– מה? אתה רוצה לבכות?

מבטו החמור של האב, מבט מדביר של עיניים שחורות, תקיפות, ננעץ בפניו של רפי בן־התשע, הצנום והזריז.

רפי מהדק בכפות ידיו את הברך, שנחבלה בנפלו מעל אופניו, וקימטי הכאב משני עברי אפו הקצר הולכים ומתיישרים. – גיבורים?…– פוטר האב בנעימה של מזכיר נשכחות. – אינם בוכים – עונה רפי בקול מריר, מעוך. – גיבורים אומרים?… – אין דבר – מסיים רפי, ובת־צחוק קנוטה חושפת את קצות שיניו המכורסמות. – בסדר.

האב טופח על שכמו של רפי בשביעות־רצון: ככה, בן, ככה. אין מקום בדורנו לפינוק, לרגשנות. לכול יש להתייחס באורח ספורטיבי.

אוהב רפי את צילי אחותו הקטנה, בת החמש – ילדה שמנמונת, המצחיקה מאד במאמציה לחקות את תעלולי אחיה הגיבור; אך לעולם אין רפי מחבק את צילי, או מנשק לה: האב הרגיל את הילדים לסלוד מחיבוקים ומנשיקות. קרובי־המשפחה, שנתקלו לא פעם בסלידתם זו של הילדים – שוב אינם מנסים לעבור את גבול האסור.

אחת היא הדודה – הדודה החולה, הגלמודה, המרותקת למיטתה – שאינה משלימה עם סייגים. כל פעם שהמשפחה מזדמנת אליה לביקור, הריהי אוחזת ברפי האהוב עליה ומחבקת אותו ברעבתנות נלהבת, כאילו רצתה להערות עליו את שארית חייותה.

רפי מקמט את אפו במורת־רוח ומשתמט מבין זרועותיה בסרבנות עיקשת. – הוא אינו סובל נשיקות וחיבוקים – מצטדקת האם – באמת, הוא אינו רגיל בכך. אנחנו לא מנשקים אותו.

הדודה החולה, התולה את סלידתו של הילד במחלתה, אינה עונה דבר. יושבת היא על מיטתה, שעוּנה אל הקיר, מטפחתה קשורה מתחת לסנטרה, והיא מנענעת בראשה כמסכימה לדברי האם: אך עיניה – העיניים ששמרו על מלוא יופיין מימי הנעורים – יוקדות בצער ועלבון.

רפי מפצה את הדודה על השתמטותו מלטיפות ומציע לה למשש את שרירי זרועו. – ברזל! נכון? – מתאמץ הוא לעבּות את שריריו ולהבליטם. – מותק שלנו, חומד שלנו, בחור אמיץ שלנו – רוגשת הדודה ומושיטה לרפי את גומי־הלעס, החביב עליו יותר מכל מיני ממתקים.

רפי תוחב את הגומי לתוך פיו וממהר לחצר. צילי אצה אחריו. בחצר מוטלת שׂוכה עבה, שקוּצצה מעץ האקליפטוס, לאחר שנופו פשט מחוץ לתחום וסיכן את רעפי גגו של השכן. השׂוכה יבשה מכבר, והיא נשענת על הקרקע בגידמי ענפים קטועים – נדנדה מצוינת. והנה גם צמיג ישן של מכונית – צמיג שלם וקשה, שאפשר לגלגלו ולהרקידו לאורך הסימטה. ושם, בפינת החצר, תיבת־עץ, שצמודים לה ארבעה גלגלים קטנים – מרכבה מצוינת להוביל בה את צילי בדהרת סוס אביר.

ליד מיטתה של הדודה משׂתרכת שיחה יגעה על מכאובים ומחלות, רופאים ורפואות – והאב מרוצה שהילדים אינם מתענינים ביותר בדודה החולה, שהם משחקים להם בחצר, מחוץ לאווירה זו של צער ומועקה.

אך שעות רבות אחרי הביקור, בערב, כשהאם משטחת את הסדין על מיטתו של רפי, והוא עומד ומכפתר את הפיג’מה המפוספּסת, הגדולה ממידתו, הרינו שואל פתאום: – אמא, את יודעת למה הדודה שמה מטפחת על הראש וקושרת תחת הסנטר? – למה? – כדי שלא יראו איך שאצלה הצוואר נפוח נורא. – הרי לך, חושבת האם, איך הרגיש בדבר, והלא נדמה, שהחולה אינה מעניינת אותו כלל…

– ולמה אצלה הצוואר – – די, די לפטפט, עכשיו צריך לישון – משסעת האם את רפי וממהרת לכבות את האור.

