יואבי. – האם יתואר, שיואב – שר־הצבא התנכי, זה הנושק את יריבו ודוקרו למוות תוך כדי נשיקה – נקרא בקטנותו בפי צרויה אמו בשם החיבה “יואבי”?
אולי. אולי גם צרויה חפנה בימים ההם את יואבי שלה לבין זרועותיה, והוא שיפשף תלתליו הזהובים בלחייה, ועינו זוהרות…
מכל מקום, יואבי בן־זמננו נהג לעשות כך.
הוא בא לעולם עם גמר מלחמת העצמאות. עם ליבלוב שמחת הניצחון, בעוד הדגלים החוגגים מתנשקים עם תכלת־הרקיע האביבית.
אמו הצעירה, שהרגישה בחלחלה מתוקה את מרצו הדורסני של התינוק בשעת יניקה, פסקה בוודאות: “יואב” יהיה שמו, שר־צבא הוא מלידה. – יואב… יואב… – לעס האב את השם בחיוך של מבוכה, ובראשו התרוצצו כחזיזים קיטעי־פסוקים חדים: “ויכהו שם החומש”, “בני־צרויה קשים ממני”, “ויקח שלושה שבטים ויתקעם בלב אבשלום”…
האב נכנע, אך כל פעם שהוא נוטל את התינוק בזרועותיו, עולים הפסוקים במוחו, מכרכרים לפני עיניו, ודווקא ברישומם המיוחד, כפי שקרא אותם בספר התנ"ך הישן של סבו, על רקע הנייר העתיק, שצבעו צהבהב־אדמדם, גון־דם מטושטש…
אןלם באחד הימים, כשהופיע החיוך הראשון על פני יואב, נצטפצפה האם בשירבוב שפתיים ־ “יואבי” – והסיוט רפה: “יואבי” הוא משהו שונה לגמרי מ“יואב”.
יואבי מחייך, ואז הוא נמס כליל, עובר על גדותיו ומשתפך לתוך ליבך. יואבי מטלטל ידיו ורגליו השמנמנות עם צמידי החריצים בקיפליהם, ממצמץ בעיניו לתפוס סרט צבעוני הטופח על חוטמו, – ואתה מתפקע מצחוק למראה תנועותיו.
אך הנה הגיעה שעת־סעודה ליואב, והאם עודנה טרודה במטבח, שבויה בידי סיר עיקש המפגר ברתיחה – הו, עתה אין זכר ל“יואבי”, עתה הרי זה “יואב” מכף רגל ועד ראש: צריחתו בוקעת שחקים ומבטו מתפזל כלשהו, מציץ מן הצד במין רשע כמעט מפוכּח, דומה שאתה קורא בו ממש: “לו חרב בידי, לו חרב בידי”…
התינוק הולך וגדל. לימים הזדקף והתחיל להלך, נופל וקם ו“מתנכר במעלליו”.
מנגינה עולה מתיבת הרדיו, ו“יואבי” מאזין בעיניים הוזות, שקויות אור־פלא.
ו“יואב”? – יואב ניגש לאורח, שנזדמן לביקור, ומסלק אותו מעל כסא מושבו בהטחת צו קצר, מוחץ: “לך!” לאחר שהפולש הזר מפנה את העמדה, ויואב אינו מצליח להשתלט עליה בכוחות עצמו, הריהו טופח בכף־ידו על מושב־הכסא, תפוחי־לחייו מתכדרים בבליטוּת תוקפנית, וגזירה שרירותית נקלעת לעבר האב: “פה!” – ודי לאבא חכימא…
“יואבי” מתגלגל על פרוות הדשא הרכה בגינה הסמוכה ומתרפק על הכלבלב “באמבי” –יצור כלאיים, שמחצית פניו לבנה, ומחציתו השניה שחורה: העין שבמחצית הלבנה בהירה וחסודה, והעין שבמחצית השחורה – זוממת ונוכלנית. בעדנה רבה כובש “יואבי” את ראשו הזהוב בצלעותיו של הכלבלב, מלטף חרטומו הלח, תוחב את האצבעות לתוך פי הכלבלב, מתחת למטלית לשונו, ומהגה בהברות משוכות, מתפנקות: באמבי, ביאיבי, ביאיבי (חביבי).
ו“יואב”? – יואב תופס מקל־הפקר המוטל בגינה, עובר בשבילים וחובט בזרוע נטויה את כל התינוקות בדרכו במין צהלת־קרב קולנית.
“יואבי” נצמד לספר תמונות, ואין כוח בעולם שינתקו מעליו. שעה ארוכה הוא מדפדף ומתבונן, ולאחר מכן הוא מדפדף ומתבונן, ולאחר מכן הוא מניף את הספר, מהלך בחדר ומכריז בהנאה ובגיוון עשיר של מבע וצליל: "מוּנה! מוּנה!… (תמונה) – הביטי איך הוא מתפעל מהתמונות, תראי – הוא יהיה צייר! – אומר האב לאם, ונימת פורקן בקולו.
אך כעבור רגעים מועטים ניגשת הדודה החיילת, וחובשת לראשו של יואבי את כובעה – הכובע הירוק־כהה, שטוטפת הנחושת מתנוצצת בחזיתה: הביטו, הביטו, הריהו בדיוק רב־האלוף שלנו!
משונה: באמת, פרצוף צבאי מובהק. חיתוך־פה סגור ומכונס, בוהק־פלדה בעיניים הכחולות, והמעבר מן הלחיים העגולות אל הסנטר אומר קפידה של מרוּת: “חזק ונתחזק!” – איש־מלחמה: יואב!
רק באחת נינוח הלב מטירדת ההפכים, זה מתרחש שעה שהילד עונה על ברכת “שלום” לבא וליוצא. הוא אינו מנפנף את כפו, כמנהג הקטנים – מרים הוא את היד, כופף אצבעותיה וזוקפן חליפות" “ללום!” “ללום!”
אותו רגע מתלכדים “יואב” ו“יואבי” ליישות אחת, והתחומים ביניהם בטלים ונעלמים. – “ל – – לום!” הברה ראשונה ממותחת ברוך, והשניה – קצרה, נקשנית, כהולם־פעם. – “ל – – לום!” העיניים מאירות בחן וחסד, ובו בזמן מתהדקות השפתיים עם הברת הסיום בהבעה עזה, נחרצת.
גל משחרר מציף את לב האב: כך, בני, כך – במלוא הזוהר, אך גם במלוא התוקף: שלום! שלום!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.