אדמימות של בוקר פרחה בשולי המזרח. שלושת החברים נפגשו מחוץ לעיירה, על־יד בית־המרחץ, ושמו פניהם אל תחנת הרכבת.
השביל שצעדו בו הבחורים חצה את השדות באלכסון, ונמשך לאורך גידרות־גנים, עשויים כלונסאות ומקלעות־ענפים. לרגלי הגדרות, במחבואים, החליפו ציפורים ציוצי־שחרית, ולפרקים הגיחו בטיסת־בזק, חגו באוויר ופירפרו במקום אחד כמשכשכות במים. בעמק השתרע ערפל חיוור, שזחל כלפי מעלה והתרפק ברישול על מידרוני ההרים המיוּערים, מגביה עצמו וחוזר ושוקע.
— חבריא, איזה בוקר — אה? צח וטהור. דומה לבוקר של ימי “סליחות”, או שחרית לאחר ליל־חתונה, משהו כזה… בנימין לא מצא את הביטוי הממצה ונשתתק בחיוך של מבוכה.
— חתונה או גט… — טילטל גרשון את כתפיו — אין לדעת כיצד יעלה הנסיון…
— הנסיון יעלה יפה — פסק שמואל, וצעדיו הנמרצים קובעים מסמרות בדברים — תורה זו לא בשמיים היא. העיקר: בנחת, לא בחיפזון. בעבודה יש לנקוט מנהג של איכרים. ראיתם איך איכר חוטב עצים? — הפשיל שרווליו, ירק אל כפות ידיו, הניף את הגרזן: הך! הך! — הפסקה; מתיישר, מביט סביבו, מחליק שׂפמו וחוזר חלילה. כך דרכו של פועל ממש.
מצד שמאל, בדרך העפר הרחבה, עברה בדהרה הכירכרה של נוּדלמן הסוכן — הקבלן לעבודת הטעינה בתחנת הרכבת. הבחורים החישו צעדיהם, וכשהגיעו אל התחנה, כבר היה נוּדלמן מתרוצץ בין קרונות המשא, בודק, רושם, מעביר ממסילה למסילה ומפזר פקודותיו על ימין ועל שמאל.
שמואל, גרשון ובנימין היו דולקים אחריו ותוקעים לתוך אוזניו דברי־סירוגין, שנבלעו בהמולה של חריקת גלגלים ובלמים. לאחר שעמד סוף־סוף על בקשתם של השלושה, התחיל נוּדלמן מטלטל ידיו כנגדם:
— מה פתאום? אין זו עבודה ליהודים. לטעינת קרונות נחוצות כתפיים של גוי. או שמא מבקשים אתם לקפח את המעיים, כדי להיפטר מעבודת הצבא — אה? אם כן, מוטב שתפנו ל“מומחה”, שיתקין לכם משהו כגון זה…מה לכם ולי?
— אדון נודלמן, יתן לנו קרון אחד, ינסה, בבקשה… — חינן בנימין קולו — ובמחיר שהוא משלם לסבלים הגויים. אותו המחיר. לא יותר. אפילו פרוטה אחת.
בנימין נאחז בנקודה זו של המחיר וחזר עליה בעקשנות, כאילו מסירת העבודה הוסכמה כבר, ורק המחיר מעכב.
— מה העבודה הזאת לכם? — נתרכך מעט נודלמן — בחורים בני־אבות, משכילים. נו, מילא, אם מתעקשים אתם — הרי כאן ערימה של שקים מלאים שעועית. הסירו את המיכסה וטענו בקרון זה. השעינו קרש אל סף הקרון, טלטלו ועלו!
— האחרונים! האחרונים! — נצטווח נודלמן וטס לעבר פועל־התחנה המרכז את קרונות המשא, ותוך כדי ריצה החזיר פניו אל הבחורים, שהיו שרויים עדיין בתדהמה לנוכח הסכמתו הפתאומית של הקבלן: “זאת לדעת, על זקני אין לומדים את מלאכת הגילוח. אם תקלקלו, אנכה משׂכרכם. כאן אין חכמות. הסכמת — נרתמת, משוך עד יציאת נשמה!”
