך לפנינו שולחן, ובהיוָדע להם, כי קרובים לנו, מיהרו להבהילם אלינו, ועתה קצתם נתפזרו אילך ואילך וקצתם הוסיפו שאלותיהם, כנראה גם מתוך צער, למה שאירע לנו תמול־שלשום, גם מתוך חרדה, למה שיארע להם עצמם מחר־מחרתיִם, וכשנתפזרו גם הם, נשארו שני אברכים בשנות־העמידה, האחד פניו מלאות ועיניו מאירות ולבושו ארוך מעשה־משי, והאחר פניו מועטות ועיניו עצבות ולבושו קצר מעשה־בד, ולאחר ששמעו מפי הגדולים, אלה דודינו ודודותינו, מה ששמעו, פנו גם אלינו הקטנים, הצנופים מעט, ובבקשם, כנראה, להטותנו מזכר התלאות, הטו שאלותיהם אלינו לצד אחר, והאחד פתח בלשון: קינדערלעך [=טפלַיָא] ושאל לפרשת השבוע לפי שהייתי הגדול שבאחי עניתי משמם שלא למדנו, אך פירשתי שמה. שאל אחר: אם לא למדתם, כיצד אתם יודעים. השיבותיו: בשבתנו בשדה ועשינו בה תפילה וגם קראו את הפרשה, ואף שלא היתה זו אלא קריאה בעלמא היו דודינו חלוקים, שדודנו אחד אמר כי אף שיכול היה לקרוא את הפרשה על־פיו, באין ספר־תורה עמנו, ראוי לקרוא מן החומש שהיה עמנו, שלא לפסוח על תיבה ולעבור על לא תגרעו, ודודנו אחר אמר, כי לפי שהוא יכול לקרוא את הפרשה בעל פיו ראוי לקרוא כן מלקרוא בחומש, שמתוך שהוא שונה מספר־התורה יש בקריאה מתוכו אבק של לא תוסיפו. צבטני בעל הלבוש הארוך צביטה של חיבה ואמר: וועסט עסן פורים אין סוכה [=תאכל בפורים בסוכה], נתעורר בעל הלבוש הקצר ושאל: וואס מיינט עסן פורים אין סוכה [=מה פירוש אכילה בפורים בסוכה]. עניתי, כי ודאי דבר של ליצנות הוא. נתחייך בעל הלבוש הארוך והסביר דעתו, לאמוֹר: מכאן אמרו, כי לעתיד לבוא כל המועדים בטלים חוץ מפורים, ומכאן אמרו, כי לעתיד לבוא צדיקים יושבים בסוכה העשויה עורו של לויתן, וקושיה היא אימתי יושבין, הוה אומר בפורים, וסיים, כי גם זה דבר של ליצנות. אמר בעל הלבוש הקצר: נו, אוַדאי, והסביר דעתו גם הוא, לאמור: מימרה זו לא דבר־תורה הוא אלא דבר־הדיוטות. שמי שנתפס בקלקלתו אומרין לו: דו וועסט זיצן פורים אין סוכה, ולשון סוכה לשון בית־האסורים – דהיינו, כי ביום שהוא יום שמחה ורוַח יהא חבוש ויהי לו החג – לחָגא.

לא ידעתי, מי הוא הצמד הזה ואף לא שאלתי להם, אבל דמותם נחקקה בי, ולימים, כשראיתי את ר׳ מאיר שפירא, ובוארשה ראיתיו, הכרתי בו את האחד, וכן כשראיתי את ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, ובלבוב ראיתיו, הכרתי בו את האחר, ועדין לא הבנתי, מה שהובן לי לשנים, כי המקרה שגילם לי בראשונה, גילם איש־איש ביִחודו, שהראשון, שעתיד היה לבנות ישיבת חכמי לובלין, מימרת־עם נתפרשה לו כדרך שהיא ראויה להתפרש למרן דהלכתא, והאחרון, שעתיד היה לבנות אוצר סיפורי־המעשיות, מימרת־עם נתפרשה לו כדרך שהיא ראויה להתפרש למרן דאגדתא.