יום אחד, בעת ארוחת־הצהריים, כשאבא ואמא התווכחו על התוצאות המשוערות של תחרות־הכדורגל הקרובה, זקף רפי פתאום את מזלגו כלפי מעלה, צימצם מבטו באיזו נקודה סמויה, רחוקה, ופרט בדיבור משוך, עגמומי" כל־כך הרבה זמן הדודה חולה, אני חושב שהיא כבר לא תבריא.

דומה, כאילו אי־בזה חיכו לחוות־דעתו של רפי, והיא שהכריעה את הכף. למחרת נפל הדבר: הדודה החולה נפטרה סוף־סוף מייסוריה הממושכים…

אחרי ההלוויה היו עיני האם אדומות מבכי, והאב דרש ממנה לרחוץ את פניה ולהתרענן: הילדים ירגישו, יתחילו לשאול, לחקור… – כלום סבור אתה, שצריך להעלים מהם את הדבר? – שאלה האם בהתרסה כבושה. – לא צריך להעלים – נפתל האב, אבל אין צורך ברגשנות. עובדה! עובדה שאינה שונה מעובדות אחרות. ולא עכשיו, אפשר לספר להם באחד הימים, בהזדמנות, דרך־אגב.

ההזדמנות לא נשתהתה. אותו יום עצמו, עם ערב, הפסיק רפי ל“נגר” בחדר הילדים והופיע על סף חדר־ההורים, כשהפטישון הקטן – מרביץ המסמרים – בידו: – כבר הרבה זמן לא היינו אצל הדודה, מתי אנחנו הולכים אליה? האב שירבב את ראשו מאחורי העתון, שקרא בו, והחליף מבט מהיר עם האם, שדיללה אותה שעה את הפרחים באגרטל. – לא נלך אל הדודה – ענה במתינות – הדודה איננה כבר. – היא מתה – פסק רפי בראש מורד, ועיניו מביטות מתחת למצחו. – ה… המ… – אישר האב בנהימה וחזר לעיין בעתון.

האם מוללה בין אצבעותיה את גבעולי הפרחים והתבוננה ברפי מרחוק, מעבר לכתפה. – ושמו אותה בקבר? רפי טלטל את פטישו בתנועה נחרצת כלפי מטה. – כמובן, – ענה האב כלאחר־יד, פתח את העתון, הפכו וקיפלו ברישרוש עסקני. – ומן הקבר כבר לא חוזרים אף פעם – הפטיר רפי כלפי עצמו, וחזר והאריך בהדגשה “אף פעם”.

האב הצניח את העתון על ברכיו: “אמור־נא, מה עשית שם בפטיש? שמעתי איך דפקת כל הזמן”.

– חכה, חכה – פלפל רפי בשמורותיו בקוצר רוח – וזה… וזה כואב מאד כשמתים?

האב כבר הספיק לקום ולאחוז בידו של רפי: “בוא, תראה לי מה הצלחת “לנגר” שם”.

רפי פסע פסיעה ונעצר: – אבל אפילו כשכואב מאד והולכים לקבר, אז – – אז אין דבר! נכון? – והוא זקף סנטרו כלפי האב, והפיקה שבגרונו זעה, כאילו התאמץ לבלוע משהו. – נכון, נכון – מילמל האב ומשך אותו אחריו לחדר הסמוך.

בערב, לפני השינה, תקפה את הילדים משובה בלתי רגילה. האב לא היה בבית, והאם לא הצליחה לכפות עליהם את השכיבה במיטותיהם בשעה הקבועה. הילדים הבחינו, שבעצם האם נהנית מתעלוליהם, והתהוללו בלי הפוגה. צילי היתה “מסמר הערב”. היא ניפחה את לחייה וטפחה עליהם באגרופיה, הפשילה את שערותיה הבהירות מן העורף לעבר הפנים ונהמה בּוּ־ בּוּ־ בּוּ־ מפחיד, סגרה את בובתה באמבטיה על שהיא ילדה רעה, ואחר־כך ביקשה סליחה בשמה, התייפחה והבטיחה להיות ילדה טובה….

רפי התגלגל על הרצפה בבולמוס של צחוק: אמא, אמא, הביטי על המצחיקנית הזאת, אפשר למות ממנה…

מתוך צחוקו הקולני של רפי הפציע איזה צליל מוזר, רסוק, שצבט בליבה של האם. היא כיבתה את האור והכריחה את הילדים לשכב.

