באחוזת הפריץ שוּכּנה פלוגה של המשטרה הצבאית האזורית, שנועדה להילחם בעריקות מן החזית ובהשתמטות מן הגיוס שפּשו באוכלוסיה. הסריקות בכפרים ובעיירות הלכו ותכפו, מצב ה“ארנבות” החמיר, והם הוזהרו על ידי המשטרה האזרחית, ה“ידידותית”, שלא לצאת מן הבתים ולהיות נכונים לרדת למחבואיהם, או להתמלט ליערות שבסביבה.
זה מספר שבועות שאפריים בּלקין כלוא בחדרו — חדר צר, שהשכיר לו מוטי הסנדלר, והמתיחות המתמדת מעיקה עליו, טורפת את שנתו ומחבלת בתיאבונו.
היום, יום ששי בשבוע, התעורר אפריים אחרי תנומה קצרה לפנות־בוקר, הציץ בחלון, והרגשת פוּרקן צלחה עליו. בחוץ שׂרר ערפל כבד של שילהי־חורף, וענפי עץ־התפוח שבחצר נראו כשטים בים חוורוור. במזג־אוויר כזה אפשר להעז — קרוב לשעת הערביים, כמובן — ולצאת מן הבית. הוא ילך לבקר את סוניה — גמר בלבו — את סוניה מולדאבסקי היפהפיה, בתו של מולדאבסקי הגביר.
שנה תמימה הורה אפריים בּלקין את סוניה לשון וספרות רוסית. בשיעוריו הירבה לקרוא אתה שירי־אהבה לוהטים, וסוניה הבחינה בעיניו הבולטות, הרעבות, את ערגתו אליה.
— אתה מיטיב כל כך להסביר את הדברים — אמרה לו — עד שאני בטוחה שאתה מאוהב במישהי…
אגב כך הצלילה סוניה את צחוקה המגרה והפשילה ראשה. צווארה החטוב להפליא קסם לאפריים עד כדי כאב, ושפתיו הבשׂרניות הרטיטו… אך סוניה ממהרת לבלום אותו, בהוסיפה ברצינות מקפיאה:
— עליך להיזהר מאד, אדון בלקין היקר, שלא תתאהב באחת קלת־דעת והפכפכנית, כמוני למשל — אני מדברת גלויות — אחת כזאת מסוגלת לשחק בריגשותיך ולשבור את לבך ללא תקנה…
אפריים ידע, שאין לו סיכוי לזכות באהבתה של סוניה ומצא לו ניחומים בכך, שגם שום צעיר אחר בעיירה לא שבה את ליבה. סוניה העדיפה את קציני הצבא, שחנה בסביבה, והרחיקה מעליה את צעירי העיירה, שהיו מחזרים אחריה ומתחרים על תשומת ליבה.
לביקוריו של המורה לשעבר התיחסה סוניה בריתוי: היא נהנתה לשמוע מפיו את דברי־הרכילות והרינונים מאחורי גבה, שהוא היה אוגר למענה ומספר באוזניה. הבעת פניו בשעת מעשה העידה, שהוא עושה את הדבר בהרגשת סלידה כלפי עצמו, וסוניה עקבה אחרי נפתוליו בבת־צחוק ערמומית.
— פטפוטים אלה מעניינים אותי, בעצם, כשלג של אשתקד, אבל נעים לי להיווכח, שאתה, אדון בלקין, מסור לי כל כך וחס על שמי הטוב…
הדברים עולים בזכרונו של אפרים עתה, כשהוא עומד ומתגלח לקראת הביקור הקרוב. הוא שומע את הנעימה המתחנחנת ורואה את המבט השלוח אליו — מבט הצופן זילזול תוך ליבוב מעוּשה… דבלולי קצף הסבון נושרים מפי התער בלולים בזיפי־זקן אל הנייר הפרוש על השולחן. אפריים מתבונן אל עיניו הבולטות ושפתיו הבשׂרניות, המשתקפות במראה שממולו, ומשהו מתקשה בקרבו ומקוממו נגד הביקור הצפוי, שבוודאי ינחיל לו, ככל קודמיו, מפח־נפש והשפלה.
