– שולה תמשיך:
שולה הסלידה אפוֹן דק, מנומש, ותלתה במורה הממושקפת עיניים שואלות־נבוכות.
– מן המקום שהפסיק נחום: “ויהי בבוקר” – –
שולה נרכנה אל הספר. הקדימוה קצוותיה הזהובות, שנפלו משני עברי הפנים והאהילו על הדף. האותיות השחורות כירכרו ונתלכדו למערבולת דחוסה, וקולות הילדים הטיחו מסביב: “המורה, אני! – אני! – אני אמשיך!”
– אה, שולה כבר שוב חולמת! – הפטירה המורה ברוגזה.
תוהה היתה המורה על תלמידתה החביבה, שנשתנתה כל־כך בזמן האחרון: הילדה העליזה, הדברנית, הצחקנית, נעשתה סגורה, מכונסת, ומבטה שהיה גלוי ומישיר ניכחו, נעשה מלוכסן, מתחמק ואורב. מתאמצת היא להקשיב בזמן הלימוד, אך אינה קולטת; מסתכלת, ואינה רואה.
– מה קרה לך? מה זה התחלת פתאום – – המורה כבשה את מלת־הגינוי שעלתה על לשונה.
שולה הרכינה את ראשה בשתיקה. האם אפשר לספר את הדבר המבלבל את דעתה ומטריד אותה, עולה ומזדקר במפתיע מעל גבי הלוח השחור, או מבין השורות שבספר?
לפני חודש קרה הדבר. אותו יום חשה שולה בגרונה ולא הלכה לבית־הספר. היא שכבה במיטה, צווארה בתחבושת, והם שניהם – אמה ואותו גבר זר, שעיר – ישבו לחוצים זה אל זו בחדר הסמוך, בזווית, אך שולה ראתה אותם משתקפים כבמראה במחציתה של דלת־הזכוכית הפתוחה משמאל למראשותיה. הם דיברו בלחישה, אך שולה שמעה ברור את דברי האם, שעצמה עיניה באנחה: “כן, יקירי, אני רוצה להיות מאושרת”, והגבר לטש שיניים צחורות, ושפמו העבה החליק על פניה של האם, על פיה, על עיניה, על צווארה…
שולה פרצה בצעקה, ושניהם מיהרו אל מיטתה וגחנו אליה.
– מה לך? – מילמלה האם בחרדה.
שולה שתקה. מבטה המבוהל נדד מן האם אל הגבר, ואחר־כך עצמה את עיניה והיפנתה ראשה הצידה: ממיפתח חולצתו של הגבר נראה דבלול שיער שחור, כאילו נשא בחיקו איזו חיה צמרירית, מפחידה…
ולאחר מכן –
לאחר מכן היה יום חורף בהיר. ענן בודד חלף על פני שמיים כחולים והצליף זרזיף־מטר קצר. שולה רצה מבית־הספר, כשילקוטה מקשקש על גבה וטיפות הגשם מרצדות על שערותיה. היא טסה על המדרגות, פרצה אל הטרקלין בצחוק מצלצל ונשארה קפואה על הסף: אמא ישבה בכורסה התפוחה, העמוקה, ישבה מצונפת, וכף ידה מכסה על עיניה. מתחת לכף היד השתלשלו שני שבילים דקים, לחים… אבא עמד ליד השולחן – ידו האחת ממשמשת בזקנקנו הצהבהב, וידו השניה מתופפת באמצעות רוטטות על זכוכית השולחן. חסר היה את משקפיו, ומבטו, שמבעד לזגוגיות המשקפיים נראה תמיד רך ומושך־חסד, היה עכשיו מוזר, דוקרני ומרושע…
ואחר־כך – – אותו טיול שנתקע בזכרונה של שולה, חדר עמוק כקוץ שאין להוציאו. היה זה הטיול הרגיל עם אמא העובר תמיד בשעשועים ושמחה, אך אותו יום שום דבר לא עלה יפה, וגרוע מכול היה “משחק־התחרות” החביב ביותר. היתה זאת תחרות ריצה: שתיהן – שולה והאם – היו מתכופפות בדריכות, סופרות שלוש, ו־עוף! קדימה, אל המטרה שנקבעה מראש. האם היתה מטלטלת ידיה וראשה כמתאמצת בכל כוחה להגיע הראשונה, אבל, למעשה, היתה בולמת בכוונה את התקדמותה, כדי ששולה תזכה בתחרות. שולה ידעה זאת, ומראה האם המפגרת, כביכול, על אף כל “מאמציה”, היה מצחיק אותה עד להתלעלע. הפעם, כשהגיעה שולה למטרה ופנתה אחורנית, ראתה את האם עומדת בנקודת־המוצא: היא אפילו לא התחילה לרוץ, עמדה נשענת בגבה אל אחד העצים שבגינה ונראתה כישנה בעינים פקוחות.
ובסוף – –
בסוף בא יום ההולדת של שולה. וכשנתפזרו האורחים – מבוגרים וילדים – ישבה שולה בין אבא ובין אמא לטקס־הנעילה. שנה־שנה היו נוהגים כך: היא יושבת ביניהם, כל אחד מההורים נותן אל פיה משיירי המעדנים ונושק על הלחי המופנית אליו, והיא מפשילה זרועותיה על צוואריהם ומקרבת ראשיהם זה לזה עד ששפתיהם נפגשות, והם מתנשקים. הפעם הרגישה מתוך חלחלה טמירה, שהראשים מתנגדים למשיכתה, נעצרים, מסרבים להתקרב – סירוב מכוּוץ, עקשני.
– אילו סיפרתי למורה את הכול – הירהרה שולה לא פעם – האם היתה מבינה? כלום היתה מפסיקה לקרוא לי “חולמת” וחוזרת ללטף את ראשי בהפסקות?
מכל מקום, הפעם לא צדקה המורה. שולה לא “חלמה” בשיעור זה. היא רק התבלבלה כשנתבקשה להמשיך בקריאה, אבל כל העת, עקבה בדריכות אחרי סיפור־המעשה הנלמד – הסיפור על תרמיתו של לבן הארמי, שנתן ליעקב את לאה במקום רחל. שולה ספגה בלהיטות כל פרט וגם השתתפה בשיחה הכללית עם גמר קריאת הפרק.
– מדוע לא גילתה לאה את האמת ליעקב מיד? מדוע חיכתה עד הבוקר, עד שיעקב הכיר בעצמו?
– היא פחדה, היא פחדה! לבן היה “הורג” אותה – נצטווח־קולות בה
מולה.
– היא היתה רמאית! רמאית כמו אבא שלה! – התריסו קולות אחרים.
– לא! לא! – בקע פתאום קולה של שולה. היא קפצה ממקומה, כשפניה לוהטים, אך מיד נתכופפה, עיניה מלאו דמעות, והיא המשיכה בקול שבור, מבקש רחמים: “לאה – – היא – – היא פשוט רצתה להיות מאושרת”…
– אה! – אה! מאושרת! מה פתאום מאושרת? – הברות קטועות של תהייה וליגלוג ניסרו בהמולה.
– בכל אופן, מה יש כאן לבכות! – סיננה המורה בין שפתיים מכווצות, והמתח הכללי התפרק בבת־אחת בצחוק רעשני, שמילא את חלל החדר והתגלגל כנחשול מעל לראשה הכפוף של שולה: באמת, פתאום לבכות! מה קרה? מה יש כאן לבכות?…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות