דבורה האלמנה שלחה ידה במסחר־הביצים לאחר שנוכחה כי בעלה החולה חשׂוך מרפא, ועליה לפרנס את המשפחה. אותו מסחר היה נפוץ בכל העיירות שבאיזור הגבול האוסטרי, ועסקו בו, בעיקר, נשים. כל תגרנית מסוג זה היתה חולשת על מספר כפריות מהסביבה, שהיו מצוּמתות לה בזכות סכומי^־כסף שקיבלו מידה כמקדמות על חשבון יבול העופות. דבורה הצליחה לרכוש לעצמה כמאתיים “נתינות”, שלכל אחת מהן הוקדש דף־חשבון בפנקס העבה, השמור בקמטר. היא ידעה לקנות את לב הגויות בפרוסות חלה לבנה של שבת ובעוגות מיוחדות שאפתה לשם כך – עוגות משופעות בסוכר ובזעפרן, ששיווה להן מראה נחושת־קלל. הכפריות היו מסיחות לפני דבורה את כל מצוקותיהן, ובעצתה היו מנדבות לקופת מאיר בעל־הנס מתוך אימון מלא בקדוש היהודי שישיב אליהן את לב בעליהן הסוררים, או את חלב הפרה שנידלדל בעטיה של שכנה־מכשפה…

קרונות רבים היו מריצים על מסילות הברזל את מאגרי הביצים למדינת הקיר"ה. עם פרוץ המלחמה נפסק היצוא ונסתם מקור פרנסתה של דבורה. הכפריות מכרו את מרבית העופות לשחיטה, ומלאי הביצים במחסנה. של דבורה נעשה, כעבור מספר שבועות, טרף לעכברים. הם משכו אל קרבם עד הטיפה האחרונה את החלבון והחלמון דרך נקב זעיר שנקבו בקליפות הביצים. הביצים החלולות לא נבדלו למראית עין מאלה שלא נפגעו, אך בבואן בין האצבעות היו קליפותיהן נפרכות בנפץ קל, מדהימות בריקותן.

יום אחד עברה השמועה כי ניתן לשמר את הביצים במי־סיד בצירוף תערובת כימית הידועה למומחים. דבורה, בדומה לתגרניות האחרות, שילשלה לידי אותם מומחים את פרוטתה האחרונה, בתקווה להציל את שארית הפליטה שבמחסן. הביצים שוּקעו במי־סיד בתוך בורות שנחפרו בחצר. מיכסי־העץ, שסגרו על הבורות, היו מנוקבים לשם איוורור. “בית־עלמין שלי” – כינתה דבורה, בינה לבין עצמה, בורות אלה. בקושי היתה מרימה לפעמים קצה מיכסה ומציצה פנימה. כתמי־לובן היו מהבהבים מבעד לקרום העכור של מי־הסיד שהצהיבו.

את פרנסתה מצאה עתה דבורה בגביית החובות הרשומים בפנקסה. יום־יום יצאה אל הכפרים, ובשובה היה הסל שעל זרועה מלא ממגד שדה וגן, מתנובת בקר וצאן. הכפריות נענו ברובן בעין יפה וליווּ במנוד־ראש את האלמנה המסכנה, שנשבר מטה־לחמה.

שמואל טוּרנר היה מתייסר למראה האם החוזרת מן הכפרים, כשגבה משתוחח מכובד הסל שעל זרועה. היו עוד עשרות משפחות בעיירה, שהמלחמה הרסה את מעמדן, וצעירים לא מעטים התלבטו כשמואל בייסורי מצפון על שאינן מסייעים בידי ההורים.

עלה בדעת שמואל, שיתכן להחלץ מן המחסור על ידי עבודת סבּלנות בתחנת־הרכבת הסמוכה.

– עבודה זו – אמר לקבוצת החברים שנתכנסו אצלו לעת ערביים – עשויה לשמש גם את המטרה הרחוקה: תהיה זו הכשרה לקראת הגשמת החלום המשותף – חיים של יגיע־כפיים בארץ־האבות.

בנימין רבינזון החיוור היה מוכן לתמוך בשמואל:

– לי נראה הדבר בהחלט – פתח בהתלהבות, ומיד שיסע את עצמו וקמץ את שפתיו הדקות הסמוקות מאד, כאילו ספגו לתוכן את מירב הדם של גופו הרזה. ידיו היו חזקות למדי בנגינה על כינורו, אך מה ערכן לגבי טעינת שקים כבדים?

