א. התגלות: “אֵיךְ פֶּתַע נִתְגַּבַּהְתְּ – בְּהִמּוֹט הַלּוֹט”    🔗

(‘לָךְ נִתְהַמָּה הַתְּכוֹל’ עמ' 3)

הבא לגלות מחדש יצירה זנוחה של יוצר נשכח, חייב להתגבר על יחס החשד המוצדק הקיים בלב הקוראים בשל ריבוי “הגילויים” בשנים האחרונות, שחלקם בא להעיד על המגלים יותר אשר על המגולים. ואף על פי כן, אין ספק שקיימים גילויים מחודשים של ממש, המחזירים יצירה נשכחת ויוצר נידח למחזור החיים של הספרות העברית ולתודעת הקוראים.

לא רק שכל דור חייב לקרוא מחדש את יצירת הדור הקודם, ולעצב מחדש את יחסו והערכתו אליהן, אלא שהוא חייב גם לתור באותם מחוזות יצירה נידחים, שמסיבות שונות נודעו למעטים בלבד, ואם הוא מוצא בהן פינת חן, עליו להכריז עליהן ולעשותן נחלת הרבים.

כך אירע לי, כשגייסתי משוררים ועמיתים, בחיפושי אחר שירים שכתבו משוררים על ברנר. קיבלתי מפרופ' ורסס רמז ראשון על שיר ברנרי החתום בשם: גיטל, שפורסם בעיתון ‘השומר הצעיר, עיתון הבוגרים של הסתדרות השומר הצעיר’, שהופיע בווארשה, בחודש אלול תרצ"ח (ספטמבר 1938), באותה שנה אחרונה ליהדות גדולה זו ולתרבותה. בעזרת רפי וייזר, מי שעומד מאחורי הקלעים של גילויים רבים של חוקרים, וממציא להם את חומר־הגלם למחקריהם, שהשם, הבמה, ובעיקר השיר הברנרי עז הביטוי, עוררו את סקרנותו, התגלתה זהותה של הכותבת: גיטל מישקובסקי. בעזרת יעקב עין­־דור שנפטר לאחרונה, חבר קיבוצהּ אילון, נאמן שירתה ועזבונה, התרחבה עד מאוד היריעה ונתגלו יצירתה ועולמה.

הזדהותה עם דמותו של ברנר היתה מלאה ובאמצעותה ביטאה את עצמה:

וְכָךְ נֶחְתְמָה בְּלִבִּי הַדְּמוּת / וְכָכָה תָּמִיד אֶשָּׂאֶנָּה בַּלֵּב: / סוֹעֵרָה, קְדוֹרַנִּית, אֲפוּפַת־יַתְמוּת / וּכְאֵב. [־ ־ ־] רַק כּוֹאֲבִים בָּאָדָם כָּךְ יוֹדְעִים הִתְפַּלֵּל / וּבָרֵךְ הַחַיִּים וְאָהֹב הַתֵּבֵל / הָאָדָם – וְנָשׂא בְּדָמָם הַנִּסְעָר / אֶת לַהַט כִּסּוּפֵי הַמָּחָר… (‘בִּיקוֹד סְלָעִים’, עמ' 5–6).

מכאן ואילך נפתח עולם מרתק ליצירתה של אחת המשוררות המורכבות והמעניינות ביותר בשירה העברית כמו גם לנפשה ולדרך חייה. אפשר לומר בבטחה, שהצטרפה משוררת חשובה, משוררת אישה, לא רק למשוררות הגדולות ה“קלאסיות” של השירה העברית – רחל, אסתר ראב, לאה גולדברג, בת־מרים, זלדה – אם למנות חמש בלבד, אלא לספרות העברית בכלל, ומעתה שוב אין לפסוח עליה בכל תיאור ומיון וסיכום.

 

ב. בקרן זווית: “נמוכה מכל עשב” (מתוך מכתב)    🔗

אי אפשר לומר, כי גיטל מישקובסקי, אינה ידועה לחלוטין. מיד לאחר עלייתה והצטרפותה לקיבוץ אילון, פורסם בהבלטה בעמוד הראשון של המוסף הספרותי של ‘דבר’ בעריכתם של אברהם קריב ודב סדן, המחזור “מִשִּׁירֵי קוֹלוֹרַדוֹ”, שכתבה על אניית המעפילים, שעליה הגיעה לארץ בקיץ 1939. ה“קולורדו” נעצרה על־ידי הבריטים ונוסעיה הוחזקו זמן מה במעצר. יונה דוד הזמין אותה להשתתף באנתולוגיה שלו: ‘את אשר בחרתי בשירה’ ולבחור “שיר אהוב אחד משיריה ולנמק את בחירתה זו”, בהתאם לכלליה של אנתולוגיה זו, שהופיעה בצירוף הקדמה של דב סדן, בהוצאת הדר, בשנת תשי"ט. באנתולוגיה זו קבע יונה דוד את מקומה בין משוררי הקיבוץ ונימק את בחירתו במילים “פנינה ספרותית ממש” (מכתבו אלי מיום 8.10.1993). ג.קרסל הקדיש לה ערך קצר בלכסיקון שלו; שני ספרי שיריה יצאו בהוצאת ספרית פועלים; בכרטסת “גנזים” רשומים כמניין רשימות ביקורת שנכתבו עליה; היא זכתה, ביוזמתו של אברהם ברוידס, יחד עם יעקב הר־אבן ויעקב חורגין כשופטים, בפרס קוגל של עיריית חולון על ספרה ‘בִּיקוֹד סְלָעִים’ (1956) (יחד עם דב סדן). שמו של סדן חוזר ועולה כמי שחש בכשרונה וטיפח אותו, במסגרת מדיניות טיפוח ספרות הנשים שלו (ראה בספר זה בפרק: “נשים כאנשים”). אברהם שלונסקי הזמין אותה, בראשית שנות ה־50:

עם צאת ספר שיריה ‘בִּיקוֹד סְלָעִים’, תוך כדי התנצלות על שנעדר מן המסיבה שנערכה לספר, שראה עצמו שותף ב“המרצתו”, כתב לה דברי הערכה חמים על שירתה ואופיה (מה שלא מנע ממנה זמן קצר לאחר מכן להיאבק עמו. ראה בהמשך):

המבקר גדעון קצנלסון הכיר את גיטל ואת שיריה בשעה שהיה בהכשרה בקיבוץ אילון, ולמד להוקירם ולהעריכם, וניסה לשכנע אותה בלהט רב, אבל ללא תוצאות, להוציאם לאור:

ואף על פי כן, לא יצא שִׁמעהּ מעבר לאותו קהל ותיק ומצומצם של מבקרים וחובבי ספרות, בעיקר אלה הקשורים עם קיבוצי “השומר הצעיר” והעיתונות הקשורה בו, ביניהם דניאל בן־נחום, רבקה גורפיין ויחיאל קדמי; יעקב עין־דור חבר אילון, אבל גם רחל כצנלסון־שזר ומשה שמיר. בספרו של דן מירון, למשל, ‘אמהות מייסדות, אחיות חורגות’, “על שתי התחלות בשירה הארצישראלית המודרנית” (הקיבוץ המאוחד, 1991) הדן ב“שירת הנשים העברית” נזכרת גיטל מישקובסקי פעם אחת בלבד, באקראי, ונבלעת בתוך שורה ארוכה של מי שכתבו שירי קינה עם מות רחל, ודווקא שיר זה אינו ממיטב יצירתה.

פרק זה מזמין את הקוראים להתוודעות ראשונה עם שיריה, עם עולם יצירתה ועם פרשת חייה של משוררת מופלאה זו. מטרתו בראש ובראשונה להטעים טעם ראשון ולעורר סקרנות. אבל לא די בכך. הוא מזמין את החוקרים לפנות לארכיונה שרובו נמסר ל“גנזים” וטרם סודר, ובו אלפי שירים(!) וטיוטות לשירים, רשימות והגיגים ועשרות רבות של מכתבים. חלקים מעיזבונה נותרו בקיבוץ אילון ובידי חבריה, מהם שהתכתבו עמה במשך שנים רבות. בראשם דניאל בן־נחום, שאף הכין לדפוס מבחר משיריה. כל אלה, לרבות הזיכרונות בלב כל מי שהכירוה מקרוב, במיוחד בקיבוצה אילון. עיזבון שירי ואישי עשיר זה, מזמין את החוקרים להוציא לאור מבחר נוסף משיריה, בצירוף מונוגרפיה מקיפה, שתתאר את ייחודה ואת מקומה על מפת הספרות העברית בכלל ובשירת־הנשים העברית בפרט. הוא מזמין גם את המו"לים לקחת חלק בהוצאת המבחר והמחקר הצמוד לו, ובכך להרחיב את מפת הספרות העברית, ולהעשירה בשירה מרתקת, ובמשוררת מופלאה.