אכן לימים, כשטיילתי עם ר׳ מרדכי בן־יחזקאל ברחובה של ירושלים והזכרתי אותו ענין לפניו ראיתי, כי זכר יפה־יפה אותה השיחה עם הנערים הפליטים, וכמה סימנים נתן לכך ועיקרם שכל שכרוך בפורים זכור לו, שאמנם יום־לידתו ביום לידתו ופטירתו של משה רבּנו, אבל יום כניסתו בבריתו של אברהם אבינו בפורים היה ונקרא שמו מרדכי. אמרתי לצרפו לאגודת ילידי־פורים, שאף אני נמנה עמהם, בשנה שאינה מעוברת, ושנתאגדה בראשותו של סאמי גרונימן, סירב: אומר יום הולדתי עיקר, הרי הוא כרוך בשמו של משה רבנו, אומר יום בריתי עיקר, הרי הוא כרוך בשמו של מרדכי הצדיק, ומוטב שלא אכריע ביניהם, שלא יתלו בי הפתגם השגור בעם: הלך משה מרדכי. אבל הודה כי אפשר שמו ויומו גרמו, שנמשך לאוירתו ומזגו של תרגום שני, אבטיפוס של סיפורי־מעשיות.

ב    🔗

נחזור לימי־הנעורים, ימי ישיבתנו באותה עיירה קטנה – נער הייתי, אבל נתתי לבי ועיני עליה, שהיתה לי כחידוש מפנים לחידוש: כל עצמה שיעורה כרחוב או רחובותים בעיר־מולדתי ולא יחסר כל בה: בית־כנסת נאה, שבנאוֹ או חידשוֹ הגביר ר׳ חיים ברייטמאן מטרנופול, חותנו של הרב הצעיר, הנודע בשם העילוי משוץ – הוא־הוא ר׳ מאיר שפירא, שהקים פה ישיבה, ויש בה בית־עם נאה, ההומה עתה פליטי מלחמה, אך בו מדור לחברת ציון וכן לאולם־טונביי, והוא קבוע ועומד ברחוב, ששלטו בלשון האוקראינית מכריז עליו: אוליצ׳א טעאָדאָרא הערצליא, כלומר: רחוב תיאודור הרצל, והוא היחיד בכל הגלויות, ובו בית־ספר עברי, שמורים נחשבים שימשו בו, כגון ר׳ יוסף אומנסקי, ויש בה אפילו הוצאת־ספרים, שבה הוציא ר׳ אשר בוכבינדר (כורך) קונטרסים, כגון מחברתו העברית המנוקדת של צבי שארפשטיין על ביאליק, או מחברתו היידית של י. ח. ברנר על מאפו, וכן ספרים כגון המחזה של הרצל “הגיטו החדש” בתרגומו של ברנר גם הוא. אחד־עשר הימים, שישבתי באותה עיירה, חקוקים בלבי ואני רואה אותה על חינהּ, וכל מה שהייתי לימים שומע בה ועליה, הייתי רואה אותו נטוע בה וצומח מקרבה והייתי כמוסיפו למשבצת רשמי ההם, כגון מה ששמעתי מפי מורי ר׳ מאיר בלבן, ששימש פה בהוראה, או מה ששמעתי על הסופרים שעלו מקרבה, – אבא שטולצנברג, שמואל נאדלר, ירמיה השלס, אפרים פוגלפנגר וכיוצא בהם.

אבל כסמלה נחשב לי ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, ולא נחתי עד שידעתי דרכו בה ומתוכה. מבני־עניים היה שמהם תצא תורה, ולא על דרך המליצה השגורה, שכן אמו שנתאלמנה היתה שרויה בעניות מנַוולת, ובה היתה העיירה יוצאת חובת צדקה, שהיתה מחזרת על פתחיה, ובלבד שתגדל את ילדיה הקטנים – מרדכי, שכבר ידענו מקור שמו; וחנוך – כל שנקרא בסביבתנו כן מקור שמו ידוע, והוא הצדיק מאולסק בעל “לב שמח”, ותחנכם לתורה וליראה. הרבה חרדה אותה צדקת לשלום בניה, שכן קודם שנולדו ילדה כמה פעמים לריק, שהילודים לא נתקיימו ונטרדו בינקותם לעולמם, וגם כשזכתה, כהבטחת הצדיק הנזכר, לגדל את בכורה, כמשאלת לבה, ונתפרסם כעילוי, לא הניחה את חרדתה ומתוך חשש עין־הרע תלתה בצוארו כקמיע שן־זאב גדולה, והוא בוש בה, אבל נשאהּ, ואף כשחבריו בבית־המדרש אמרו לו, כי יסיר את השן או יחביאנה מתחת לכותנתו והם מזהירים אותו על בוא אמו, שהיתה מביאה לו סעודת יומו, אמר: גם בהעדרה אני חייב בכבודה, ורצונה כבודה, וחלילה לי לכזב לה. מה תימה, כי לימים, בשבתו לרגל לימודו בוינה, וכבר עמד על סִפהּ של בחינה, הרי עם רציחת הארכידוכס ואשתו, תואנת המלחמה, הניח את הבירה ושב לעיירה להיות עם אמו. והדברים צריכים הדגשה – בעצם הימים ההם היתה בסביבתנו זרימה בהולה ממזרח מערבה, כל שהיה בידו נטש עיירתו וברח, מי ללבוב הקרובה יותר מי לוינה הרחוקה יותר, ושמה אמנם נמלט רב העיירה למחרת זימוננו, ואילו הוא, הבן הנאמן, חוזר אל אמו להיות עמה בימי כיבושה של העיירה ושרפתה.