גדליה זינגר חייך בזכוכית משקפיו: “מה סמיכות יש בין טעינת שקים לעבודה חקלאית ביהודה, או בגליל? אין בכך שום הכשרה, ואם משום פרנסה – הרי עד שיתמחו בטעינה עד כדי שׂכר של ממש, בוודאי תסתיים המלחמה, ולא יהיה צורך בדבר. כל בר־דעת מביו כי מלחמה זו, שעולה לכל הצדדים בקרבנות עצומים, תסתיים במהרה.”

ענין המלחמה, שהעלה גדליה, הסיח את הדעת מרעיון העבודה. נפלה שתיקה. מן המטבח נשמע שיעולה של דבורה. צללים כבשו את החדר, ופסי־חרג משקיעת החמה חלפו על פני כלי־הנחושת – סירים וקנקנים, שזה כבר בטל שימושם, אך נשמרו מסודרים על גבי הארון שבפינה.

פרץ רוזין הפר את השתיקה אגב שיפשוף כפות־ידיו הארוכות: "אגיד לכם את האמת – – איני יודע איך אתם – אתם אולי – – אבל אני – אינני אופטימיסט. אני מרגיש, זה יגיע אלינו. כבר מדברים על הקדמת הגיוס – בני עשרים, בני תשע־עשרה, וזה כבר הולך בעקבותיי, עולה על גבי –

– שום דבר לא יקפוץ על גבך – פלט כנגדו זכריה דונסקי בצחוק קצר, קטוע. אביך לא התרושש עדיין, יתקין לך משהו, ותשתחרר…

פרץ ניתר ממקום מושבו על הספה הישנה שהעלתה בת־קול של קפיצים חלודים.

– מה? אני? בשום אופן. התחבולות היהודיות האלה מעוררות בי גועל־נפש.

– שוב אין אלה תחבולות יהודיות דווקא – נתנער חיים זוּסקין, כשהוא מטיל אחורה את השיער הגולש על מצחו – צא וראה את הפצועים החוזרים בזמן האחרון אל הכפרים. אחדים אינם מעלימים כלל איך הגיעו לידי כך…

שמואל עקב כל העת אחרי השיחה וביקש הזדמנות להחזיר את הגלגל לענין הצעתו, אך דברי חיים הוציאו אותו מגידרו:

– מה אתה סח בר־נש? אם מישהו חובל בגופו שם, בחזית, בחפירות, כשמסביב קוצר המוות, ואדם מוכה פחדים עד כדי טירוף – הרי זה דבר אחר לגמרי. אבל לנסוע בכוונה תחילה ל“עושה^־מלאכה”, להזמין אצלו “תוצרת”: עין, אוזן, שבר, רגל שמוטה – מתוך חשבון – מבין אתה – חשבון קר…

הוא הניע ראשו בסלידה והשתתק. שוב היתה שתיקה כללית.

עובדיה רוט עמד ליד החלון, מתבונן בזבוב בודד, שהתלבט על גבי השימשה העליונה, המוארה עדיין, במאמץ נואש להבקיע לו דרך החוצה. קולו של עובדיה נסתנן לתוך הדממה כמסיח לעצמו:

– אם נישאר בחיים, אולי נצליח להגשים את חלומנו: אודיסה, ומשם לחוף יפו. אך למה נרמה את עצמנו? אנו נהיה יחידים, הרוב יישאר כאן, הכלל היהודי. הם יצטרכו לחיות כאן, להילחם על זכויותיהם. לשם כך מוכרחים להוכיח שהיינו אזרחים נאמנים, שתרמנו את חלקנו –

– להוכיח! שוב להוכיח! – גרשון וולפובסקי קפץ מעל כסאו כנשוך־נחש, כתפיו הרחבות הרתיעו כלפי מעלה – מעט הוכחנו? בכל מלחמה עד עתה נשפך דם יהודי. מה הועיל הדבר? מה קרה ממלחמת יפאן ועד עתה? עשר מעלות ירדנו, עד משפט בייליס הגענו. אני מצפצף על כל ההוכחות. שוב אינני רוצה להוכיח. מה יש לי כאן – אני שואל אתכם – מה יש לי? החיים שלי – זהו מה שיש לי, ואת זה לא אתן מרצון. בשום אופן. גם לא אטיל מום בגופי. אם יגיע תורי, אצטרף אל ה“ארנבות”. גם זוהי מלחמה, מלחמה שלי. אתם רוצים לקחת אותי, ואני מתחמק. אני מתחבא. כחפרפרת. בחור אשב, באדמה, עד יעבור זעם. חיי נחוצים לי.