 

ג. מי היא גיטל מישקובסקי? – “זוֹ הַפְּדוּת שֶׁבַּמִּלִים”    🔗

(‘לָךְ נִתְהַמָּה הַתְּכוֹל’ עמ' 71)

אפשר לפתוח בתיאור מסודר של תולדות חייה, מאז נולדה ב“רחוב העגלונים” בסְלונים שברוסיה־הלבנה ב־1 בינואר 1914, הסתפחותה לקן “השומר הצעיר” בעיר זו, עלייתה לארץ ברגע האחרון ממש, באוגוסט 1939 באנייה “קולורדו” דרך חברותה בקיבוץ אילון, כמשוררת “תמהונית, ערירית”, דרך הופעת ספר שיריה הראשון ‘בּיקוֹד סְלָעִים’ (ספרית פועלים, תשט"ז), ועד יומה האחרון ב־23 ¹ בינואר 1988 והיא בת 74, שבועות אחדים לאחר שחגגו בקיבוץ את הופעת ספר שיריה השני: ‘לָךְ נִתְהַמָּה הַתְּכוֹל’ (הוצאת ספרית פועלים, 1987).

ואפשר לפתוח בתיאור דרמטי, משעה שנודע על היעלמותה מחדר החולים בקיבוץ, בליל שבת חורפי, בראשית ינואר 1988, כשהוקם מטה החיפושים שחיפש לשווא באותו לילה רק אחריה, ועד להימצאותה בשבת בחצר מכון השאיבה בנחל בצת, כשסיבת המוות: “קפיאה”, כפי שכתבה מרים עין־דור ריפתין, ברשימת הזיכרון המרגשת שכותרתה “סלחו לרגעי הקטנים במשעול שקיעתם העגום…” לקוחה מאחת משורות השיר הרבות של גיטל, ופרסומה פנימי (‘הדף הירוק’, 9.1.1990).

השאלות שהתעוררו אצל חברי קיבוץ אילון בעקבות מותה המסתורי היו רבות, כפי שכתבה מרים עין־דור ריפתין, שאלות, שהתשובות עליהן אולי ידועות לחבריה בקיבוץ, אבל לקורא מן החוץ, הן סותמות יותר משהן מפרשות, והנסתר רב בהן על הגלוי:

בעלון הקיבוץ שהוקדש ליום השנה לפטירתה (6.1.1989), בצד שירים מן העיזבון שהוקדשו לנחל בצת שכה אהבה: “כּיִ שִׁירִי אֶל הַנַּחַל אָבִיא / יַכִּירֵנִי מִיַּד, כְּאָח אֶל אָחִיו, / וְשָׁב וְהֵשִׂיחַ לִבּוֹ לְפָנַי וְהִקְשִׁיב / גַם לִצְקוֹן וִִדּוּיִי…” פורסמה גם צוואתה, שבה עשתה חשבון־נפש נפלא וכואב, מאושר ומיוסר של חייה, של יצירתה, יחסיה עם החברה ועם גופה המיוסר ש“התחיל שוב להתעלל בי ולהפוך את חיי לגיהינום”:

מותה־התאבדותה הִפנה תשומת לב מחודשת לשיריה, שחיפשו ומצאו בהם רמזי־ביטוי רבים החוצים את כל שירתה, ליחסה לחיים, למוות, לנצח, לסבל, לגוף, למחלה, לשירה. כגון, בשיר ללא כותרת, שנבחר לחתום את ספר שיריה השני:

אַל תִּבְכִּי. [־ ־ ־] הָלוֹךְ וְהִתְפַּלֵּל תֵּלֵכִי / כְּאַחַד הַקַּדְמוֹנִים אֲשֶׁר בְּכָאן / הָלָכוּ. / וּצְעָדַיִךְ עֵת יִכְבּוּ / אַחֲרַיִךְ עוֹד יֶהֱמֶה בִּדְכִי / אָבִיב חָדָשׁ וִיתְלַקְּחוּ / בְּיֶתֶר אוֹן וָאֵשׁ מִלַּיִךְ / נוֹשְׂאוֹת בְּשׂוֹרָה. / הֵן בְּאֹפֶק הַמִּלִּים / לָעַד יִזְרָחוּ (‘לָךְ נִתְהַמָּה הַתְּכוֹל’, עמ' 94) [בהמשך: לנ"ה]

 

ד.“הַשִּׁיר עַכְשָׁו עָמוּס בְּשֵׁלוּת לְלֹא נְשׂא”    🔗

(“אֶקְסְטָזוֹת”. לנ"ה עמ' 7)

מהו סוד קסמה של גיטל מישקובסקי? מה הם סימני־ההיכר המובהקים שלה? מהו ייחודה? במה כוח מילותיה?

התכונה המרכזית המאפיינת את שירתה של גיטל יותר מכל היא התקדשותה המוחלטת לשירה. השירה היא בשבילה חזות הכל. היא הייעוד; היא החיים החיצוניים שפסחו עליה והשאירו אותה בשוליהם; היא המשפחה שלא היתה לה, הילדים שלא ילדה, הנוכחות הקבועה המפיגה את בדידותה. השירה היא המקור לכל: לכוח, לאושר, להרגשת ביטחון וגאווה, לתחושת האחדות עם הטבע, הבריאה, הנצח.

שירתה של גיטל מישקובסקי היא שירה רליגיוזית בכל מלוא עומק המשמעות של מושג זה, ואף היא עצמה ראתה את עצמה כמשוררת רליגיוזית מובהקת. זוהי שירה אקסטטית, של נפילות לתהום ונסיקות לגובהי מרומים. המשוררת מתהלכת על האדמה באקסטזה, נסערת, של מי שזכתה להתגלוּת, של מי שנבחרה, שיש עמה בשׂורה שהוטלה עליה שליחות, שעליה לקבלה, למרות ניסיונותיה להיחלץ ולברוח. כנביא, כנביאה: “נָא תֵּהוֹמִי אַחֲרַי, אַתְּ בְּשׂוֹרָתִי / עַל אֵלֶּה עַפְרוֹת הַנְּבוּאָה / אֲשֶׁר הָלַכְתִּי בָּם, הָלוֹךְ וְהִתְפַּלֵּל, / וְעַל פִּסְגוֹת הָרַי הָאֵל / שֶׁעַד כְּלוֹתִי אֹהַב” (לנ"ה, עמ' 34).

השירה מקורה בחזון, בהתגלות, היא הבשורה, היא הנבואה, היא הבראשית והנצח כאחד: “רַק עַתָּה יוּבַן לִי אֵיךְ רִאשׁוֹנֵי שָׁרִים / וּמְבַשְׂרִים הוּאֲרוּ בַּפְּסָגוֹת הָאֵל” (שם עמ' 21). השירה מכונה אצלה בתואר הבלתי־שגרתי “דַּק” המעיד על המעודן ביותר, שנתפס רק על ידי בעל הבחנה חודרת, והוא בבחינת הגרעין, שאינו מתחלק יותר: “הַדַּק מִן הַדַּק”; “רוֹמְמוּת הַדַּק”. בלעדיה אין חיים: “בָּעֵת אֵדָעָה: לֹא חַיִּים / קִיּוּמִי מִבִּלְעָדָיו…” (שם, עמ' 22).

בכל מקרה אחר תהיינה הרגשות כאלה מלוות חשד עמוק וספקני של העמדת פנים, זיוף ואף מגלומניה. לא כאן. לא בשירה זו. “אוויר הפסגות” ו“חזיונות בראשית” הם מקור חיותה ומקום התהלכותה הטבעיים ביותר: “וְכָל מֻשָּׂג ‘הָיָה’ וַ’יְהִי' / נִגְרַף אֶל יֵשׁ יוֹקֵד. / וְשׁוּב פָּנִית אֶל מְנוּסָה / מִנֵּס הַהִתְגַּלּוּת… “חַכִּי”, חָסְמָה קִדָּה אֵשׁ עֲמוּסָה / דַּרְכֵּךְ – וַתַּעַצְרִי” (שם, עמ' 20).