— טיפש! סמרטוט שכמותך! — מטיח אפריים כלפי הדיוקן שבמראה, ועם זאת חש הוא בצבת האכזרית המהדקת את ליבו במלתעותיה, בעוד איזה יתוש טורדני מנקר במוחו: אבל אתה תלך, אתה תלך… אתה תלך…
האדיל, הסנדלרית, מכניסה לחדרו את ה“מלאייה” הטרייה של יום ששי, ובצידה משלוח מכפר מולדתו, שהביא אחד האיכרים בהזדמנות. המשלוח הוא מטעם אמו ואחותו, ובו — מכתב וגליון של העתון הרוסי “הדגל”, שאחותו שוקדת להעבירו לסירוגין לידי אחיה.
ה“מלאייה”, זו העוגה האפויה מקמח־תירס, שתוכה הגרעיני שמן ומתוק, רומזת לאפריים כמיפלט מחיבוטיו שתקפוהו בשעת הגילוח. תיאבונו המוּשבת מתעורר בבת־אחת, והוא מכלה את המאפה בלהיטות ומתאפק בקושי שלא לבקש מהסנדלרית פרוסה נוספת.
ניפנה אל המכתב. במעטפה מצא, נוסף למכתב, שטרות־כסף אחדים — התמיכה החודשית הקבועה, מתת האם והאחות, המאפשרת את קיומו מיום שמצבו כ“ארנבת” שיבש את פרנסתו מהוראת־שעות.
יודע אפריים שאמו ואחותו הרווקה, ששׂערותיה הולכות ומלבינות, מתפרנסות בדוחק רב מן החנות הדלה, שהוריש להן האב המנוח, והן חוסכות מפיהן, כדי לספק לו את קיצבתו החודשית. הן עושות זאת ברצון: אפריים הוא גאוותן ותוחלתן היחידה. לפני המלחמה הצליח אפריים ה“אֶקסטרן” לעמוד בבחינות חיצוניות ולקבל תעודת בוגר־גימנסיה; האם והאחות בטוחות, שאפריים מחונן בכשרונות נדירים, ומצפות ליום, שיוכל להמשיך את לימודיו ולהצדיק את התקוות שהן תולות בו.
את המכתב כתבה האחות. היא משתדלת לשכנע את האח היקר, שלא יתייסר בשל התמיכה שהוא נאלץ לקבל. היא והאם אינן מחסרות מעצמן מאומה. אדרבה, בזמן האחרון נוסף להן מקור־הכנסה. ביתם, כרוב בתיהם של היהודים הספורים בכפר, נהפך לאכסניה לסוללי הכביש הצבאי החדש העובר בסמוך לכפר. לעבודה זו גויסו המוני איכרים ממחוזות רחוקים, הם וסוסיהם ועגלותיהם. האם והאחות העמידו את שני החדרים של הדירה לרשות המתאכסנים, והן שתיהן מסתפקות במטבח, המשמש להן עתה גם כמקום מגורים. ההכנסה הנוספת באה להן, לשתי הנשים, בעיקר, מאפיית לחם. מאפייה אין בכפר, ושתי הנשים לשות ואופות, בהפסקות קטנות, יומם ולילה, כדי לספק לאיכרים הזרים את הלחם שהוא מזונם העיקרי. “המחנק שבדירה קשה יותר מן העבודה — כותבת האחות — ריח ה”מחורקה" שהם מעשנים, וצחנת חיתולי־הרגליים, שהם מתירים לקראת לילה, מרעילים את האוויר."
אפריים מהרהר בסיבלותיהן של הנפשות הקרובות לו, המתענות בעבודה מפרכת ובמחנק, כדי לסייע לו עד יעבור זעם. מה טוב היה אילו ניתן לו, במקום התגנבות לביקור אצל סוניה, להחליק מן העיירה אל הכפר ולהימצא במחיצת נפשות אלה האוהבות אותו בכל מאודן, ולו רק שעות מועטות. אך ברגע שמשתלבת סוניה בהירהוריו, חולף בחזהו משב־צינה חריף כאיבחת־מאכלת: אתה תלך, אבל אתה תלך, תלך…
— אני אלך! — כמעט צועק אפריים בקוצר־רוח, כמבקש להיפטר ממישהו אלים הדוחף ומדרבן אותו מאחוריו.