את השק הראשון נשא שמואל. ברגע שבנימין וגרשון העמיסו את השק על גבו, חש כאילו הר ירד עליו. הגידים מתחת לאוזניים נתמתחו, ואיזו צבת אכזרית הידקה בין מלתעותיה את ליבו, את ריאתו ואת כל קרביו. הנה עלה על הקרש המוביל לקרון. רגליו כמו יצאו מרשות בעליהן וחדלו לקבל מרוּת. הן תעו לצדדים, קרסו, התעקמו, נעקרו בפזיזות, ופתאום נצמדו לקרש כמסמרות נטועים. סוף־סוף עבר את מיפתן הקרון, וכשנטה אחורנית לפרוק את המשא מעל גבו, נמשך אחרי השק הצונח והתפרקד עליו. הוא פרץ בצחוק. גרשון ובנימין נתלוו אליו. כל הזמן עקבו השניים אחרי הילוכו של שמואל בנשימה עצורה, ועכשיו צחקו אתו יחד.
אך השקים היו עוד רבים, וכולם היו צריכים לעבור במסילה זו — מן הערימה עד מעבר למפתן הקרון, על פני הקרש הנטוי באלכסון, השוקע במקצת עם כל פסיעה, קולט את כף הרגל והודף אותה חזרה כלפי מעלה.
את השק השני נשא גרשון. שמואל ובנימין נאלצו לתמוך בו מעבריו עד שנכנס לקרון. גרשון היה גונח ומתבדח: רק כלה חסר אני — שושבינים יש לי כבר…
הגיע תורו של בנימין. מיפתחי השׂקים היו תפורים בחוט־משיחה, והזוויות הזדקרו כאוזניים ארוכות, מחודדות. בנימין החליק על אוזני השק, שנועד לעלות על גבו, כמי שמבקש לקנות ליבה של חיה רעה לפני שיגע בה נגיעה של ממש. אך הפיוס היה לשווא. השק נצמד אל גבו כברדלס טורף, נועץ צפרנים, משסע ומדביר. בנימין פירפר ורעד. ברכיו נקשו זו לזו. לא הועילה תמיכת החברים — הרגליים מעדו, נתרופפו, הידיים תשו, אחיזתם נתפוגגה, ואוזני השק נשמטו מבין האצבעות. השק צנח על הקרש, ושמואל וגרשון גלגלוהו במעלה והכניסוהו אל הקרון. בנימין עמד עלוב ומדוּכדך:
— לא עלה בידי, לא עלה… — התנצל במילמול חרישי — מה לעשות? זרע קדושים… משפחת שוחטים ורבנים, “כלי־קודש”…
הוא מישמש את שריריו הרופסים:
— צרור “שמות”… ציציות בלות… חבל שלקחתם אותי, והנה — באמת, קילקלתי…
—בבקשה, בבקשה, בלי “על־חטא” ובלי קינות — טפח שמואל על כתפו של בנימין, שכבש פניו קרקע — כאן, פשוט, נחוץ אירגון, חלוקת־עבודה. הנה פה, בשולי הערימה נניח מספר שקים כמישורת. אתה, בנימין, תגלגל את השקים מראש הערימה ותציג אותם כך, במעומד, כשאוזניהם כלפי מעלה, ואנחנו — אני וגרשון — ניתן כתף ונסחב. אחר כך נתחלף. תספיק לנסות שנית.
בנימין התאושש. התפקיד שהוטל עליו לא היה למעלה מכוחו. הוא היה מגלגל בזה אחר זה שני שקים כריסניים אל קצה המישורת ומזקיפם, ועד שחבריו היו עומסים אותם ועולים לקרון, היה נח ומחליף כוח.
שמואל נשא את השקים בפה קפוץ, חושש לבזבז את כוחו בדיבורים, וגרשון עשה את מלאכתו בבדיחות הדעת: התלוצץ, המשיל משלים, ומפעם לפעם קרץ עין אל בנימין: “חזק ואמץ!”