יש התפתחות בשירי גיטל מישקובסקי, שמהלכה מן הפשוט אל המורכב, מן הישיר אל הדיאלקטי, מן המוחשי אל ההגותי והפילוסופי, מן הקליפה אל הגרעין, מן הגלוי אל הסודי. יש תקופות בשירתה ויש שינויים גדולים מתקופה לתקופה. אינם דומים שירי התקופה הראשונה, העממיים משהו, שלשונם מושפעת מן המשוררים שאהבה, לשירי התקופות הבאות, השירים הפילוסופיים, שבהם יצרה לשון בחדשה, שלה. מורשת שירית זו מחכה למחקר יסודי, החורג, כמובן, מהתוודעות כמעט ראשונית זו.

כצפוי, ניכרים בשיריה של גיטל מישקובסקי כמה מן המהלכים האופייניים לשירי המשוררים בעלי הביוגרפיה המשותפת, אבל בצורת ביטוי מרוכזת, יוקדת, אקסטטית, מאוד לא שגרתית, שבה לכל מרכיב יש איזה מיתר, המקנה לו את ייחודו. ועם זאת, לא באלה סוד כוחה וקסם ייחודה. כך, השירים המתרפקים על “סְלוֹנִים עִירִי”; על “חוֹל סִמְטַת יַלְדוּת” (שם, עמ' 38), על “רְחוֹב הָעֶגְלוֹנִים” (שם, עמ' 40), על “דֶּשֶׁא הַבְּרֵאשִׁית, דֶּשֶׁא הַיַּלְדוּת” (שם, עמ' 44), על “אִמָּא, אַגָּדָה שֶׁלִי” הַ“נִצֶּבֶת עַל הָאֵש” (שם, עמ' 49); כך השירים המתעדים את הנסיעה על אניית המעפילים, בעלי הפתוס הלאומי הרם שהיה צו־השעה, אבל גם כיבושו: “לֹא, לֹא סְפִינָה שֶׁל מַמָּשׁ, עַל גַּלֵּי הַיָּם מִתְנוֹדֶדֶת / זֹאת כְּמִיהַת־דּוֹרוֹת יוֹקֵדָה, אֶת לִבּוֹ הַנִּגְרָשׁ חוֹתֶכֶת. / זֶה לַהַט־דָּמֵנוּ כְּזַרְקוֹר, מַגִּיהַּ נָתִיב לַמּוֹלֶדֶת, הַנָּתִיב הָאֶחָד – הָאַחֲרוֹן, בּוֹ נוֹתַר עוֹד־לָנוּ לָלֶכֶת…” (בִּיקוֹד סְלָעִים‘, עמ’ 9).

כך, חוויית ההתפעמות מ“ערב ראשון ב’מוֹלֶדֶת' / עֶרֶב רִאשׁוֹן בֵּין אַחִים” (1939. מן העיזבון); ובמיוחד הפגישה עם נוף הארץ, וההתמזגות המלאה, החושנית והפיזית בתוכה, תוך קיום דיאלוג ארוטי עם הנחל, נחל בצת, כמו עם אח: “כִּי שִׁירִי אֶל הַנַּחַל אָבִיא / יַכִּירֵנִי מִיָּד, כְּאָח אֶל אָחִיו”; אבל בעיקר כמו עם בן־זוג, גבר, שעמו מקיימים מגע, של גוף ונשמה: “אַל תִּשְׁכַּח אֶת בְּדֹלַח הַמַּגָּע הָהוּא, הָה אַל תִּשְׁכַּח / וְלִפּוּף הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלְּשַׁד בְּרֵאשִׁית הֵקֵר” (מן העיזבון. ‘עלון אילון’ 6.1.1989).

לא נעדרים משיריה גם צער “שתי המולדות”: “הַפֹּה בַּשָּׁם לָכוּד” (לנ"ה. עמ' 44); “לֵילְכֶם בְּתוֹךְ לֵילִי יְחִי / וְלֵיל לְלֵיל יָקֵר אוֹרָה / מִמְכוֹרָה לִמְכוֹרָה” (לנ"ה. עמ' 38) “כּכֹל אֲשֶׁר אֲוִיר הֲרַי בְּכָאן יִזַּךְ / לֹא יִשְׁוֶה לִלְגִימַת יְקוּם הָרִאשׁוֹנָה” (לנ"ה. עמ' 42); כמו גם התהייה הצפויה על האחווה הקיבוצית, כוחה וחשיבותה, בד בבד עם הפקפוק בה: “אֵין לִי עוֹד מָנוֹס / מִלִּדְרשׁ אֱלֵי רֵעוּת־אָדָם גְּדוֹלָה, כִּלְסַעַד / וְלַחְזֹר מִכָּל־פְּצָעַי אֵלֶיהָ כְּלִמְחוֹז / הָרוּחַ הַפֶּלִי מִכֹּל שֶׁבְּזוֹ תֵבֵל יָדַעְתִּי…” (‘בִּיקוֹד סְלָעִים’. עמ' 179).

הנוף הסלעי שבתוכו חיה, משפיע על מקומם של האבן, הסלע, כסמל מרכזי בשירתה המוקדמת והמאוחרת כאחד: “… וְיֵשׁ – נְאֻם הָאֶבֶן – נֶצַח, שֶׂגֶב, הוֹד” (‘בִּיקוֹד סְלָעִים’. עמ' 18), ומצדיק מחקר מיוחד שיצביע על שלל המשמעויות המפתיעות ששיקעה המשוררת בסמל ידוע משכבר זה.

המשוררת מרבה לתהות על עצמה ועל גורלה, מרבה לשאול שאלות ולהטיל ספק: על כוחה של השירה וגבולותיה – “עַד אָן מֻתָּר לָבוֹא / וּלְהַמְשִׁיךְ – לִהְיוֹת?” (לנ"ה. עמ' 23); על גבולות הידיעה, על זהותה ותכלית חייה: “מָה אֵדַע עָלַי?” (לנ"ה. עמ' 70); על נעורים שקמלו: “הַנְּעוּרֵינוּ הֵם – אֲשֶׁר קָמְלוּ מִזְּמָן” (לנ"ה. עמ' 16); “מִי אָמַר: אָז נְעוּרִים וְעָכְשָׁיו לֹא עוֹד? / מַה נֵּדַע?” (שם. עמ' 30); אומללותה: “אַף אִם עוֹד מֻנְּתָה לִי הָאֻמְלָלוּת שֶׁבִּכְבוֹתוֹ…” (שם. עמ' 22); בדידותה: “עַל בְּדִידוּת אַתְּ קוֹבֶלֶת, עַל גּוֹרָל?” (שם. עמ' 29); כאבהּ: “עַכְשָׁו אֲנִי דָּוָה וְנֶחְנָקָה מֵעֹצֶר / תִּגְרַת גּוֹרָל אַלִּים [־ ־ ־] זוֹעֶקֶת מִמֵּצַר. הָאִם עוֹד אֵעָנֶה?” (שם. עמ' 90); ספקותיה: “וְאַתְּ תִּירְאִי מִסֶּפֶק – אַתְּ?”, “כִּי מַהוּ לָךְ סָפֵק?” (שם. עמ' 11); כישלונותיה: “נוֹרָאֵי שִׁכְלוֹנוֹתַי [־ ־ ־] הַעֲלֵיהֶם אֶבְכָּיָה אוֹ אבֲרָךְ עָלָיו”? (שם. עמ' 10).

שאלות אלה הנשאלות בעצמה גדולה ובתום רב, זוכות למענה של מי שעושה הכל כדי לשכנע את עצמה בוודאויות שהיא מגיעה אליהן מתוך הידיעה והכאב, ההתייסרות וההתגלות, לאחר ככלות הכל, למרות הכל על האושר שבא מתוך האומללות; “ודאות הנצח” לאחר ש“הַמָּוֶת מֵת לָנֶצַח” בכוח קסם נס השיר (שם. עמ' 22); הכישלון שהוא מקור השיר: “נוֹרָאֵי שִׁכְלוֹנוֹתַי / אֶת מִזְמוֹרִי יַגְבִּירוּ” (שם. עמ' 10); “הִתְעַצְּמוּת הָעַד” הפורצת מתוך “הַסָּפֵק” (שם. עמ' 11).