ג    🔗

מי שקרא את האוטוביוגרפיה של ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, שנתחברה כדמות איגרת לג. קרסל שיאריך ימים, ושלא הותר פרסומה בחייו, ונדפסה זה מקרוב בקצת שמיטות ב״דבר״ ובשלמוּת ב״הדואר״, יודע עיקרי דרכו: שקידתו על תלמודו, משיכתו אחרי הציונות, כדרך שנמשכו טובי בני־הנעורים בעיירה, שהיתה בזה שם־דבר (ובכללם וראשם אף אחיו, חנוך, שהיה עם אנשי העליה השניה וישב בארצנו, וסופו השתקע באמריקה) – אך הוא גם יודע, מה תפקיד נועד בהכרעת דרכו לר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, שהיה לא בלבד פטרונו אלא פטרונה של חבורת סופרים וחכמים מובהקים, אלה טובי הכשרונות של בני גליציה בספרות העברית המודרנית. אך, ברשותכם, אוסיף מה לידיעתו, וביותר שאיננו כלול באוטוביוגרפיה. ראשית, אזכיר איך היתה ההתחלה – משעלה ר' מרדכי בן־יחזקאל בנתיבה של הציונות והעבריוּת, טרח לקנות לעצמו ידיעה יסודית בספרות העברית בדורות האחרונים, כדרך שטרח קודם לקנות לעצמו ידיעה יסודית בספרות העברית בדורות הראשונים, והתרעה בעיירתו עם האברך הירא והמשכיל ר׳ הילל פינלס, שגם הוא גם רעייתו השכילו בשימושה של לשוננו בכתב, ולימים אף בעל־פה. והנה יצאה מרת פינלס, אשה עדינה ויפה, למקום־המרפא טרוסקאוצה, שאף ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ התרפא בו, לרגל חָליוֹ, ובדרכם לנאפטוסיה – מקום שתיית מי־המרפא – היו מגלגלים שיחתם בעברית. פעם אחת הראתה לו גלוית־דואר צפופת־אותיות, שנכתבה בידי צעיר בעיירתה, מרדכי, המכונה מוֹטק, הלפרן, קראהּ ונפתע לטיב סגנונה ויפיוֹ, אמר לה: למען השם, בשובך תשלחי אלי צעיר זה. היא עשתה כן והצעיר מיהר ונסע לבוּבה ונסיעתו הכריעה על דרכו, שנמצא לו דואג ומיטיב, שעינו לא הטעתו, והיה מומחה לשלות את בעלי־הסגולה מקרב אחיו בני גלילותיו. וכדרכו של ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ – אומר ועושה: כשם שהוליך את הצעיר המחונן אל לפני נדיב, הוא ר׳ שלמה בוּבר, שיתמוך בו והוא אף תמכוֹ, כך הוליך פרי־רוחו אל עורכו של “השילוח”, ועמד לימינו; וכשם שהביאוֹ לברלין, בימי שבתו שמה, כך הביא אותו לירושלים, והעמידו על דוכן ההוראה בסמינר למורים שבהנהגתו, לטוב לו ולתלמודו ולתלמידיו, וכל ימיו לא זזה ידו מידו. והוא־הוא שעודדו לעשות לסיפור־העם, איסופו ועיבודו, עד היות אוצרו הגדול והנפלא, אוצר סיפורי־המעשיות, בידנו. אמת, באותו ענין עמד לו עוד מעורר נחשב, כי מי לנו גדול כביאליק, שהיה מעודדו, ומאוד נפלאה הגדרתו: איך וואָלט עס געמאכט שענער, אָבער איר האָט עס געמאכט בעסער, לאמור: אני הייתי עושה אותו יפה יותר, אך אתה עשיתו טוב יותר. בעל סיפורי־מעשיות מביא דברים אלה באיגרת האוטוביוגרפיה שלו, אבל אנו שמענום שנים קודם פרסומה– בנאומו הנפלא עם מתן פרס לו – ואח־לפרס לו היה מרדכי גם הוא, הוא מרדכי בובר – והוא, ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, סיפר גם בשבחו של מי שאותו פרס נקרא על שמו, הוא ביאליק, גם בשבחו של זקן חברו לפרס, ר׳ שלמה בובר, שתמיכתו עמדה לו למסַפר, שיכול לילך לברן שבה למד הרבה, והכיר אנשים הרבה, ועיקרם טובי סופרי העברים.