לאחר שעה קלה נראו בתחנה איכרי הכפרים הסמוכים, שבאו לעבוד בטעינה. קרונם של שלושת הרעים היה מובדל ומרוחק מהשאר, והאיכרים לא השגיחו בו. הם באו אחד־אחד, וגם בחבורות קטנות. פשטו את מעיליהם, פרקו את תרמילי הצידה, ועל הקרקע נתגבבו תלוליות מנומרות, שבלטו מהן שלוחות־שרוולים וחרטומי־מגפיים. שמש הבוקר הטיחה זהב עמום על מחשׂופי החזה והעורף השׂעירים. האיכרים עבדו בקצב מרושל ויציב. הם התנהלו מן המטען אל הקרונות, הלוך וחזור, בתנועה מדודה. בכל אחד מהם היה מכוּון יפה אותו מנגנון מסדיר ומווסת, הפוסק לכל פעולה את שיעור המרץ הדרוש לביצועה. אחדים מהם, שטענו חבילות חציר כבוש וכבר מילאו את קרונם עד מחציתו, ישבו לנוח. הם שוחחו, עישנו, ועם העשן עלה ממקום מושבם צחוק מהדהד.
שמואל וגרשון כבר הספיקו אף הם למלא את קרונם עד מחציתו. כל עצמותיהם ביקשו מנוחה, אך הם חששו להפסיק. נדמה היה להם, שאיבריהם המשותקים למחצה, העושים את שליחותם מתוך קיהות, ימרדו בהם בשעת ההפסקה, ושוב לא יוכלו להניע אותם.
בנימין לא היה עייף כמותם. אדרבה, נדמה היה לו שרק עתה התנער כהלכה, ודמו זורם בעורקיו ביתר עוז.
— עכשיו תורי. אני מוכרח… — ואצבעותיו לפתו את אוזני השק המעומד בחמדה ביישנית, אך פניו הביעו החלטה תקיפה.
– המתן, המתן — נענה לו שמואל בחיוך מעודד — רק נגביה את המישׁורת, שלא תצטרך להתכופף הרבה.
— הי, ידידים רחימאים! — התנפץ פתאום מאחוריהם קול איכר שקרא לחבריו בצהלה שבליגלוג — הביטו, יהודונים עובדים בטעינה!
תוך רגעים מועטים היו שלושת הרעים מוקפים קהל איכרים שעטו עליהם בהמולה, חזותיהם מתקמרים במיפתחי־הכותנות, ובעיניהם — עליזות־רשע.
—הו־הו, נאשי ז’ידקי… (היהודונים שלנו)
— מוישה, איפה ה“קפּוטה”?
— הבט, כיצד הוא מהלך על גבי הקרש! איזה מין עיגולים ופיתולים הוא מצייר ברגליו!
— כתרנגולת בביצה!
— כמו קלשון על פני המים!
בנימין צעד ועלה בקרש, כשהשק עמוס על גבו. הוא התקדם בסטיות מן הקוו הישר. שיניו ננעצו בשפתו התחתונה. זיעה קרה עלתה במצחו. עיניו לא ראו דבר מלבד רצועת הקרש המשתפעת וחלל הפתח הבוהה בקצה. נדמה היה לו, שהקרש נטוי על פני תהום, שגועשים בה יצוריי־אימים פעורי־לוע, מייללים וצוחקים ומצפים למפלתו. שברי פסוקים היו מנסרים במוחו, פסוקי תפילה ופסוקי תנ"ך מגירסה של ילדות: “אנא ה‘, הושיעה־נא… אנא ה’, הצליחה־נא… פן תשמחנה בנות פלשתים… פן תעלוזנה בנות הערלים”… האין הוא מקדש־השם העולה למוקד, או לוחם עתיק היוצא למלחמת־ביניים, שכבוד כל ישראל תלוי בנצחונו?
איכר גוץ, שאפּו השׂרוע נראה כמו כפתור גדול בעל שני נקבים, התחיל מזמר, כשהוא ממולל ברגליו:
" יהודינו הם בני־חייל — מי כתייש, מי כאייל!"…
והקהל מסביב ענה במקהלה — בשריקה, בציפצוף ובקריאות צרחניות. בנימין התקדם. רק עוד צעד אחד הבדיל בינו לבין פתח הקרון. פתאום ניטלטל הקרש וזע מן הקצה עד הקצה. בנימין נטה אחורנית, ומיד הוּסט בבת־אחת קדימה. הוא הירפה מן השק ואחז במזוזת הפתח. השק נפל לארץ ונתרטש. השעועיות התפזרו. צחוק אדיר רעם מסביב.