 

ה. “וְכָל שִׁיר – חֵלֶק־גּוּף שֶׁנֶּחְתָּךְ…”    🔗

(‘בִּיקוֹד סְלָעִים’. עמ' 190)

בשל תפקידה המכריע של השירה העברית בחייה – נעדרים, בעיקר מספר שיריה השני, הנושאים השכיחים בשירה בכלל ובשירת־נשים במיוחד: אהבת הגבר, הכמיהה לבן, ייסורי האהבה, צער המשפחה שלא הקימה. אם השירה היא חזות הכל, באופן אמיתי ומוחלט הרי היא הממלאת את עולמה, ושוב אין בו מקום לאחרים ואין צורך בהם. השירה ממלאת את כל התפקידים, לא כתחליף, לא כפיצוי, אלא כדבר עצמו. תהליך היצירה הוא הלידה, השירה היא הבן והגבר והמשפחה, היא החיים שבהם יש למשוררת שליטה מלאה ומקום של כבוד מרומם ונישא.

השירה היא “לֵדָה נִצְחִית” והיא הירושה האמיתית שתישאר אחרי מותה: “אִם יִפְקַע לִבְּי בְּדַק זֶה – תִּוָּתֵּר / אַחֲרַי תְּרוּעַת שִׁירִי, בָּאֵין־סוֹף מְהַדְהֶדֶת” (לנ"ה. עמ' 15–16). “לָשִׁיר לֵדוֹת אֵין־סוֹף” (שם. עמ' 33).

התפקיד המכריע שממלאת השירה בעולמה של גיטל מישקובסקי, מקבל את עיקר חשיבותו מאותה צמידות הדוקה שבין המחשבה למילה, בין הרעיון לשורה השירית המבטאת אותו. וכך, ייחודה של שירתה הוא באותה הבטה פנימית חושפנית, הנאמרת בנמרצות הביטוי המגובש והתמציתי, המבטא את הפרדוקסליות של הקיום, על עצמת ניגודיו.

תהליך ארוך ומכאיב עברה שירתה של גיטל מישקובסקי עד לבחירתה בשירה כשליטה היחידה בחייה. לאחר האכזבה מאהבת האיש, ההשלמה עם הבדידות שקיבלה על עצמה מאונס ומתוך בחירה כאחד, התחזקה בייעודה כמשוררת. התקדשותה לשירה היא תחליף מרומם להתחברותה לאיש, לגבר, ושיריה – ילדיה: “כִּי חַיֵּי הַשָּׁר – לֵדוֹת!” (בִּיקוֹד סְלָעִים. עמ' 159).

ספר שיריה הראשון מבטא מהלך רב־ייסורים והוד זה בשירתה מן האשליות לאהבה הדדית, ועד להכרה הכואבת שאהבה זו נידונה לעולם להיות חד־צדדית ולכן מן ההכרח לוותר עליה ולהפוך את הוויתור וההתפכחות למקור כוח ועצמה.

היא אינה סולחת על מה שהיא רואה כבגידת האיש, הגבר, הרֵע: “מִשִׁירֵי הָרֵעוּת הַמְּחֻלֶּלֶת” (‘בִּיקוֹד סְלָעִים. עמ’ 47) ואף אינה מוכנה לקבלו בחזרה – הַתְּקַבְּלִינִי כְּאָז" (‘בִּיקוֹד סְלָעִים. עמ’ 177) ומעדיפה להתקדש לשירה, הגובלת ברמזי התאבדות וחיי נצח כאחד:

כִּי קֹרַצְתִּי מִשִׁיר, כִּי וְרִידַי בִּי שָׁרִים. / וְכָל־שִׁיר – חֵלֶק־גּוּף שֶׁנֶּחְתָּךְ.

(“שִׁירִי”, ‘בִּיקוֹד סְלָעִים’. עמ' 190–191).

קשה להתגבר על הפיתוי לצטט שורות רבות עזות מבע לתהליך צריבה וצריפה זה. כדי להטעים משהו ממנו, תובאנה כאן שורות מעטות בלבד. המשוררת מודה, כי ייתכן שלו זכתה באהבה “מָה־אַחֵר אָז הָיָה מִזְמוֹרִי” (‘בּיקוֹד סְלָעִים’. עמ' 143); האהבה הביאה לה אך אכזבה וסבל: “רַבּוֹת נָחַלְתִּי בִּזְיוֹנוֹת, עַד חֲרֹק שִׁנַּי מִכְּאֵב / [–––] רַבּוֹת נִכְאַבְתִּי, / עַד לִשְׂנֹא, אָדָם קָרָאתִּי לוֹ: אָחִי. / [־ ־ ־] רַבּוֹת נוֹאַשְׁתִּי, / [־ ־ ־ ] עַד שָׁתֹק לָעַד מִיֵּצֶר־הַחַיִּים / [–––] אַךְ כְּשׁוּב חַיַּי אֵלַי – וְעָצָמוּ פִּי שִׁבְעִים, / וְהֻמְרַץ בִּי כֹּחַ־לֵב וֶאֱמוּנָה לוֹהֶבֶת!” ((‘בּיקוֹד סְלָעִים’. עמ' 74).

ולכן כה מרכזי ובלעדי מקומו של השיר בחייה: “וְהוּא יִיקַר לִי מֵחַיַי! כִּי הוּא הַשִּׁיר, הַנֶּפֶשׁ! וּמִנִּבְכֵי חַיַּי פְּצוּעִים, אֶלְחַשׁ לוֹ: תִּתְגַּדַּל!” (‘בּיקוֹד סְלָעִים’. עמ' 161).

 

ו. השוּרה הטובה    🔗

דומה שאין כמו שירתה, במיוחד בחטיבות המאוחרות שלה, לייצג ולהמחיש את דרישתו של יעקב שטיינברג מן השירה, משירת־אמת. התנאי שהציב הוא מציאותה של “השורה” בשירה, שרק בזכותה היא נעשית חשובה ובעלת כוח־חיים תמידי:

“השורה” בשירתה של גיטל מישקובסקי, ממלאת את התנאים החמורים שהציב יעקב שטיינברג. ועל כן, כל כך קל ומרתק ומפתה, לבחור שורה משיריה ולצטטה, עוד ועוד. שורה ועוד שורה, כזו, שתיטיב יותר מכל הסבר מלומד לבטא את הרעיון המורכב הגלום בתוכה, בתמציתיות, במורכבות של דבר והיפוכו, באומץ, בציוריות מוחשית ובמקוריות מעוררת הערצה:

“רַק קֶטַע שֶׁל סוּפָה בְּסַעַר אֵין מָנוֹחַ / הוּא קִיּוּמֵנו כָּאן!” (לנ"ה. עמ' 54);

“כָּל אוֹר עוֹלָם – הָאֹפֶל יַהֲרֶנּוּ, / כִּי חֹסֶן הַקִּיוּם מִן הַתְּהוֹמוֹת יוֹנֵק” (שם. עמ' 55);

“כֹּה לֹא צָפוּי חוֹזֵר תָּמִיד הַנֵּס לֵיאוֹר / וּבְיֶתֶר שְׂאת…” (שם. עמ' 8);

“יוֹתֵר מִכָּל אָבִיב יָדַעתְּ כִּי יַפְתִּיעֵךְ הַסְּתָו…” (שם. עמ' 30);

“וְשׁוּב צְמִיחַת הָאִישִׁיּוּת תַּדְבִּיר פְּחָדֶיהָ” (שם. עמ' 85).

העונג שבשירה, התעלות הנפש שהיא מביאה, הרוממות והסיפוק שבעקבותיה, מאפשרים להתבונן בחברה ובעולם ולהכריז על האושר, על האהבה, על הטוב, דווקא מתוך הבדידות, הספק, הייסורים והכאב. הכרזות אלה, שבשירה אחרת היו חשודות, נשמעות בשירה זו מחויבות המציאות.

 

ז. במאבק על הכרה והערכה. “צעקתי את שירי בהיכתבם”    🔗

(מתוך רשימה של ג. מישקובסקי בעלון אילון, 7.7.1978).