— אני מוכרח ללכת — חוזר הוא ואומר בשקט אחרי שהות־מה של שתיקה — אבל הרי אי־אפשר לבוא אל סוניה סתם, ללא עילה כלשהי…
דברי רכילות אין לו, לאפריים, מאחר שלא יצא החוצה זה שבועות מספר. מן ההכרח למצא דבר אחר, משהו מעניין, מסקרן, שהוא רואה חובה לעצמו להביא לידיעתה של סוניה. מבטו נפל על העתון. בעתון “הדגל” הליברלי, המתקדם, מתפרסמים פליטונים שנונים של הסופר־העתונאי ג. א., שבהם מובלעים רמזים על מאורעות מדיניים וחברתיים, והרמזים מלוּוים אימרות־כנף מבריקות, שסוניה מקבלת אותם מאפריים בשמחה, כדי להשתמש בהם בשיחותיה עם שואפי־צילה החדשים.
— יש, יש — לחש אפריים, כשמצא בעתון מתחת לקו השחור העבה את פרי עטו של הסופר הנודע. נתפרקד במיטתו וקרא את הפליטון, כשהוא תר בעיון אחרי צימוק כלשהו… — לשווא! שום דבר לא העלה בחכּתו גם לאחר קריאה חוזרת. יתר על כן, הדברים נראו לו תפלים בהחלט — גיבוב משפטים ריקים ללא קשר ביניהם, כאילו הוּעלו על הנייר במצב מטושטש של שיכּרות או דימדום מתוך חום.
— לא יתכן — שוקל אפריים בינו לבין עצמו — עתון אחראי, בעל מוניטין בציבור, לא יפרסם דברי הבאי. ושמא אין זה אלא מסווה — עלה בדעתו — שמא גנוז בין השיטין איזה סוד, איזו הודעה ליחידי סגולה, שבידיהם הוראות מוקדמות כיצד לפענח את הצפון, לפצח את הקליפה ולהוציא את הגרעין…
קפץ ממיטתו ומיהר אל השולחן, פרשׂ עליו את העתון, נשען עליו במרפקיו, פישׂק רגליו ושעה ארוכה עמל לקרוא את הדברים ישר והפוך, מנסה לקשור סופי שורות בתחילתן, מצרף מלים בודדות בדילוגים שיטתיים — לשווא.
ניתק מן השולחן והתחיל פוסע בחדר, סובב אילך ואילך, כשרגליו הקצרות שוזרות חוט מסובך של עיגול בתוך עיגול, והוא משנן לעצמו בעקשנות, כשם שהיה משנן לפני הבחינות את כללי הדקדוק הרוסי ותאריכי מעשים ומאורעות מדברי הימים: “אבל כאן צפון משהו, בלי ספק צפון משהו!” ומוחו מתלבט וחותר למצוא תחבולה חדשה לגילוי התעלומה.
“אקרוסטיכון!” – הבזיקה המלה במוחו, לאחר שנתיאש כבר ממאמציו ונשען ברפיון על דופן המראשותיים של מיטתו, כשרגליו קורסות תחתיו. — “אקרוסטיכון!” אותה תחבולה ידועה, שהשתמשו בה משוררים בימי הביניים, כדי לשבץ בריקמת שיריהם שמות שרים ונדיבים, אנשי חסדם.
התנער. עט מחדש על העתון והתחיל לצרף זו לזו את האות הראשונה מכל שורה בפליטון. ניצוצות נדלקו בשרשי שערותיו: מן האותיות הראשונות במספר שורות נצטרפו המלים “ראספוּטין נרצח”.
המשיך ללקט בקדחתנות את האותיות הראשונות וכשהגיע לסיום ופלט את נשימתו העצורה, ידע את יום הרצח, וכן שהרוצחים הם אצילים חשובים מהפמליה של חצר־המלכות, ושגופת הנרצח הוטלה לתוך נהר הניבה; ידע שבקרב האוכלוסיה של עיר הבירה מתפשטת תסיסה עצומה, והימים הקרובים “עשויים לפתוח דף חדש בתולדות רוסיה.”
— דף חדש! דף חדש! — נופף אפריים את העתון כאילו היה זה נס המרד. “דף חדש בתולדות רוסיה!” — הרי זה רמז ברור למהפכה. מהפכה — משמע עירעור כל היסודות הישנים, תמורה כללית במישטר, במערכת החוקים. מהפכה נושאת בחוּבה גם סיכוי להפסקת המלחמה — חסל סדר “ארנבות” ומחבואים!
פחז על אפריים יצר פראי של פעלתנות, שביקשה לה מוצא. הסתער על השולחן וסחב אותו כשתי אמות קדימה, הפך עליו את שני השרפרפים הרעועים שנמצאו בחדר, הרכיב עליהם את מזוודתו הקרועה, ועל כל אלה הטיל את המיזרן הבלה של מיטתו.