שמואל הבחין מי הכשיל את בנימין. היה זה איכר בעל הדרת־פנים כבדה, שעמד כל העת מאחורי המתהוללים, וברגע האחרון שירבב רגלו בין העומדים לפניו וטילטל את הקרש במכת־עקב חזקה. עתה, לאחר מעשה, העמיד פני תם, הניף ראשו כלפי מעלה והאהיל על עיניו כמבקש לקבוע את שעת היום על פי גובה השמש בשמיים. שמואל נתרטט. חימה עזה התלקחה בו. הוא זינק אל האיכר, וצווח אל פניו: מנוול! חזיר!
תשפוכת קללות ומכות־אגרופים הליטה את שמואל והעלימה אותו מעיני חבריו. גרשון גלש מערימת השקים, נתכוון לבוא לעזרת שמואל, אך רגליו נשאוהו במעלה הקרש אל בנימין הניצב בפתח הקרון, וכך עמדו שם שניהם אחוזי תדהמה ואיבריהם כבולים.
אך הנה נתפלגה המערבולת. שמואל הגיח ורץ במעלה הקרש אל פתח הקרון, כשפניו שטופות דם ושערותיו פרועות. כשהגיע אל הפתח דחף את בנימין וגרשון פנימה ומשך בדלת להגיפה. איכרים אחדים פרצו לעלות כדי לתפוס את הבורח. שמואל הדף ברגלו את הקרש מקצהו העליון. הקרש נשמט מפתח הקרון וצנח לקרקע. הרודפים מעדו ונפלו. איכר אחד מבין הנופלים, שראשו נחבט אל ברזל המסילה, מישמש במקום הפצע, הסתכל בכובעו המלוכלך בדם ונאק: “את הגולגולת ריסקו הארורים — דמי שפכו — הביטו אנשים טובים!”
באפלולית הקרון הסגור עבדו שלושת הרעים בחיפזון קדחתני. הם משכו את השקים וצברו אותם כמיתרס על יד הדלת הסגורה. מבחוץ סערה המולה. אגרופים ורגליים בועטות חבטו על הדלת בחימה שפוכה.
— כלוּנס! הביאו את הכלונס — שם על־יד העגלה.
— להכות בדלת! להכות ולשבור!
— אין צורך! טריז הבו, טריז ברזל, לתקוע מלמטה, להזיז!
מה אתם עושים כאן? הי, מטופשים! דעתכם נטרפה?
היה זה קולו החד של נודלמן, ואחריו — קולו הצרוד של מנהל־התחנה:
— מה זה? מי כאן? שרירות? דין לעצמכם?
האיכרים נסתלקו וחזרו לעבודה, מנהמים ורוטנים בינם לבין עצמם.
הבחורים יצאו מהקרון. נודלמן התנפל עליהם:
—שוטים! בטלנים! מה זה עוללתם כאן? עם האיכרים אתם מסכסכים אותי. חוללו מהומה ורוצצו שק שעועית. לכו מכאן, ואל תדרוך עוד כף רגלכם בתחנה. פרוטה לא אשלם לכם!
נודלמן לא קיים את איומו. וכשחזרו הבחורים לעיירה, היו משלשלים מפעם לפעם את ידיהם לתוך כיס המכנסיים, והידיים התעדנו על רישרושו החשאי של שטר־הכסף, שכר עבודה ראשונה על מותקה ולענתה. הם לא ידעו במה ימשיכו מחר, גם לא חשבו על כך. העיקר, שההתחלה נעשתה. הנסיון שנתנסו בו היום נראה להם כרכוש וודאי. הם צעדו בשתיקה והפקירו את פניהם המיוּזעים לרוח הקלה.
— אבל הייתי כבר על־יד הפתח… עוד פסיעה אחת… — הפסיק את השתיקה בנימין, ספק פונה אל חבריו, ספק מסיח לנפשו.
— ואתה — פנה גרשון לשמואל, כשהוא הודף אותו במרפקו — מדלייה אתה נושא על המצח — חבורה כחולה עם פס אדום מסביב…
שמואל העביר חרש את אצבעו על החבורה וממנה על הצלקת שנמשכה באלכסון מן הלסת אל האוזן:
— אין דבר — לחש, כשמבטו מפליג למרחקים, אל מעבר לבתי העיירה המצטופפים באופק, אל מעבר להרים המאפילים מאחוריהם — אין דבר, גם זוהי הכשרה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.