הכרת הערך העצמי של גיטל כמשוררת באה לידי ביטוי לא רק בשיריה שבהם היא ממריאה אל על ומתהלכת על האדמה כאחת הנביאות שהוטלה עליהן שליחות אלוהית, אלא גם בראיונות, במכתבים וברשימות. הערכה עצמית גבוהה זו עומדת אולי בסתירה עם מעמדה החברתי ותפקידיה היום־יומיים בחברה שבתוכה חיה (“שטף ההשראה ושטיפת הרצפות ויתר המקומות באזורי הסניטאריות”), אבל יש בה כדי לחזק אותו ניגוד שבין הפנים הבטוח ומלא התוכן לבין החוץ המהוסס והשחוח; כמו גם את הניגוד בין הסביבה שאינה מכירה, אינה מבינה, אינה מעריכה, לבין הצימאון להכרה ולהערכה מסמכות בעלת טעם והבנה ספרותית.

הנמקתה לבחירת שירה “אדמה ביום חמסין” לאנתולוגיה בעריכת יונה דוד (תשי"ט) מגלה את הערכתה לשיריה, אפיונם העצמי ונסיבות כתיבתם:

שתי דוגמאות, מתוך הארכיון העשיר שטרם נבדק, יגלו את דעתה על השירה בכלל, על עצמה כמשוררת ובעיקר על מאבקה כנגד שלונסקי שלדעתה גימד את שירתה מתוך חוסר הבנה בסיסי ולא נתן לה את מקום הכבוד הראוי לה.

במכתב ארוך ונרגש (שלא ידוע אם בכלל נשלח) לשלמה צמח, ללא תאריך [כנראה משנת תשט“ו או תשט”ז], הציגה את עצמה, את מקורות שירתה וייחודה, ונלחמה על ההכרה בה כמשוררת ועל עלבון דחיית יצירתה.

המכתב מדגים את התופעה הטראגית של ה“גדול בדורו” – תפקיד זה מילאה באותן שנים לאה גולדברג – שקולו מאפיל על שורת הקולות האחרים, מחניק אותם, ואף מבטלם. דרוש מרחק של זמן, עד שאותם יוצרים שנדחקו לשוליים, יחזרו ויישמעו ויתפסו את המקום הראוי להם. אבל בעיקר בולטת התופעה כשהמדובר ביוצרת, הנלחמת על מעמדה בעולם של יוצרים־גברים, וחשה שיש בו מקום רק לאישה נחשבת אחת, והאחרות עלולות לגזול את בכורתה. זה הרקע, למשל, למאבק הגלוי שניהלה לאה גולדברג עם אנדה עמיר, וזה הרקע למאבק הסמוי של גיטל מישקובסקי, במכתבה זה לשלמה צמח. המשוררת מנסה למצוא בן־ברית בר־סמכא, מזדהה עם דעתו השלילית על שירי יהודה עמיחי (“המלאכותיות וחוסר החזון שבו הם ממש מוקצה מחמת תפלות, ההצטעצעות הזו וההתחכמות ללא חכמת לב אמיתית”) ושמחה ל“מענה התקיף” שהשמיע נגד לאה גולדברג, שאותה היא מעריכה כמשוררת, אך מצרה על “השתעבדותה לפוליטיקה”. דבריה על לאה גולדברג מציגים את הדימוי העצמי שלה על דרך הניגוד:

על שירתה כתבה:

על עצמה ועל תנאי יצירתה כתבה, תוך התייחסות צפויה לבעיית האדם היוצר בקיבוץ:

היא מפרידה בין המשוררים “המלאכותיים” (כדוגמה משמש לה ספר שיריו של יצחק שלֵו, משורר לירי שספר שיריו הפטריוטי הכזיב אותה( לבין המשוררים “בני־מינה”:

הדוגמה השנייה הבוטה לאי־ההתקבלות של שירתה מצויה דווקא במעמד, שהיה צריך להיות גולת־הכותרת של ההכרה בה. והנה למגינת לבה גרם לה צער ועלבון עמוקים, שרישומם צרב בה כל חייה.

בטקס חלוקת “פרס קוגל” של עיריית חולון לספרה ‘בִּיקוֹד סְלָעִים’ לא נכח איש ממערכת “ספרית פועלים” ומעיתון ‘על המשמר’. כפיצוי, נערכה מסיבה “תחליפית” בתל־אביב שממנה נעדרה המשוררת, בגלל כעסה על החרמת הטקס הרשמי. הדברים שנאמרו במעמד זה על שירתה ואחר־כך גם פורסמו, לא זו בלבד שלא גרמו לה נחת, אלא הכעיסו והעליבו אותה בנימתם הפטרונית והמתנשאת ובחוסר ההבנה הגדול למהות שיריה ולשורש נשמתה. במכתב זעקה (שרק שמץ ממנו יובא כאן) שפורסם בעלון קיבוץ אילון, ביום 28.3.1958, ליעקב עמית, שהיה עורך ‘על המשמר’, הביעה לא רק את צערה ועלבונה אלא את ה“אני מאמין” השירי שלה ובעיקר את ביטחונה המוחלט בייעודה כמשוררת, תוך שהיא מגיבה על “הסילוף הפוצע” של הדברים שנאמרו על שירתה, מפי שלונסקי. אין צורך להדגיש שהיתה זו העזה רבתי, שכן היא העריכה אותו מאוד כיוצר, היתה “קשורה אליו בהכרת תודה על טיפולו בספר” ובעיקר בשל מעמדו המרכזי הבלתי־מעורער. במיוחד זעמה על מה שראתה כ“הטיית מרכז הכובד בשירהּ אל הלא־עיקרי כהמעטת ערכה של שירתה ודחיקתה “מספֵירות השירה ומזְבוּל קדשה”. היא התקוממה כנגד הניסיון “להפריד כאן בין החיים והשירה. למעני הן מִקשת־אש אורגאנית אחת שאין לפוררה”. ובעיקר” “נזדעזעתי עד עומק נפשי מאותם דיבורם וכוונתם לשלול משירתי את ערכיה ולהעמידה רק על הזעקה”; “למה רק זעקה אנושית ולא השראה שירית גדולה?”:

זעקת העלבון עזה:

עד כדי התרסה כנגד זכותו ומבינותו של שלונסקי, תוך האשמה מרומזת שהיא הצליחה להגשים מה שהוא שואף אליו:

 

ח. הכרה מאוחרת. “בְּרִית־הִתְוַדְּעוּת בֵּין אָדָם לְאָדָם”    🔗

(‘בִּיקוֹד סְלָעִים’. עמ' 47)

עוז הביטוי ונחרצות ההבעה, הביטחון הגאה בייעודה כמשוררת וההכרה במרכזיותה האלוהית של השירה, מקנים לגיטל מישקובסקי ולשיריה מקום של כבוד בין משוררי השורה הראשונה של השירה העברית.

אם אכן תאומץ שירת גיטל מישקובסקי מחדש לחיק הספרות העברית, תהיה זו הוכחה נוספת לחוקיות של החיים הספרותיים, שבהם הזמן עושה את שלו ולכך שממרחק השנים, בבחינה מחודשת של “הגדול” ובני דורו, משתנה ההערכה ומתבלטים בני־הדור שצילו של “הגדול” האפיל עליהם בזמנם.

אם לא התקבלה השירה עד כה ונשארה מוסתרת בקרן זווית וידועה למעטים בלבד, על אף שהיתה מצויה בהישג־יד וצריך היה רק להושיט ולקחת, לפתוח ולקרוא, הרי אין זאת אלא משום שתמיד, אין די בשירה טובה. למבע השירי, ויהיה עז ומורכב ומעודן כאשר יהיה גם מקץ שנים, אין די כוח כדי לפלס לו דרך בזכות עצמו. ולכן, יותר משמעידה אי הידיעה על השירה היא מעידה על החברה שבתוכה היא נוצרת, ואין הדברים אמורים בדור אחרון בלבד. למרכבת השירה, ותהי הדורה ככל שתהיה, יש צורך בכָרוזים שירוצו לפניה, ויכריזו בשער בת־רבים על בואה.

 

ט. זויות ראייה נוספות ומגוונות    🔗

פרסום מאמרי על שני חלקיו ב’מעריב' (15.10.1993; 8.10.1993), הביא בעקבותיו תגובות נרגשות, בעיקר בקרב מי שהכירו את גיטל מישקובסקי אישית, רובם חברי קיבוץ אילון וקיבוצים אחרים. אלה שכתבו אלי תיארו את גיטל כמו שהם הכירו אותה, הוסיפו קווים לאישיותה והעירו על פרטים שונים במאמרי. שמעתי דברים נוספים על קשריה עם אחרים, ובמיוחד עם דניאל בן־נחום שעמו התכתבה במשך שנים רבות, מפי בנו הסופר יונתן בן־נחום. עוד מכתבים שלה לשלונסקי אותרו ב“ארכיון שלונסקי” במכון כץ באוניברסיטת תל־אביב.