רק עתה, לאחר שהילדים נרדמו והיא שבה לחדר־ההורים, הבחינה האם במשק הגשם שהתחיל לרדת לפני שעה קלה. במשק הגשם התערבה המיית הרוח וקירקושו של איזה פח מדולדל, שהיה מתרעש מםעם לפעם בהפסקות קצובות. היא נשענה במרפקה על המזנון והסתכלה בדגים הקטנים שהתרוצצו בבריכת הזכוכית. נוגה זרחני היה נסוך על מישטח האיזוב בקרקעית הבריכה ועל הסלעים הקטנים המגובבים בתוכה. בין הסלעים נמשכו נקיקים אפלוליים ונזדהרו מינהרות בהירות. הדגיגים נעו בלי־הרף, כפפו זנבותיהם בגמישות ויישרו אותם חליפות, צללו למטה וצפו אל על, התחבאו והגיחו – כמו שיחקו משחק רב־תעלומות.

– דומה, שהללו מסוגלים לחיות לעולם – הירהרה האישה – אם יחליפו להם את המים כסדר. אני אזקין ואסתלק, צילי תעמוד פה במקומי ותתבונן בהם, והם ישתעשעו להם – יגלשו למטה ויצופו למעלה, ירדפו זה אחר זה, יחוגו זה מסביב לזה ללא טעם, ללא תכלית – אותה התנועה, אותה ההבעה הקרושה בנקודות־העיניים השחורות.

“אפשר למות ממה”… נתהדהד לפתע בקרבה אותו ניב־רחוב שנפלט מפי רפי במין פעייה משונה של צחוק עם בת־קול של יבבה… מראה הבריכה, עם הדגים המנצנצים בתוכה, נסוג ונגוז מעיניה, והיא ראתה את עצמה צועדת בלוויה המתמשכת בנתיב העפר ליד גדר עצי השיטה הריחנית. היא הולכת ומוחה את הדמעות במטפחתה, והבושׂם הדק, המתוק של פרחי השיטה מגרה את הנחיריים במין עליצות טורדנית.

שריקת הרוח בחוץ – שריקת־חתף חזקה – החזירה את האם אל חדרה ואל מראה הבריכה שעל המזנון. השריקה רפתה ונסתיימה באנקה חרישית. – לא, אנקה זו לא מן החוץ היא באה – הבחינה האם בשנייה – מכאן היא נשמעת, מקרוב.

מיהרה ופתחה את הדלת לחדר־הילדים. פס אור נמתח על הרצפה, עלה והאיר את מיטות הישנים. צילי ישנה במנוחה, אך רפי שכב בעיניים פקוחות, מכווץ ורועד ואגרופיו לחוצים אל סנטרו.

– מה לך, רפי? – שאלה האם, כשהיא נרכנת למראשותיו.

רגע אחד לטש רפי כנגדה עיניים תוהות, לא מכירות, ומיד קפץ וכרך ידיו על צווארה. – אוי, אמא, אמא… – לחש בקול חנוק. – הס, הס, אל תעיר את צילי – לחשה האם, אספה אותו אל חיקה ויצאה לחדר המואר, כשרפי נלחץ אליה, ושיניו נוקשות בצמרמורת. – מה כואב לך? אמור, מה כואב לך? – לא כואב לי, כלום לא כואב לי – חילחלו ההברות בגרונו בהתאמצו להבליג על הבכי. – בודאי חלמת משהו – ספר, ספר! – כן, חלמתי. נורא־נורא. ראיתי שצילינקה שלנו מתה ולקחו אותה שמה – את יודעת לאן – – –

היבבות העצורות הרעידו את צלעותיו וסיכסכו את תווי פניו. – טפשון, מה אתה מדבר? בוא תראה: הלוא היא במיטה, היא ישנה. – כן, אני יודע, אני יודע… אבל אני רואה שהיא מתה. ואני צועק, כל כך צועק: אבא, אמא, צילינקה מתה! – ואתם, אתם…

בכיו של רפי פורץ את המעצור, והדברים נתלשים מקרבו במטח־מחאה: ואתם, אתם אומרים “אין־דבר, אין־דבר”… אני צועק בכל הכוח “צילינקה מתה!” ואתם –אין ־דבר;– הכול –אין דבר. ועוד לא מרשים לבכות – אסור לבכות… אסור לבכות…

– מי זה אומר שאסור לבכות? – אתם, אתם, תמיד אתם אומרים: “גיבורים לא בוכים”… “גיבורים לא בוכים”…

הוא כבש את ראשו, שהאם החליקה עליו בשתיקה, בשקע הרך שבין צווארה לכתפה, ודמעותיו זלגו מהר־מהר, כמו התחרו עם טיפות הגשם, שחדרו בעד סריגי התריסים ונתגלגלו על פני השמשות.

קול הרוח לא נשמע עוד, אך הפח המדולדל הוסיף להתרעש במפתיע, כמתעורר מפעם לפעם מסיוט־לילה שומם, ברזילי.