— אל הבריקדות! אל הבריקדות! — פרצה צווחה מגרונו.
— מה קרה, אדון סטודנט? — הקישה הסנדלרית על הדלת.
— לא כלום! לא כלום! — קרא אפריים ומיהר לאחוז בידית המנעול מבפנים ולמשוך אותה אליו בחוזקה.
הסנדלרית לא ניסתה לפתוח, ולאחר שהות־מה הירפה אפריים מן הידית, פירק בשקט את ה“בריקדה” והחזיר כל דבר למקומו, אך לא יכול להרגע: בשׂורה שכזאת, והוא היחידי השולט בה! איך יכלא אותה בקרבו, ולא יפיצנה ברבים? — לא, לא, קודם־כול אל סוניה. היא אינה אוהבת אותו, היא לא תתפתה לאהוב אותו גם עכשיו, לגבי כך אין לו אשליות, אבל, לפחות, תדע להעריך אותו כיאות!
נזדקף על בהונותיו, הוריד מעל הקולב הצמוד לקיר את אדרתו, אדרת־החורף המהוהה, לבש אותה בחיפזון, זקף את הצוארון ויצא לרחוב.
ליתר זהירות צידד עצמו אפריים לדרך עקיפין בסימטאות האחוריות המוצפות בוץ, שהלבינו בו זעיר פה, זעיר שם בלובן עכור טלאים של שלג, שלא נאכלו עדיין עד תומם על ידי הערפל. התרגשותו טרם פגה. גיאה היה על הבשורה השמורה עמו, על אותן מילות־קסם שבכוחן להסעיר את כל העיירה המנומנמת, השקועה בתמס מרופש זה של ראשית אביב. תיאר לעצמו את תגובתה של סוניה על הבשורה, איך תתלה בו עיניים מורחבות, תנשוך את שפתה התחתונה ותגרד קלות באצבעה את גבת עינה הימנית, כדרכה עם שמיעת דבר הנשׂגב מתפיסתה ברגע הראשון.
מתוך היסח הדעת החטיא אפריים את האבנים, שהיו פזורות בבוץ באי־סדר לעזרת עוברים ושבים. הוא דרך בבוץ עד לשולי מכנסיו וכשנכנס למסדרון בית מולדאבסקי, הטביע כל צעד שלו את חותמו המלכלך על רצפת הקרשים הממורקת. הוא הקיש על דלת חדרה של סוניה ופתח מבלי לחכות לתשובה. סוניה ישבה ליד שולחן התישפּורת, והקרזול לסילסול השערות בידה.
—השטיח! השטיח! — קראה סוניה בבהלה למראה נעליו.
— ריבולוציה! רי־בו־לו־ציה! — הכריז אפריים בלחש שבצעקה, פיו קרוע לרווחה, ועיניו יוצאות מחוריהן. הוא לא התקדם לעבר סוניה ורק ניפנף ממקום עמידתו ליד הדלת, את העתון הקמוט ששלף מכיס אדרתו.
— אלוהים אדירים! מה אתה סח? — הקרזול נפל מידי סוניה על הרצפה. היא ניתרה מן הכורסה, וחטפה את העתון מידיו של אפריים — ריבולוציה? ממש ריבולוציה, היכן זה כתוב?
— תהיה, תהיה! היא על הסף. ראספוטין נרצח!
— איזו הפתעה מרעישה תהיה זאת לקצין ז’ולקובסקי! — חשבה סוניה, לאחר שאפריים הסביר לה בעליל איך גילה את הסוד, בהוליכו את אצבעה מאות לאות בראשי השורות.
— וזאת היא באמת התגלית שלך, אדון בלקין, או מישהו הראה לך? — שאלה סוניה בהטיית־ראש ספקנית־חייכנית, וידיה האוחזות בעתון צמודות מאחורי גבה.
— מה זה עולה על דעתך, סוניה יוסיפובנה? — שעות על שעות התלבטתי, עד אפיסת־כוחות הגעתי, ופתאום — אינטואיציה!
— אינטואיציה?! — חזרה סוניה, וגבות עיניה מתנופפות למעלה — אני מאמינה לך, אדון בלקין. רק התלוצצתי… ואני הראשונה לקבלת הידיעה?