גולת הכותרת של התגובות על חשיפתה של גיטל מישקובסקי ושירתה לידיעת הרבים, היתה, בלי ספק, בערב שהוקדש לה בקיבוץ אילון (29.4.1994) תחת הכותרת: “חברים מספרים על גיטל” בהשתתפותי. ויותר משבאתי להשמיע באתי לשמוע. היתה זו הזדמנות נדירה להכיר את האדם שמאחורי השירים, כפי שהכירו אותו מי שחיו במחיצתו שנים הרבה, באותה מידה של קרבה וריחוק כאחד המאפיינת את החיים בקיבוץ. כצפוי, התקבלו זוויות ראייה רבות, לעתים שונות ומנוגדות, בבחינת כל אחד וגיטל שלו. אולי לא מפתיע היה לגלות שלא מעטים הפנימו את גיטל בתוכם, שוחחו באמצעותה עם עצמם, וגילו בעזרתה את עצמם. מבלי להיכנס לניתוחים פסיכולוגיים מרחיקי לכת, אפשר אולי לקבוע בזהירות, שהקיצוניות והטוטאליות של יצירתה, התנהגותה, התבטאויותיה, צורתה החיצונית, תגובותיה, ואורח חייה הבלתי מתפשר והבלתי תלוי במה שיאמרו עליה אחרים, הביאו את אלה היוצרים והמחפשים, לראות בה הגדלה והעצמה של עצמם.

השיחה הוקלטה, תומללה ונערכה על ידי מרים עין־דור, תמציתה פורסמה בגיליון ערב ראש השנה תשנ"ה של ‘על המשמר’.

חומר גלם חשוב זה, בכתב ובעל פה, נוסף על ארכיונה העשיר ב“גנזים”, בקיבוץ אילון ובמקומות אחרים, הכולל שירים רבים מאוד שטרם פורסמו וחליפת מכתבים עשירה ומרתקת, יש בהם כל הדרוש לכתיבת מונוגרפיה מקיפה על חייה ויצירתה על רקע שירת הנשים העברית בכלל (זיקתה ללאה גולדברג), ומקומו של המשורר בחברה הקיבוצית בפרט. יש בהם כדי להאיר את התופעה המוכרת של “גדול בדורו” שהוא סמכות מרכזית ופוסק בדיני שירה, מעודד ומדכא כאחד, על צדדיה החיוביים והשליליים. “תפקיד” זה מילא אברהם שלונסקי באותו זמן, בחייה של גיטל מישקובסקי, כמו גם בחייהם של רבים אחרים. ובעיקר יש צורך והכרח לחשוף ברבים מבחר נוסף משיריה, שנשארו גנוזים אם מחמת הביקורת העצמית החמורה שהפעילה על יצירתה, אם משום שלא עמד בה הכוח להילחם על הוצאת ספר שירים נוסף על השניים שהוציאה, ושעלו לה במאמץ עילאי. מפח הנפש לאחר הופעת הספר הראשון, דחה לשנים הרבה את הרצון לחזור על חוויה קשה זו פעם נוספת, והספר השני הופיע רק זמן קצר לפני פטירתה, בהשתדלותם הנמרצת של אחרים, ובראשם דניאל בן־נחום ויעקב עין־דור.

מתוך שפע חומר זה שנוסף לאחר הנוסח הראשון של מאמרי, המתפרסם כאן עם תוספות ושינויים, תובאנה דוגמאות אחדות בלבד, מעט מהרבה, בעיקר בכל מה שקשור לגילוי האדם שמאחורי השירים: מתוך מכתביה אל שלונסקי; המכתבים שהגיבו על מאמרי ב’מעריב'; שיחת החברים בקיבוץ אילון. כל השאר יחכה עד להכללתו במחקר המקיף, שיש לקוות שיימצא מי שייקח אותו על עצמו.

 

י. בין נמיכות רוח להערכה עצמית: מכתבים לשלונסקי    🔗

המדובר בחמישה מכתבים חד־סיטריים, שבחלקם לא נרשמו תאריכים כלל, ובאחרים נרשמו היום והחודש בלבד, ואת השנה יש לקבוע לפי העניינים המוזכרים בהם. יש לשער שמכתבי התשובה של שלונסקי אליה מצויים בארכיונה שנמסר ל“גנזים” ומחכה לסידורו.

המכתבים הם משנות החמישים וראשית שנות השישים, בשעה ששלונסקי ערך את קובצי ‘אורלוגין’, זכה בפרס ביאליק (1960), ערך את המוסף הספרותי של ‘על המשמר’, היה פעיל בהוצאת “ספרית פועלים”, ועוד הרבה.

מכתבים ארוכים אלה נכתבו מתוך סערת רגשות עזה, ההולכת ומתגברת לקראת סופם. לכן גם הניסוחים בהם אינם תמיד מהוקצעים. הם מתאפיינים ברגשות מעורבים של צניעות, יחד עם הכרת ערך עצמי; היסוס ביחס לצורה המוגמרת של השירים, ביטחון ואמונה בחשיבותם ובייחוד הביטוי שבהם, יחד עם ביקורת עצמית קפדנית ואף אכזרית; עלבון על היחס אליה, הדחייה, אי ההבנה יחד עם גאווה על שירתה ועל עצמיותה.

יובאו כאן קטעים אופייניים לביקורת העצמית הקשה שלה, בד בבד עם מודעוּת לאופי המיוחד של שיריה, מתוך מכתב (בן 7 עמודים), שהוא כנראה מהשנה שקדמה להופעת הספר (1956) ושצוינו בו רק המקום, היום והחודש: אילון, 15 בדצמבר. במובאות אלה היא מדברת על התלבטויותיה בבחירת השירים לספרה:

דוגמה נוספת לאותה הכרת ערך עצמי, בד בבד עם מודעוּתה למעמדה הנחוּת מצויה במכתב מאילון, ללא ציון השנה, מיום 16 ביוני, שנכתב כנראה לאחר ששלונסקי לא קיבל לפרסום שירים שלחה לו:

בדוגמה השלישית והאחרונה תובא פיסקה אופיינית, בהשמטות, מתוך מכתב ארוך (בן 11 עמודים) המעידה על הרגשתה כלפי מיטיבה שלונסקי, שהיא תלויה בחוות־דעתו, אם לא לומר במוצא פיו. דברים אלה נכתבו, כנראה, בתקופת ההמתנה הקשה בת ארבע השנים, שבה הוכנו שיריה לדפוס.

טענתה כלפי שלונסקי, היא לא רק על כך שאינו מוצא זמן לעיין בשיריה כפי שהבטיח לה בשעתו, אלא על כך שמסר אותם לעיון לעזריאל אוכמני, הנקרא במכתבה ע. א. שאינה סומכת על טעמו והבנתו בשירה, בשיריה:

 

יא. קללת הכישרון וברכתו –    🔗

מתוך מכתבי ידידיה אלי, לאחר פרסום רשימתי ב’מעריב'

“בדידות מרצון או מאונס” – מרים בוקובסקי (אילון, 10.11.1993):

אשר לתחושת הבדידות והאומללות:

ללא ספק גיטל ידעה את ערכה, בגאווה העמידה את עצמה מול “קרתנות” של משוררי תל־אביב, אבל – אולי היה לה גם שמץ של קנאה לגביהם כשהיא אומרת ששמרה תמיד על הסינתזה “תורה ועבודה”, והנה מרגישה את עצמה בסתירה נכאבת?

“קללת הכישרון” – שלמה ברשאי (אילון, 19.10.1993):

“היתה סגורה בעולמה הפנימי” – גדליה צפוני (בית אלפא, 15.8.1994):

למכתב זה צורף שיר שפרסמה בעיתון של “קן סלונים” – ‘קננו’ – מיום ב' בתמוז תרצ"ד (15.6.1934). ייתכן שזה שירה הראשון שפורסם. החתימה: גיטל, והוא מבטא בנאמנות את רוח צעירי התקופה, חניכי “השומר הצעיר” בפולין:

 

יב. “הלילות שלה היו שיר”. חברים מספרים על גיטל    🔗

בעקבות שיחה בקיבוץ אילון, בהשתתפותי, ביום 29.4.1994. יובא כאן מבחר קטן בלבד, עתים בלשון המדברים ועתים כסיכום דבריהם.