אמירתו של ביאליק: איך וואָלט עם געמאכט שענער, דהיינו: הייתי עושה יפה יותר, ניתן להמירה באמירה: איך האָב עס שענער געמאכט, כלומר: עשיתי יפה יותר, כעדות טירחתו בסיפורי־אגדה וסיפורי־מעשיות, – ומי כר׳ מרדכי בן־יחזקאל, מחבר המחקר המצוין על מקורות “ויהי היום” ידע זאת – אך האמירה הזאת, גם כעיקרה גם כשינויה, חלה לא בלבד על ביאליק, אלא גם על אחרים, שעשו בסיפורי־מעשיות ועשום יפים יותר, אך לא טובים יותר – והכוונה היא לא בלבד לברדיצ׳בסקי ולבובר אלא ביחוד לעגנון. וביותר אם נמיר את צמד התיבות: טובים יותר בצמד־תיבות: נאמנים יותר. היא־היא הנאמנות לשני היסודות של סיפור־העם, היסוד של הסיפור והיסוד של העם. מבחינה זו יש לו לר׳ מרדכי בן־יחזקאל בן־תחרות יחיד, והוא אמנם ביאליק, ואף זה לא בסיפורי־העם אלא בשירי־העם, שהם אמנם יפים יותר, מכפי נוסחתם המקורית באוסף גינצבורג־מארק, אבל הם טובים כמותם, מהיותם נאמנים להם עד תום.

ובמה נִפלה בעל סיפורי־המעשיות – בכוחו לוַתר על עצמו באופן שאינו מבליט אלא מבליע את עצמו, ואם להיעזר בדוגמה של השוָאה מצויה, הריהו השוני שבין אמנות ראוונה לבין אמנות פירנצה, והיא יכולת שכמעט לא תובן בדור של בילוט יִחוד ויִחודים, היונק מתחומו של דור האינדיוידואליזם. לא שלא היתה בו אינדיוידואליות, שהרי דיה קריאה של שתים־שלוש שיטות בסיפורו, שנדע כי היא הרצאתו שלו, ושלו בלבד, אבל אין אותו רושם מוחה רושם ברור כמותו, כי סיפור־העם הוא. ודאי כי ידע מה שידוע לכל בר־בי־רב כי אין העם עושה לא שירים ולא סיפורים, אלה ואלה מעשה יחידים הם, אולם אלמוניותם או שיכחתם מניחה להם ליציריהם שיֵצאו מרשותם, רשות־היחיד וטביעתה, וייכנסו לרשות גדולה יותר, רשות הרבים העושים בהם, לפי טעמם ומזגם, על דרך התוספת והמגרעת, על דרך העיקום והפישוט, על דרך הסיתות וההקצעה ועל דרך השיבוב והמירוק, ומתוך כל הגלגולים וגלגולי־הגלגולים עולה מעשה קדירא־דבי־שותפי שכל טעמי חמימא וקרירא ממוזגים בו להפליא.

ד    🔗

אמרו עליו על ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, כי לפי פעלוֹ ניכר, כי תמימות היתה בו, אך דין לדייק ולומר, כי יותר משהיתה בו תמימות של הבנה, היתה בו הבנה של תמימות, שכן הכתובת שפעלו היה מכוּון אליה היתה, אמנם, רבת־פנים, אך במיוחד כיוֵן לשני סוגים מסוימים בה, ויעיד על כך מעשה שהיה: הוצאת “דביר” שקלה, אם לא כדאי להוציא את סיפורי־מעשיותיו בכרך גדול אחד, כדרך שהוציאה כתביהם של כמה מסופרי־המופת, ולא נענה לה ר׳ מרדכי בן־יחזקאל שאמר: מי קורא סיפורי־מעשיות, הוה אומר: ילדים וזקנים; ראשונים, שדרכם לקרוא בישיבה, כשספרם ניצב לעומתם, אין כוחם לשאת כרך גדול כזה, אחרונים שדרכם לקרוא בשכיבה, כשספרם מוטל מעליהם, אין כוחם לשאת כרך כבד כזה, ואילו בני־עמידה, שכוחם יפה לכך, אינם קוראים ספרים בכלל, וסיפורי־מעשיות לא כל־שכן. שאלתיו: ילדים וזקנים למה; השיב: ילדים – כל הבלי העולם ופיתוייו עודם לפניהם, זקנים – כל הבלי העולם ופיתוייו כבר מאחוריהם, שעל־כן גם אלה גם אלה פתוחים בפני האמת, ואין אמת כאמִתה של אגדה.

ואם לתמימות, הרי עוד תמימות היתה בו, זו שמובנה שלמוּת, שידע ידיעה שלמה סיפור וסיפור, מקורותיו מבית ומחוץ, והיה מגדולי הבקיאים במסכת זו לסוגיותיה, ולא בלבד בישראל אלא גם בעמים. ידיעתו זו, ששימשה להלכה את פירוקו של סיפור־המעשה למקורותיו מבית ומחוץ, שימשה למעשה את תשלובו במקורותיו; והוא, המחבר והמשלב, היה להלכה מעל העם המסַפר, אך למעשה היה בתוך העם המסַפר, כאחד העם המסַפר. דבר כזה ובמידה כזאת לא ידעו בני־דורו, ששלחו ידם ללוש בחומר הזה, ואם הטילו נעימה של זלזול או פלטו נעימה של רטינה לעומתו, הרי לאמִתו של דבר, היתה זו תרעומת על עצמם, שאין כוחם ככוחו, והוא כוח שקיים את עצמו, אף שהיה עשוי כסתירה ממנה ובה – יודע את החוליות שנתלקטו ממקומות שונים ומזמנים שונים ויודע את השלשלת שנתלכדה ומסייע להשלם־ליכודה, ואף שההשלם הוא מלאכת עצמו, הוא עצמו יותר מעצמו, כולל מעצמו.

ה    🔗

לפי שעיקר דברינו הוא ר׳ מרדכי בן־יחזקאל אין בידנו לדבר על חוג שבתוכו ניטע ומתוכו נצמח, שכן כל בני־החוג הם, איש־איש כמוקד לעצמו, ועל־כן יהיו דברינו מעטים – חבורת הסופרים והחכמים היא, בני גליציה, שלא יצאו משיטתם של הדורות הראשונים, היא שיטת התורה הקדומה, אף שנכנסו לשיטתם של הדורות האחרונים, היא שיטת הספרות המודרנית, וכשם שהם אבר מאבריה של זו כך הם אבר מאבריה של זו. כפל־שילוב אורגני זה אין לפרנסו לפי הסיסמה השגורה ושלטה התלוי על־גבה: תנועה דתית־לאומית וכדומה, אדרבה גילויי הספרות, המבצבצים ועולים בתחומי התנועה הזאת ואגפיה, רחוקים מאורגניות זו, ויותר שיש בהם מן המיזוג יש בהם מן ההלחמה, ואינם דומים כלל לצביון האישים ההם – שהעז והמסובך שבהם היה רא״ם ליפשיץ, התם והתמים שבהם ר׳ יוסף זליגר, המגוּון והמענג שבהם ר׳ בנימין, המורכב והמושלם שבהם רש״י עגנון, המחמיר והקפדן שבהם ר׳ חנוך ילון, והירא והשלם שבהם ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, זכר אישיותם לברכה וזכר פעלם לנחלה.

[שבט תשל"א]