— ה־רא־שו־נה! — מדשן אפריים כל הברה, וריגשה חמה בכל ישותו.
סוניה השפילה עיניה לרגע קט, ומיד התנערה בחיפזון: אני מצטערת מאד, אדון בלקין היקר, אני מוכרחה לצאת מיד, דחוף מאד. אילו איחרת דקות מספר, כבר לא היית מוצא אותי. חבל מאד, אבל אתה סולח לי, אדון בלקין — נכון?
הניחה את העתון על שולחן התישפּורת ומיהרה אל ארון הבגדים, הוציאה את אדרתה ואת מצנפת־החורף העגולה, הפחוסה, שאימרה של פרווה אפורה־בהירה מקיפה אותה, ואגב התנאוּת לפני המראה הוסיפה בשטף: “הרי זה, באמת, חביב מצדך, אדון בלקין, שבאת אלי מיד, שאני הראשונה שנודע לה הדבר מפיך. וכמה זה נפלא שניחנת בכישרון כזה. אינטואציה! כוחות עליונים” —
אפריים עמד עדיין במקום שנעצר עם כניסתו — במרחק פסיעה מן הדלת. הוא לא קלט את דבריה של סוניה, רק נעימת הקול התרוננה באוזניו, כשתנועות ידיה, צוארה, מותניה, שוזרות איזה מטווה של חלום מסביבו.
סוניה חפנה את העתון מן השולחן, קיפלה בזריזות ושילשלה לתוך ארנקה.
— הרי לא איכפת לך שהעתון יישאר בידי עד מחר — ניפחה שפתיה בהתפנקות כשניגשה אליו — ומחר תיכנס אחר הצהריים, נגלגל בנחת שיחה על כוס תה של מנחה. ועכשיו, באמת, באמת, תסלח לי… — רכסה בעדינות את הכפתור העליון באדרתו של אפריים ופנתה אל הדלת.
בחוץ הציעה לו שילווה אותה עד בניין הדואר, אולם לאחר מספר צעדים סקרה מן הצד את שולי מכנסיו הסחופים, המידבקים לנעליים המרופשות:
— רגע אחד, אדון בלקין, איך זה שכחנו… הלא אסור לך להתהלך בחוץ, ועוד לאור היום…
— אין דבר… כמעט לילה כבר… והערפל סמיך למדי… — קולו של אפריים היה חלוש, נחבא בגרונו.
— אבל הפנסים דולקים כבר, מאירים… ואני שמעתי שיש גם חשש למצוד הלילה…
— סתם שמועה. על מצוד מודיעים לנו מראש… זה מסודר.
— לא, בשום פנים. לא אסכים שתסתכן בגללי. הלא נתראה מחר. מחר, אחר־הצהריים, אל תשכח!
המלים האחרונות הופרחו על ידי סוניה כבר בהליכה. לאחר מספר צעדים ניפנפה לו בידה ונעלמה.
אפריים נשאר נטוע במקום עמידתו. לאט־לאט התאושש ונתפכּח. יבושת צחיחה פשטה בפיו. הרגיש כאילו נתרוקן כולו בבת־אחת. עתה חזה את הכול בבהירות. היא ביקשה, כמובן, להיפטר ממנו. נתחרטה. לא נאה לה, שמישהו ממחזריה יראה עם מי היא מופיעה ברחוב… בוודאי מחכה לה שם בקירבת הדואר איזה קצין שחצן. עכשיו יש לה הפתעה בשבילו. היא מסוגלת אפילו לייחס לעצמה את ענין ה“אקרוסטיכון”, הגנדרנית המופקרת הזאת… — עלה בו פתאום חרון עז, שהכה כפטיש בראשו.
ניפנה לחזור לחדרו באותה דרך־עקיפין, שעבר בה קודם בלכתו אל סוניה. נזכר איך עמד כל הזמן בחדרה ליד הדלת, נזהר שלא ללכלך את השטיח היקר. מדוע לא ליכלך אותו, לכל הרוחות? — התחיל דורך בבוץ ללא הבחנה, מבוסס בחוזקה בתוך השלוליות, שאור נרות השבת מבעד לחלונות הבתים הנמוכים השתקף בהן במהופך, טופח בנעליו ורומס בזעף, כאילו היה אותו שטיח שׂנוי פרושׂ עתה תחת רגליו, והוא מלכלכו מן הקצה עד הקצה, מכפּישו ומקמטו והופכו לסחבה מזוהמת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.