רוני אשל שהנחתה את הערב ניסחה את ההרגשה המציקה המרכזית: “מה בין האישה שהילכה בין משעולי הנוף האילוני ובלבה שירה, לבין גיטל שניקתה בתי־שימוש, שהתרשלה בלבושה, זו שישבה בחדר האוכל לתפוס לה קורבנות מזדמנים לשיחת רכילות פילוסופית עם האמירות המושחזות ועיניים שראו כל מה שקורה מסביב”.

יעקב עין־דור הִרבה להיפגש עמה במשך שנים ארוכות, מאז בואה להכשרה ועד ימיה האחרונים. עוד אז ושם שמע שנפגשה עם ביאליק, והעיד ששמעה על רחל לראשונה במאוחר, כיון שבתקופת צעירותה לא היתה מעורה במה שמתהווה בספרות העברית, גם משום שמשפחתה היתה ענייה מאוד. אביה היה תלמיד חכם, למד בישיבה, הוסמך לרבנות, לדבריה, אבל בשטח הפרנסה היה קצת שלומיאל. גיטל היתה חולה גם בחו"ל, אבל עבדה קשה מאוד ועשתה מאמצים גדולים בגן־הירק. היא ראתה בזה לא רק עבודה אלא מין פגישה עם הצמחייה שעליה כל כך הרבה כתבה ושראתה את עצמה כאילו חלק מכל התהליך הזה בטבע. גיטל בשטח יצירתה לא היתה ענווה. בדרך כלל היתה אדם ענו. היא היתה בטוחה בכישרונה הפיוטי וביכולתה לבטא את הדברים בצורה היסודית והעמוקה ביותר. היא היתה מדברת בלעג על כל מיני משוררים שלא הגיעו לקרסוליה.

הניה לבבי שאישהּ עבד ב“ספרית פועלים” עם שלונסקי, זכרה את התבטאותה כלפיו: “שלונסקי רק את הכביש עובר בלי לתקן. על כל דבר אחר שהוא עובר הוא משנה”.

גרדה כהן העידה שלהגיע עם גיטל לשיחה היה תענוג, היתה שנונה מאוד, ועד שהיינו עוברים את גשר הרכילות, לפעמים מרושעת, ומגיעים לשיחה של באמת, אז זה היה תענוג. אבל היה קשה לפעמים להגיע.

שיא הקולינאריות שלה, מה שהכי אהבה והיה הכי טוב בעולם זה לביבות תפוחי־אדמה. זוהי גיטל שחולמת על תפוחי אדמה של אמא שלה.

גם הטעם שלה. היא לא היתה סתם מרושלת. היה לה טעם ברישול שלה. היא אהבה דברים אדומים לוהטים. היתה הולכת בחולצות אדומות, בסוודרים אדומים. לא חשוב אם הם לא היו כל כך נקיים. היא אהבה את זה. היא דרשה במתפרה שיתפרו לה באדום. זה היה התפרצות הלבלוב וזה היה צריך להיות אדום. היא אהבה בגינה שלה פרחים אדומים. היא כתבה הרבה מאוד על פרחים אדומים, על שקיעה אדומה, על כל מיני דברים אדומים שדיברו אליה. הדם, הלהט, אדום.

והסיפורים האלה שהיתה נורא מסכנה וניקתה בתי־שימוש, הם לא כל כך נכונים. כי היא רצתה לעשות את העבודה הזאת כי העבודה הזאת נגמרה בשעה וחצי והיא היתה יכולה להתפנות למה שהיא רצתה.

בלילות היה דולק האור בחדרה של גיטל. וגיטל היתה לבד עם השיר. כל הלילות. הלילות שלה היו שיר.

היא לא היתה אישה יפה, אבל רצתה להיות אישה יפה.

מרים שריד: לגיטל היתה אהבה גדולה מאוד, לא במובן המקובל. זה היה חבר בית־זרע, דניאל בן־נחום, והוא מילא תפקיד משמעותי מאוד בחייה. אני יודעת שהייתי פוגשת אותה בדרך בציפייה לטלפון או בהליכה לטלפון. היא לא היתה בודדה כי הוא מילא את עולמה.

אביבה רשף שהכירה את גיטל עוד מההכשרה סיפרה שגיטל בכל צורתה הענווה, המבוישת קצת, עשתה רושם על אנשים. מיד התחברה ודיברה. מיד ידעה לקשור קשרים, ועשתה רושם רב על אנשים.

רכילות. נכון. אני אף פעם לא ידעתי מי בהיריון. היא היתה הראשונה שידעה. דרך אגב, היתה חירשת, שלושת רבעי חירשת, חצי חירשת. איך הגיעו הדברים אליה – לא יודעת. הכל הגיע אליה. ממנה יכולתי לדעת את כל הרכילות היומיומית. מקור ההשראה שלה היה הוואדי, הזרימה, הרשרוש, השקיעה. היא תמיד היתה יורדת לשם לבד. לאחר שקרה שם מקרה לא נעים אמרתי לה: אל תרדי. אבל היא אמרה: אבל שם אני סופגת, שם אני חיה, שם אני אמות. וזה אמרה 20 שנה קודם. וכשתכננה את המות, עשתה זאת כפי שאמרה אז.

סונקה רז: היא כעסה על שלונסקי מאוד, כי היא עמדה פעם עמו בקיבוץ אילון, במקום שהיתה ערוגת פרחים והשמש שקעה. והשמש באילון שוקעת מאוד יפה. והיא אמה לו: תראה איך השמש שוקעת. והוא לא התלהב. היא כעסה עליו כמה שנים, כי הוא לא התלהב משקיעת השמש.

היא מתה כמו שהיא כתבה. אני מחבקת את האדמה שאני אוהבת וכך מצאו אותה.

דבורה נבו שגרה בתור נערה ובתור חיילת קרוב מאוד לגיטל ויצא לה הרבה לשוחח עמה, הדגישה את הפער האדיר בין משוררת, שהשירה שלה מאוד ארוטית, מאוד חושנית, מין רוחניות שהיתה מאוד גופנית, לבין הדמות שלה הגופנית באמת, שהיתה נלעגת, מכוערת, אפילו דוחה, אפילו לא נקייה.

אמרו עליה דברים מאוד קשים. ואפילו אמרו שהיא משוגעת. אני ושבת, שאם גיטל היתה מגיעה הנה היום, היתה מסתכלת על האנשים והיתה אומרת: הי, צבוּעים, איפה הייתם אז?!

יעקב חפץ שבא לקיבוץ כאמן צעיר, סיפר כיתצד גיטל ניסתה להתחבר אליו. כיצד נהג לחזור מאוד מאוד מאוחר בלילות מעבודת הסטודיו, כמעט לפנות בוקר, ואלה היו שעות המפגש שלהם. בשלב מסוים זה הפך להיות למפגש מתוכנן, כלשונו, כלומר, אני ירדתי ואז צללית הופיעה נגדי והיתה פוגשת בי וזה היה מסתיים כמעט עד לפנות בוקר ומעטים בכלל ידעו, עם פער הגילים העצום הזה, על המפגשים הארוכים.

אני אולי האדם היחידי שיש בידו קסטה מוקלטת עם שיחה ארוכה מאוד עם גיטל. השמש השוקעת לא היתה בדיוק השמש השוקעת, אלא מטאפורה מסוימת על חיים, החיים שלה, על דברים שלה, על התחושות שלה. הצבע האדום היה יותר כסמל התקשרות שלה לסיטואציה מסוימת. צריך להבין שגסות הרוח שלה היתה מאוד מתוכננת, מאוד מדודה. היא לא היתה ספונטנית.

רוני אשל: אנחנו לא הכרנו שירים שלה ואנחנו לא למדנו את השירים שלה כילדים. המורים לספרות שלנו לא הציגו לנו את השירים של גיטל. אפילו כשיצא הספר לא הביאו אותו.

גיטל בשבילי היתה הנוף וגם היתה שייכת לנוף.

המלה “צביעות” הפריעה לי קצת, מפני שאני חושבת שהיא חיה כאדם בכל מקום. וצביעות היא חלק מרגשות שישנם וגם אחרים. אבל בסך הכל מה שקלטתי מהורי ומהמבוגרים היתה הערכה לגיטל, הערכה רבה. אני חושבת שאמא היתה, מה שקוראים “חברה” שלה. הרבה מאוד טיפלה בה.