– איסריל שד מדבר מתוך גרונו, התיאוריות שלו… – התריס גדליה.

– איזה איסר? – שאל שמואל.

– איסר החיגר, הרוקח – השיב גדליה – הוא “אבי־הארנבות”, הפטרון שלהם.

שמואל יצא לעיר הפלך זמן קצר לאחר שאיסר הופיע בעיירה, ולכן לא הכירו מקרוב. עתה נזכר בסיפורים אודותיו שהגיעו לאוזניו. בגיל חמש־עשרה, והוא כבר צולע אז ברגלו השמאלית, ברח איסר מבית אביו הרב, התגלגל בניכר שנים רבות, למד בעיר הבירה והשתתף בתנועות מהפכניות. אביו ואמו נהרגו בפרעות שלאחר תבוסת רוסיה במלחמת יפאן, והבית בן שתי הקומות, הבנוי לבינים שרופות עם עצי־שיטה מתולתלים בחזיתו, עבר לידי דודו. כשחזר איסר לעיירה, ניסה הדוד לפצות אותו ב“חדר מיוחד על כל המוכן”, אך איסר לא הסכים לכך. הוא השיב לעצמו את נחלת הוריו, קנה שביתה בבית ופתח בו בית־מרקחת. רבים הטילו ספק בכשרוּת תעודתו, תעודת־הרוקחים, אך אפילו דודו, ששמר לו טינה, לא העז לדבר על כך בפומבי. משום־מה הוחזק איסר בעיירה לאדם מסוכן, שיש לנהוג בו זהירות. היה משהו מטיל אימה במבט הקפוא של עיניו האפורות מתחת לגבות העבותות.

– מה לו לאיסר – בעל־מום שכמותו – ולעסק זה של ה“ארנבות”? – תמה שמואל.

– הוא עצמו, אמנם, בר־מזל, הלוואי על כל ישראל… – זכריה דונסקי קינח בצחוקו הקטוע את ה“חוכמה” שנשרה מפיו – אך הוא השליט עצמו על העסק הזה… מס הטיל על כולם, לא על ה“ארנבות” המתחבאים, כמובן, – על הגבירים, על אלה שבניהם משוחררים מעבודת־הצבא. “מס־פדיון” הוא קורא לזה. והם נותנים. נאנחים ונותנים. גם בארסקי, גם שפירא, גם חיימסון וכל האחרים. מוראו של איסר עליהם. נו, וכשיש כסף, אזי מסתדרים… המשטרה, אמנם, עורכת חיפושים מפעם לפעם, אך הכל ידוע מראש, ושום “ארנבת” לא נתפסה עוד עד היום.

– “ארנבות”… מחבואים… – לחש שמואל, ואצבעותיו ממוללות את דבלול השיער בזווית מצחו – הרי זה מאוס. אפשר עוד להבין אם הפרט – פלוני או אלמוני – בוחר בדרך זו, אך לעודד ולארגן – זוהי שיפלות! – שיפלות?! – נתפרכס גרשון וולפובסקי – סתם פיטפוט! שיפלות כלפי מי? כלפי המולדת? כלפי העם השליט? מה הם רשאים לתבוע מאתנו עבור הפרעות, הבזיונות, הנגישׂות, העלילות? מצפוני נקי. אם באחד־הימים אהיה ל“ארנבת”, לא ארגיש שום מוסר־כליות.

– אבל כלפי עצמך… כלפי ערך־האדם שבך… האדם שנהפך לארנבת. איזו בושה!.. – שמואל לא העלה את הדברים על שפתיו: קול נפץ של זכוכית נשברת נשמע ממטבח – “אמא… אמא… ידיה הרועדות”… סח לעצמו. שוב לא היה בטוח שיעמוד בנסיון, אם יגיע תורו…