אני לא זוכרת שדיברו עליה רעות. ריכלו כן. ריכלו על הרבה. היא לא אמרה לאנשים דברים מאוד חריפים בפניהם.

 

יג. האדם שמאחורי השירים: כמה מהערותי בשיחת החברים    🔗

המסלול היה: ההתוודעות לשירים, מהם – אל הדמות שמאחורי השירים ובחזרה אל השירים. לאחר ההיכרות עם הדמות התעמק הקשב בשירים, והם נעשו קרובים יותר ומובנים יותר. ואולי יש כאן מודל קבוע: מן המילים אל האדם ובחזרה אל המילים.

המתח והניגוד בין הכרת הערך העצמי, בד בבד עם איזו הרגשה של התבטלות ועליבות, מִסכנות וכאב, המזדקרים מתוך השירים, מקבלים את חיזוקם במכתבים, במיוחד אלה לשלונסקי, נעשים ברורים ומובנים יותר לאחר שמיעת העדויות של החברים עליה.

עבודתה בסניטאריות ממשיכה איזה קו של בחירה מדעת בעבודה זו, כדי להשיג יותר חופש ועצמאות וזמן פנוי. יש בכך גם יותר משמץ של התרסה בדבר העבודה, כל עבודה המכבדת את בעליה, זלזול מופגן במוסכמות החברה, והוקעת צביעותה. כבר דוד מלץ בספרו ‘מעגלות’ (תש"ה) שרטט דמות שעוסקת בעבודה זו, והיא מכובדת מאוד.

הבולמוס ללביבות תפוחי אדמה, מבטא את הכמיהה לבית אמא־אבא, הגעגועים וההתרפקות עליו, באמצעות החושים, הריחות, הטעם, קולות הטיגון, היוצרים את הזיכרון הממשי. יש לחזור ולקרוא את השירים “אמא”, “אבא”, “אחי” מתוך מחזור השירים “משם” (‘בִּיקוֹד סְלָעִים’, עמ' 24–28), שהשפעת שירי אמא־אבא של ביאליק ניכרת בהם, כדי להבין את עצמתם של געגועים אלה, של הבת לבית שחרב ואיננו זמן קצר מאוד לאחר עזיבתה אותו.

אבל אולי הדברים עמוקים יותר, ומעידים על ההכרח באיזון בין הרוחניות לגופניות, כדי לשמור על השפיות. סיפורו של ש“י עגנון “אצל חמדת” (תש"ג) יכול להמחיש זאת, כפי שהראה ש”י פנואלי, בפרשנותו על סיפור זה:

באותו אופן יש להבין את “ניבולי הפה” של גיטל מישקובסקי, שרבים העידו עליהם ברתיעה בלתי מוסתרת. גם כאן יש להבין את התופעה בצורה רחבה יותר. החברה יוצרת סטריאוטיפים ביחס למשוררים, ואחר כך מופתעת, שהמשורר איננו מתנהג בהתאמה אליהם. אבל אם הסטריאוטיפ מלכתחילה שגוי, אין מקום להפתעה. הוא הדין כאן. איך ייתכן, אומר הסטריאוטיפ, שמשורר ובייחוד משוררת, הכותבים מילים כל כך יפות ומרוממות, ומביעים רגשות כל כך מעודנים ונאצלים, ינבלו את הפה?! כך אירע גם אצל ברנר, שאנשים שהיו שבויים במוסכמות אלה, הופתעו בכל פעם מחדש מצחוקו הוולגארי. ובכלל, מה לברנר הקודר ולצחוק המשחרר?! אבל, דומה שהבעיה היא עם הקהל השבוי בסטריאוטיפים לא נכונים ולא עם האישיות היוצרת שהיא שלמה על פי דרכה.

הגבול הדק שבין שיגעון לגאון, ידוע ומוכר בתולדות הרוח והרבה מאוד נכתב עליו. מחזק אותו גם המודל המקראי של “משוגע איש הרוח”. לכך מצטרפת הרגשת האשמה של הציבור, על שלא נהג כראוי באיש הרוח שחי בתוכו, לאחר שכבר מאוחר מדי לתקן זאת בחייו. כל אלה הם דפוסים מוכרים וידועים, אם כי אין בהם כדי להקל מן המקרה הפרטי והחד פעמי המתחדש בכל פעם.

ההשוואה המידית המתבקשת כמעט מאליה, היא עם דמותה של אלזה לסקר־שילר שסבבה בחוצות ירושלים וילדים ידו בה אבנים. לעניין זה, ואולי לא רק לעניין זה, גיטל מישקובסקי היא בבחינת “אלזה לסקר־שילר” מן הקיבוץ. אבל שפר עליה מזלה של בת דמותה שבירושלים. לחמה, מימיה, בגדיה ומגוריה ניתנו לה, ואבנים לא נזרקו עליה בלכתה בשבילי הקיבוץ.

מן הראוי לחזור ולהבליט את מה שכבר נרמז בדברי החברים, שגיטל, למעשה, בחרה להיות מקופחת, והיה לה נוח במצב זה, שיש בו גם יתרונות. מבלי להיכנס לניתוחים פסיכולוגיים, אין ספק שהיה זה קיפוח מתוך בחירה, גם בשל ההרגשה של נבחרוּת ושוני שמעמד זה הקנה לה.

הכרת הערך העצמי שלה התבטאה לא רק בבגדיה האדומים, שבעזרתם הבליטה את השונוּת שבה, והכריחה את האחרים להתייחס אליה ולא נתנה להם להתעלם מנוכחותה. שיריה ה“קשים” ולשונם ה“בלתי מובנת” לכאורה, בקריאה ראשונה, מוכיחים את עצמיותה וגאוותה, וחוסר רצונה לעשות פשרות, ו“לרדת” אל הקוראים. מי שרוצה בשיריה צריך לעשות מאמץ ולהבינם, “לעלות”אליהם, אליה.

המתח העצום שגיטל מישקובסקי חיה בו, בא לידי ביטוי גם במה שסופר כאן על הכיעור הגופני והכמיהה ליופי של הגוף, שלה ושל אחרים. סוג זה של מיאוס עצמי של הגוף ויופי פנימי של הנפש, גם הוא מצטרף למתחים הידועים מיצירתם של סופרים אחרים וגיבוריהם. הביקורת העצמית החריפה – כמה אני מכוער, בד בבד עם הכרת הערך העצמי – בכל זאת אני יפה; הוא, למשל, חלק מאישיותם של כמה מגיבורי ברנר, המשקפים, ככל הנראה, איזה קו מהותי באישיותו של ברנר עצמו.

הרכילות שהיתה שטופה בה יש בה הרבה מן החיוב. היא מעידה על סקרנות, על התעניינות באנשים, על מעורבות כעד וכמשקיף מן הצד, עֶמדה שהיא בחרה לעצמה. חירשותה החלקית מוסיפה קו מיתי לתכונה זו שלה, שכן בספרות, העיוור הוא זה הרואה “ללבב”, ואילו החירש הוא זה השומע את האמת הפנימית. גם כאן אפשר להסתייע בסיפור של ג. שופמן “בשביל מי?” (תרע"ב) כדי להבין את התופעה בהקשר רחב יותר:

רק לאחר מותו התברר, שהחברה, שלכאורה סבלה מן הסודות שהפקירה בידיו והוא השתמש בהם לרעתה, זקוקה לו. הוא שימש עֵד נצחי, שבעזרתו ראתה את עצמה במראה אפילו היא עקומה, הוא שנתן למעשיהם של האנשים, במיוחד של המאושרים שביניהם, את המשמעות, ובלעדיו ניטל מהם “טעם החיים”:

* * *

טורי שיר רבים מתאימים לסיום לא סיום זה, מתוכם נבחרו באקראי שתי שורות הסיום של השיר ללא כותרת, ששורת הפתיחה שלו היא “וּמַה יֵּדַע אָדָם?”:

מִי לִי נֶפֶשׁ שֻׁתָּפָה לְחִיל קְדֻשָּׁה וְהוֹקָרָה?

רַק שִׁירָתִי בִּלְבַד, רַק שִׁירָתִי!…

(‘בִּיקוֹד סְלָעִים’, עמ' 91).

קיץ 1994